פסק דין השופט שמואל צור 1. המשיב הגיש למוסד לביטוח לאומי (להלן - המערער) תביעה לגימלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן - החוק). תביעה זו נדחתה בנימוק שלמשיב נכסי מקרקעין השוללים את זכותו לגמלה לפי החוק. על רקע זה הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (תיק בל 2311/98). תביעת המשיב התקבלה בבית הדין קמא (פסק דין מיום 23.3.00 כב' השופט הראשי ח' סומך ונציגי ציבור מר א' רוניס ומר ש' כהן). בית הדין קמא קבע כי הקרקע המיוחסת למשיב אינה בבעלותו ולכן אין להביאה בחשבון כ"נכס" לעניין הכנסתו לצורך קביעת זכאותו לגמלה לפי החוק. על פסק דין זה הוגש ערעור המוסד בפנינו. 2. וזה הרקע העובדתי אשר התברר בפני בית הדין קמא ובפנינו: (1) מדובר בחלקת קרקע (חלקה 1 בגוש 17526) בשטח של כ-21 דונם הנמצאת בכפר ריינה שליד נצרת. חלקה זו רשומה בלשכת רישום המקרקעין בשמם של בעלים רבים, בני משפחתו של המשיב ואחרים, אך המשיב אינו נמנה עליהם. (2) על שטח של כ-330 ממ"ר מן החלקה נבנה בניין מגורים בן 3 קומות, ובכל קומה דירה אחת. הדירה שבקומה הראשונה היא של המשיב ואילו שתי הדירות הבנויות מעליה שייכות, האחת לבנו של המשיב והשניה לאחיו. (3) קיים רישום במס רכוש, משנת 1986, לגבי זכותו של המשיב על דירה אחת בשטח 120 ממ"ר. (4) בשנת 1995 הגיש המשיב, יחד עם בנו ואחיו, בקשה להיתר בניה לתוספת יחידות מגורים מעל לדירתו. על יסוד ההיתר נבנו מעל לדירת המשיב שתי הקומות, הכוללות שתי דירות, של הבן ושל האח. (5) השווי הכולל של בניין המגורים האמור הוא 575,000 ש"ח (נכון לנובמבר 1998) ושווי זכות השימוש בגג דירת המשיב לצורך בניית שתי הקומות הנוספות הוא 270,000 ש"ח (נכון ליום 1.2.00). השאלה העומדת בפנינו היא האם, לצורך קביעת הכנסתו של המשיב, יש להביא בחשבון את שווי דירות המגורים של הבן והאח או למיצער, את שווי זכות השימוש בגג. 3. ואלה הוראות החוק הנוגעות לעניין: (1) תנאי הזכאות לגמלה נקבעו בסעיף 2 לחוק ולענייננו אין חולק כי המשיב עונה לתנאי הזכאות הבסיסים, בכפוף לשאלה אם יש להביא בחשבון את שווי הנכס בו מדובר כ"הכנסה" אותה יש לשייך למשיב. (2) סעיף 9 לחוק קובע: (א) בחוק זה "הכנסה" - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה (היא פקודת מס הכנסה - ש.צ.), אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות - (4) סכומים שיראו איתם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. (ב) השר רשאי לקבוע בתקנות - (1) כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, כאמור בסעיף קטן (א)(4), לרבות נסיבות שבהן יובא בחשבון, לעניין חישוב ההכנסה של הזכאי, גם נכס של ילדו הנמצא בהחזקתו; (2) נסיבות שבהן ייראה נכס שהועבר לאחר כשייך למעביר הנכס, ודרכי חישוב ההכנסה מהנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. (3).... (ג) לעניין סעיף זה "נכס" - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל..." (3) תקנה 9 (א) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב -1982 קובעת - "כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר". (4) תקנה 11 לתקנות האמורות קובעת - "הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גמלה או של בן-זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס - (1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגמלה; (2) אם הנכס הועבר לילדו, וכל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפיסקה (1)". 4. שאלת המפתח לדיוננו היא כיצד יש לייחס "נכס" למבקש גמלה. האם, לצורך חוק הבטחת הכנסה, יש לבחון את זכאותו של מבקש הגמלה לפי הבעלות שלו בנכס או שמא ניתן לייחס למבקש "נכס" גם בנסיבות אחרות בהן אין לו בעלות בנכס. פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין זה נקטה גישה מעשית ומציאותית. בתי הדין קבעו כי, לצורך קביעת זכאותו של אדם לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה, אין לבחון רק את זכות הבעלות הרשומה לפי חוק המקרקעין, אף שלרישום יש משקל ראייתי: "סעיף 12 לחוק המקרקעין קובע באופן ברור וחד משמעי כי הבעלות בקרקע חלה על הבנוי והנטוע עליה ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, נטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר. הלכה דומה מצויה במשפט העברי וזו קובעת כי "כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע" (רמב"ם משנה תורה, הלכות מריבה פרק א', הלכה יז). על פי קביעה זו של סעיף 12 לחוק המקרקעין, המערער, כבעל הקרקע הוא גם בעל המבנה. מי שמבקש לערער חזקה זו שבחוק המקרקעין, צריך שהתשתית העובדתית התומכת בקביעה השונה מ"חזקה" זו, תהיה מוצקה דיה ולא יפול בה פקפוק". (עב"ל 40269/97 מוסטפא סברי ג'ברין - המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם). על פי אותו עקרון הוכרה, לצורך חוק הבטחת הכנסה, העברת נכס מכח יפוי כח בלתי חוזר שלא הסתיימה ברישום לפי חוק המקרקעין (דיון מז'/96-0 עבד אלקאדר פאיז יתד - המוסד לביטוח לאומי, פדע' י"ט, 214), ובמקרה אחר נקבע - "מבוטח הפועל בתום לב על מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להיחשב בנסיבות מסויימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין". (דב"ע נג/4-215 מנסור סובחי - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך א' (ב) 674) כך, במקרה אחר, קבע בית הדין כי מבקש גמלה שנתן רשות לבנו לבנות על הקרקע, יש לשום את המקרקעין שבבעלותו בלא להביא בחשבון את שווי עלות הבניה של המבנה שבנה הבן (עב"ל 1078/00 פואז מוחמד - המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם). אכן, פסיקת בית הדין מפרשת את הוראת חוק הבטחת הכנסה לפי תכליתו כחוק סוציאלי הבא להעניק תמיכה מקופת הציבור למי שבאמת ובתמים זקוק לכך ולא למי שהוא בפועל בעל רכוש - מקרקעין או מטלטלין לסוגיהם, אף אם הרכוש אינו רשום בשמו כדת וכדין. 5. ועתה, ליישום עקרונות אלה על ענייננו. כפי שראינו, בית הדין קמא השתית את פסיקתו על זיקת הבעלות של המשיב. בית הדין קבע כי הואיל והמשיב אינו הבעלים של הקרקע, אין הוא הבעלים של הדירות שנבנו על הקרקע ולכן אין לראותו כבעל הנכס לצורך החוק. גישה זו של בית הדין קמא, כפשוטה, אינה ממצה ולכן מוטעית. כפי שראינו, זיקת הבעלות - היא כשלעצמה - אינה חזות הכל ואין היא אלא מרכיב אחד מבין שלל מרכיבים ונסיבות אותם יש לבחון בכל מקרה ומקרה. 6. עם זאת, במקרה הנדון, בדיקת כלל הנתונים הנוגעים למשיב מעלה שעל אף טעותו של בית הדין קמא, התוצאה הסופית אליה הגיעה נכונה: המשיב אינו הבעלים של הקרקע עליה בנוי הבניין. כפי שעולה מרישומי מס רכוש, המשיב הינו "בעלים", לצורך חוק זה, אך ורק של דירתו שלו ועובדה זו אינה מובאת בחשבון לצורך קביעת הכנסתו . אין חולק כי הדירות של הבן ושל האח ניבנו על ידם ואין כל בסיס ראייתי לקבוע שהמשיב היה שותף להם. העובדה שהמשיב חתם, יחד עם הבן והאח, על הבקשה להיתר בניה אינה מלמדת דבר לעניין זה. השאלה היחידה שנותרה היא שאלת השווי של זכות הבנייה על גג דירת המשיב. ככל הנראה, דירתו של המשיב היתה קיימת ראשונה ועליה נבנו דירות הבן והאח. האם, בנתונים אלה, יש לייחס למשיב את הערך הכלכלי של זכויות הבניה על הגג? לדעתי תוצאה שכזו מרחיקת לכת. ייחוס דירת המשיב למשיב, אף שאינו הבעלים הרשום, הוא דבר אחד וייחוס הערך הכלכלי של הגג הוא דבר אחר. לא זו בלבד שהבית אינו רשום בשם המשיב, אלא שהוא אינו רשום כבית משותף, בו כל דירה היא מושא נפרד לבעלות ובו ניתן להצמיד את הגג לאחת הדירות. בנסיבות אלה יהיה זה מרחיק לכת לייחס את הערך הכלכלי של הגג למשיב. בנקודה זו יש טעם לטיעונו של ב"כ המשיב שאם קיים ערך כלכלי לגג, הרי הוא שייך לבעל הרשום של הקרקע ועל כל פנים לא הובאה כל ראיה המצביעה על "שיוך" בפועל של הגג למשיב דווקא. בנסיבות אלה, אף שטעה בית הדין קמא בנקודת המוצא לדיונו, התוצאה הסופית שלו נכונה והיא שאין לייחס למשיב את מלוא הזכויות בבנין שמעבר לזכויותיו בדירתו שלו, ולא את הזכויות בגג דירתו ולכן לא הוכח שהוא בעל "נכס" לצורך חוק הבטחת הכנסה. 7. לאור כל זאת, דעתי היא שדין הערעור להדחות. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. שאלות משפטיותמקרקעיןהבטחת הכנסה