קצבת זקנה ביטוח לאומי - מתי מגישים בקשה

פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. המערערת, ילידת נובמבר 1933, הגישה למשיב (להלן - המוסד) ביום 22.10.1998, בסמוך ליום בו ימלאו לה 65, תביעה לתשלום קצבת זקנה. המערערת צפתה, כי קצבת הזקנה תשולם לה החל מן היום בו ימלאו לה 60 שנה, אך המוסד שילם לה את הקצבה רק בעד ארבע השנים שקדמו להגשת התביעה, מן הטעם שהמערערת הגישה תביעתה אחרי שחלפו למעלה מ-12 חודשים מיום שנוצרה העילה, וזאת מתוקף הוראת סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק), כפי שתוקן בשנת תשנ"ח (חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 19), התשנ"ח-1998, ס"ח התשנ"ח 96, 97, להלן - תיקון תשנ"ח). אין מחלוקת, שהעילה להגשת התביעה לקצבת הזקנה נולדה למערערת, בנסיבות הקיימות, כבר בעת שמלאו לה 60 שנה, בנובמבר 1993, אולם היא הגישה את התביעה לקצבה,כאמור, רק באוקטובר 1998. נמצא, כי בפועל, שולמה למערערת קצבת זקנה מאז מלאו לה 61 שנה, ומושא ערעור זה הינה שנה אחת, בה נשללה ממנה קצבת זקנה, בשל האיחור, כאמור, בהגשת התביעה. 2. לטענתה של המערערת, פנתה למוסד עוד בחודש נובמבר 1993, עת מלאו לה 60 שנה ובקשה להגיש תביעה לקצבת זקנה. באותו מעמד, הסבירה לה הפקידה, כי אם תגיש תביעתה לקצבת זקנה בגיל 65 תקבל קצבה גבוהה יותר. מטעם זה בלבד, החליטה המערערת לדחות את מועד הגשת התביעה למוסד עד להגיעה לגיל 65. חלפו חמש שנים, ומשהגישה תביעתה, התברר לה, לטענתה, כי אין ממש במידע שנמסר לה, וכי לא תקבל קצבה מוגדלת. לטענת המערערת, בשל טעות זו נשללה ממנה קצבת זקנה של שנה אחת. 3. בית הדין האזורי בירושלים (בל 1167/99; השופטת ד' פרוז'ינין ונציגי ציבור ה"ה קונפורטי ואליצור), דחה את תביעתה של המערערת כנגד המוסד בהסתמך על סעיף 296 לחוק. עוד קבע בית הדין האזורי, שהמערערת "לא יכלה לנקוב בשמה של הפקידה אשר נתנה לה את המידע עליו הסתמכה בהחלטתה, ולא יכלה לנקוב בתאריך שבו ניתן לה המידע הנ"ל. משכך, לא ניתן לברר את טענתה זו של התובעת. יתר על כן גם אם ניתן היה לברר את הטענה, ספק רב אם היה בכך כדי להועיל לתובעת". 4. בערעור זה חזרה המערערת על טענותיה ביחס למידע השגוי שקיבלה מן המוסד, המצדיק, לטענתה, קבלת תביעתה. כמו כן טענה המערערת שסעיף 296 לחוק לא חל במקרה זה, משום שתביעתה מתייחסת לשנת 1994-1993. 5. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי. 6. א. פסיקת הדין בערעור זה צריכה להתבסס על נוסחו של סעיף 296(ב), כפי שתוקן בשנת תשנ"ח, שזו לשונו: "(ב) הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד טרם חלפו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה". ב. סעיף זה חל על התביעה מושא הערעור, משום שהמערערת הגישה את תביעתה לקצבת זקנה רק בתאריך 22.10.1998. ג. על פי סעיף 19 לתיקון תשנ"ח תחילת תחולת התיקון היא ביום 1.6.1998 והוא חל על פי סעיף 20(ב) לתיקון תשנ"ח גם על תגמול שמועד תשלומו חל לפני תחילת תוקפו של תיקון תשנ"ח, אם התביעה הוגשה לאחר יום 1.6.1998. ד. על פי נוסח מתוקן זה צומצם מרחב הגמישות, לפיו ניתן היה בפרשנות שיפוטית להגדיל את תקופת התשלום למפרע לתביעה שהוגשה למוסד באיחור, והוא מוגבל כיום לתקופה של לא יותר מאשר 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור. ה. המערערת קבלה תשלום למפרע של קצבת הזקנה לתקופה המקסימלית שמאפשר סעיף 296(ב) לחוק, לאור הנתון לפיו תביעתה לקצבת זקנה הוגשה רק בחודש אוקטובר 1998. מבחינה זו נהג המוסד כדין, כששילם למערערת רק עבור 48 חודשים למפרע ממועד הגשת תביעתה למוסד. 7. א. נשאלת השאלה, מה בדיוק נאמר למערערת על ידי פקידת המוסד, בעת שבקשה להגיש לראשונה את תביעתה לקצבת זקנה כשמלאו לה 60 שנה, והאם ניתן לראות בדברים אלה הטעיה או טעות המאפשרים הגדלת תקופת הזכאות כשם שתובעת המערערת. ב. נראה שיותר מאשר הייתה כאן הטעיה, נוצרה כאן אי הבנה. סביר להניח, שאכן נאמר למערערת, שאם תדחה את הגשת תביעתה עד לגיל 65, תוגדל קצבתה. ככלל, דברים אלה נכונים והם מעוגנים בסעיף 249 לחוק שזו לשונו: "249(א)מבוטח שהגיע לגיל שבו היה זכאי לקצבת זקנה אילולא היתה לו הכנסה העולה על ההכנסה המזכה אותו לפי סעיף 245 לקצבה כאמור, והכנסה זו מקורה במשלח יד, תוגדל הקצבה שהוא זכאי לה לפי הסעיפים הקודמים ב-5% לכל שנה שבה היתה לו הכנסה כאמור, ובלבד שלא תוגדל הקצבה מכוח סעיף זה ביותר מ-25%. (ב) מבוטח שהיתה לו הכנסה כאמור במשך תשעה חודשים לפחות מתוך שנה פלונית יראוהו, לענין סעיף זה, כאילו היתה לו הכנסתו זו במשך כל השנה. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) יחולו הוראות סעיף זה אף לגבי מי שוויתר על הקצבה לפי סעיף 245." ג. אכן, אילו עבדה המערערת עד לגיל 65, דחיית תשלום הקצבה הייתה כדאית מבחינתה. במקרה הנוכחי הסתבר שבעת שבקשה המערערת להגיש את תביעתה לקיצבת זקנה (כאמור בשנת 1993) הייתה עדיין בגדר "עובדת" ששהתה בחופשה ללא תשלום. בתאריך 1.9.1994 נותקו יחסי עובד-מעביד בין המערערת למעבידה והיא פרשה לגימלאות. בנסיבות אלה של פרישה לגמלאות כבר בתאריך 1.9.1994, בגיל 61, הייתה דחיית תשלום קצבת הזקנה מקח טעות. הנתון, לפיו אמורה המערערת לפרוש עוד לפני גיל 65, שהוא נתון המפתח לשקילת כדאיות הגשת התביעה בגיל 60, או מאוחר יותר, ספק אם עלה בשיחה בין המערערת לפקידת המוסד בחודש נובמבר 1993, או אם יוחסה לו חשיבות כלשהי. כמו כן ספק אם באותה שיחה היה ברור, שהמערערת נמצאת בחופשה ללא תשלום בשנת 1993 - 1994. על רקע זה ניתן להבין את היווצרות אי ההבנה. ד. בנסיבות אלה, כאשר אין תשתית ראייתית מספקת לטענה להטעיה או לטעות של המערערת זולת טעות בדיעבד בכדאיות המהלך, נותרו הנתונים הקיימים, שלפיהם קבלה המערערת את מקסימום התשלום למפרע על פי הוראת סעיף 296(ב) לחוק. הנוסח המתוקן של סעיף 296(ב) לחוק בנסיבות הקיימות הוא שגוזר על התביעה מושא ערעור זה להידחות. עוד יצויין, כי גם לו הוכח, כי המערערת הוטעתה על ידי פקידת המוסד לא היה בכך כדי להועיל למערערת שכן "התנהגותו של גוף ציבורי, דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק... אף מקום בו המוסד הטעה מבוטח - דבר שלא קרה במקרה דנן - אין הוא רשאי להעניק לו זכויות מבלי שהן מעוגנות בחוק" (עבל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 30.9.2001) 7. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות. על המוסד ללא קשר לתוצאות הערעור, לבחון את זכאות המערערת לתשלום תוספת דחיית קצבה על פי סעיף 249 לחוק ולהודיע למערערת על החלטתו תוך 60 יום. קצבת זקנהביטוח לאומי