פסק דין השופטת נילי ארד: 1. פעם נוספת בפנינו תביעה לגימלת הבטחת הכנסה, אשר נדחתה, בשל שימוש שעשתה המערערת ברכבה הפרטי. בית-הדין האזורי בירושלים דחה את תביעתה של המערערת לגימלת הבטחת הכנסה (פסק דינה של השופטת דיתה פרוז'ינין מיום 28.12.00 (ב"ל 1697/00) להלן: פסק הדין) ועל כך הערעור שלפנינו. הרקע העובדתי: 2. לפי העולה מטענות הצדדים לרבות מתצהירה, עשתה המערערת שימוש דרך קבע ברכב מסוג סובארו משנת 1987, אשר היה בבעלות אחותה, כאשר בד בבד עשו שימוש ברכב גם אחיה וגיסה של המערערת. בני משפחתה של המערערת מימנו עבורה את ההוצאות הכרוכות באחזקתו של הרכב, כגון: רשיון הרכב, ביטוח החובה, תיקונים וכיוצ"ב, ואילו היא עצמה שילמה עבור הוצאות הדלק. המערערת היא אם חד-הורית. לה חמישה ילדים והרכב משמש לה בעיקר להסעת הילדים, מדי יום, לגן, למעון ולבית-הספר. לטענתה, עלות הסעתם של הילדים למוסדות חינוך, גבוהה מהוצאות הדלק שהיא משלמת בעת השימוש ברכב. לביסוס טענותיה, הגישה המערערת לבית הדין האזורי מסמך רפואי בו נאמר שהיא סובלת מבעיות רפואיות, המגיעות גם לכדי אישפוז בבית חולים. פסק הדין בבית-הדין קמא: 3. בית-הדין קמא דחה את תביעת המערערת לגימלת הבטחת הכנסה (להלן גם: [ה]גימלה), תוך שסמך על הוראתו של סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה או גם: החוק) ועל פסיקתו של בית דין זה. הגם, שאין ספק כי במקרה דנן השימוש ברכב מֵקל על המערערת, הרי שלפי שנקבע בדין ובהלכה הפסוקה השימוש ברכב הינו "טובת הנאה", השוללת את הזכאות לגימלת הבטחת-הכנסה. "טובת הנאה", אליבא דבית-הדין קמא, איננה טובת הנאה כספית בלבד, אלא כוללת בחובה גם תועלת כלשהי שהמבוטח מפיק מהשימוש ברכב. על כן, אם הוכח שהמבוטח משתמש ברכב באופן קבוע, חלה לגביו חזקת "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב", השוללת ממנו קבלת גימלת הבטחת הכנסה. החזקה הנזכרת איננה חלוטה, אולם לא נסתרה בענייננו. 4. בית-הדין האזורי דחה את טענתה של המערערת, לפיה הרכב משמש להסעת ילדיה למקומות לימודיהם ולשם קיום מצוות חוק חינוך חובה. זאת, לאחר שקבע, כי השימוש באמצעי תחבורה אחרים הוא אפשרי, גם אם אינו נוח. טענתה של המערערת בדבר זכותה החוקתית לקבלת הגימלה נדחתה אף היא משקבע בית-הדין קמא כי מִשלא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק, לא קמה למערערת הזכאות לגימלה. מצב בריאותה של המערערת, כפי שניתן לו ביטוי באישור הרפואי שהציגה, לא נמצא עונה דיו על הכרה בשימוש ברכב, שהיא למילוי צרכיו הרפואיים של המשתמש, כגון נסיעות לטיפולים רפואיים. טענות הצדדים בערעור: 4. המערערת חזרה על עיקר טענותיה בבית הדין האזורי. בנוסף ביקשה להסתייע בהוראותיו של התיקון לחוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 15) תשס"א - 2001 (להלן: התיקון לחוק), לפיו תוענק הגימלה גם לבעליו של כלי-רכב בהתקיים תנאים מסוימים. מתיקון זה ביקשה המערערת ללמוד על כך שהחזקת רכב על ידי מבוטח יחיד הנה בגדר מותרות, בעוד אשר החזקת רכב על-ידי שני אנשים, או יותר, אינה חורגת מרמת קיום מינימלית. לטענתה, התיקון לחוק והצעת החוק נועדו להחליף את מבחן "הפקת ההכנסה" במבחן "רמת קיום מינימלית". לאמור, החלטה בדבר שלילת גימלת הבטחת-הכנסה, לא תהא תלויה בתשובה לשאלה אם הרכב מפיק הכנסה, אלא אם השימוש ברכב מונע מהמבוטח להיחשב כמי שזקוק לגימלה המיועדת להבטיח לו רמת קיום מינימלית. לשם מתן תשובה לשאלה אחרונה זו, גרסה המערערת, על בית-הדין לקבוע מהי רמת החיים המינימלית המגיעה לכל אזרח בישראל כזכות חוקתית והאם רמת החיים המינימלית עבור אשה עם חמשה ילדים אינה כוללת שימוש ברכב ישן. המערערת הוסיפה וטענה כי הטעם לשלילת גימלת הבטחת-הכנסה מבעל רכב הוא, בכך שאין המדינה צריכה לתמוך במי שמוציא את ההוצאות הכרוכות בהחזקת רכב. ואילו בעניינה, ההוצאות הכרוכות בהחזקת רכב נמוכות מן ההוצאות שהיא מוציאה על תחבורה חלופית לה ולילדיה. על-כן אין הטעם העומד בבסיס החוק ישים לגביה. טענתה האחרת של המערערת היתה, כי אם תנסה לטפל בילדים ולהביאם לבית-הספר ללא רכב, צפויה היא לחלות ובעל כורחה תהיה למי שזקוק לרכב כדי לנסוע לטיפולים רפואיים, במסגרת הוראתו של סעיף 9א(ג) (2) לתיקון לחוק. 5. המוסד לביטוח לאומי תמך בפסק הדין של בית-הדין קמא והוסיף וטען כי דין הערעור להדחות. לשיטתו, גם טובת הנאה שאינה כלכלית נחשבת כ"טובת הנאה" השוללת את הזכות לגימלה. טענתו זו מבסס המוסד על הוראתו של סעיף 9(א)(4) לחוק הבטחת הכנסה. לפיכך, ובהסתמך על ההלכות שנפסקו על ידי בית הדין הארצי טען המוסד שעצם השימוש הקבוע ברכב מהווה חזקה להפקת טובת הנאה, השוללת את הזכאות לגימלה. עוד טען המוסד, במענה למערערת, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוא חוק מאוחר לחוק הבטחת-הכנסה, על-כן ומתוקף הוראתו של סעיף 10 הימנו, אין הוא מהווה מקור חוקתי לביטול הוראותיהם של חוק הבטחת הכנסה או תקנותיו. המסגרת הנורמטיבית המצב המשפטי לפני התיקון לחוק 6. בסעיף 5 לחוק הבטחת הכנסה נקבע שיעור הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה (ס"ק א) ולזכאי שאין לו הכנסה (ס"ק ב). בפרק ד' לחוק שעניינו "הכנסה" נקבע, בין היתר, בסעיף 9(א)(4) כי יראו כ"הכנסה" גם "סכומים שיראו אותם הכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה". בסעיף 9(ג) לחוק ניתנה הגדרתו של "נכס": "כל רכוש, בין מקרקעין ובין מטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות..." לפי הוראתו של סעיף 9(ב)(1) לחוק, רשאי השר לקבוע בתקנות: "כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, כאמור בסעיף קטן (א)(4)...". תקנה 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב-1982 (להלן: התקנות) ענינה ב"הכנסה מנכס" ובין היתר, כך נאמר בה: "(ג) על-אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב מנועי, יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חדשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת-משנה זו;" 7. שילוב של הוראות החוק והתקנות הביאו אותנו לנוסחה הבאה: בַּעֲלוּת על רכב מנועי, או שימוש הנעשה בו דרך קבע (להלן: שימוש), נחשבים להיות "נכס" ממנו מופקת הכנסה חודשית - בין בפועל ובין שלא בפועל - בשיעור "שאינו נמוך" מסכום הגימלה שהייתה משתלמת לפי סעיף 5(ב) לחוק. במלים אחרות: בעלות על רכב מנועי או שימוש בו, נמצאו להיות שוות ערך להכנסה השוללת גימלה. ההלכה הפסוקה 11. משכבר הימים, עמד בית דין זה על תכליתה של תקנה 10(ג) לתקנות, וכך אמר בפסק הדין בענין זבולון צאלאקשווילי - המוסד לביטוח לאומי (דב"ע מו/42-0פד"ע יז 323, 326): "תקנה 10 (ג) מצביעה על מגמה לא לשלם גימלה למי שיש רכב ברשותו. הסיבה לכך היא שהמדינה אינה צריכה לתמוך במי שיכול להוציא מיגיע כפיו או ממקור אחר סכומים הדרושים להחזקת רכב. סיבה נוספת היא שמי שיש רכב ברשותו, יכול לעיתים להתפרנס משימוש באותו רכב או מהשכרתו." בפסק הדין בעניין קופרמן - המוסד לביטוח לאומי (דב"ע מו/46-0 לא פורסם) עמד בית הדין הארצי על טעמם של החוק ושל התקנות בשלילת הגימלה מבעל רכב: "ההוצאות הכרוכות בהחזקת רכב הן כה גבוהות שיש לראות בעל רכב כמי שיש לו הכנסה מנכס, ו"נכס" פירושו גם "טובת הנאה" ראויה או מוחזקת בלשון סעיף 9(ג) לחוק" בפסק הדין בעניין בוטבול (דב"ע מח/135-04 בוטבול - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 15.12.88) קבע בית הדין הארצי את אמות המידה לפיהן ייראה גם "שימוש ברכב" כהפקתה של "טובת הנאה". כך נאמר שם על ידי השופט אדלר: "שימוש ברכב המצביע על "טובת הנאה" מתבטא באלו: א) הפקת הכנסה של ממש - כאשר המבוטח מפיק הכנסה או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה מהשימוש ברכב; ב) שימוש קבוע ברכב. אם הרכב נמצא בקרבת המבוטח, ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קבוע; ג) השתתפות בהוצאות החזקת הרכב, כמו: רכישת דלק, ביטוח, "טסט", תיקונים; ד) השמוש ברכב עוזר למבוטח בעבודתו או כדי להגיע לעבודה" [הדגשות שלנו - נ'א']. (וכן ראו: דב"ע 6/98-04 מרזוק - המוסד לביטוח לאומי פד"ע ל"ג 385 - אושר בבג"ץ 8210/98 קדור מרזוק-המוסד לביטוח לאומי מיום 9.3.01; דב"ע נב/176-04 המוסד לביטוח לאומי - סעדה סנא, פד"ע כ"ה 293; דב"ע נ"ה/110 - 04 חיים לובטון - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) ניתן ביום 20.6.95) והפסיקה הנזכרת שם). המצב המשפטי לאחר התיקון לחוק משנת תשס"א 8. ביום 1.1.2001 התקבל בכנסת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 15) התשס"א-2001, אשר נכנס לתוקף ביום 1 באוקטובר 2001. (להלן: התיקון לחוק או החוק המתקן). בסעיף 9א שכותרתו "הוראות מיוחדות לעניין נכס שהוא רכב מנועי" נמצא המחוקק "שואב" את עיקריה של תקנה 10(ג) לגופו של החוק וממיר את מעמדה, הלכה למעשה, מזה של חקיקת משנה למעמד של חקיקה ראשית, תוך שהוא קובע את הכלל : " (ב) לענין חוק זה רואים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהייתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף זה". ס"ק (ג) מדבר בחריגים לכלל, אשר בהתקיימם "לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם מתקיים אחד מאלה:". בין היתר ולעניננו, נמנים מקרים אלה: (1) רכב בעל נפח מנוע שאינו עולה על 1,300 סמ"ק; (2) התובע או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם". יוער, כי תחילתם של החריגים שבסעיף 9א(ג)(1)-(4) לחוק המתקן, הותלתה והם ייכנסו לתוקף רק ביום 1 באוקטובר 2004 (ראו: סעיף 14 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2001) (תיקון, ביטול והתליה של חקיקה שמקורה בהצעות חוק פרטיות) התשס"א - 2001 ספר חוקים 1786, מיום 4.4.2001, עמ' 238; וסעיף 28 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002) התשס"ב-2002). 9. לאחר כניסתו לתוקף של התיקון לחוק, תיבחן זכאותו של התובע גימלת הבטחת הכנסה ושהוא בעלים של רכב, או עושה שימוש בו, בשים לב לאמות מידה אלה: א. גימלת הבטחת הכנסה משתלמת "לזכאי שאין לו הכנסה" או ל"זכאי שיש לו הכנסה - בסכום השווה להפרש שבין הגימלה, שהיה זכאי לה לפי סעיף קטן (א) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה" (סעיף 5 לחוק). ב. בגדר "הכנסה" ייחשבו גם סכומים המופקים מרכב מנועי, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. מסקנה זו עולה משילובן של הוראות חוק אלה: "הכנסה" לצורך החוק הינה, בין היתר: הכנסה מנכס "אף אם אין מופקת ממנו הכנסה" (סעיף 9 (א)(4) לחוק); "נכס" הוא גם "רכב מנועי" (סעיף 9א(ב) לחוק). ג. בגדר "הכנסה" יִראו גם סכומים המופקים מנכס שהוא רכב מנועי (סעיף 9(א)(5) לחוק). ד. רכב מנועי כמוהו כנכס המפיק הכנסה חודשית ששיעורה "אינו נמוך מסכום הגמלה שהייתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף זה" (סעיף 9א(ב) לחוק). 10. בהוראתו של סעיף 9א(ב) נוצרה חזקה לפיה "רואים ברכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית", בין אם מופקת ובין אם אין מופקת ממנו הכנסה (ראו: סעיף 9(א)(4) לחוק). זאת, אף מבלי שנִדָרֵש עוד לרדת לעומקה של "זכות או טובת הנאה" המופקות מן הרכב, או הצומחות הימנו לתובע. משכך, אף אין אנו מוגבלים עוד בגדר הוראתה של תקנה 10(ג) לתקנות. שילוב של הוראות החוק ופסיקתו של בית דין זה מביאים אותנו לכלל מסקנה לפיה בעלות ברכב או השימוש בו, כשלעצמם, נחשבים להיות "נכס" שהוא שווה ערך, למִצער, לסכום הגימלה החודשית. על כן יש באֵלה בלבד כדי לשלול תשלום גימלת הבטחת הכנסה, כל עוד אינם באים בגדר הסייגים המנויים בסעיף 9א(ג) לחוק. הכרעתנו בערעור 11. דין הערעור שלפנינו להדחות. המדובר הוא בתביעה לגימלה שהוגשה במצב המשפטי ששרר לפני תיקון החוק. בהתאם, נבחנה זכאותה של המערערת בגדר הוראותיהם של סעיף 9 לחוק ותקנה 10(ג) לתקנות. במסגרת זו, אין המערערת חולקת על כך שעשתה דרך קבע שימוש ברכב. למעלה מזאת, המערערת מבססת טענתה לזכאות לגמלה למרות עשיית שימוש ברכב, מחמת הצורך בעשיית שימוש בו דרך קבע להסעת הילדים למוסדות חינוך. לבקשתה זו, אין בידינו להיענות. כפי שנזכר לעיל, הלכה פסוקה היא משכבר הימים, כי עשיית שימוש של קבע ברכב, אף הוא יחשב כמצמיח "טובת הנאה" השוללת את זכאותו של המשתמש לקבלת הגימלה. 12. אף אין לקבל את טיעונה של המערערת, לפיו אם עומד הרכב לשימושו של היחיד יחשב ל"מותרות" אולם אם הרכב עומד לשימושם של כמה מבני המשפחה, כגון האם וילדיה, אזי ייחשב השימוש בו ל"רמת קיום מינימאלית". המבחן אינו כמה מבני המשפחה או מי מהם משרת השימוש ברכב. המבחן הוא, כאמור, זה הרואה בבעלות על רכב, או בעשיית שימוש בו - נכס ממנו מופקת הכנסה "שסכומה אינו נמוך מסכום הגימלה שהייתה משתלמת לתובע...". כאשר תכליתו של החוק ומהותה של גימלת הבטחת הכנסה נועדו להבטיח "כזכות רמת קיום מינימאלית" (ראו: סעיף 3 לפסק הדין בעניין בוטבול). 13. לאותה תוצאה נגיע גם בהיותנו מונחים ברוח הוראותיו של התיקון לחוק, בו הומרה הוראתה של חקיקת משנה בהוראת חוק, בד בבד עם הרחבת הסייגים המוציאים רכב מכלל היותו נכס שיש לראותו כמפיק הכנסה. בנסיבות אלה, אין לנו להוסיף ולהרחיב על דרך הפרשנות את גדרי הזכאות לגימלה, מעבר לאלה שנקבעו בהוראות הדין וההלכה הפסוקה, אשר העולה מהם, כאמור, הוא שאין להעניק גימלת הבטחת הכנסה לתובע המפיק הכנסה מרכב, בין אם נמצא הרכב בבעלותו ובין שהוא עושה בו שימוש של קבע. על כוונת המחוקק, שאין להתפרש מעבר לגבולות הזכאות הקבועים בחוק, כי אם להותיר בעינן את ההגבלות לה, ובשעה זו - אף לא להרחיבן - תעיד גם השעיית תחולתם של החריגים המנויים בסעיף 9א(ג)(1)-(4) לחוק המתקן, האמורים להיכנס לתוקף רק ביום 1.10.2004 (כנזכר בסעיף 8 לעיל). 14. אף מן הסייגים המוציאים רכב מגדר נכס שמופקת ממנו הכנסה, אין בידי המערערת להיבנות, באשר אין היא ממלאת אחריהם. נפח המנוע של הרכב 1600 סמ"ק, גדול מזה המעמיד את הסייג לכלל; אף לא נשמעה טענה ולא נמצאה ראיה לקיומה של "תכנית טיפול שנקבעה מראש" לצורך שימוש ברכב לטיפולים רפואיים. מִשֶאֵלה הם פני הדברים, לא הייתה המערערת באה בגדר הוראתו של סעיף 9א(ג) לחוק, גם אילו היה בתוקף במועדים הרלבנטיים לערעור זה. 15. בדין נדחתה, איפוא, תביעתה של המערערת. פסק דינו של בית הדין האזורי בהיר ומנומק היטב, מבוסס בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו, תוך שהוא מונחה בהוראות החוק ובפסיקתו של בית דין זה. הערעור אינו מגלה עילה שבדין הדורשת התערבותנו ועל כן אין מנוס מדחיית הערעור, אף עת נותנים אנו דעתנו למצב בו שרויה המערערת, כעולה מטענותיה. 16. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסהרכב