פסק דין 1. עניינו של המערער עולה פעם נוספת על המדוכה בבית-דין זה לאחר שכבר הובא לדיון כמה פעמים, ונדון בין היתר בבית-דין זה, בבית-הדין הארצי לעבודה, ובבג"צ. המערער נפגע מירי בשתי רגליו בפעולת איבה (להלן הפגיעה או האירוע) ולאחר כשנתיים התגלה כי לקה במחלה ALS (להלן המחלה). המערער טוען כי המחלה התפרצה בשל האירוע ואילו המשיב טוען שאין קשר סיבתי בין המחלה לארוע ואין כל אסכולה רפואית הקושרת בין פגיעה מסוג זו שנפגע, לבין התפרצות המחלה. זוהי בקליפת אגוז המחלוקת בין הצדדים. עובדות המקרה פורטו במדוייק ובהרחבה בפסק-הדין של כב' השופטת ד. פרוז'ינין, ואנו נחזור עליהם כפי שסוכמו על ידה: ”וזו השתלשלות העניינים בתיק זה: א. המערער נפגע בפיגוע ירי של מחבלים ליד היישוב נווה דניאל ביום 9/12/95. ב. בפיגוע נפגעו עצמות הירכיים של המערער בשתי רגליו, והוא נותח פעמיים. ג. בתחילת שנת 1998 אובחנה אצל המערער מחלת ניוון שרירים קשה (ALS). ד. ועדה רפואית מיום 12/4/99 דחתה את תביעת המערער להכיר בקשר שבין מחלתו לבין פיגוע הירי (נספח ה' לבקשה). ה. ביום 5/7/99 קיבלה ועדה רפואית לעררים את ערעורו של המערער על ההחלטה הנ"ל וקבעה כי: "לאור כל האמור לעיל ובהתחשב בחילוקי הדעות הקיימים בספרות הרפואית באשר לקשר בין חבלה להופעת ALS סבורה הוועדה שחבלה אינה מהווה גורם ישיר ובלעדי להופעת המחלה אלא לכול היותר לגורם מסייע להתפרצותה, כשהרקע לכך היה קיים. אי לכך הוועדה קיבלה מחצית מנכותו ע"ח החבלה. דהיינו 50% לפי סעיף 29(3)(1) במחציתו. בנוסף 10% עבור החיבור הגרוע בשוק ימין לפי סעיף 47(2)א סה"כ הנכות לצמיתות 55% החל מ- 1/12/98". ו. המערער הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין, ובהסכמת הצדדים הוחזר עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתנמק את החלטתה לעניין גובה אחוזי הנכות שנקבעו למערער, ובהתייחס לקביעתה שיש קשר סיבתי (או שאין לשלול קשר סיבתי), ושתבצע חשבון עו"ש במידת הצורך. עוד נקבע כי הוועדה תתייעץ עם עורכי הדין של המשיב, כדי שתהיה ערה לפסיקה הרלבנטית בעניין זה (תיק בל 1909/99, נספח ז' לבקשה). ז. הוועדה הרפואית לעררים שדנה שנית בעניינו של המערער, בעקבות פסק הדין הנ"ל, קבעה בהחלטתה מיום 30/12/99, נשוא ערעור זה כי: "א. הוועדה לא קבעה בהחלטתה (הקודמת ד.פ.) כי אמנם קיים קשר סיבתי בין השברים מהם סובל התובע לבין התפרצות מחלת ה- ALS. ב. שיעור הנכות שקבעה הוועדה אינם נובעים מקיום קשר סיבתי כאמור אלא משיקולים אשר היו קשורים בקיום מחקרים מסויימים אשר תמכו באפשרות שקיים קשר בין חבלה להתפרצות המחלה. ג. לא מקובל בעולם הרפואה ובספרות העולמית הדנה בנושא זה שאמנם קיים קשר סיבתי בין טראומה כולל שברים ובין התפרצות המחלה, והרוב המכריע של מחקרים שנעשו בשטח זה, כולל מחקר אחרון שהופיע בעיתון נוירואפידמיולוגיה ב- 1999, שקובע שלא נמצא קשר בין תולדות של שברים מכת חשמל או ניתוחים להתפרצות המחלה. לאור האמור לעיל הוועדה אינה מסוגלת לנקוט בעמדה החלטית וחד משמעית לגבי המקרה הנדון באשר לקיום קשר סיבתי מהשברים מהם סבל, להתפרצות המחלה ואינה רואה צורך כדי לנקוט עמדה חד משמעית בנושא זה" (נספח א' לבקשה).“ 2. בפסק-הדין של כב' השופטת ד. פרוז'ינין, היא הורתה על החזרת עניינו לוועדה. ערעור על פסק-הדין נדחה. המערער הגיש עתירה לבג"צ שמספרה 6260/00, ובהסכמת הצדדים הוחזר העניין לוועדה הרפואית לערערים בהרכב חדש (כפי שנקבע על ידי כב' השופטת ד. פרוז'ינין), כאשר הוועדה נדרשה לקבוע "קיומו של קשר סיבתי על יסוד ההכרעה בשאלה אם קיימת אסכולה רפואית הגורסת קיומו של קשר כזה - לאו דווקא אסכולה דומיננטית". בפסק-הדין שניתן בעתירה הנ"ל (6260/00), צוטטה ההגדרה של "אסכולה" זאת כדי להנחות את הוועדה באשר לדרך בה עליה לילך, וכך צוטט שם: ”מצד אחד ברור, כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל ללא מחלוקת כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות המקצועית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה צריך שהיא תהיה מקובלת. כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל, דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים.“ עוד נקבע בפסק-הדין הנ"ל: ”יודגש כי החלטות הוועדה לעניין קיומו של קשר סיבתי רלבנטיות אך ורק לנושא עתירתו של העותר בפנינו ולהליכי הערעור שהתקיימו על-ידיו בבתי-הדין לעבודה, ואילו ההחלטה בדבר אחוזי הנכות שנקבעו לו, ואשר הפכה לחלוטה, מובן הוא כי תישאר בעינה, וכי על המוסד לביטוח לאומי להמשיך לשלם את הגמלה המשתלמת בעקבותיה, גם אם תקבע הוועדה כי לא הוכח קיומה של האסכולה המבססת קשר סיבתי כאמור.“ 4. הוועדה הרפואית לערערים בהרכב אחר (להלן - הועדה) התכנסה לשתי ישיבות, כאשר לאחר הישיבה הראשונה, דחתה את החלטתה כדי שיהיה לה סיפק לעיין במאמרים שצוטטו על-ידי ב"כ התובע. הוועדה התכנסה בשנית ביום 10/7/01, וסיכמה את החלטתה, (להלן החלטת הועדה כדלקמן): ”בהמשך לדיון בועדה קודמת ולאחר שעיינה הועדה בכל המסמכים שהובאו בפניה, כולל חוה"ד של פרופ' קורצין, ד"ר קונדו, ד"ר קרוסיס, ד"ר טרבס, ובמאמרים שצוטטו, בנוסף למאמרים שחברי הועדה הוסיפו, כמו כן מצרפת הועדה את הריביו של מדיקל פרוגרס בניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין מ- 31/5/01 ע"י רולנד ושניידר - נמצא כי הגורמים למחלת ALS אינם נהירים דיים, המגמה הינם נוטה לפטוגמנזה על בסיס מולקורי גנטי 10%-5% מחולי ה- ALS הם משפחתיים כאשר כל השאר הינם ספורדים. ב- 20% מה- ALS ב- 5% נמצאה מוטציה באותו הגן. המחלה מופיעה אצל אדם לאחר העשור הרביעי לחייו. אולם ב- 10% מהמקרים מופיעה קודם לכן ותוארה גם אצל ילדים“. 5. על החלטת הוועדה כמפורט לעיל בסעיף 4, הוגש הערעור דנן. כתמיכה לעמדתו באשר לקיום קשר סיבתי צירף המערער מספר חוות דעת, בין היתר של פרופ' קורצין, ד"ר טרבס, ד"ר קרוסיס וכן פרופ' קונדו מיפן. כמו כן צירף צילום ממאמרים שלשיטתו תומכים בכך שמדובר באסכולה הגורסת קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין פגיעה מכנית טראומטית כפי שנגרמה לתובע במקרה דנן. 6. בערעור דנן טוען ב"כ המערער כי עיקרה של החלטת הוועדה מבוסס על טעות משפטית מובהקת (סעיף 19 לערעור). לערעור צירף גם את חוות דעתו המשלימה של ד"ר קרוסיס, המתיחס להחלטת הועדה ומסביר מדוע לדעתו היא מוטעית. 7. בהודעת הערעור טוען ב"כ המערער כי הוועדה התבססה על טעות עובדתית בכך שהשתיתה את מסקנותיה על הטענה שהמערער התלונן על חולשה לפני 2/1/98, מה שאינו נכון והמערער לא התלונן על חולשה לא בשנת 96 ולא בשנת 97. כאן נאמר כי בחוות הדעת שהוגשו מטעם המערער נרשם על כי המערער חש חולשה "במשך1997 במהלכה הייתה הרעה בסימפטומים כאשר הוא חש חולשה בגפה השמאלית העליונה עם קשיי דיבור וקשיי בליעה. ב- 8 בינואר, 1999, ד"ר טרבס זיהתה סימפטומים התואמים ל- ALS" (תרגום חוות הדעת של ד"ר קונודו שצורפה כנספח ד' לערעור). וכך גם בחוות הדעת של ד"ר טרבס (בעמ' 1) שצורפה אף היא מטעם המערער לערעורו כנספח ב.3. לא ניתן לומר כטענת ב"כ המערער כי לא הייתה תשתית עובדתית, לטענת הועדה לפיה התלונן על חולשה לפני יום 2/1/98. 8. ב"כ המערער טען כי במקרה דנן הליך הדיון בפני וועדת הערר מיצה את עצמו, והגיע העת שבית-המשפט יאמר את דברו, כאשר קביעת הקשר הסיבתי נתונה להכרעת בית-הדין. אין חולק כי בסופו של יום שאלת הקשר הסיבתי בין מחלה כלשהי לבין ארוע כמו זה בו נפגע התובע, מסורה להכרעתנו ולא נתונה להכרעה של רופא. 9. המחלה בה עסקינן היא נדירה ובפרט באוכלוסיה ובגיל בו נמצא המערער. לא נמצאה כל הוכחה מדעית חד משמעית המסבירה באופן מדעי וברור את הסיבות לבואה של המחלה ומהם גורמי הסיכון המובהקים שלה. כמו כן, לא ניתן לקבוע את קיומו של הקשר הסיבתי על סמך מובהקות סטטיסטית ברורה, המצביעה באופן ברור על שיעור גבוה מן הרגיל של חולים במחלה מסוג המחלה בה חלה המערער, אצל חולים שארע להם פגיעה מכנית טראומטית דומה. אף על פי כן, נראה לי, כי במחלה נדירה מהסוג הנדון ניתן לקבוע על פי מאזן ההסתברות, במשמעות בה ניתן וראוי לקבוע את הקשר הסיבתי במקרה זה, כי אכן התקיים קשר סיבתי, זאת בין היתר תוך הסתמכות על היידע הקיים, הסתברות הגיונית אנלוגיה ולימינציה. 10. מעיון במאמרים שצורפו ומחוות הדעת שהוגשו מטעם המערער עולה כי מדובר להבנתנו באסכולה של ממש הגורסת קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין פגיעה ובפרט כזו בה נפגע המערער ברגליו. יש לזכור כי אסכולה אינה נמדדת אך במספר התומכים בה אלא גם במעמדם הרפואי והאקדמי של אלה שתומכים בה. חוות הדעת שהוגשו מטעם המערער הינם של מומחים ידועי שם, וביניהם פרופ' קונדו, שנדמה שהינו אחד מבכירי החוקרים בתחום, ואחד המובילים שבהם. יש לזכור שמרבית סודות הבריאה טרם נגלו לאדם. חלק קטן מהמנגנונים ידועים לנו. מקרה זה שייך לאותו חלק שטרם התגלה לאדם. בעניינים אחרים היינו אומרים, "תיקו" - תישבי יתרץ קושיות ואיבעיות. דא עקא שאנו איננו רשאים לאחוז בדרך זו ועלינו להכריע במחלוקת כאן ועכשיו. ובמחלוקת זו, שנפלה בין הצדדים תומך כל אחד מהם יתדותיו באסכולה של ממש.אף אם האחת נראית חשובה יותר מהאחרת הרי ששתי אסכולות לפנינו, המתנצחות זו בזו. התנצחות זו אסור שתהא "על גבו" של המערער כפי שנקבע בבג"צ 6260/00, בעניינו של המערער. במקרה כזה ראוי להכריע את הדין לטובתו, אף מבלי להכריע במחלוקת בין שתי האסכולות. יש לזכור שתפקידו של בית-המשפט אינו לעסוק "בחקירה מדעית לגילוי הסיבה ואין זה מחובתו להיות משוכנע בדבר קיומה במידה הנעלה מכל ספק. על בית-המשפט להווכח רק מהו הקרוב לודאי..." (תא (חי) 1077/87 טויסטר נ' הטכניון). 11. ראוי לומר כאן כי אין בעובדה שחברי הוועדה סבורים כמו האסכולה האחרת כדי לשלול קיומה של אסכולה התומכת בטענת המערער. המחקרים שהציג המערער התומכים בטענתו מבוססים בספרי לימוד קנו אחיזה בתפיסתם של מומחים לא מועטים בתחום זה, בעלי שם ומעמד מקצועי מכובד כמו פרופ' קונדו ואחרים. יש לשים לב כי הוועדה מיום 5.7.99 סברה שיש חילוקי דעות של ממש, באשר להשפעת פגיעה מעין זו בה נפגע בארוע על התפרצות המחלה. למעשה סברתה היתה שיש אסכולה רפואית התומכת בטענות התובע. במקרה דנן, שוכנעתי כאמור שקיימת אסכולה, המכירה בקשר סיבתי בין הארוע בו נפגע המערער ברגליו לבין המחלה בה לקה בטרם הגיע לגיל 40. בשים לב למכלול נסיבות העניין ובין היתר גילו, המועד בו לקה במחלה הקשר הכרונולוגי בין המחלה לבין האירוע בו נפגע, נראה שהוכח קיומה של אסכולה. נדגיש כי בסופו של יום ההכרעה בשאלת הקשר הסיבתי נתונה לבית-הדין בהיותה שאלה שבמשפט כפי שנקבע בפסיקה: ”שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית המשפט ולא של הרופא; ואולם, בית המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו... הנה כי כן, שאלת הקשר הסיבתי היא שאלה שבמשפט הנקבעת על פי נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה ומקרה“ (רע"א 1521/95 שטיין נ' קצין התגמולים פ"ד נא (2) 821-822). עוד נאמר בנושא זה, ב-דב"ע לז/ 01-309 , שידלובר - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם): משמוצא בית דין זה טעות שבחוק בהחלטת ועדה רפואית לעררים, מעמיד הוא את הוועדה על טעותה ומחזיר הענין לקביעת דרגת הנכות. רק במקרים נדירים ביותר עת תיקון הטעות אינו מחייב כל ידע או שיקול דעת רפואי, יתקן בית הדין עצמו את הטעות" במקרה דנן המחלוקת אינה על שיעור הנכות אלא על קיום קשר סיבתי וקיומו של קשר סיבתי כזה בשונה מקשר סיבתי רפואי הנה שאלה שבמשפט הנקבעת בין היתר בשים לב לחלוקת הסיכונים (וראה בענין חלוקת הסיכונים בקשר למחלה דנן ת"א (ב"ש) מיכאלי נ' תדיראן, טרם פורסם) למהות הענין ולהלכה בענין אסכולה כמפורט לעיל. הוכח אפוא די הצורך קיומה של אסכולה. אכן חברי הוועדה אוחזים באסכולה האחרת (לפיה אין קשר סיבתי ואין הארוע גורם להתפרצות) אך אין בכך כדי לשלול קיומה של אסכולה התומכת בטענות התובע. קיומה של אסכולה עולה מתוך הדברים שהוגשו לנו ואינו מצריך ידע ושיקול דעת רפואי כדי להגיע למסקנה זו ולכן באם בגדרו של החריג בו יתקן ביה"ד הטעות בעצמו מבלי להחזיר הענין לועדה הרפואית. לאור כל האמור לעיל דין הערעור להתקבל. הנתבע ישלם הוצאות משפט בסך 2000 ₪. כל צד רשאי להגיש בר"ע לנשיא ביה"ד הארצי או סגנו במועד שקובע הדין. נפגעי פעולות איבהביטוח לאומי