פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. המחלוקת בין הצדדים בתביעה לדמי אבטלה מושא ערעור זה היא בשאלה, האם נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערער ובין חברה, (להלן - החברה). בה החזיק המערער ב-95% מהון המניות - ואשתו - ב-5% ממנו. 2. העובדות הנוגעות לענייננו, כפי שפורטו בפסק -דינו של בית הדין האזורי בחיפה (ב"ל 003745/00 ; סגנית השופט הראשי, איטה קציר ונציגת הציבור כרמלה גרודסקי) הן אלה: 1. "בשנת 1997, התובע ביחד עם שותף בשם אלי מלכה, הקימו חברה בשם "מלפפי הצפון הצפון" (להלן - החברה"). התובע היה בעל 50% מהמניות וכך גם שותפו. בשנת 1999 השותף פרש מהחברה והתובע רכש את מניותיו. התובע רשם 5% מהמניות ע"ש אישתו ושאר המניות הועברו ע"ש התובע. 2. החברה עסקה בליפוף מנועים לתעשייה והעסיקה מספר עובדים בהתאם לצורך. בתחילת שנת 2000 התובע ביחד עם עובד נוסף עבדו בחברה. 3. במהלך שנת 2000 החברה נקלעה לקשיים כלכליים, והתובע הזרים לחברה כספים מחשבונות האישי. כמו כן, התובע היה ערב אישית בבנק על החשבונות של החברה. 4. במרץ 2000 מכר התובע את נכסי החברה לחברה אחרת. את הכספים שקיבל נאלץ לשלם לבנק עקב חובות החברה לבנק ולא יכול היה להחזיר לעצמו את ההלוואות הכספיות שניתן לחברה מכספו האישי. 5. בתאריך 15.4.00 פטר התובע את העובד היחיד שנותר בחברה וכן פיטר גם את עצמו, כאשר הפיטורים נכנסו לתוקף ביום 1.5.00. התובע לא קיבל פיצויי פיטורים, כי לא נותרו כספים לחברה, אלא רק חובות. 6. במהלך כל תקופת עבודתו של התובע בחברה, משכורתו נעה בין 5,000 ש"ח ל-4,200 ש"ח נטו. חלק מהשכר שולם לתובע בצ'ק וחלק אחר במשיכות כספים מהכספומט. 7. התובע, שהינו מכונאי וסוחר במקצועו עבד פיזית בחברה במהלך כל שנות קיומה, ולא ביצע רק עבודות ניהול. 8. התובע הגיש במאי 2000 תביעה לדמי אבטלה, אך נדחה על-ידי הנתבע בנימוק כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. לכן, הגיש את התביעה לבית הדין" 3. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער, כשהוא קובע את הדברים הבאים: 9. "אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע אכן עבד בחברה, הן כמנהל, והן כמכונאי ועסק בליפוף מנועים. יחד עם זאת, במקרה הנוכחי, התובע לא התנהג כעובד שכיר אלא כדירקטור ובעל מניות וערבב נכסים אישית שלו עם נכסי החברה. כך למשל - הזרים כספים מכיסו הפרטי כדי לחלץ את החברה מהקשיים אליהם נקלעה, ולא החזיר לעצמו את ההלוואות הכספיות לחברה. כך למשל - היה ערב אישית בבנק לחובות של החברה הפרטית שבבעלותו כן, שילם את חשבון המע"מ מחשבונו האישי, אמנם חשבונו בחברה זוכה בהתאם והוחזר לו בחלקו בשלב מאוחר יותר. 10. יתר על כן, התובע פיטר את עצמו מעבודתו והחליט על סגירת החברה בעצמו. 11. בנסיבות אלה - התובע ערבב את נכסיו שלו עם נכסי החברה, מדובר בהתנהגות של דירקטור ובעל מניות, ולא של עובד שכיר, כי עובד שכיר אינו משקיע ומפסיד את כספו בהשקעה בחברה בה הוא עובד. 4. בערעור טען המערער בתמצית את הטענות הבאות: א. המערער עבד בפועל בחברה וקיבל שכר עבור עבודתו. המערער גם קיבל תלושי משכורת. ב. כאשר החברה נכנסה לקשיים, הלווה לה המערער כספים לשם תשלום מס ערך מוסף, אך זאת במטרה למנוע נקיטת הליכים פליליים כנגדו כמנהל בחברה. כשהתקבלו כספים מספקים, דאג להשיב לעצמו את הכספים שהלווה לחברה. ג. המערער ערב לחובות החברה על-פי דרישת הבנק, כדי לאפשר הענקת אשראי לחברה על-ידי הבנק. 5. המשיב (להלן - המוסד) תמך בפסק-דינו של בית הדין האזורי כשהוא מציין בעיקר את הנקודות הבאות: א. קיימים הבדלים בלתי מוסברים בין גובה משכורות סמוכות של המערער, כמו למשל בחודשים יוני ויולי 1998, בהם קיים הבדל בלתי מוסבר של כ-500% בין משכורת אחת לשניה. ב. העברות הכספים מחשבון לחשבון אינן ברורות. ג. עדות רואה החשבון מדברת על שכר בגבהים שונים לגמרי. ד. המערער ערב לחובות החברה דבר שאינו אופייני לעובד שכיר. ה. החברה הייתה חייבת למערער בסיום פעילותה כ-70,000 ש"ח - נתון שאינו אופייני לעובד שכיר . ו. אין ביטוי לימי חופשה שקיבל המערער בתלוש המשכורת שלו. ז. בחברות קטנות, אך טבעי הוא שמנהל יעשה את רוב סוגי העבודות. ח. על פי הפסיקה הקיימת, ברוב המקרים דירקטור יחשב לעובד שכיר. 6. המערער הסביר בתשובתו לטיעון המשיב, כי הפער בין משכורות יוני ויולי 1998 נובע מעסקת רכישת המניות משותפו שנעשתה באותה עת וגרמה לכך, שהוא עצמו עשה את העבודה, ולכן גדל שכרו באופן טבעי. עקב צמצומים והאסטרטגיה שקבע - ירד בשלב מסוים שכרו מ- 6,000 ש"ח ל- 4,000 ש"ח. 7. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה שדין הערעור להתקבל. א. אין מחלוקת, שהמערער עבד בפועל בחברה גם בעבודה פיזית, בליפוף מנועים, וגם בעבודה ניהולית. ב. המערער קיבל משכורות חודשיות ודווח כעובד לכל דבר ועניין לשלטונות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי. ההסברים שנתן המערער להבדלים בגובה המשכורות - מניחים את הדעת. ג. המערער לא עבד במקום עבודה אחר, ולא הוכח שהחברה הוקמה כפיקציה כדי להוציא כספים מהמוסד. אכן, המערער ערב כבעל מניות בחברה לאשראי שהוקצה לה בבנק, על פי דרישת הבנק, כתנאי לקבלת אותו אשראי. המערער גם הלווה כספים לחברה כדי לשלם את מס ערך מוסף שחבה בו החברה. גם פעולה זו עשה המערער כבעל מניות בחברה כדי להימנע מנקיטת צעדים פליליים כנגדו כמנהל החברה. כספים אלה הוחזרו לו על-ידי החברה. ד. המערער פעל בחברה כבעל שתי אישויות ("כובעים") בעל מניות מחד ומנהל שכיר מאידך, כאשר קיימת הפרדה בין שני התפקידים. ה. עירוב הנכסים, הנחזה לכאורה במקרה הנוכחי, מוסבר, איפוא, בתפקידים השונים והנפרדים שנשא בהן המערער בחברה כאמור - עובד מחד ובעל מניות מאידך. הסבר זה נשען על עקרון העל, לפיו החברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. ו. לאור האמור לעיל, התמונה הכוללת המתקבלת היא איפוא, שבעיקרו של דבר, ניתן להפריד בין אישיותו של המערער כבעל מניות בחברה ובין אישיותו כמנהל שכיר בחברה, וכי נתקיימו במערער כל אותם אפיונים שנקבעו בפסק הדין גרוסקופף (עב"ל 20182/97 המוסד לביטוח לאומי - יוסף צבי גרוסקופף, פ"ד לד 97) המקנים למערער מעמד של עובד שכיר בחברה. 8. סוף דבר - הערעור מתקבל. פסק-הדין של בית הדין האזורי מתבטל. המוסד ישלם למערער הוצאות משפט לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ש"ח, שאם לא ישולמו תוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה, יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק-הדין. ערעורדמי אבטלה