פסק דין 1. בכתב התביעה עתרה התובעת (שהיא גם הנתבעת שכנגד ותיקרא להלן: "התובעת"), לחייב את הנתבעת (שהוא גם התובעת שכנגד ותיקרא להלן: "הנתבעת") לשלם לה שכר עבודה, פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי על כך שהיא קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי דמי אבטלה מופחתים. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את זכאותה של התובעת לקבל סכום כלשהו. הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה סכומים מעבר למגיע לה וכי התובעת קיבלה פדיון חופשה באופן מלא. הנתבעת הכחישה את זכאותה של התובעת לקבל הודעה מוקדמת. בנוסף, טענה הנתבעת, הן בכתב ההגנה והן בכתב התביעה שכנגד, כי על התובעת להשיב לנתבעת את הכספים שקיבלה מעבר למגיע לה. טענה נוספת של הנתבעת היתה, כי בשל מחדליה של התובעת - נגרמו לנתבעת נזקים שונים. חלק מהנזקים הוערך באופן מדוייק והנתבעת דרשה לחייב את התובעת לפצותם עליה. חלק אחר של התביעה שכנגד מבוססת על טענת הנתבעת כי התובעת חייבת לשלם לה פיצוי מוסכם, לפי ההסכם בין הצדדים, ופיצוי מוסכם זה הועמד, מטעמי אגרה בלבד, על סך של 100,000 ₪. 2. בתיק נערך דיון מוקדם בפני כב' השופטת שפר. לאחר מכן, קבעה כב' השופטת שפר כי הצדדים יגישו עדויות ראשיות בתצהירים. תצהירים - אכן הוגשו. בשלב זה הוחזר התיק אל כב' השופט הראשי, אשר קבע כי ההוכחות תישמענה בפנינו, והתיק אכן נקבע לישיבת הוכחות. במועד שנקבע להוכחות, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית על האפשרות שיוגשו תצהירים ומסמכים נוספים, ועל האפשרות שהתיק יועבר למתן פסק דין (לדין או לפשרה) בלא שמיעת עדויות. לפיכך, לא נשמעו עדויות באותו יום. לאחר הישיבה התברר כי אכן מוסכם בין הצדדים שהתיק יועבר למתן פסק דין (לדין), בלא חקירה נגדית על התצהירים, לאחר הגשת סיכומים בכתב. סיכומי הצדדים אכן הוגשו, וכעת ניתן פסק דין זה, על סמך החומר שבתיק. אלה העובדות אותן אנו לומדים מהמסמכים שבפנינו 3. הנתבעת היא חברה ותיקה ובעלת מוניטין העוסקת בנושאים מגוונים. בשלב כלשהו (כנראה בשנת 1995), הוסכם בין הנתבעת לבין קופת חולים הכללית (שתיקרה להלן: "קופ"ח"), כי אשד תפעל בעבור קופ"ח למען גיוס מבוטחים חדשים לקופ"ח. לפי ההסכם בין הנתבעת לבין קופ"ח, הנתבעת קיבלה תשלום מקופ"ח אשר חושב על פי מספר המבוטחים החדשים שיגוייסו לקופ"ח על ידי הנתבעת (כנראה בתוספת לתשלום חודשי קבוע בסך 10,000 ₪). כל תשלום מקופ"ח לאשד אשר חושב לפי מספר המבוטחים החדשים, היה מותנה בקבלת אישורים מהמוסד לביטוח לאומי (שייקרא להלן: "המל"ל"), על קליטתם של המבוטחים החדשים כחברים בקופ"ח. מועד קבלת האישורים מאת המל"ל על קליטתם של החברים החדשים - היה באופן קבוע באיחור של מספר חודשים (עד 6 חודשים) מיום בקשתם להצטרף לקופ"ח. 4. לצורך פעולותיה של הנתבעת על פי ההסכם שבינה לבין קופ"ח, היא העסיקה סוכני מכירות שעסקו בשיווק וניסו לשכנע תושבים (הן טלפונית והן בפגישות אישיות) לעבור להיות מבוטחים של קופ"ח. 5. ביום 5/7/95, התקבלה התובעת לעבודה אצל הנתבעת לצורך הפרויייקט האמור בהסכם בין הנתבעת לבין קופ"ח. תחילה, עבדה התובעת כמזכירה. בחודש ספטמבר 1995, הועברה התובעת להיות מנהלת מכירות של הנתבעת באזור הצפון. בתפקידה זה, היה על התובעת לפקח על כ-120 סוכני מכירות. 6. הנתבעת הכינה חוזה עבודה בכתב, לחתימתן של התובעת ושל הנתבעת (לחוזה העבודה האמור, ייקרא להלן: "החוזה"). אין חולק כי התובעת חתמה על החוזה. בין הצדדים יש מחלוקת בנוגע למועד חתימתו של החוזה. בסעיף 12 לתצהירו של מר אבי דגן, מנכ"ל הנתבעת, נאמר כי מדובר בחוזה מיום 1/9/95. גם מתחילת סעיף 13 לתצהירו של מר דגן ניתן להבין כי גרסתו היא שהחוזה נחתם ביום 1/9/95. לעומת זאת, התובעת גורסת, בסעיף 7 לתצהירה, שהחוזה הוצג לה לראשונה כחצי שנה לאחר שהחלה לעבוד. לדעתנו, על סמך הראיות שבפנינו, ניתן לקבוע כי החוזה לא נחתם ביום 1/9/95, אלא מאוחר יותר, מהטעמים האמורים להלן: א. אמנם בראש החוזה, נרשם כי הוא נערך ונחתם באור יהודה ביום 1/9/95. אולם ממה שניתן לראות בתצלום שהוגש לנו, עולה כי רישום הספרה "5" נעשה בכתב יד, לאחר שתחתיה היתה מודפסת הספרה "6". כלומר, סביר מאד להניח שהחוזה הודפס בשנת 1996 (הספרות "1", ו-"9" (של החודש), נרשמו בכתב יד ולא הודפסו כלל, כך שנראה שמי שהדפיס את החוזה ידע כי הוא עתיד להיחתם במועד כלשהו בשנת 1996). ב. ביום 1/8/96 נחתם על ידי התובעת הסכם להארכת תוקפו של החוזה. בהסכם ההארכה התייחסו אל החוזה הבסיסי כאילו הוא נחתם ביום 1/5/96. לפיכך, כאמור, אנו מקבלים את גרסת התובעת, וקובעים כי החוזה נחתם על ידי התובעת רק בשנת 1996 ולא ביום 1/9/95. עם זאת, לאור העובדה שהצדדים ציינו בחוזה את מועד חתימתו כאילו הוא יום 1/9/95, אנו מסיקים שהצדדים לחוזה התכוונו שהוראותיו יחולו החל מיום 1/9/95 ואילך. 7. נביא כאן מספר ציטוטים מהחוזה, אשר יש להם רלוונטיות למחלוקות בין הצדדים: "3. א. מוצהר ומוסכם בזאת ... כי על אף האמור או משתמע אחרת בהסכם זה, תהא המזמינה רשאית לפי שקו"ד הבלעדי להפסיק את קבלת שרותים ו/או להביא את ההתקשרות עפ"י ההסכם לידי גמר, בכל עת שתמצא לנכון על יד הודעה מוקדמת של יום אחד הכל מבלי שתחוייב בתשלום פיצויים כלשהם לעובד וזאת תוך 48 שעות מיום קבלת ההודעה. ב. ... אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכות המעבידה לבטל את ההסכם לאלתר במקרה של הפרתו על ידי העובד. ... 4. תפקידי העובד העובד יפעל לצרוף חברים חדשים לקופ"ח על פי ההנחיות שינתנו לו ממנהל הפרוייקט של המעבידה, ובכלל זה: - ביצוע נאות של כל ההוראות שינתנו לו ... - לנהל את פעילות הסוכנים, הקלדניות והעובדים הנוספים שימסרו להפעלה באחריותו. פעילות זו כוללת פיקוח על איכות העבודה, מעקב שוטף ובדיקת תפוקות הסוכנים, ניהול הקלדת הנתונים ומערכת הטפסים המתחייבת על פי נוהלי הקופה. - לטפל בכ"א שבתחום אחריותו: גיוס, הדרכה והנחיה, מתן דיווח שוטף לחברה ולנציג הקופה על תפוקת ושעות עבודת העובדים, החתמת נציג הקופה על דו"ח ביצוע והעברתו לידי מנהל הפעילות הארצי ולידי מנהל הפרוייקט של המעבידה. ... 7. משמעת בעבודה ז. העובד מתחייב לפעול ביושר ועפ"י כל דין בגיוס מבוטחים חדשים ולהקפיד על מסירת מידע אמין שאין בו כדי להטעות. העובד מתחייב שלא לכלול בכל מסמך ו/או דו"ח שיערוך ו/או שידיש למעבידה ו/או לקופ"ל הכללית ו/או בקשר לפרוייקט כל נתון שגוי. בנוסף מתחייב העובד לנקוט באמצעים סבירים כדי לודא כי הנתונים אשר יכללו בכל מסמך כאמור הינם נכונים ומדוייקים. ידוע לעובד כי הכללת נתון שגוי - לא כל שכן כשהדבר נעשה במכוון - פוגעת בשמה הטוב של המעבידה וגורמת לה ו/או לקופ"ח הכללית נזק ו/או הפסד ניכר. העובד מסכים כי אם יתברר כי כלל במסמכים שנערכו על ידו נתון שגוי בידיעה כי איננו נכון, תהיה המעבידה רשאית להפסיק את עבודתו לאלתר מבלי שיהיה זכאי לכל פיצוי בגין כך. בנוסף ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, העובד מתחייב לפצות את המעבידה בסך של 10,000 ש"ח בגין כל נתון שגוי שיכלול במסמך שנערך על ידו. העובד מצהיר בזאת ומאשר כי הסכום האמור מהווה פיצוי מוסכם וקבוע מראש מתוך הערכה כנה ובתום לב של הנזק שעלול להיגרם למעבידה. המעבידה תהיה רשאית לחלט ו/או לקזז מכל סכום שיגיע לעובד ממנה את סכום הנזקים ו/או ההפסדים שיגרמו לה כאמור לעיל. 'נתון שגוי' לעניין הסכם זה - כל נתון אשר ידוע לעובד כי איננו נכון ו/או איננו מדוייק ו/או איננו שלם וכן כל נתון רלוונטי שיהיה ידוע לעובד ואשר ימנע מלכלול אותו. 8. העדרות מן העבודה א. העובד לא יעדר מן העבודה, בשעות ובימים שנקבעו לעבודה, אלא אם קיבל מראש את רשות המעבידה. ב. אם חייב העובד להיעדר מן העבודה מסיבה בלתי צפוייה, יודיע על כך בהקדם למעבידה. ... 9. שכר ובונוסים 9.1 שכר חודשי בסך 5000 ש"ח ברוטו צמוד לתוספות היוקר כחוק. 9.2 תגמול בונוסים 9.2.1 תגמול עבור כל מבוטח חדש שגוייס במחוז ע"י סוכני אשד בסך 1 ש"ח לכל מבוטח חדש. 9.2.2 הנתונים המחייבים אשר על פיהם ישולם התגמול יהיו אישורי הביטוח הלאומי. ...". 8. החל מחודש ספטמבר 1996, החליטה הנתבעת על שיטת תגמול חדשה, במקום האמור בסעיף 9.2.1 לחוזה. על פי שיטת התגמול החדשה, הסכום שישולם לתובעת בגין כל מצטרף חדש לא יהיה שקל חדש אחד, אלא יהיה דיפרנציאלי, על פי מספר המצטרפים החדשים באותו חודש). לפי הטבלה שנערכה על ידי הנתבעת לענין זה, היתה התובעת אמורה להיות מתוגמלת באופן הבא: בעבור כל אחד מהמצטרפים החדשים לקופ"ח עד 1,100 הראשונים ◄ סך של 0.70 ₪. בעבור כל אחד מהמצטרפים החדשים לקופ"ח שמ-1,101 ועד 1,500 ◄ סך של 1.20 ₪. בעבור כל אחד מהמצטרפים החדשים לקופ"ח שמ-1,501 ועד 2,000 ◄ סך של 1.60 ₪. בעבור כל אחד מהמצטרפים החדשים לקופ"ח שמעל 2,000 ◄ סך של 2.20 ₪. 9. אחת המחלוקות העובדתיות העיקריות בין הצדדים היא בשאלה אם הצדדים נהגו לפי החוזה, אם לאו. מחלוקת זו מתייחסת בעיקרה לשאלת האמור בסעיף 9.2.2 לחוזה, כלומר לשאלה אם התגמול בגין המצטרפים היה מותנה באישור הצטרפותם על ידי המל"ל. ברור כי מהבחינה ההגיונית, יש טעם רב בתנאי כזה וביישומו, שכן כזכור, לפי ההסכם שבין הנתבעת לבין קופ"ח - התשלומים לנתבעת תלויים גם הם באישור הצטרפות המבוטחים על ידי המל"ל. עם זאת, מנגד, ניתן לראות כי לא בכל דבר וענין נהגו הצדדים בהתאם לחוזה. נביא כאן מספר דוגמאות לכך: א. לפי סעיף 9.3 לחוזה - היה על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות נסיעה בסך 1,000 ₪ לחודש. עיון בתלושי המשכורת מעלה שבענין זה היו שינויים; בחודשי העבודה הראשונים, קיבלה התובעת הוצאות נסיעה בסך 500 ₪ לחודש (אנו מניחים שבתקופה זו החוזה כלל עוד לא נחתם). לאחר מכן, היו מספר חודשים שבהם קיבלה התובעת הוצאות נסיעה בסך 1,000 ₪ לחודש, כאמור בחוזה. אולם, בהמשך היו חודשים שבהם שולמו לתובעת הוצאות נסיעה בסך 1,500 ₪ לחודש. יחד עם זאת, בחלק מהחודשים, החל מחודש יוני 1996 ואילך, נרשם בתלוש גם רכיב, לצרכי מס, של "שווי רכב". מכאן ניתן להסיק שהנתבעת העמידה לרשות התובעת רכב צמוד. ברור שאם אכן הועמד כלי רכב לרשות התובעת, היא כבר לא היתה זכאית להוצאות נסיעה (ואכן אין לתובעת טענה בענין זה), אולם, מעצם העובדה שנמסר כלי רכב לרשותה, שלא כאמור בחוזה, ניתן ללמוד שהצדדים לאו דווקא דקדקו בענין ביצועו של החוזה, למרות האמור בסעיף 10.1 לחוזה, לפיו כל שינוי יהיה בר-תוקף רק אם הוא נעשה בכתב. (במאמר מוסגר נעיר כי אנו מניחים שהעובדה שבחלק מהחודשים זכתה התובעת הן לתשלום הוצאות נסיעה והן נרשם לה "שווי רכב", כאילו שהועמד רכב לרשותה, נובעת מכך שלפחות בחלק מהחודשים שטרם חתימת החוזה, בשנת 1996, שולמו לתובעת סכומי הוצאות נסיעה נמוכים ממה שסוכם עמה בחוזה כחל החל מחודש ספטמבר 1995 ולכן נוצר הצורך של הנתבעת להשלים את הוצאות הנסיעה. משתמה השלמת הוצאות הנסיעה - הפסיקה הנתבעת את תשלומם, ובתלושים האחרונים אכן נרשם רק "שווי רכב", לצרכי מס, מבלי ששולמו הוצאות נסיעה). ב. בחוזה (וגם בדף המפרט את שינוי שיטת התגמול), לא נרשם מאומה בענין תשלומים על מבוטחים המצטרפים לביטוח המשלים (ב"דקלה"). למרות זאת, אין חולק שהתובעת היתה זכאית לתשלום על כך, ואכן קיבלה תשלום על כך. גם מענין זה ניתן ללמוד שהתובעת זכתה לתנאים מיטיבים מאשר נרשמו בחוזה. ג. התובעת זכתה, מעת לעת, ל"מתנות" ששולמו לה ביחד עם שכרה, ונרשמו בתלושים. אין בחוזה כל זכר לזכות לאותן מתנות, כך ששוב הרושם הוא שהתנאים שהתובעת זכתה להם היו משופרים מאלה שבחוזה. ד. הנתונים שהתקבלו מהמל"ל היו אמורים להתקבל מספר חודשים (עד ששה) לאחר החודשים הרלוונטיים. אין זה סביר שהמל"ל אישר את כל המבוטחים שנרשמו (עד לחודש אוקטובר 1997), והנתבעת גם לא טוענת כך. לפיכך, הדעת נותנת שאם הצדדים נהגו בהתאם למתחייב מסעיף 9.2.2 לחוזה, הרי שכל אימת שהתקבלו נתונים מהמל"ל היה מקום לערוך התחשבנות עם התובעת, ולקזז משכרה את הסכום שקיבלה בעבור המבוטחים שלא אושרו על ידי המל"ל. עיון בתלושים איננו יכול ללמד שנערכה התחשבנות מעין זו. הדבר מחזק את גרסתה של התובעת. ה. כמצוטט לעיל, סעיף 8 לחוזה כולל הוראה מפורשת של איסור להעדר מהעבודה בלא קבלת אישור הממונים מראש וחובת דיווח אם היתה העדרות מסיבה בלתי צפויה. למרות זאת, בסעיף 10.2 לתצהירו של הממונה על התובעת, מנהל הפרוייקט, מר עודד סירקוביץ, נאמר: "שוקרון שימשה ... בתפקיד הניהולי הבכיר ביותר במחוז הצפון ובתוקף מעמדה לא נדרשה כלל לקבל אישור על נטילת חופשות". מכאן, שלפחות לגרסתו של מר סירקוביץ, הצדדים לא נהגו בהתאם לחוזה, אלא תנאי עבודתה של התובעת היו משופרים ממה שנרשם בחוזה. לאור כל האמור לעיל בסעיף זה, אנו סבורים שנכון יהיה לקבוע שבפועל - הצדדים לא נהגו בכל ענין על פי הרשום בחוזה, אלא הנתבעת היטיבה עם התובעת מעבר לרשום בחוזה. על כן, אין אנו רואים סיבה שלא לקבל את גרסתה של התובעת על כך שהצדדים לא נהגו בפועל להתחשב באישורו של המל"ל אלא (עד לחודש אוקטובר 1997) שילמה הנתבעת לתובעת את התגמול על פי מספר המצטרפים (לרבות מבוטחים חוזרים ולרבות בני מבוטחים), בלא להתחשב בשאלה כמה מהם אושרו על ידי המל"ל. קביעה זו מבוססת גם על העובדה שהנתבעת - אשר היתה יכולה להביא מסמכים לענין קיזוזים קודמים שנעשו משכרה של התובעת בשל התחשבנות שנערכה לאחר קבלת הנתונים מהמל"ל - לא הביאה מסמכים כאלה (לתקופה שעד אוקטובר 1997). 10. מחלוקת עובדתית חשובה נוספת בין הצדדים, מתייחסת לשאלה האם התובעת הודרכה וכיצד היא הודרכה לבצע מעקב וביקורת על עבודתם של סוכני המכירות שפעלו מטעם הנתבעת במחוז הצפון. הנתבעת גורסת (סעיף 1 לתצהירו של מר סירקוביץ וסעיף 10 לתצהירו של מר דגן), שהפרוייקט כולו נוהל על ידיה לפי תקן ISO 9001. התובעת גורסת (סעיף 8 לתצהירה) שהעבודה לא היתה לפי אותו תקן, ובהמשך (סעיף 27 לתצהירה) - שרק בשנת העבודה האחרונה ניתנו על ידי הנתבעת הנחיות לגבי בקרת איכות או נהלי עבודה וקויימו סדנאות הדרכה. עיון במסמך שצורף כנספח א' לתצהיריהם של ה"ה דגן וסירקוביץ, מעלה כי אין אפשרות לקבל את גרסתם שהפרוייקט כולו נוהל על פי התקן האמור, שכן מדובר על תקן שנרשם על גביו כי הוא בתוקף מחודש מאי 1996 (למעט חלק ממנו, הנוגע לבקרת התפעול והיה באחריות מנהל אבטחת האיכות - שהיה בתוקף החל מחודש מרץ 1996). בנוסף, אילו אכן כבר בתחילת עבודתה של התובעת בתפקידה היתה הנתבעת מדריכה אותה לבצע את כל האמור בתקן שהוכן, סביר מאד להניח שהדברים היו מוצאים ביטוי בחוזה. מדובר בחוזה מפורט מאד שכולל עשרות שורות המפרטות את חובותיה של התובעת. אם חובותיה של הנתבעת, בעת חתימתו של החוזה, כללו גם את כל החובות המפורטות בתקן, הרי שקשה להבין כיצד אותו תקן לא הוזכר כלל בחוזה. לאור זאת, אין אנו מקבלים את המשתמע מגרסתו של מר דגן (בסעיף 13 לתצהירו) כי כבר בחודשים יולי ואוגוסט 1995, עברה התובעת הכשרה יסודית הכוללת את ההוראות האמורות באותו תקן שנרשם רק לאחר מכן (וזו אחת הסיבות שבגללה קיבלנו, כאמור לעיל, את גרסת התובעת על כך שבחודשים יולי ואוגוסט 1995 היא עבדה כמזכירה אצל הנתבעת). עם זאת, כאמור, אין חולק שלפחות בשנת העבודה האחרונה של התובעת, היא קיבלה הדרכות בנוגע לבקרת איכות, ואין סיבה להניח שאותן הדרכות לא היו לשם ביצועו של התקן שכבר היה קיים. נביא כאן מספר הוראות שנכללו בתקן האמור. בתקן נרשם כי האחריות לביצועו היא על מנהל המכירות (בענייננו, נראה שבמחוז הצפון זה היה התפקיד של התובעת). באחריותה של התובעת, על פי התקן האמור, היה לבדוק אחת ליום את מספר הטפסים שהוגשו על ידי כל סוכן, להתקשר אל הלקוחות הרשומים ב-20% מהטפסים שהובאו ולוודא עם הלקוח שהוא אכן חתם על הטופס והבין את משמעות החתימה, לתעד את הביקורת הזו בטופס יומי ובסוף כל חודש יש להעביר לנתבעת דו"ח ריכוז של טפסי בקרת האיכות.התובעת היתה אמורה לבצע גם מעקב אחר סוכני המכירות שעסקו בטלמרקטינג. 11. אנו סבורים שאין חולק כי עד לחודש אוגוסט 1997, התובעת עבדה לשביעות רצונה של הנתבעת. סברתנו זו מבוססת על כך שהנתבעת לא טוענת מאומה כנגד טיב עבודתה של התובעת בכל הנוגע לאופן שבו בוצעה עבודה זו עד לחודש אוגוסט 1997. 12. לגבי מה שהיה בחודש ספטמבר ובתחילת חודש אוקטובר 1997, החלטנו לקבוע את העובדות על פי מה שמצוטט בסעיף 20 לתצהירו של מר דגן, מדברי התובעת בפגישה בינה לבין מר דגן ביום 16/10/97. הטעמים להחלטתנו זו, הם אלה: א. מאופן ציטוט הדברים בסעיף 20 לתצהירו של מר דגן, ניתן להתרשם שמר דגן תעד את דברי התובעת באותה פגישה (וכך אף נטען בסעיף 27 לסיכומי הנתבעת). אם אכן היה תעוד כזה, הרי שיש לתת משקל רב למצוי בו. ב. התובעת קיבלה הזדמנות להגיש תצהירים נוספים, לאחר שהאמור בתצהירו של מר דגן נודע לה. התובעת אף ניצלה הזדמנות זו. למרות זאת, היא לא ערכה תצהיר נוסף של עצמה אשר כולל הכחשה של הדברים המצוטטים בסעיף 20 לתצהירו של מר דגן. גם ענין זה מוסיף למשקל הדברים המצוטטים בתצהירו של מר דגן. ג. מהאופן שבו הנתבעת מתייחסת לדברים המצוטטים מפי התובעת, ניתן להבין שהנתבעת, למעשה, מאמצת את אותם דברים. מכל מקום, הנתבעת לא ניסתה לסתור אותם. אף שהנתבעת היתה יכולה (ולפחות - לא הסבירה מדוע איננה יכולה), למשל, להביא תצהיר של גב' חנה בונה שהוזכרה בדברי התובעת. על כן, כאמור, נקבע את העובדות לגבי חודש ספטמבר ולגבי תחילת חודש אוקטובר 1997, על פי מה שצוטט בשם התובעת, בסעיף 20 לתצהירו של מר דגן. 13. בסוף חודש אוגוסט 1997 הצטבר לחץ גדול של טפסים שהובאו על ידי סוכנים ואשר היה צריך להקלידם למחשב. בשל אותו לחץ, ובאישורה של גב' חיה בונה, מנהלת השיווק של קופ"ח במחוז הצפון, הוקפאה הקלדתם של הטפסים למחשב, וזאת עד ליום 25/9/97. הטפסים שטרם הוקלדו נשמרו בארגז במשרד המכירות. ביום 25/9/97, ביקשה גב' בונה כי הטפסים שהקלדתם עוכבה - יוקלדו למחשב. האנשים שעבדו עם התובעת באותה עת היו עסוקים מאד בהכנת הטפסים להקלדה (ריכוז ומיון) ובהקלדה עצמה, ולכן הוזנח נושא הביקורת של אותם טפסים. התובעת התכוונה לבצע את הביקורת לאחר סיום ההקלדה. התובעת היתה מודעת לכך שאי-עריכת ביקורת איכות בקשר לאותם טפסים, היא מנוגדת לנוהל של הנתבעת, אך היא הניחה שמדובר בתנאים מיוחדים, שכן גם הקפאת ההקלדה שנעשתה קודם לכן - היתה בניגוד לנוהל. התובעת ידעה שהסוכנים מודעים לכך שמבוצעת בקרה ולאור העובדה שבעבר לא היו בעיות, והעובדה שהיא התכוונה לערוך את הבקרה לאחר סיום ההקלדה - היא הניחה שגם הפעם לא יהיו בעיות. 14. בתחילת חודש אוקטובר 1997 או בסמוך לפני כן, חשפה הרכזת המחוזית שהועסקה אצל הנתבעת במחוז "שרון/שומרון" (כלומר - בתפקדי המקביל לזה של התובעת), שאחד הסוכנים שעבד בכפיפות לה - מסר לנתבעת טפסי הצטרפות מזוייפים. אותה רכזת הצליחה לחשוף זאת טרם הקלדתם של הטפסים. היא דיווחה על כך לממונה עליה, מר עודד סירקוביץ. מר סירקוביץ היה מודע לכך לכל המאוחר ביום 6/10/97. 15. מר סירקוביץ חשד שאותו סוכן שהביא טפסים מזוייפים, גייס סוכנים גם למחוז הצפון. לפיכך, הוא קבע פגישה עם התובעת. אכן, ביום 8/10/97, נערכה במסעדת "יונס" הסמוכה לצומת גולני, פגישה בין מר סירקוביץ, התובעת וכן מר דוד עוזיאל, ששימש כמפקח מטעם הנתבעת. בפגישה דיווח מר סירקוביץ לתובעת על הזיופים שהתגלו במחוז שרון/שומרון, ועל החשד שייתכן שהזייפנים פועלים גם במחוז הצפון. התובעת התמרמרה על כך שהדבר לא הודע לה לפני כן. 16. במהלך הפגישה, התקשרה התובעת אל משרדה, ושוחחה עם המזכירה, גב' אסתר ויצמן, שהיתה כפופה לתובעת. התובעת ביקשה מגב' ויצמן לבדוק בדחיפות את הטפסים שהונחו בארגז שבו נשמרו הטפסים שהוקלדו וטרם עברו ביקורת, כאמור בסעיף 13 לעיל. גב' ויצמן ערכה מיון של הטפסים האמורים, על פי שמות הסוכנים, פילגה אותם למעטפות שונות, ובתום יום העבודה השאירה את הארגז ואת המעטפות במשרד. 17. למחרת (כלומר ביום 9/10/97) בבוקר, כשהגיעה גב' ויצמן למשרד, היא הבחינה כי הארגז האמור נעלם מהמשרד. גב' ויצמן טלפנה ותובעת ומסרה לה על כך. התובעת הורתה לגב' ויצמן לחפש את הארגז, ומאוחר יותר הגיעה גם התובעת למשרד ושתיהן ביחד חיפשו את הארגז אך הוא לא נמצא. עקב כך, הגישה התובעת תלונה למשטרת ישראל. 18. התובעת התקשרה למר סירקוביץ והודיעה לו על כך שהארגז האמור נעלם. מר סירקוביץ רגז על כך שהטפסים הוקלדו למחשב בלא שבוצעה לגביהם ביקורת. 19. בשל אי-הימצאותם של הטפסים שהיו בארגז, נאלצה התובעת לערוך ביקורת לאחר קבלת הנתונים ממחשב השיווק של הנתבעת. מדובר בתהליך ארוך ומייגע, שכן במחשב השיווק לא היו רשומים מספרי הטלפון של המבוטחים שפרטיהם היו בטפסים שהוקלדו. התובעת ועוד כ-9 עובדים הכפופים לה, עסקו בכך במהלך יום א' 12/10/97. בשעות הערב של אותו יום, נמסר לתובעת כי מנהל המחוז של קופ"ח, ד"ר אהוד דודסון, מבקש לקבל באופן מיידי נתונים על ממצאי הבדיקה. בשל כך, אספה התובעת את הנתונים שהיו בידיה הכפופים לה נכון לאותה שעה, והתברר שמתוך כ-700 מבוטחים שאותם הספיקו לבדוק עד לאותה עת, כ-100 טענו שהם לא חתמו על הטפסים. התובעת מסרה נתון זה למר דודסון בערך בשעה 18:30 באותו יום. בה בעת, עדכנה התובעת את ד"ר דודסון על כל מה שארע עם הטפסים המעוכבים (כאמור בסעיף 13 לעיל), על הנחתם בארגז ועל העלמותו של הארגז. ד"ר דודסון לא ידע על הדברים האלה לפני ששמע אותם מהתובעת. 20. למחרת, ביום 13/10/97, התובעת הגיעה לעבודה לפני השעה 8:00 והחלה לעסוק בעריכת דו"ח על מצטרפים לקופה בחודש ספטמבר. במהלך עיסוקה זה, נכנס למשרדה ד"ר דודסון, ואמר כי הוא מבקש נתונים על מה שנבדק במהלך הלילה. התובעת מסרה כי הכנת הנתונים המאומתים תארך כשעתיים. מספר דקות לאחר מכן, נמסר לתובעת כי ד"ר דודסון מבקש להפסיק את הבדיקה כי לדעתו אין זה נכון שהנתבעת תערוך בדיקה של עצמה. 21. באותו יום (13/10/97), שלח מר צבי מאור, סמנכ"ל לתכנון ארגון ומערכות מידע בקופ"ח, מכתב למר דגן, כנראה על סמך הנתונים שקיבל מד"ר דודסון. במכתב זה נרשם כי התברר שיש מאות טפסים מזוייפים וכי יש חשד שמדובר בכל המערכת של הנתבעת במחוז הצפון, במיוחד לאחר שהתברר כי חלק מסוכני הנתבעת באותו מחוז הם כאלה שכבר סולקו מעבודתם במחוז שרון/שומרון. 22. לאחר שדבר הימצאות הטפסים המזוייפים הרבים התגלה למר דגן, הזמין מר דגן את התובעת לפגישה בביתו, ביום 16/10/97. באותה פגישה מסרה התובעת למר דגן את הדברים שלפיהם קבענו את העובדות האמורות בסעיפים 13, 19 ו-20 לעיל. לא ברור לנו מה הדברים שנאמרו על ידי מר דגן באותה פגישה (כאמור כבר בסעיף 12 לעיל, נראה שמר דגן דאג לתעד את הפגישה באמצעי כלשהו, אך משום מה, הוא לא מצא לנכון לחשוף בתצהירו את הדברים שהוא אמר לתובעת בתגובה לדבריה (מלבד שאלה אחת שהוא הפנה לתובעת). 23. הנתבעת, שביקשה לחקור את מקור הזיופים, ערכה - לפי הצעתו של מר סירקוביץ, בדיקת פוליגרף, למר סירקוביץ, לתובעת ולשלושה סוכנים שהיו כפופים לתובעת. בדיקת הפוליגרף העלתה באופן חד-משמעי כי התובעת ומר סירקוביץ לא היו מעורבים בזיופי הטפסים. כמו כן, העלתה הבדיקה באופן חד-משמעי כי שלושת הסוכנים שנבדקו - אכן היו מעורבים בכך. 24. לגרסת הנתבעת, בדיקת הפוליגרף לא נתנה ממצאים חד-משמעיים בענין מעורבות התובעת בגניבת הארגז שבו היו הטפסים שטרם נבדקו. גרסה זו לא נטענה, משום מה, בכתב ההגנה, אף שכתב ההגנה (סעיף 8.3) עוסק בפרוטרוט בבדיקת הפוליגרף. בנוסף, לטענת הנתבעת (למשל, סעיף 8.6 לכתב ההגנה), התובעת פוטרה על רקע העובדה שהנתבעת ייחסה לה מחדלים של רשלנות, ולא עקב חשד למעורבות בהעלמת הארגז. הנתבעת לא צרפה את ממצאי בדיקת הפוליגרף, אף שהיתה לה אפשרות לעשות זאת. לפיכך, אין אנו קובעים כעובדה את גרסת הנתבעת על העדר ממצאים חד-משמעיים בענין מעורבות התובעת בגניבת הארגז, ואנו מסתפקים בקביעה שהיו ממצאים חד-משמעיים על כך שהתובעת לא היתה מעורבת בזיוף הטפסים. 25. מכתבו של מר מאור (שנזכר בסעיף 21 לעיל), הגיע למר דגן. מר דגן השיב על מכתב זה, במכתב מטעמו, מיום 20/10/97. במכתבו של מר דגן נרשם, בין השאר, כך: "בהמשך למכתבך מה-13/10/97 אשר התקבל במשרדי היום ה-20/10/97, מיד כשנודע לי הדבר יצרתי קשר עם ד"ר דוידזון לקביעת המהלכים שיש לבצע הן למניעת נזק והן לבדיקת הנושא לאשורו, הסקת המסקנות הנובעות מכך ונקיטת הצעדים המתאימים. גם עבורנו זו היה הפתעה גמורה וזעזוע כבד. הצעדים המבוצעים הינם: ... עם סיום הנ"ל אעביר לך את הממצאים, והצעדים הנוספים שננקטו. למותר לציין כי כל אלה יבוצעו בתאום עם הנהלת המחוז - ד"ר דוידזון והגב' חיה בונה.". 26. בעקבות בדיקת הפוליגרף שנערכה כאמור לעיל, החליטה הנתבעת לפטר לאלתר את שלושת הסוכנים שהבדיקה הראתה כי הם היו מעורבים בזיופים. הנתבעת לא ציינה מה החליטה לגבי התובעת, ולא מסרה מה היו הפעולות המדוייקות שהיא עשתה בתקופה שמיום 20/10/97 ועד ליום 10/11/97 - פעולות שלפי מכתבו המצוטט של מר דגן, היו אמורות להיות בתאום עם ד"ר דודסון. הנתבעת גורסת כי היא הקדישה לשם פעולותיה האמורות 83 שעות עבודה של מר דגן, 112 שעות עבודה של מר סירקוביץ ועוד 1,343 שעות עבודה של עובדים נוספים. בהעדר פרוט מלא יותר או אף הסבר מזערי על דרך חישוב השעות, אין אנו מקבלים גרסה זו באשר למספר שעות העבודה. 27. ביום 3/11/97, שלח ד"ר דודסון מכתב אל מר דגן. ממכתבו עולה כי הנתבעת התחייבה לפצות את קופ"ח על נזקי קופ"ח בגין זיופי הטפסים. ד"ר דודסון רשם במכתבו פירוט של נזקים נטענים בסך כולל של 96,000 ₪, על פי הפירוט הבא: שעות נוספות של עובדים שונים ◄ 13,500 ₪. הוצאות נסיעה ◄ 10,000 ₪. עלות טלפונים ◄ 2,500 ₪. התשלום הקבוע (לנתבעת?) ל-7 חודשים ◄ 70,000 ₪. על סמך האמור בסעיף 28.1 לתצהירו של מר דגן אנו קובעים כי קופ"ח אכן ניכתה מהתשלומים שהגיעו לנתבעת, סך של 96,000 ₪. 28. הנתבעת ראתה בתובעת אחראית לכך שהזיופים לא התגלו בטרם נגרם הנזק, וזאת עקב הקלדתם של הטפסים למחשב בלא עריכת הביקורת. לפיכך, החליטה הנתבעת לפטר את התובעת. הנתבעת פיטרה את התובעת ביום 20/10/97 בלא לתת לה הודעה מוקדמת. עם זאת, החליטה הנתבעת שלא לשלול מהתובעת את פיצויי הפיטורים. בתלוש השכר שהנתבעת הכינה לתובעת לחודש נובמבר 1997, נכלל סכום פיצויי פיטורים בסך כולל של 20,369 ₪. כפי הנראה, ניסתה הנתבעת לקבל שיפוי מקופ"ח על עלות פיצויי הפיטורים לתובעת. כך ניתן ללמוד ממכתבו של ד"ר דודסון, מיום 15/12/97, שנשלח למר דגן ובו מתרעם ד"ר דודסון על החשבון שנשלח לקופ"ח עם עלות פיצויי פיטורים. ניתן להבין שהמדובר הוא בפיצויי הפיטורים של התובעת, מכך שהנתבעת צרפה את המכתב של ד"ר דודסון, כנסיון להוכיח באמצעותו דווקא שפיצויי הפיטורים שולמו לתובעת (לא ברור לנו מדוע, אם סברה הנתבעת שעליה להוכיח את תשלום הפיצויים - שאינם כלולים במסגרת תובענה זו - לא בחרה הנתבעת בהוכחה ישירה יותר על התשלום, אך משעשתה כך, איפשרה לנו ללמוד שהנתבעת סברה שקופ"ח אמורה לשפות אותה על פיצויי הפיטורים לתובעת). 29. ביום 19/11/97, שלח מר דגן מכתב לקופ"ח. הנתבעת לא מצאה לנכון להגיש את המכתב האמור. צר לנו על כך, כי אנו סבורים שדווקא ממכתב זה, היה ניתן ללמוד את האופן שבו ראתה הנתבעת את פרשת הזיופים, סמוך למועד ההתרחשות עצמה, ובטרם הגשת תביעתה של התובעת. אנו סבורים שיש לתת משקל ראייתי להימנעותה של הנתבעת מלהגיש את המכתב האמור. ייתכן שהימנעות זו נובעת מרצונה של הנתבעת שלא לחשוף, במסגרת התובענה, את הדרך שבה הציגה הנתבעת את עמדתה בפני קופ"ח. מהעובדות שכבר קבענו לעיל, ניתן להתרשם שהנתבעת לא היתה גלויית לב לחלוטין עם קופ"ח; כך למשל, למרות שהמידע על הטפסים שלא עברו ביקורת ועל העלמותו של ארגז הטפסים, היה מצוי בידי הנתבעת, עוד טרם יום 12/10/97, הרי שד"ר דודסון שמע על כך מהתובעת רק באותו יום. כך גם הרושם שנוצר למקרא מכתבו של מר דגן מיום 20/10/97, שצוטט בסעיף 25 לעיל, הוא כזה שכביכול, מר דגן הופתע מתוכן מכתבו של מר מאור שנשלח אליו, ואשר לגרסת מר דגן התקבל אצלו רק ביום 20/10/97, בעוד שברור שביום 20/10/97 מר דגן היה מעורה היטב בפרטים לאחר שקיבל דיווחים הן ממר סירקוביץ והן מהתובעת עצמה, בפגישתם מיום 16/10/97. מכל מקום, ממכתב התשובה של מר מאור, שנשלח למר דגן ביום 8/12/97, ניתן להבין כי במכתבו של מר דגן מיום 19/11/97, היו כלולות טענות של הנתבעת בנוגע לנסיבות שהביאו לתוצאה של זיוף הטפסים. מאחר שאותן נסיבות הן לב לבה של המחלוקת בין הצדדים לתובענה זו, הרי שכאמור לעיל - יש לייחס משקל ראייתי להימנעותה של הנתבעת מלהגיש את המכתב של מר דגן מיום 19/11/97. 30. כנזכר כבר בסעיף 9ב' לעיל, התובעת היתה זכאית לקבל מהנתבעת תשלום גם בגין מבוטחים שהצטרפו לביטוח המשלים של קופ"ח (במסגרת "דקלה"). התובעת לא ציינה בתצהירה מאומה על אופן התגמול בקשר לכך, ובנסיבות אלה, אין סיבה שלא לקבל את האמור בתצהירים מטעם הנתבעת בענין זה. לפיכך, ניתן לקבוע כי בגין כל אחד מ-300 המבוטחים הראשונים בכל חודש, אשר הצטרפו לביטוח המשלים, היתה התובעת זכאית לתשלום בסך 3 ₪. (מהתלושים עולה כי כשמספר המצטרפים היה גבוה יותר, התעריף עלה ל-4 ₪ ואף ל-5 ₪). 31. שכרה של התובעת בחודשים שמנובמבר 1996 ועד ספטמבר 1997, היה בסכומים הבאים (הנתונים המובאים כוללים שכר בלבד, בלא הוצאות נסיעה, בלא שווי רכב ובלא דמי הבראה): בחודש נובמבר 1996 ◄ 7,416.49 ₪. בחודש דצמבר 1996 ◄ 6,646.68 ₪. בחודש ינואר 1997 ◄ 6,273.88 ₪. בחודש פברואר 1997 ◄ 6,481.61 ₪. בחודש מרץ 1997 ◄ 9,355.94 ₪. בחודש אפריל 1997 ◄ 8,901.25 ₪. בחודש מאי 1997 ◄ 6,705.39 ₪. בחודש יוני 1997 ◄ 6,484.91 ₪. בחודש יולי 1997 ◄ 9,377.99 ₪. בחודש אוגוסט 1997 ◄ 11,921 ₪. בחודש ספטמבר 1997 ◄ 15,024 ₪. 32. בתקופה שמעת תחילת תוקפו של החוזה (1/9/95) ועד לחודש אוקטובר 1997, היו תוספות יוקר, בהתאם לצווי הרחבה כלליים, כאמור להלן: בחודש פברואר 1996 ◄ 2.4%. בחודש אוגוסט 1996 ◄ 3.2%. בחודש פברואר 1997 ◄ 0.6%. בחודש אוגוסט 1997 ◄ 2.4%. לפיכך, על פי האמור בסעיף 9.1 לחוזה, היה שכר הבסיס של התובעת, בחודש אוקטובר 1997, אמור להיות בסך 5,443.12 ₪. 33. בחודש אוקטובר 1997, עד ליום 26/10/97, הוקלדו למחשב נתוניהם של 3,873 מבוטחים חדשים במחוז הצפון (מהם 322 בני חברים, שהצטרפו לקופ"ח עם הגיעם לגיל 18). נתונים אלה מבוססים על פלט המחשב שצורף כנספח א' לתצהיר התובעת. על גבי אותו פלט מחשב נרשם, בכתב יד, כי היו גם 3,400 "מוחזרים" (ולדעתנו ייתכן שמדובר בחברים שעזבו את קופ"ח וחזרו אליה). על סמך זה גורסת התובעת כי היא זכאית לתגמול בגין 7,273 מצטרפים (3,873 + 3,400). הנתבעת, למעשה, איננה מכחישה את המספר שהתובעת נוקבת בו (7,273) כמספר המבוטחים שנתוניהם הוקלדו למחשב כאילו הצטרפו לקופ"ח במחוז הצפון בחודש אוקטובר. טענותיה של הנתבעת על אי-זכאותה של התובעת לתגמול בגין אותם מבוטחים, מתייחסות לעניינים אחרים (ענין הזיופים, ענין אישורו של המל"ל והקיזוז). לאור זאת, התלבטנו כיצד לקבוע את מספר המבוטחים שהצטרפו לקופ"ח בחודש אוקטובר, במחוז הצפון. בסופו של דבר, לאור העובדה שהנטל להוכיח את המספר מוטל על התובעת, ולאור העובדה שהתובעת לא הראתה מדוע יש לקבוע דווקא את המספר 7,273 ומה בדיוק מציין המספר של 3,400 "מוחזרים", שנרשמו בכתב יד, הגענו למסקנה שנכון יהיה לקבוע שמספר המבוטחים שנרשמו כמצטרפים לקופ"ח במחוז הצפון בחודש אוקטובר 1997 היה מה שרשום בפלט המחשב, בלא הרישום בכתב יד. לפיכך, אנו קובעים שמספרם היה 3,873. 34. לאור פרשת זיופי טפסי ההצטרפות, היו ביטולים רבים של הרשמות. מספרם של ביטולים אלה, בחודשים אוקטובר ונובמבר 1997, הגיע ל-3,146 (סעיף 8 לתצהירו של מר סירקוביץ). 35. אנו מתקשים לקבוע ממצאים גם בענין מספר המבוטחים המצטרפים לקופ"ח במחוז הצפון, בחודש נובמבר 1997. התובעת לא הביאה נתונים על כך, מאחר שהם אינם בידיה. התובעת ביקשה שנקבע זאת על פי ממוצע המצטרפים בחודשים שקדמו לכך. הנתבעת הביאה נתונים רק על 193 מבוטחים שאושרו על ידי המל"ל. אין לנו מידע על מספר המבוטחים שגוייסו ואשר לא אושרו על ידי המל"ל. לפיכך, ומאחר שהנטל להוכיח את המספר מוטל על התובעת, אין לנו אלא לקבוע זאת כגרסת הנתבעת - כלומר, לקבוע שמספר המבוטחים שהצטרפו בחודש נובמבר 1997, היה 193. 36. בחודש אוקטובר 1997 הצטרפו 140 מבוטחים במחוז הצפון לביטוח המשלים של קופ"ח. לפיכך, וכאמור בסעיף 30 לעיל - התובעת היתה זכאית לתשלום של 420 ₪ בגין עובדה זו. לגבי מספר המבוטחים שהצטרפו לביטוח המשלים בחודש נובמבר 1997, בדומה לאמור בסעיף 35 לעיל, אין לנו אלא לקבל את גרסת הנתבעת, על כך שמספרם עמד על 56 (סעיף 9 לתצהירו של מר סירקוביץ). 37. התובעת גרסה כי היא לא קיבלה חופשה שנתית כלל (סעיף 17 לתצהיר התובעת). הנתבעת גרסה שהתובעת יצאה לחופשה בת כשבוע (סעיף 10.2 לתצהירו של מר סירקוביץ), וזאת בנוסף לטענותיה של הנתבעת כי התובעת קיבלה פדיון חופשה מלא וכי כלל לא נדרשה לקבל אישור על יציאה לחופשה. הנטל להוכיח את מתן החופשה בפועל - מוטל על הנתבעת. בהעדר מסמך כלשהו (מלבד תצהירו של מר סירקוביץ) על ניצול החופשה בפועל, ומשהנתבעת לא הציגה פנקס חופשה, אנו מקבלים את גרסת התובעת וקובעים כי במהלך עבודתה - התובעת לא יצאה לחופשה שנתית. 38. בתלוש השכר של חודש נובמבר 1997, שהנתבעת הכינה לתובעת, נכלל תשלום בסך 5,427 ₪ כפדיון חופשה. 39. ביום 21/11/97 שלח עו"ד אברהים קבלאן מכתב אל מר דגן, בשמם של 44 מבוטחי קופ"ח מכפר זלפה, אשר לטענתם - זוייפו מסמכי הצטרפותם אל קופ"ח. בשם אותם מבוטחים, הציע עו"ד קבלאן שאותם אנשים יוותרו על טענותיהם כנגד הנתבעת, אם הנתבעת תשלם להם סך של 30,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ. הנתבעת איננה טוענת כי שילמה סכום זה או סכום כלשהו בגין אותו מכתב דרישה (ולא כללה זאת במסגרת הסכומים הספציפיים שנרשמו בכתב התביעה שכנגד), ואכן אין אנו קובעים כי הנתבעת שילמה דבר מה בגין דרישתו של עו"ד קבלאן. בחינת התביעות שבפנינו 40. משסיימנו לקבוע את העובדות, נעבור עתה לבחון את שתי התביעות המנוגדות שבפנינו. נתחיל עם תביעתה של התובעת ובהמשך נעבור לבחינת תביעתה שכנגד של הנתבעת, הכל בהתאם לרכיבי התביעה שנרשמו בכתבי התביעה. יתרת שכר עבודה 41. כזכור (סעיף 9 לעיל), דחינו את גרסת הנתבעת על כך שהנוהג בין הצדדים היה שתנאי לתשלום התגמול בגין המצטרפים החדשים - היה אישורו של המל"ל. קבענו כי בפועל, למרות המוסכם בסעיף 9.2.2 לחוזה, הרי שעד לחודש אוקטובר 1997, הנתבעת לא ערכה התחשבנות עם התובעת בגין ההפרש בין המבוטחים שהצטרפו לבין המבוטחים שאושרו על ידי המל"ל באישורים שהתקבלו מספר חודשים מאוחר יותר. לדעתנו, עקב כך, אין מקום לקבוע שיש ליישם את האמור בסעיף 9.2.2 לחוזה גם בענין חודש אוקטובר 1997. אמנם התובעת חתמה על החוזה, ואמנם נאמר בו כי השינויים אמורים להיות בכתב, אך לאחר כשנתיים שבהם עבודה התובעת בתנאים אחרים, משופרים מאלה שבחוזה (ולא רק בענין אישורי המל"ל, אלא גם בעניינים נוספים, כמודגם בסעיף 9 לעיל), אין מקום להתעלם מהתנהגותם של הצדדים במשך אותם שנתיים, ונכון יהיה לקבוע כי גם בחודש אוקטובר 1997 לא היה צורך בקבלת אישור המל"ל כתנאי לזכאותה של התובעת לתגמול בעבור הצטרפות מבוטחים חדשים. 42. אין להבין מהאמור בסעיף 41 לעיל שהתובעת זכאית לתגמול בגין כל המבוטחים שנתוניהם נרשמו בקופ"ח כמצטרפים בחודש אוקטובר 1997, אף אם מדובר במבוטחים שטפסי ההצטרפות שלהם זוייפו. הדעת איננה סובלת (לפחות - דעתנו איננה סובלת), שהתובעת תפיק רווח כלשהו מהעובדה שהיו סוכנים שזייפו חתימות של תושבים ושהתובעת תקבל תגמול שלמעשה איננו מגיע לה והוא נובע רק מזיופים. פרשנותו הנכונה של החוזה, אמורה להיות, לדעתנו, שהתובעת תקבל תגמול בעבור מבוטחים שמצטרפים לקופ"ח במחוז הצפון, אך לא בעבור נתונים מזוייפים של מבוטחים, שנרשמו כאילו הצטרפו לקופ"ח. לפיכך, בלא קשר לעמדתנו על כך שאין להחיל את האמור בסעיף 9.2.2 לחוזה, הרי שלא ניתן לקבל את עמדתה של התובעת, לפיה, כביכול, היא זכאית לתשלום בגין כל המבוטחים שפרטיהם נרשמו כאילו שהם הצטרפו לקופ"ח בחודש אוקטובר 1997, שכן מנתון זה יש להפחית את מספר הטפסים המזוייפים. 43. לאור הנתונים שאמורים בסעיפים 36-32 לעיל, ולאור דעתנו האמורה בסעיפים 42-41 לעיל, על הנתונים שבהם יש להתחשב, ניתן לקבוע שהתובעת היתה זכאית, בעבור החודשים אוקטובר ונובמבר 1997 - לשכר כמפורט להלן. לחודש אוקטובר 1997 - שכר בסיסי בסך 5,443.12 ₪. מספר המצטרפים (3,873) בניכוי מספר הביטולים (3,146) היה 727. (אמנם מרביתם המכרעת של הביטולים היו בחודש נובמבר ולא בחודש אוקטובר, אך מדובר בביטולים בגין הזיופים שהתגלו בחודש אוקטובר ולכן נכון להפחיתם ממספר המצטרפים בחודש אוקטובר). כשמדובר במספר כזה של מצטרפים, התגמול המגיע בגין כל אחד מהם היה 0.70 ₪ (כאמור בסעיף 8 לעיל). לכן, בנוסף לשכר הבסיסי, היתה התובעת זכאית לסך של 508.90 ₪. בנוסף לכך, בגין מספר המצטרפים לביטוח המשלים (140) היתה התובעת זכאית לתגמול בסך 420 ₪. על כן, שכר העבודה שהגיע לתובעת בגין חודש אוקטובר 1997, היה בסך 6,372.02 ₪. הנתבעת שילמה לתובעת שכר בסך של 5,620 ₪ בגין חודש אוקטובר 1997, ולכן התובעת זכאית להפרש בסך 752.02 ₪. לחודש נובמבר 1997 - בחודש זה, התובעת עבדה במשך שליש חודש בלבד. לכן כל המגיע לה (גם בגין מספר המבוטחים שנספר כללית לכל החודש), אמור להיות שליש מאשר אילו היתה עובדת במשך כל החודש. שליש השכר הבסיסי הוא בסך 1,814.37 ₪. מספר המצטרפים שאנו רואים אותו כמוכח בחודש נובמבר 1997 עמד, כאמור לעיל, על 193 (אין מקום להפחית את הביטולים בגין הזיופים, שכן כבר הפחתנו את מספרם ממספר המצטרפים בחודש אוקטובר). כשמדובר במספר כזה של מצטרפים, התגמול המגיע בגין כל אחד מהם היה 0.70 ₪ (כאמור בסעיף 8 לעיל). לכן, בנוסף לשכר הבסיסי, היתה התובעת זכאית לסך של 135.10 ₪, אילו היתה עובדת במשך חודש מלא. שליש מסכום זה הוא בסך 45.03 ₪. בנוסף לכך, בגין מספר המצטרפים לביטוח המשלים (56) היתה התובעת זכאית לתגמול בסך 168 ₪, אילו היתה עובדת חודש מלא. שליש מסכום זה הוא בסך 56 ₪. על כן, שכר העבודה שהגיע לתובעת בגין חודש נובמבר 1997, היה בסך 1,915.40 ₪. בתלוש חודש נובמבר 1997, כללה הנתבעת תשלום שכר בסך 2,592 ₪, כלומר - סך של 676.60 ₪ מעבר למגיע לתובעת. לאור כל האמור לעיל, הרי שהיתרה לזכותה של התובעת, בגין החודשים אוקטובר ונובמבר 1997, עומדת על הסך 75.42 ₪ (יתרת שכר חודש אוקטובר, בניכוי שכר ששולם מעבר למגיע בחודש נובמבר). פיצוי הלנת שכר 44. לדעתנו, לאור העובדה שהנתבעת אכן ספגה נזקים בגין זיופים שנעשו על ידי עובדים שהיו כפופים לתובעת, לאור שאר נסיבות פיטוריה של התובעת, ואף לאור העובדה שלמעשה התברר שיתרת השכר שהתובעת זכאית לה היא בסכום מזערי, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה כלשהו. תמורת הודעה מוקדמת 44. התובעת לא קיבלה הודעה מוקדמת כלשהי טרם פיטוריה. בכתב התביעה, עותרת התובעת לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת בשיעור השווה לשכר חודש אחד. במועד פיטוריה של התובעת, טרם נכנס לתוקפו חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, אולם בדיוק יום אחד לפני פיטוריה של התובעת, כלומר ביום 9/10/97, פורסם צו ההרחבה הכללי בענין הודעה מוקדמת (י"פ התשנ"ח 35), אשר חל על יחסי העבודה בין הצדדים. אילו התובעת היתה מפוטרת יום אחד לפני כן, היה חל עליה הדין שקדם לאותו צו הרחבה, אשר אמנם הכיר (מכח ההלכה הפסוקה), בנוהג לתת הודעה מוקדמת בת חודש לעובד חודשי, אלא שנוהג זה לא היה גובר על המוסכם במפורש בין הצדדים, ובענייננו - לפי סעיף 3א' לחוזה, אכן סוכם על משך הודעה מוקדמת קצר יותר במקרה של פיטורים. מכל מקום, מכח צו ההרחבה הכללי, היתה התובעת זכאית לחודש הודעה מוקדמת. 45. הנתבעת טוענת כי לאור נסיבות הפיטורים - התובעת לא היתה זכאית להודעה מוקדמת. אין אנו מקבלים טענה זו. ראשית, נעיר כי בצו ההרחבה לא קיימות הוראות הפוטרות מעביד מחובת תשלום הודעה מוקדמת, גם כאשר מדובר בפיטורים בנסיבות היכולות לפטור מתשלום פיצויי פיטורים (בניגוד, למשל, לסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות). אולם, לדעתנו, פרשנותו הנכונה של צו ההרחבה היתה אמורה להיות כזו שכאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות, ניתן להצדיק פיטורים על אתר, בלא מתן הודעה מוקדמת. אולם, אין אנו סבורים שבמקרה של התובעת התקיימו נסיבות מיוחדות שהצדיקו פיטורים על אתר. נסביר להלן את טעמינו לכך: א. הנתבעת טוענת שפיטורי התובעת נעשו בשל כך שהיא לא הקפידה על נוהל בקרת האיכות לפי התקן, ובשל כך - היא איפשרה את הנזק שנגרם בשל הזיופים. כפי שראינו לעיל, המועד המאוחר ביותר האפשרי שבו נודע למר דגן כל מה שהיה עליו לדעת כדי לבסס את הטענה שהתובעת התרשלה בעבודתה, היה כבר ביום 16/10/97, בפגישה בינו לבין התובעת (לדעתנו, מר דגן ידע על כך עוד לפני כן, ומכל מקום - מר סירקוביץ ודאי ידע על הדברים עוד ביום 9/10/97). על המספר הרב של הטפסים המדוייקים נודע לנתבעת, לכל המאוחר, ביום 20/10/97 (וכנראה עוד כשבוע לפני כן). לפיכך, אם אכן אותה רשלנות המיוחסת לתובעת היא זו שהצדיקה את פיטוריה, והיא מצדיקה את פיטוריה על אתר, היה מקום לפטר את התובעת, לכל המאוחר, ביום 16/10/97. למרות זאת, הנתבעת המשיכה להעסיק את התובעת, עד ליום 10/11/97. הנתבעת לא הסבירה מדוע היא לא היתה יכולה לתת לתובעת הודעה מוקדמת, טרם פיטוריה, כאשר ממילא היא המשיכה להעסיק אותה, לאחר שכבר נודעו לתובעת כל הפרטים המבססים את טענתה של הנתבעת על רשלנותה של התובעת. מר דגן היה יכול להודיע לתובעת כבר ביום 16/10/97 כי הוא מפטר אותה. הוא לא עשה כן, אלא המשיך להעסיק אותה, וביום 10/11/97 - פוטרה התובעת על אתר. לכן, אף אם היינו סבורים שהתובעת התרשלה באופן המצדיק את פיטוריה, הרי שאין מקום לקבוע שהיתה הצדקה לפטר את התובעת בלא הודעה מוקדמת כלל. ב. כאמור בסעיף 13 לעיל, התובעת הפסיקה לערוך מעקב יומי מסודר, כבר בשלהי חודש ספטמבר 1997, במועד שבו החלו התובעת והכפופים לה לעסוק בהקלדת נתוני הטפסים שהקלדתם הוקפאה לפי הוראתה של גב' בונה. כאמור בסעיף 10 לעיל, התקן של בקרת האיכות, כלל חובת דיווח חודשית. בדו"ח החודשי היתה התובעת אמורה לכלול ריכוז של כל טפסי המעקב היומיים. לפיכך, כבר בתחילת אוקטובר 1997, היתה הנתבעת אמורה להבחין בכך שלא היו טפסי מעקב יומיים לכל ימי חודש ספטמבר 1997. הדעת נותנת, שהנתבעת אכן הבחינה בכך. עם זאת, הנתבעת לא באה בטרוניה עם התובעת על העדר המעקב היומי, עד לאחר שהתגלו הזיופים במחוז שרון/שומרון. מכאן ניתן להסיק, לדעתנו, שיש ממש בטענתה של התובעת שהנתבעת היתה מודעת למצב החריג עקב הוראתה של גב' בונה. ג. התנהגותה של הנתבעת עם התובעת, גם בתקופה שלאחר שהתגלו הזיופים ואף בתקופה שלאחר פיטוריה, איננה מצביעה על כך שהנתבעת אכן ראתה באותה עת את התנהגותה של התובעת כחמורה. הן בכך שהנתבעת, כאמור בס"ק א' לעיל, איפשרה את המשך העסקתה של התובעת, הן במכתב הפיטורים אשר מדבר על שינויים בפרוייקט וכולל דברי תודה לתובעת על תרומתה לפרוייקט, והן בעובדה שהנתבעת התייחסה אל התובעת כזכאית לפיצויי פיטורים. גם העובדה שהנתבעת סברה שקופ"ח אמורה לשפות אותה על פיצויי הפיטורים לתובעת, מצביעה על כך שהנתבעת לא ראתה באותה עת את הנתהגותה של התובעת בענין הזיופים, כבעייתית במיוחד. הפעם הראשונה שבה ניתן לראות שהתובעת מציגה את מעשי או מחדלי התובעת כחמורים במיוחד - היא רק לאחר שהתובעת הגישה את התובענה לבית הדין. כיון שכך, נראה לנו שהלבשת מעשיה או מחדליה של התובעת בכסות החמורה שהנתבעת מנסה להלבישם - היא יותר צעד טקטי של התגוננות מפני התביעה ונסיון לבסס תביעה שכנגד, מאשר סברה אמיתית של הנתבעת כפי שהיתה בזמן אמיתי, בעת שהתובעת פוטרה. תימוכין להנחתנו האמורה בפסקה הקודמת אנו מוצאים גם בענין האמור בסעיף 29 לעיל, בקשר להימנעותה של הנתבעת מלהגיש את מכתבו של מר אשד מיום 19/11/97, אשר בו (כפי הנראה) נכללו טענות של הנתבעת בענין הנסיבות שאיפשרו את הזיופים, טענות שייתכן שהן מתיישבות עם עמדתה של התובעת. לאור כל האמור לעיל בסעיף זה, אנו קובעים כי לא היתה סיבה היכולה להצדיק את אי-מתן ההודעה המוקדמת לתובעת, על פי הנדרש מכח צו ההרחבה. משכך, ובשל העובדה שלא ניתנה לתובעת כל הודעה מוקדמת - הרי שהיא זכאית להודעה מוקדמת בגובה שכר עבודה של חודש אחד. 46. מהנתונים המובאים בסעיף 31 לעיל על השכר בחודשים שמנובמבר 1996 ועד ספטמבר 1997 ומהאמור בסעיף 43 לעיל על השכר המגיע לחודש אוקטובר 1997, ניתן לקבוע כי השכר החודשי הממוצע ב-12 חודשי העבודה האחרונים (לא כולל הוצאות נסיעה, שווי רכב, דמי הבראה וכיו"ב), היה בסך 8,413.43 ₪. (במאמר מוסגר נעיר כי את פיצויי הפיטורים חישבה הנתבעת לפי שכר ממוצע גבוה יותר, כ-8,730 ₪. גם מכאן ניתן ללמוד, אולי, על כך שהנתבעת לא סברה שיש חומרה מיוחדת במעשי התובעת). 47. לאור האמור בסעיפים 46-45 לעיל, אנו קובעים כי התובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בסך 8,413.43 ₪. פדיון חופשה 48. כאמור בסעיף 37 לעיל, קבענו כי הנתבעת לא הוכיחה מתן חופשה שנתית בפועל. 49. התובעת עבדה אצל הנתבעת במשך מעט יותר משנתיים ו-4 חודשים. בתקופה זו היתה התובעת זכאית ל-32 ימי חופשה שנתית (לא כולל חלק של יום חופשה וכולל ימי המנוחה השבועית). 50. למרות שהתובעת היתה עובדת חודשית, שכן היתה זכאית לשכר עבודה חודשי בסיסי (ואכן ראינו אותה כעובדת חודשית לצורך צו ההרחבה בענין ההודעה המוקדמת), הרי שמבחינת ההגדרה שבסעיף 1 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 - התובעת היתה כ"עובד בשכר", מאחר שחלק משכר עבודתה שולם שלא על בסיס של חודש, אלא, למעשה, על פי כמות התוצרת. על כן, לצורך חישוב דמי החופשה שהתובעת היתה יכולה לקבל אילו היתה יוצאת לחופשה שנתית בעת סיום עבודתה, חל על התובעת האמור בסעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, כך שיש לבחון את שכרה ברבע השנה הנוח לתובעת, מתוך שנת העבודה האחרונה. עיון בנתונים המובאים בסעיף 31 לעיל, מעלה שאותו רבע שנה הוא בלא ספק, החודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 1997. שכרה הכולל של התובעת באותם חודשים היה בסך 36,322.99 ₪. על כן, "שכר העבודה היומי הממוצע" באותו רבע שנה, כהגדרת המונח בסעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, עומד על 403.59 ₪. 51. כיון שכך, עם פיטוריה, היתה התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 12,914.88 ₪. נעיר כי אין להפחית ממספר ימי החופשה (32) את ימי המנוחה השבועית, שכן את שכר העבודה היומי הממוצע קיבלנו לאחר חלוקת שכר רבע השנה ב-90, כלומר, חילקנו את מלוא השכר במלוא מספר הימים, כולל ימי המנוחה השבועית, כך שיש גם להתחשב במספר המלא של ימי החופשה לפי סעיף 3 לחוק בלא ניכוי ימי המנוחה השבועית. 52. מאחר שהתובעת קיבלה פדיון חופשה בסך 5,427 ₪, הרי שהתובעת זכאית ליתרת פדיון החופשה, בסך 7,487.88 ₪. פיצוי בגין שיעור דמי האבטלה 53. תביעתה של התובעת ברכיב זה, מבוססת על טענתה שהנתבעת לא שילמה לה את מלוא שכרה (ולא, כפי שהבינה הנתבעת - על הפער בפדיון החופשה). כפי שראינו לעיל, הפרש השכר שלא שולם לתובעת הוא מזערי (כ-75 ₪) ולא בסכום שהתובעת טענה לו. בנוסף לכך, התובעת לא הסבירה כיצד הגיעה לחישוב הסכום הנתבע ברכיב זה (1,500 ₪ לחודש). דמי האבטלה מחושבים על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (לרבות ההוראות הנכללות בהוראות שעה לענין זה), וכשמדובר בשכר שהוא מעל השכר הממוצע במשק, יש חלק מהשכר אשר כלל איננו מובא בחשבון לצורך חישוב דמי האבטלה. מעבר לאמור לעיל, אם סברה התובעת שהיא זכאית לדמי אבטלה גבוהים יותר, היא היתה יכולה להגיש תובענה כנגד המל"ל, ואילו היתה מוכיחה את טענותיה על זכאותה - היא היתה מקבלת את דמי האבטלה הנכונים מאת המל"ל. 54. בשל כל האמור בסעיף 53 לעיל - אין מקום להטיל על הנתבעת חובה לשלם פיצוי כלשהו לתובעת על שיעור דמי האבטלה שהיא קיבלה. התביעה שכנגד 55. סיימנו לעיל לבחון את רכיבי תביעתה של התובעת. נעבור כעת לבחון את התביעה שכנגד, על פי רכיביה. שכר עבודה ששולם ביתר 56. טענתה של הנתבעת בענין זה, מבוססת על טענתה שיש לקזז את התגמולים של המבוטחים שהצטרפותם לא אושרה על ידי המל"ל. כמוסבר בסעיף 41 לעיל, אין אנו מקבלים את הטענה האמורה. מכל מקום, כמוסבר בסעיף 42 לעיל - ממילא הפחתנו ממספר המבוטחים שבעדם היתה התובעת זכאית לתגמול, את מספר המבוטחים שהצטרפותם בוטלה עקב הזיופים. התובעת אכן קיבלה שכר ביתר, בחודש נובמבר 1997, אך הפחתנו את עודף השכר האמור עם יתרת השכר שהגיעה לתובעת בעבור חודש אוקטובר, הכל כמוסבר בסעיף 43 לעיל. מעבר לכל אלה, נעיר כי הנתבעת לא הוכיחה במסמך כלשהו מאת המל"ל, כמה מהמבוטחים לא אושרו על ידי המל"ל. לפיכך, אין מקום לקבל את הנטען ברכיב זה בתביעה שכנגד. הניכוי שבוצע ע"י קופ"ח 57. הניכוי האמור נעשה בשל הזיופים והנזק שנגרם לקופ"ח עקב הזיופים. לדעתנו, אין לזקוף את הזיופים לחובתה של התובעת. 58. אין חולק שהתובעת עצמה לא נטלה חלק בזיופים. קבענו לעיל שאין מקום גם להניח שהתובעת היתה מעורבת בהעלמותו של ארגז הטפסים. הסברנו בסעיף 45 לעיל שגם הנתבעת עצמה לא ראתה בחומרה את מעשיה של התובעת לא ראתה את התובעת כמי שהיא זו שגרמה לה את הנזק בגין הזיופים. 59. כאמור בסעיף 27 לעיל, מכתבו של ד"ר דודסון על קיזוז הסכומים על ידי קופ"ח, נרשם כבר ביום 3/11/97, והוא נעשה על סמך שיחה קודמת בין ד"ר דודסון לבין מר דגן. אילו אכן היתה הנתבעת סבורה שהתובעת אחראית לשפות את הנתבעת על אותם נזקים, לרבות הנזק כתוצאה מקיזוז מהתשלום של קופ"ח, הרי שחזקה על הנתבעת שהיתה דואגת לקזז סכומים אלה לפחות כנגד פיצויי הפיטורים (אם לא כנגד שכר העבודה לחודשים אוקטובר ונובמבר 1997). 60. גם אנו, כפי שמסתבר שהנתבעת עצמה סברה, איננו סבורים שיש לחייב את התובעת לשלם לנתבעת סכום כלשהו עקב הזיופים. את הטענות בענין זה, על הנתבעת להפנות בראש ובראשונה - לאותם 3 סוכנים שהיא פיטרה עקב כך שהם עצמם זייפו. את שאר הטענות, יכולה הנתבעת להפנות גם לעצמה, באשר אם אכן הסדרי הבקרה היו אמורים למנוע נזק בגין זיופים, הרי שבתחילת חודש אוקטובר 1997, כאמור לעיל, היתה הנתבעת יכולה לדעת שהתובעת לא ביצעה את המעקב היומי בכל ימי חודש ספטמבר, ואם אכן הדבר לא היה על דעתה של הנתבעת - היתה הנתבעת יכולה להעלות את טענותיה כבר אז. כשלא עשתה כך, הרי שיש בכך כדי לתמוך בעמדת התובעת לפיה היא נהגה באותו זמן, באופן חריג, לפי הוראותיה של גב' בונה, שהיו מקובלות גם על הנתבעת. הוצאות ישירות שהוציאה הנתבעת 61. דין רכיב זה של התביעה שכנגד להידחות, הן בשל כך שכאמור לעיל, אין לייחס לתובעת אחריות בגין הזיופים, והן בשל כך שכאמור בסעיף 26 לעיל, ממילא לא קיבלנו את גרסת הנתבעת על מספר שעות העבודה שהושקעו בענין זה ועל ערכן הכספי. הפיצוי המוסכם 62. כמצוטט לעיל מהחוזה, נכללה בסעיף 7 לחוזה הוראה בדבר פיצוי מוסכם בסך 10,000 ₪ בגין כל "נתון שגוי". הנתבעת טוענת בכתב התביעה שכנגד, שהתובעת אמורה לשלם לה את הפיצוי המוסכם, ולצרכי אגרה העמידה הנתבעת את מספר הנתונים השגויים על 10 בלבד, כך שהנתבעת תובעת ברכיב זה של התביעה שכנגד - סך של 100,000 ₪. 63. לא היה כל מקום לכלול בתביעה שכנגד את הרכיב בדבר הפיצוי המוסכם, שכן אפילו לפי טענותיה של הנתבעת - אין מקום לראות את התובעת כחייבת לשלם את הפיצוי. החוזה מגדיר, כמצוטט לעיל, מהו "נתון שגוי". נתון שגוי הוא רק נתון אשר היה ידוע לתובעת כי הוא איננו נכון או מדוייק או שלם או נתון רלוונטי שהתובעת נמנעה מלכלול אותו באופן מודע. הנתבעת אמנם מייחסת לתובעת הפרות משמעת ורשלנות, אך אין היא מייחסת לה ידיעה על הזיופים בזמן שנתוני הטפסים המזוייפים הוקלדו למחשב. על כן, אותם נתונים שמבוססים על הטפסים המזוייפים, אינם בבחינת "נתון שגוי" כהגדרת מונח זה בחוזה, וגם לפי האופן החמור שבו הנתבעת מציגה כיום את התנהגותה של התובעת, לא היתה הנתבעת אמורה לדרוש מהתובעת את הפיצוי המוסכם. 64. מעבר לנדרש, נעיר כי קשה מאד להניח שאכן, כפי שנרשם בחוזה, הצדדים אכן העריכו "הערכה כנה ובתום לב" שהנזק העלול להיגרם לנתבעת בשל כל נתון שגוי יגיע ל-10,000 ₪. סביר הרבה יותר להניח שמדובר בסכום שנקבע ללא כל יחס סביר לנזק שהיה ניתן לצפות אותו. ברור שיש נתונים שגויים שהיו עלולים לגרום לנזקים כבדים, ויש נתונים שגויים שאינם גורמים כל נזק או שהם גורמים נזק פעוט בלבד. קביעת פיצוי מוסכם אחיד לכל אחד מהנתונים השגויים - כבר היא מצביעה על כך שהפיצוי האמור נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן לצפות אותו. 65. לאור האמור לעיל - יש לדחות את רכיב התביעה המבוסס על הפיצוי המוסכם, אשר לא היה כלל מקום לכלול אותו בתביעה שכנגד, על פי מהות טענותיה של הנתבעת כנגד התובעת. 66. התוצאה מהאמור לעיל היא שאנו דוחים את כל התביעה שכנגד. ל ס י כ ו ם 67. אשר על כן, אנו מקבלים, בחלקה, את תביעת התובעת ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת את האמור להלן: א. יתרת שכר חודש אוקטובר 1997, בסך 75.42 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/97 ועד התשלום בפועל. ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך 8,413.43 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11/11/97 ועד התשלום בפועל. ג. יתרת פדיון חופשה בסך 7,487.88 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 11/11/97 ועד התשלום בפועל. 68. אנו דוחים את תביעת התובעת לפיצוי בגין שיעור דמי האבטלה ואנו דוחים את התביעה שכנגד, שהגישה הנתבעת - במלואה. 69. בענין הוצאות המשפט, אנו מביאים בחשבון את העובדה שדחינו חלק לא מבוטל מתביעתה של התובעת (מרבית התביעה לשכר עבודה, הדרישה לפיצוי הלנה והדרישה לפיצוי בגין שיעור דמי האבטלה). מאידך, אנו מביאים בחשבון את דחיית מלוא התביעה שכנגד, את הסכום הנכבד של התביעה שכנגד, את דעתנו על כך שעצם הגשתה והגשתה בסכום זה, היתה יותר לצרכים טקטיים, ופחות (או בכלל לא) בשל כך שהנתבעת האמינה שהתובעת חייבת לשלם לה את סכום התביעה, ואת דעתנו על כך שחלק מהתביעה שכנגד (בענין הפיצוי המוסכם) כלל לא היה אמור להיכלל בה, לאור אופי טענותיה של הנתבעת כנגד התובעת. שקלול של השיקולים האמורים, מביא אותנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/01, אם לא ישולמו קודם לכן. בהתאם להחלטתה של כב' השופטת שפר, מיום 29/4/99, זכאית הנתבעת לקזז מסכום זה את סכום ההוצאות שנפסק לזכותה של הנתבעת, בהחלטה מיום 29/4/99. 70. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. פיצוייםביטוח לאומידמי אבטלה