משכורת על חשבון ימי מחלה צבורים

פסק דין 1. בפנינו תביעה לתשלום שכר עבודה, הפרשים בגין קצבת נכות בשל דרגה נוספת, הפרשי פיצויי פיטורים והפרשים בגין תוספת שדה. העובדות 2. א. התובע יליד 1925 מהנדס במקצועו החל לעבוד בנתבעת ביום 21.6.64 מעובד כמהנדס תברואה בכיר. בשנת 1987 חלה התובע ובעקבות זאת עבר לעבוד בחצי משרה. בפועל קיבל התובע משכורת מלאה, חציה על חשבון ימי מחלה צבורים. מצבו הבריאותו של התובע התדרדר כך שמחודש יולי 1989 לא יכול היה לעבוד כלל. התובע המציא לנתבעת תעודות רפואיות חתומות על ידי ד"ר קאופמן, רופאה תעסוקתית בקופ"ח כללית לפיהם יכול הוא לעבוד רק חצי משרה וזאת לתקופות שונות החל מיום 1.7.87 ועד ליום 30.6.89 (נספחים 1 - 4 לתצהיר דקל, אישור הנתבעת נספח 5 לתצהיר דקל). בנוסף המציא התובע תעודות מחלה על אי כושר עבודה לתקופה מיום 1.1.90 ועד ליום 28.2.90 (נספחים 7 א' - 7 ב' לתצהיר דקל). ביום 1.2.90 העביר התובע לנתבעת אישור של ד"ר קאופמן בזו הלשון: "הנדון: X דוד ת.ז. X החבר נבדק במחלקה מספר פעמים לקביעת כושר עבודתו. לאור מצבו הבריאותי הנוכחי, דעתי שהחבר לא יכול להמשיך בעבודתו. אבקש להפנותו לועדה רפואית של קרן הפנסיה לצורך מימוש זכויותיו". (נספח 6 לתצהיר דקל). ב. ביום 22.2.90 כתב מר א. רוזן סגן מנהל מרחב הצפון בנתבעת לתובע את המכתב הבא: " הנדון: מכתב רופאת תעסוקה מיום 1.2.90. 1. על פי רופאת התעסוקה הנך מפסיק עבודתך מפאת מצב בריאותך. 2. בתאריך 14.1.90 מיציתה את ימי המחלה שעמדו לרשותך, מתאריך זה מופסק שכרך ואנו נעביר מכתב רופאת התעסוקה לטיפול קרן מקפת כמקובל בחברה. 3. לצורך זה מצ"ב למכתבי שאלון אי כושר. עליך לפנות מיד לרופא המטפל למילוי פרטי המחלה ולהעביר אלינו השאלון בהקדם. שאלון אי הכושר יעבור לקרן מקפת לקביעת כושרך לעבודה ובהתאם להחלטתם נפעל. 4.מאחר והדרגה שהוענקה לך היתה בתחולה שלאחר מיצוי ימי המחלה שעמדו לזכותך בשל כך היא אינה בתוקף. 5. הנך נדרש להחזיר מיד רכב החברה העומד לרשותך". (נספח 8 לתצהיר דקל). התובע לא השיב למכתב זה. השאלון שצורף למכתב מיום 22.2.90 (סעיף 3) מולא על ידי התובע והוחזר לנתבעת ( עמ'5 לפרוטוקול 10.10.99). ביום 15.3.90 הועברה לקרן "מקפת" מרכז לפנסיה ותגמולים בע"מ (להלן- מקפת) "בקשה לאישור תשלום פנסיה" החתומה על ידי הנתבעת. בבקשה זו מבקשת הנתבעת לאשר לתובע פנסיית נכות. בין השאר, מציינת הנתבעת, כי העדרותו של התובע על חשבון ימי המחלה החלה מיום 1.7.87 וכי התובע מיצה את כל ימי המחלה שעמדו לזכותו ביום 14.1.90 (נספח 7 ג' לתצהיר דקל). ביום 19.3.90 שלחה הנתבעת למקפת מכתב בו מתבקשת מקפת לקבוע את כושר עבודתו. במכתב זה מופנה מקפת למכתב ד"ר קאופמן מיום 1.2.90 ולעובדה, כי התובע מיצה את ימי המחלה העומדים לזכותו ביום 14.1.90. עוד נכתב, כי שכרו של התובע הינו בדרגה 17 מהנדסים + 30 שנות ותק נכון לחודש ינואר 90. עותק המכתב נשלח גם לתובע (נספח 7 לתצהיר דקל). ג. ביום 18.4.90 נשלח לתובע מכתב הנושא את הכותרת "הודעה על סיום עבודה - עובד חודשי". הסעיפים הרלוונטיים במכתב זה הינם אלו: " 1. הנני להודיעך, כי עקב הכרה באי כושר עבודה תמידי מטעם הקרן מקפת הסתיימה עבודתך בחברתנו בתאריך 14.1.90. 2. נא לראות תאריך כתיבת מכתבנו זה כהודעה מוקדמת". (נספח א' לתצהיר התובע). עוד קודם למכתב מיום 18.4.90, הודיעה מקפת לנתבעת בעל פה, כי אישרה לתובע פנסיית נכות. לבקשת הנתבעת אושר הדבר במכתב מקפת מיום 23.4.90 בו נכתב, כי אושרה לתובע נכות מלאה ותמידית. (נספח 9 לתצהיר דקל). עותק ממכתב זה נשלח לתובע. ביום 24.5.90 נשלח לתובע מכתבה של מקפת ובו פירוט רכיבי הפנסיה שאושרה לו. במכתב זה צויין כי: " אנו מתכבדים להודיעך שעל פי תקנות קרן הפנסיה המקיפה והתעודות הרפואיות שהוצגו בפנינו, אישרנו לך פנסית נכות מלאה לצמיתות עבור התקופה 15.1.90 עד30.6.90 (מועד פרישתך לגימלאות)". (נספח 10 לתצהיר דקל). יש להוסיף ולציין, כי ביום 6.5.90 שיגר התובע למר דקל מכתב בו מתייחס הוא להודעת מקפת מיום 23.4.90 (נספח 9 לתצהיר דקל) ולהודעתו של מר דקל מיום 18.4.90 ( נספח א' לתצהיר התובע). בין השאר כותב התובע: "... יתרה מכך בהודעתך מיום 18 באפריל 1990, אתה מבשר לי על הפסקת העבודה ביום 14 לינואר 1990, כלומר 3 חודשים ומעלה לפני כן ומנסה לתת לתת על ידי כך לגימטימציה למפרע להפסקת תשלום שכרי, באופן חד צדדי, אחרי כ- 27 שנות עבודה - שכר המהווה מקור הכנסה שוטף יחיד ובלעדי לקיומי. האם זו דרכה של החברה לנהוג בעובד שהוכרז כחולה אנוש? "(נ/4). על מכתב זה משיב מר דקל ביום 20.5.90 (נ/5). 3. עבור התקופה מיום 15.1.90 ועד ליום 30.6.90, לא שילמה הנתבעת את שכרו של התובע. (מחצית מהשכר ששולם עבור חודש ינואר 90 נוכה מהתובע בחודש אפריל 90). עבור תקופה זו שילמה מקפת לתובע קצבת נכות. התשלומים הועברו לתובע עבור כל התקופה, רק בחודש יוני 90. ( סעיף 45 לתצהיר התובע). במלאות לו 65 לאחר חודש יוני 90, החלה מקפת לשלם לתובע קצבת זקנה (סעיף 46 לתצהיר התובע). 4. בסיכום דברים מיום 16.11.89 נקבע, כי התובע יקבל דרגה 51 (תקני) החל מיום 1.2.90 (נספח א 1 לתצהיר התובע). ביום 29.1.90 הודיעה הנתבעת לתובע, כי הוחלט להעניק לו דרגה 51 בדירוג המהנדסים בשל ראירגון וכי הדרגה אושרה לו מיום 1.2.90 (נספח ב' לתצהיר התובע). ביום 4.3.90 כותב מר דקל ליחידת שכר ומיסוי הנתבעת ובו הוא מבקש פירוט שכרו של התובע לחודש מרץ 90 (נספח ב-1 לתצהיר התובע). חלק מהאמור במסמך נכתב בכתב ידו של מר דקל. הנתונים הכספיים המצויינים בו נכתבו על ידי יחידת השכר והמיסוי ( עמ' 11 לפרוטוקול 2.1.00). לתובע הונפק "תלוש שכר לחודש אפריל 1990" במסגרת תלוש זה שולמו לו דמי הבראה והפרשי חופשה ונוכו הפרשי שכר (נספח ג' לתצהיר התובע). ביום 24.4.90 כותב מר דקל ליחידת שכר ומיסוי, כי התובע מסיים עבודתו בחברה ופורש לפנסית נכות ומוסיף, כי לזכותו 71.10 ימי חופשה ו- 2.10 ימי הבראה. במכתב זה לא מצויין מועד הפרישה לפנסיית נכות. (נספח י"א לתצהיר התובע). ביום 26.2.90 כותב מר א. כהן סמנכ"ל להנדסה לתובע ומבקש ממנו להכין דו"ח שנערך על ידו בטכניון (נספח י"ב 1 (ב') לתצהיר התובע). התובע בשל מחלתו, לא הגיש את הדו"ח המבוקש ( עמ' 8 לפרוטוקול 2.1.00). ביום 19.2.00 השתתף התובע בישיבה במשרד הראשי בנושא "סקרים ומחקרים משאבי מים שנת 1990 " נספח י"ב (ה') לתצהיר התובע). ביום 12.2.90 הוענק לתובע פרס יו"ר הכנסת לאיכות חיים ( נספח י"ב 3 לתצהיר התובע), וביום 28.2.90 כותב לו יו"ר מועצת המנהלים של הנתבעת מכתב הוקרה על קבלת הפרס ומאחל לו "בריאות טובה והמשך עבודה פוריה". (נספח י"ב 5 לתצהיר התובע). מועד סיום יחסי עובד- מעביד 5. א. השאלה המרכזית בתיק זה הינה מהו מועד סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. למועד זה השלכות הן באשר לטענה המקדמית של, כי התביעה התיישנה והן לטענות התובע לגופן. ב. על יחסי העבודה בנתבעת חל הסכם קיבוצי מיוחד מיום 31.12.90 על נספחיו (להלן - ההסכם הקיבוצי). סעיף 10 לפרק ט' להסכם הקיבוצי ( עמ' 55) קובע כדלקמן: "10. פרישה לפנסיית מחלה ונכות א. פרישה של עובד לפנסיית מחלה/ נכות תתאפשר לאחר שהעובד לקה בנכות ו/או מחלה לפני הגיעו לגיל פרישה, איבד את כושר עבודתו בכל עבודה שהיא לצמיתות מחמת מצב בריאותו הפיזי או הנפשי ודבר מחלתו/ נכותו אושר על ידי רופא תעסוקתי וע"י הקרן בהתאם לתקנות הקרן. ב. אחוזי הקיצבה לעובד שפרש לנכות מלאה ישולם על ידי הקרן ויהיה שווה לאחוזי קיצבת הזיקנה שהעובד היה זכאי לה בעת פרישתו לגימלאות. הקצבה תחושב בהתאם לתקנות הקרן וההסכמים בין החברה לקרן. ג. עובד יפרוש לפנסית מחלה /נכות לאחר שניצל את כל ימי המחלה שנצברו לזכותו. ד. עובד זכאי לפרוש לפנסייה מחמת אי כושר עבודה תמידי ויהיה זכאי לפיצויי פיטורין מן החברה בתום מיצוי ימי המחלה שעמדו לזכותו לפי הסכם קיבוצי מיום 28.10.71 (המצורף כנספח 1 להסכם זה) וכן יהיה זכאי לפדיון ימי החופשה והבראה העומדים לזכותו". מסעיף זה עולה, כי משאיבד העובד את כושר עבודתו לצמיתות מחמת מצב בריאותו, פורש הוא לפנסיית נכות וזאת בתום ניצול ימי המחלה נצברו לזכותו. ג. ביום 22.2.90 הודיעה הנתבעת לתובע, כי מיצה את ימי מחלתו ביום 14.1.90 וממועד זה הוא מפסיק את עבודתו (נספח 8 לתצהיר דקל). למקפת הודיעה הנתבעת על כך בהודעותיה מיום 15.3.90 ומיום 19.3.90 (נספחים 7 ג' ו- 7 לתצהיר דקל). הודעה נוספת נשלחה לתובע ביום 18.4.90 (נספח א' לתצהיר התובע). מכתב נוסף של מקפת מיום 24.5.90 (נספח 10 לתצהיר דקל) מציין גם הוא את יום 15.1.90 כמועד תחילת תקופת פנסיית הנכות. הדברים חזרו ונשנו במכתבו של מר דקל מיום 20.5.90 (נ/5). בכתב ההגנה שהוגש בתיק זה פורטו בהרחבה הנתונים הרלוונטיים ובין השאר נטען, כי עד יום 14.1.90 ניצל התובע את ימי המחלה שעמדו לזכותו וממועד זה החל לקבל פנסיית נכות. בתצהירו שהוגש כעדות ראשית לא מתייחס התובע כלל לטענת הנתבעת כי באותו מועד מוצו ימי המחלה. לראשונה מוטל ספק בעובדה זו במהלך חקירתו הנגדית של מר דקל בישיבת בית הדין מיום 2.1.00 כשב"כ הנתבעת טוען לשינוי חזית ( עמ' 13 ו- 14 לפרוטוקול). בנסיבות אלו כשהתובע לא הכחיש עובדה זו עד למועד החקירה הנגדית ומשלא הציג מטעמו כל נתון אחר, מקבלים אנו את טענת הנתבעת, כי התובע מיצה את ימי מחלתו ביום 14.1.90. התוצאה המתקבלת הינה, כי ביום 14.1.90 עם מיצוי ימי מחלתו, יצא התובע לפנסיית נכות ובמועד זה נסתיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. 6. בהסתמכו על נספח א' לתצהירו טוען התובע, כי עבודתו הסתיימה ביום 18.5.90. עיון במכתב נספח א' הנ"ל, איננו מגלה ציון כלשהו למועד זה אלא, כך לשיטתו של התובע, משתאריכו של המכתב הינו 18.4.90 ומשנכתב בו בסעיף 2 "נא לראות תאריך כתיבת מכתבנו זה כהודעה מוקדמת"", הרי שמועד סיום העבודה הינו יום 18.5.90. לטענה זו אין יסוד. בסעיף 1 לנספח א' הנ"ל נאמר במפורש כי "עקב הכרה באי כושר עבודה תמידי מטעם קרן מקפת הסתיימה עבודתך בחברתנו בתאריך 14.1.90". דברים מפורשים וברורים. המסמך על פניו הוא מסמך סטנדרטי בדבר הודעה על סיום עבודה. הודעה כזו בדרך כלל תינתן טרם מועד סיומם של יחסי עובד ומעביד ובהודעה מוקדמת ומכאן הציון בדבר הודעה מוקדמת. במקרה בו דנים אנו, כפי שיפורט להלן, אין מדובר בפיטורים אלא בהודעה בדבר יציאה לפנסיית נכות ועל כן, ברי שהתאריך שצויין במפורש הוא המועד שנקבע על ידי הנתבעת כמועד לסיום יחסי עובד ומעביד ואין מדובר כלל ועיקר בהודעה מקודמת כלשהי. העובדה, כי הנתבעת לא טרחה לשנות את הנוסח הסטנדרטי של המכתב ולמחוק את סעיף 2 שבו, איננה משנה את מהותה הברורה של ההודעה. יתר על כן, בסעיף 3 א' לפרק ט' להסכם הקיבוצי (עמ' 50) נקבע, כי עובד קבוע המועסק מעל 10 שנים זכאי להודעה מוקדמת בת 3 חודשים. לשיטתו של התובע תקופת עבודתו אמורה להסתיים ביום 18.7.90. מדוע איפוא בחר התובע לטעון ולתקופת הודעה מוקדמת קצרה מזו לה הוא זכאי על פי ההסכם הקיבוצי? 7. טענה נכבדה יותר, הינה זו המתייחסת לאפשרות של פיטורים רטרואקטייבים. טענת התובע כבר בענין זה נסובה סביב ההודעה נספח א' לתצהירו אך למעשה יש לדון בה בהתייחס למכתב הנתבעת ביום 22.2.90. (נספח 8 לתצהיר דקל). על פי מכתב זה מפסיק התובע את עבודתו מפאת מצב בריאותו והחל מיום 14.1.90, בשל מצוי ימי המחלה מופסק תשלום שכרו. מדובר לכאורה בהודעה על הפסקת עבודה למועד הקודם למועד ההודעה. הטענה, כאמור, הינה שהודעה כזו איננה אפשרית. בדב"ע שם/ 67-3 יעל נוסבאום נ. עירית גבעתיים פד"ע יב' 194 נקבע (בעמ' 199), כי הודעה מוקדמת על פיטורים היא הכלל והודעה למפרע על פיטורים, "קשה להעלות על הדעת ועל כל פנים צריך שיהיה לכך ביטוי מיוחד וחד משמעי, אם בכלל ניתן הדבר". נמצא, כי ככל שמדובר בהודעת פיטורים קשה לראות מצב שינתן לה תוקף למפרע. הנסיבות שבענייננו שונות. איננו עוסקים בהודעת פיטורים בתוקף למפרע אלא במצב של סיכול חוזה העבודה בגין מחלתו של התובע. יחסי העבודה לא נותקו מכח המכתב מיום 22.2.90. אלו נסתיימו קודם לכן מפאת סיכולו של חוזה העבודה. מכתב זה הינו אך הודעה על מצב משפטי קיים - סיומם של יחסי עובד ומעביד החל מיום 14.1.90. בדב"ע לט/ 34-3 אליעזר שמואל נ. קרן הביטוח והפנסיה של פועלי בנין פד"ע י' 337, נדון עניינו של עובד אשר חלה וקיבל דמי מחלה ממעבידו בעד פרק הזמן מחודש יולי 1968 ועד לסוף חודש ספטמבר 1970, מועד בו מיצה את זכותו לחופשת מחלה. בעד התקופה מיום 28.9.70 ועד ליום 1.7.75 שילמה קרן הגימלאות לעובד פנסיית נכות מלאה והחל מאותו מועד החלה קרן הגימלאות בתשלום פנסיית פרישה. לא ניתנה במקרה זה הודעת פיטורים וגם לא הודעת התפטרות. אחת הפלוגתאות באותו עניין היתה, מהו תאריך הפרישה או תאריך סיום יחסי עובד- מעביד בין הצדדים. בית הדין הארצי מציין, כי משנוצר מצב שבו ברור, כי שלא באשמתו, אין העובד מסוגל לעמוד לרשות העבודה ואין הוא מסוגל יותר לקיים את עיקר החוזה- יראו את החוזה כחוזה שסוכל ( עמ' 333). באשר למועד הסיכול קובע בית הדין הארצי ( עמ' 334): " ביום שבו תמה זכותו של עובד לחופשת מחלה, היה כבר ברור שהינו נכה - נכות מלאה - מאחר שוועדה רפואית הפועלת במסגרת תקנות קרן הגמלאות מצאה ש"מצב גופני מתמיד.. עקב מחלה ימנע בעדו להמשיך לעבוד לפחות שלושה חודשים שתי שעות ביום .... החוזה "סוכל" מהטעם, שמסיבות שלא היו תלויות ברצון הצדדים, לא היתה יותר כל אפשרות לקיימו. במקרה זה "סוכל" החוזה כבר ביום שבו מוצתה חופשת המחלה... כי באותו יום כבר היה ברור שהמצב יתמיד, ואינו בר חלוף במועד קצר נראה לעין, ומאותו יום שולמה פנסיית נכות". לסיכום האמור עד כאן: יחסי עובד -מעביד בין הצדדים חדלו להתקיים, מכח הדין, בסוף חודש ספטמבר 1970". שאלות דומות עמדו להכרעתו של בית הדין הארצי בדב"ע לט/ 19-2 יוסף הברמן נ. מפעלי מלט פורטלנד ישראליים נשר, פד"ע י"א 346. באותו עניין המערער לא היה מסוגל לחזור לעבודה אותה ביצע משנת 1957 בשל מצב בריאותו. בחודש ינואר 1975 התייצב המערער במפעל אך לא היה מסוגל לעבוד בעבודתו הרגילה. הוא הפסיק להתייצב במפעל בחודש יוני 1975. המערער לא הודיע על התפטרות והמשיבה לא פיטרה אותו. תביעתו היתה לשכר עבודה לפרק הזמן מחודש ינואר 1975 ועד לחודש יולי 1975 מועד הגשת התביעה וכן לפס"ד הצהרתי שהוא זכאי לשכר עבודה עד ליום בו יסתיימו יחסי עובד ומעביד. בית הדין הארצי קובע, כי חוזה העבודה הגיע לסיומו עקב סיכול בשל מצב בריאותו של המערער וזאת בחודש ינואר 1975, דהיינו מאותו מועד בו לא ניתן היה יותר להעסיק את המערער. ( עמ' 356 לפסה"ד). נמצא, כי מקום בו מחלתו של העובד היא כזו שאין הוא יכול עוד לעמוד לרשות העבודה, מסוכל החוזה מהמועד שבו ברור היה שמדובר במצב קבוע ושאיננו בר חלוף. הודעה בתוקף למפרע על סיכול החוזה בשל מצב בריאות, אין בה פגם. מטבע הדברים עשוי ברור מסוג זה להתקיים זמן מה על מנת להגיע למסקנה, כי אכן אין העובד מסוגל יותר לעבודה באופן קבוע. ברור כזה יכול ויביא למסקנה, כי בדיעבד נוצרו התנאים לאי יכולתו של העובד לבצע את עבודתו ולמעשה לסיכול חוזה העבודה. מעיון בתקנות הפנסיה המקיפה של מקפת נמצא, כי ההליכים לאישור פנסיית נכות לרבות הליכי ערעור עשויים ויארכו מספר חודשים ועל פניו אישורה הסופי של מקפת יכול להנתן בדיעבד ( סעיפים 54 -56 לתקנות). יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת הסתיימו ביום 14.1.90 וזאת הן מכח ההסכם הקיבוצי והן מכח הדין. כהשלמה יש לציין, כי אין אנו מקבלים את טענתו של התובע לפיה עבד בפועל לאחר יום 14.1.90. אף אם היו פניות אליו מטעם גורמים בנתבעת וגם אם הוא השתתף בישיבות כלשהן, מדובר בפעילות אקראית ובלתי קבועה ואין בה כדי לשנות את מסקנתנו בדבר מועד הפסקת יחסי העבודה. מכח האמור אין התובע זכאי לשכר לתקופה החל מיום 15.1.90 ועד ליום 18.5.90. זכאות התובע לדרגה 51 בדירוג המהנדסים 8. א. בהסתמך על המסמכים שפורטו בסעיף 4 לעיל, מבקש התובע שנקבע, כי דרגתו החל מיום 1.2.90 ובעת פרישתו הינה 51 בדרוג המהנדסים. בהתאם לכך תובע הוא הפרשי קצבת נכות בין דרגה זו לדרגה 17 שהיא דרגתו בפועל בעת פרישתו, הפרשי פיצויי פיטורים ושכר החל מחודש פברואר 90 מחושב לפי דרגה זו. כן מתבקשת הצהרה לפיה על הנתבעת לגרום לכך כי קצבת הנכות שתשולם לתובע בעתיד, תהיה מבוססת על שכר קובע לפי דרגה 51. ב. משקבענו לעיל (סעיף 5), כי יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת באו לסיומם ביום 14.1.90, הרי שדרגה שאמורה היתה להכנס לתוקף רק ביום 1.2.90 אין לה כל משמעות. בפועל נסתיימו יחסי העבודה במועד בו דרגתו של התובע היתה 17 מהנדסים ולא 51 מהנדסים. ההסבר למסמכים בהם צויינה דרגה 51 נעוץ בנסיבות המיוחדות של המקרה, דהיינו הליכי יציאה לפנסיית נכות שבוצעו לאחר יום הפסקת יחסי עובד ומעביד ואין לראות בהם הודאת בעל דין. לכל היותר מדובר במסמכים שצויינו בהם נתונים שגויים. התביעה להצהרה בדבר זכאותו של התובע לדרגה 51 על כל המשתמע ממנה - נדחית. זכאות התובע לתוספת שדה 9. א. החל מיום 1.10.80 החלה הנתבעת להעניק לעובדים שונים תוספת שדה, לטענת התובע, זכאי הוא לתוספת זו בהיותו בתפקידי שדה במשך כל שנות עבודתו. להוכחת טענתו זו מצרף התובע שורה של נספחים המתייחסים לאופי עבודתו וכן רשימת פרסומים להם היה שותף. תוספת שדה מעולם לא שולמה לתובע ולדבריו, על קיומה של תוספת זו נודע לו רק לאחרונה. ב. בסעיף 1 לפרק ו' בהסכם הקיבוצי (עמ' 35) נקבע, כי לתוספת שדה זכאי עובד המוגדר כעובד שדה. בסעיף 3 להסכם הקיבוצי מוגדר "עובד שדה" כ"עובד אשר עיקר עבודתו בשדה..." בהוראות ההנהלה (נספח 13 לתצהיר דקל) הוגדרו תנאי הזכאות לתוספת זו (סעיף 5) ובין השאר נקבע, כי תוספת השדה תינתן לעובדים על בסיס חוות דעת חיובית בלבד לפי סיכום שמתקבל בועדה הפריטטית. עוד נקבע, כי תוספת זו לא נכללת בחשבון זכויות העובד לצרכי פנסיה ופיצויים. הואיל ולתובע לא ניתנה "חוות דעת חיובית" ולא נתקבל סיכום בועדה הפריטטית אין הוא זכאי לתוספת שדה. גם בהתעלם מהוראות פרוצדורליות אלו, אין בראיות התובע לשכנע, כי "עיקר עבודתו" היתה בשדה. אין ספק, כי חלק מעבודתו אכן התבצעה מחוץ למשרדים אך אין בידינו לקבוע אם עיקרה של העבודה בוצעה בשדה או רק חלקה. מן הסתם, נקבע ההליך לאישור התוספת בדרך שנקבע על מנת שהגורמים המתאימים בנתבעת יבדקו ויחליטו האם תפקידו של העובד מזכה בתוספת שדה. ( עמ' 13 לפרוטוקול 2.1.00). התובע לא פנה מעולם בבקשה לתוספת זו ואין לו להלין אלא על עצמו בלבד. לא ניתן להמנע מהבעת תמיהה ביחס לטענה, כי תוספת שאושרה בנתבעת בשנת 1980 לא היתה ידועה לתובע במהלך עבודתו ולאחריה ולראשונה מועלית דרישה לתוספת זו כ- 16 שנה (!) לאחר תחילת הענקתה בנתבעת. התביעה לתשלום תוספת שדה נדחית. הפרשי פיצויי פיטורים 10. פיצויי הפיטורים שולמו לתובע לפי דרגה 17 ולפי ויתקו בפועל. משקבענו כי זוהי הדרגה בעת פרישתו, וכי אין הוא זכאי לתוספת שדה ממילא ניטל הבסיס לתביעתו להפרשי פיצויי פיטורים (סעיף 94 לסיכומי ב"כ התובע). אנו דוחים את הטענה, כי הנתבעת לא היתה זכאית לקזז מסכום פיצויי הפיטורים סכומים ששילמה בגין קנסות חניה של התובע. יתרת התשלום שהיתה בזמנו בסך 6,385 ₪ שולמה עם הפרשי הצמדה וריבית במהלך הדיונים בתיק זה. התביעה להפרשי פיצויי פיטורים נדחית. התיישנות 11. התביעה שבפנינו הוגשה ביום 6.3.97. בהתאם לקביעתנו לעיל (סעיף 5), נסתיימו יחסי עובד ומעביד ביום 14.1.90. הודעת הנתבעת על כך ניתנה לתובע במכתב מיום 22.2.90 (נספח 8 לתצהיר דקל). מכאן כי ביום 22.2.97 או מיד בסמוך לאחר זה התיישנה תביעתו של התובע על כל עילותיה. משהוגשה התביעה במועד שהוגשה, מן הדין שזו תדחה על הסף בשל התיישנות. הצדדים הגישו את מכלול ראיותיהם וטענו בהרחבה את טענותיהם לגוף עילות התביעה השונות, בשל כך מצאנו לנכון להתייחס לכל עילות התביעה לגופן למרות שמן הבחינה הדיונית דינן להדחות על הסף. בשולי הדברים 12. התובע יצא לפנסיית נכות מספר חודשים לפני הגיעו לגיל 65. התובע קיבל את מלוא פיצויי הפיטורים. אילו נדחה מועד סיום יחסי עובד ומעביד במספר חודשים, היה יוצא התובע לפנסיית זקנה בהגיעו לגיל 65 ובמקרה כזה לא היה זכאי למלוא פצויי הפיטורים אלא לסכומים קטנים בהרבה (סעיף 6 פרק ט' להסכם הקיבוצי. סעיפים 20 ו- 27 לתצהיר דקל). בתקופה בה סיים התובע את עבודתו זומן מר דקל לישיבה בעניינו של התובע במשרד בא כוחו. בישיבה זו בה נכח התובע, הסביר מר דקל את זכויותיו וחובותיו של התובע לאור ההסכמים השונים. ב"כ התובע ציין שהכל תקין ואף נעשה פרוטוקול של אותה ישיבה (סעיף 19 לתצהיר דקל. עמ' 9 לפרוטוקול 2.1.00). עד ליום הגשת התביעה שבפנינו לא מצאנו, כי התובע בא בדרישות כלשהן לנתבעת. נמצאנו למדים, כי התובע מיצא את מלוא זכויותיו בגין עבודתו וסיומה מכח הדין וההסכמים ולא נגרם לו עוול כלשהו. סיכום 13. התביעה על כל עילותיה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד (כולל) בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד. רפואהדמי מחלהמשכורת