פסק דין למעלה מ- 25 שנים (כ- 305 חודשים) עבדה התובעת אצל נתבעת מס' 2 (להלן גם: "המעביד" או "הקופה") ועד שפוטרה ביום 7.5.97 לפי מכתב פיטורים שקיבלה מהמעביד, מכתב שנשלח לביתה במפתיע (באמצעות שליח). טענתה העיקרית של התובעת היא, שלמעשה היתה עובדת בו-זמנית של הקופה ושל נתבעת מס' 1 (להלן גם: "אל-על"), ומיכוון שכך ההסכם הקיבוצי הנוהג באל-על צריך לחול גם עליה, לרבות הגבלת אפשרות פטוריה. לדברי התובעת פיטוריה היו שלא כדין וגם פיצויי הפיטורים ששולמו לה, לא שולמו במלואם. זהות המעביד: התובעת מבססת את טענתה כי היא עובדת של אל-על, על מספר עובדות שבלטו בעבודתה ומצביעות לדבריה על שייכותה הארגונית לאל-על. מדובר בלבישת "תג עובד" של אל-על, קבלת מספר עובד של אל-על, שעות עבודה דומות, תלושי שכר שהונפקו עבור הקופה באמצעות חשבי השכר של אל-על, הצמדת שינויי דרגה לעובדי אל-על ו"הזיקה האנושית" - קרי הקשר האישי - שבין עובדים של הקופה לעובדים שעבדו באל-על. אמת: בין הקופה לאל-על היתה זיקה ארגונית לא מבוטלת. אולם מדובר בתאגידים שונים. הראשון - אל על - תפקידו להוביל נוסעים בנתיבי תחבורה אויריים, והשני - קופת התגמולים - שתפקידה להבטיח את זכויות הפנסיה של עובדי אל-על. הדרך הזאת של הקמת תאגיד שישרת לצורך מטרה מסויימת תאגיד אחר, שהוא "חברת האם", אינה דרך פסולה בניהול עסק בעידן המודרני. דיני העבודה אינם שוללים אפשרות כזו. עם זאת, מסמכותו של בית הדין לקבוע "הרמת מסך בתאגיד", קרי הטלת החובות על בעל השליטה בתאגיד (ע"ע 300023/98 אלדד קונשטוק נ' נאוה דגן ואח', סעיף 13 ח' לפס"ד מיום 23.10.00). בית הדין הארצי לעבודה לא היסס להטיל על אדם אחריות כמעביד, במקום על תאגידים, לאחר שמצא כי אותו אדם פעל באמצעות כמה חברות, מקצתן חברות קש (ר' דב"ע נו/10-2, 11-2 צפריר גרוס נ' ראובן מילמן ואח', עמ' 7 לפס"ד מיום 4.1.91 - מפי סגנית הנשיא אלישבע ברק). בעניין "אשכול חברות", כשהמשימה המוטלת על בית הדין היא לקבוע איזוהי החברה המעבידה, יתחשב בית הדין ב"מציאות העסקית הנוהגת" (דב"ע נו/308-3 אלי אבשלום נ' כור בע"מ, סעיף 19 לפסק דין מיום 12.3.97). השאלה שתעמוד למבחן תהיה מה מהות הקשר שבין החברות, במגמה לבדוק אם החברות הבנות אנן אלא צינור ישיר לפעולת החברה האם (ר': רע"א 2748/96 ההסתדרות הכללית נ' מושב שיתופי מולדת ואח', פ"ד נא' (1), פס"ד מיום 2.4.97). לצורך הקביעה מיהו המעביד, יש לבחון באיזה חוק מדובר, מהי תכליתו ומהן נסיבות העבודה (דב"ע נה/109-02 דפנה לון נ' ב"ל, עמ' 13 לפס"ד מיום 10.1.96). לעתים ישקול בית הדין שיקולי "צדק חברתי ומדיניות ראויה" (דב"ע נד/96-3 מ.ב. תשלובת הבניה בע"מ נ' חליל עבד אל רחמן, סע' 30 לפס"ד מיום 21.9.95). עם זאת, בסופו של יום לא נזנחו המבחנים המסורתיים, הקובעים מיהו מעבידו של עובד פלוני: "מי קיבל אותו כעובד, מי רשאי לפטרו, מי משלם את שכרו, כיצד דיווחו עליו למס הכנסה, ממי קיבל חופשה, למרותו של מי הוא סר ולמי יש זכות פיקוח עליו?" (דב"ע נב/17-3 יעקב גואטה נ' הסתדרות הפועל המזרחי, סע' 11 לפס"ד מיום 6.12.92; דב"ע נא/82-3 אולברג נ' בית הגפן, פד"ע כג' 266, 264). בדרך כלל ייבחן לאיזו תוצאה מובילה "מרב הזיקות" (ר': ע"ע 1144/00 פנחס ביסור נ' מד"י, עמ' 2 לפס"ד מיום 8.1.01). במקרה דנן, אף שהיו מספר סממנים חיצוניים שיכלו לקשור בין אל-על לקופה, כפי שהוזכר קודם: (תג, מספר עובד, שיתוף ארגוני בהכנת משכורות וכיוצ"ב), בסופו של דבר אי אפשר לומר ששני הארגונים חד-הם. משרדי הקופה ומשרדי אל-על היו נפרדים, המערך האירגוני של שני הגופים היה שונה, מטרת הקמת הקופה לא היתה "לשמש צינור" לחברת האם, אלא להפריד בין הפעילות העסקית כמוביל אוירי לבין הפעילות הארגונית להבטחת זכויות הפנסיה של העובדים. המטרה הזו הוגשמה הלכה למעשה, ו"מירב הזיקות" מצביעות על הפרדה בין שני הגופים. התובעת היתה נתונה לפיקוח הקופה, ולא של אל-על. היא ישבה בחצרים של הקופה. היא התקבלה לעבודתה כעובדת של הקופה. בידי הקופה היה הכח לפטרה, ממנה קיבלה את חופשותיה. הדיווח הנוגע לשכרה והמיסוי עליו היה של הקופה. השימוש, שנעשה בתקופה מוגבלת במערך "חישוב השכר" של אל-על, אינו מכריע את הכף. לטעמנו, הקובע הוא תכלית הקמת הגוף העסקי הנוסף. כשזה אינו למטרה פסולה, כמו התחמקות מקבלת אחריות על העובדים וזכויותיהם, אין זה נכון וראוי שבית הדין יתערב במערך האירגוני בו בחרו בעלי המפעל. אלו רשאים לממש את קניינם על פי ראות עינייהם. במקרה הנוכחי אין שום סימן או זכר למטרה פסולה שהניעה את ההפרדה בין אל-על כארגון שנועד להוביל אנשים ומטען, לבין קופת התגמולים שנועדה לשמור על זכויותיהם הסוציאליות הבסיסיות של עובדי המוביל. לפיכך החלטנו לדחות את הטענה לפיה היתה התובעת עובדת של אל-על, ולקבוע שהיא היתה עובדת של הקופה, ופוטרה מעבודתה שם. הזכאות ל"פיצויי פיטורים" ושיעורם: אין חולק בדבר זכאות התובעת לפיצויי פיטורים. אלו יחושבו על פי תקופת עבודתה (305 חודשים), ו"משכורתה הקובעת" לעניין פיצויי פיטורים. משכורת זו הגיעה לסכום של 7,461 ₪ (ת/3), שעה שהתובעת מבקשת ליקח בחשבון גם "אחזקת רכב" בסך 2,193 ₪ ו"תמריצי פריון" בסך של 1,455 ₪. לעניין "אחזקת רכב", אין מדובר ברכיב שכר פיקטיבי. התובעת היתה בעלים של רכב והוציאה הוצאות לאחזקתו. מדובר ברכיב הוצאות אמיתי, גם אם הוא משתלם ללא דיווח (ר': דב"ע נו/22-3 דורית פני גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, סע' 6 לפס"ד מיום 18.4.96; דב"ע מח/3-7 פפר נ. מד"י, פד"ע כ' 296, 300; דב"ע לט/56-3 רשות הנמלים נ' מיקא ואח', פד"ע יא' 44, 50). רכיב זה לא ייחשב בחשבון פיצויי הפיטורים. לעניין "תמריצי פריון", לא הצלחנו לרדת לטיבו של אותו תמריץ. אמת: כאשר מדובר ב"תוספת מותנית", היא אינה חלק מ"שכר היסוד" או "השכר הרגיל" לעניין חישוב פיצויי פיטורים (דב"ע נו/22-3 דורית פני גיל הנ"ל, בסעיף 18 לפסה"ד). אולם, על המעביד היה להוכיח שאכן מדובר בתמריצים, הניתנים לפי מדידה אמיתית של פריון. לא הובאה הוכחה משכנעת לכך, וממילא יש לראות את אותם תמריצים כחלק משכרה הקובע של התובעת לעניין "פיצויי פיטורים" שישולמו לה, ובסה"כ מדובר ב"משכורת קובעת" של 8,916 ₪. הזכאות לפיצוי על פגם בהליך הפיטורים: תלונות התובעת על "מעשי שחיתות" אינן מבוססות על ראיות. דברי רכילות אינם שוקלים. תלונות על אי אלו הוצאות שהוציא מזכיר הקופה (לנסיעות מיוחדות במונית) נמצאו כזניחות. עם זאת הקופה היא גוף "דו-מהותי". הגם שלא הוצגו לפנינו מגבלות שנטלה על עצמה הקופה בפיטורי עובדיה, ברי לנו כי היה מקום לשמוע את התובעת קודם לפיטוריה. מדובר בעובדת שתרמה 25 שנים מחייה למקום עבודתה והיא היתה ראויה להשמע לפני פיטוריה. כשמדברים על "זכות להשמע" מדובר בזכות אמיתית כנה ולא "מהשפה אל החוץ". התובעת פוטרה עקב כך שיוחסו לה עבירות משמעת (איחורים, חופשות לא מאושרות, ביצוע רישומים משרדיים שלא כהלכה, ביצוע שיחות טלפון פרטיות לחו"ל וכיוצ"ב). ראוי היה לשטוח את הטענות כנגדה באופן מסודר ומלא, ליתן לה להתייחס להן, ורק אז להחליט בקשר לגורלה. לא שוכנענו כי כך נעשה. פיטורי התובעת נעשו בהחלטה חד-צדדית של הנהלת הקופה. בו ביום נשלח לתובעת מכתב פיטורים מבלי שמי מחברי ההנהלה נתן לתובעת הזדמנות להתגונן בפני ההאשמות שהועלו נגדה. אמת: בעבר הקופה החלה בהליך משמעתי כל-שהוא כלפי התובעת, אולם זה כלל לא הגיע לידי מיצוי, ופיטוריה של התובעת קטעו אותו. סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, בפסיקתה מן השנים האחרונות הובילה ועודדה דרך מחשבה המתייחסת למיקומו ומעמדו של עובד במקום עבודתו. השופטת ברק הדגישה את ההתנגשות בין אילוצי המעביד והצרכים הכלכליים של מפעלו, לעומת זכותו של האדם לעבוד ולהשתכר בכבוד (ר': ע"ע 359/99 לאה לוין נ' רשות השידור, עמ' 11 לפס"ד מיום 28.2.01). גם מי שיחלוק על דעתה, יסכים, שכיום חובתו של המעביד "לקחת בחשבון צרכים סבירים של עובדיו כעובדים" (ר': ע"ע3000353/97 מד"י נ' משה נהרי, עמ' 2 לפסק דין מיום 18.6.00). האם אין זה "צורך סביר" של עובד, שיקבל "זכות שימוע לפני פיטורים" לאחר שבילה עשרות שנים במקום עבודתו? לדעתנו זהו "צורך סביר" שנובע גם מחובת ההגינות ותום הלב של מעביד לעובד, ודאי מעביד שהוא גוף "דו-מהותי" ויש לו זיקה לרשות ציבורית. התובעת לא זכתה ל"זכות שימוע" כזו, וממילא הופרה כלפיה זכות שהפכה לחלק מחוזה העבודה שלה. תוצאת ההפרה הינה פסיקת פצוי כספי. בשים לב לתקופת העבודה הארוכה, ונסיבות המקרה, נראה לנו כי יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי שווה ערך לשישה (6) חודשי שכר, כערכם ביום הפיטורים. התובעת זנחה את עתירתה לסעד של החזרה לעבודה. סוג הפגם שנפל בהליך הפיטורים גם אינו מצדיק הענקת סעד כזה. סוף דבר: התביעה כנגד נתבעת 1 תדחה. התביעה כנגד נתבעת 2 תתקבל. נתבעת זו (הקופה) תשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 226,615 ₪ (12: 8,916 ₪ X 305 חד') בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הפסקת העבודה (7.5.97) ועד ליום התשלום בפועל, וכן פיצוי על הפגם בהליך הפיטורים בסכום של 53,496 ₪ נוספים (6 X 8,916 ₪) שגם הם צמודים ונושאים ריבית כאמור. אין מקום לפסיקת "פיצויי הלנה" בהתחשב במחלוקת הממשית שנגעה לביצוע התשלומים השונים. מה גם שהנתבעת ביקשה לשלם פיצויי פיטורים, וחלקם שולמו בפועל על פי הסדר ביניים. למותר לציין, כי הסכומים ששולמו כבר על חשבון פיצויי פיטורים (משוערכים) או שמופקדים לזכות התובעת, ינוכו ממה שחוייבה הנתבעת לשלם כמפורט לעיל. הנתבעת היא זו שתשא בהוצאות המשפט, בקשר להליך הנוכחי ותשלם לתובעת סכום נוסף של 7,500 ₪ בצרוף מע"מ, כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום. מסמכיםשאלות משפטיותפיטוריםדוארמכתב פיטורים / סיום העסקה