פיטורים בגלל גניבה - פיצויי פיטורים

פסק דין 1. לפניננו תביעה לתשלום כל הזכויות הנובעות מסיום יחסי עובד-מעביד, הן על פי דין והן על פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים (קרי, פיצויי פיטורין, תמורת הודעה מוקדמת, שחרור חלק המעביד מקרן ההשתלמות ומביטוח המנהלים). כמו כן, נתבע תשלום פיצויים בגין "פיטורין שלא כדין". 2. עובדות היסוד שאינן שנויות במחלוקת הן: א. התובע עבד אצל הנתבעת כעובד במשכורת חודשית החל מה- 23.2.86 ועד ה- 12.3.97, כשבתפקידו האחרון עבד התובע כמנהל מחלקת הירקות בסניף הרצליה. ב. התובע פוטר מעבודתו על פי מכתב מיום 12.3.97, ללא מתן הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים בנימוק שהתובע ביצע מעשי גניבה מהנתבעת. ג. התובע נבדק במכונת אמת ביום ה- 9.4.1997 באשר לביצוע מעשה הגניבה. ד. על הצדדים חל הסכם קיבוצי מיום 1.4.78. ה. משכורתו החודשית המלאה של התובע (קרי, משכורת פברואר 1997), עמדה על 4111.80 ₪. 3. טענות התובע א. התובע טוען כי אין לראות בנסיבות הפסקת עבודתו אצל הנתבעת כנסיבות המצדיקות שלילת או הפחתת פיצויי פיטורים וזאת מהטעמים הבאים: 1. לאורך כל תקופת עבודתו היה התובע עובד מסור, אמין שמילא את כל התפקידים שהוטלו עליו בצורה הטובה ביותר, ואף זכה בתואר עובד מצטיין במקום הראשון בתחרות ארצית של הנתבעת (וזאת 4 שנים עובר להגשת התביעה). כמו כן, לאורך כל תקופת עבודתו קיבל התובע שבחים רבים מהממונים עליו על תפקידו הטוב. 2. התובע הואשם לשווא בגניבה מאת המעביד. התובע כלל לא הורה לאחד העובדים להוציא ארגז משקאות מהנתבעת ללא תשלום, ולמרות זאת הוצא לחופשה כפויה ביום 5.3.97 ואף פוטר על אתר בשנים עשר לאותו החודש, מבלי שניתנה לו כל אפשרות לטעון את גרסתו. רק לאחר התערבות ועד העובדים, אשר קבל בתוקף על פיטוריו של התובע, זומן לפגישה עם סמנכ"ל התיפעול ועם מנהל כח האדם בנתבעת שבעקבותיה עבר בדיקה במכונת אמת כדרך לבירור האשמה. ואולם האופן שבו התבצעה הבדיקה, דרך מסירת תוצאתו, מבלי שניתנה לתובע האפשרות לראותה, מעוררת שאלות באשר לכשירות ביצוע הפוליגרף, ומעלה חשד לקבלת פוליגרף "מוזמן" ולכן אינה עונה על דרישת ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, לפיו על מנת לשלול פיצויי פיטורין יש להוכיח אמיתות ההאשמה. 3. שלילת פיצויי הפיטורין של התובע על ידי הנתבעת, בשעה שלא הוכחה אמיתות האשמה ולא ניתן פסק דין מרשיע, עומדת בסתירה להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. אי לכך זכאי התובע למלוא פיצויי הפיטורין (קרי 45,229.80 ₪), ומשלא שולם הסכום במועדו, יש להוסיף עליו פיצוי הלנת פיצוי פיטורים כחוק, עד ליום התשלום בפועל. ב. יש לראות בפיטוריו משום "פיטורין של כדין" וזאת מהטעמים הבאים: 1. הפיטורין נעשו בשרירות לב ובחוסר תום לב. 2. הפיטורין נעשו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים: א. הנתבעת חרצה את דינו טרם הוכחה אמיתות האשמה וזאת בניגוד גמור להסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין ההנהלה של שופרסל לבין ההסתדרות. ובכל מקרה, כל עוד לא נמצא עובד אשם בעבירה פלילית, דהיינו ניתן כנגדו פסק דין מרשיע, אין סיבה למנוע ממנו פיצויי פיטורין. ב. הנתבעת לא הודיעה לועד העובדים על פיטורי התובע, כמתחייב מההסכם הקיבוצי. ג. הנתבעת לא ערכה עם נציגי העובדים ברור ביחס לפיטורי התובע. בשל העובדה כי התובע פוטר "שלא כדין", חייבת הנתבעת לתובע פיצויים בסך כולל של 30,000 ₪ וזאת בגין הפסד השתכרות, עגמת נפש, ופגיעה בשם הטוב. ג. עוד טוען התובע כי על הנתבעת לשחרר לו את כל הכספים הצבורים לזכותו בפוליסת הביטוח, לרבות פיצויי פיטורין, ולהשלים את כספי הפיצויים לסכום המגיע לו על פי חוק. ד. באשר לכספי קרן השתלמות, טוען התובע כי הנתבעת מחזיקה בהם שלא כדין, בניגוד להסכם הקיבוצי החל בין הצדדים, שכן על פי ההסכם כספי הקרן שייכים לתובע ולפיכך יש לחייב הנתבעת לתובע את כל כספי קרן ההשתלמות. ה. ולבסוף, טוען התובע כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי זכאי הוא להודעה מוקדמת בת חודש וחצי, ומשלא ניתנה לו זכאי התובע לחלף הודעה מוקדמת בסך 6,167.80 ₪, בצירוף ריבית והצמדה חוקית עד ליום התשלום בפועל. 4. טענות הנתבעת א. פיטוריו של התובע מעבודתו היו כדין ובהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על הצדדים: 1. התובע נתפס בגניבה של מוצרים מסניף ההיפרכל בהרצליה שבבעלותה של הנתבעת. 2. התובע זומן לפגישה על ידי הנתבעת לצורך קיום בירור בנוגע לגניבת המוצרים ממקום עבודתו (בפורום הבירור נכחו סמנכ"ל התפעול, מנהל כח האדם ואיש מחלקת הביטחון ). 3. התובע נמצא דובר שקר בבדיקת פוליגרף שנערכה כדבעי על ידי גוף אובייקטיבי ובלתי תלוי שפעל על פי נורמות והליכים תקינים ושנערכה לבקשת ומיוזמת התובע. לאור מעמדו של התובע בסניף ההיפרכל בהרצליה בו עבד, כמנהל מחלקת ירקות, חמורים מעשיו פי כמה וכמה, באשר הם מהווים הפרת אמונים חמורה יותר, ודוגמא רעה לעובדים האחרים באותו הסניף של הנתבעת. ב. פיטוריו כדין של התובע היו בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורין ובדמי הודעה מוקדמת, לאור הוראות חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963, ובין היתר לפי סעיף 16 לאותו החוק. על פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, ובין היתר סעיפים 6 ו-8 לפרק כ"ג לאותו הסכם, לא חלה על הנתבעת חובת תשלום פיצויי פיטורין לעובד אשר נתפס בגניבה, וכן אין הנתבעת חייבת במתן הודעה מוקדמת לעובד בגין הפיטורין או פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. ג. עקב פיטורי התובע בגין גניבה הרי שאין הוא זכאי לקבלת כספי ביטוח המנהלים ששולמו על חשבון פיצויי הפיטורין. זאת ועוד, אין התובע זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים הן מהטעם שמלכתחילה אינו זכאי לפיצויי פיטורים והן מהטעם כי תביעת ההלנה התיישנה. ד. באשר לכספי קרן ההשתלמות שהופקדו לטובת התובע, טוענת הנתבעת כי לאור נסיבות פיטוריו של התובע מעבודתו אצל הנתבעת הוקפאו כספי קרן ההשתלמות על ידה כדין. 5. השאלות השנויות במחלוקת א. מהם נסיבות פיטורי התובע והאם יש לראות בנסיבות אלה נסיבות המצדיקות שלילת או הפחתת פיצויי פיטורים, ואם כן באיזה שיעור? הזכאי התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין? ב. הזכאי התובע לסעד על פיו יורה בית הדין לנתבעת ליתן בידי התובע כל מסמך לצורך שחרור כספי פיצויי הפיטורין ותגמולים שנצברו בביטוח המנהלים של התובע? ג. הזכאי התובע לפיצוי כספי בגין פיטורין שלא כדין, אם כן, מה שיעורו? ד. מה הם נסיבות עריכת בדיקת הפוליגרף לתובע, והאם תוצאותיה מהימנות? ה. הזכאי התובע לתמורת חלף הודעה מוקדמת? ו. הזכאי התובע לכספי קרן ההשתלמות, ואם כן, מהי חבותה של הנתבעת לנזקים שנגרמו לתובע מאי שחרור כספים אלו? הכרעה 6. א. לאחר שקבענו את העובדות ובחנו את טיעוני הצדדים, נפנה לבחון את סלע המחלוקת בין הצדדים, קרי את שאלת זכאות התובע לפיצויי פיטורין. ב. כאמור, בעוד התובע טוען שזכאי הוא, עם פיטוריו, לתשלום פיצויי פיטורים, טוענת הנתבעת שיש לשללם מכח הוראות חוק פיצויי פיטורים התשכ"ג 1963 (להלן: "החוק"). ג. במקרה הנדון, מעצם העובדה שהנתבע פיטר את התובע לאחר שעבד כאחת עשרה שנה ברציפות (ועל כך אין מחלוקת), עולה זכאותו לפיצויי פיטורים מכח החוק. משברור שהתובע פוטר מהעבודה, השאלה אינה אם הוא זכאי לפיצויי פיטורים, אלא אם הפיטורים היו בנסיבות שבהן הוא מפסיד את זכאותו - לחלוטין או באופן חלקי. (דב"ע לה/3-16, זיסו יוזיפוף - יעקב חנוני, פד"ע ז' 3). זכאות זאת נופלת רק אם היו הפיטורים בנסיבות שהחוק קבע שאין העובד זכאי לפיצויים, או כי זכאי הוא לפיצויים חלקיים בלבד. ד. משנטען לקיומו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים, על בית הדין לבחון אם התובע אכן פוטר בנסיבות שעל פי ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, מוצדק לפטרו ללא פיצויים. ה. ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים הוא "הסכם קיבוצי כללי שנחתם בין שופר-סל ובין הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים - הועד המרכזי", ביום 1.4.78 (להלן: "ההסכם קיבוצי"). הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם סעיף 6 ו-8 לפרק כג', שלשונם: סעיף 6: "במקרה והפיטורין יבואו בגלל אשמה אשר תוכח אמיתותה כגון: גרימת נזק כספי או מוסרי לחברה, או גרימת נזק לרכוש החברה במזיד, מעילה בכספים, קבלת שלמון, גניבה או שימוש לרעה בתפקיד, (הפרת משמעת או הזנחה בעבודה שעליה ניתנה התראה בכתב) - לא יהיה צורך במתן הודעה מוקדמת, והעובד לא יהיה זכאי לקבלת תשלומי פיצויים כל שהם". סעיף 8: "נמצא עובד אשם בעבירה פלילית כלפי החברה, לא חלה על ההנהלה חובת תשום פיצויים למפוטר". 7. על מי מוטל הנטל להוכיח גניבה על ידי עובד ממעבידו? הלכה היא כי נטל הוכחת נסיבות שיש בהם כדי לשלול או להפחית פיצויי פיטורין, מוטל על המעביד. יפים הדברים שנאמרו בפסק דין אליהו שמואלי לענין זה: "מעביד הטוען כי בנסיבות הפיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק ... וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו תנאים לשלילת זכותו. הלכה יסודית בסדר דין ובדיני ראיות היא, כי הטוען לקיום יוצא מהכלל, עליו נטל ההוכחה כי התקיים התנאי לסטייה מהכלל" (דב"ע ל/6-3 אליהו שמואלי ויעקב פורר - שושנה שרייר, עבודה ארצי, כרך ג(1), 162). 8. א. השאלה מה מידת ההוכחה הדרושה כאשר מעביד טוען שיש לשלול פיצויי פיטורים מעובד בשל מעשה פלילי, נדונה בדב"ע לו/3-1 הלמן - וישנגרד, עבודה ארצי, כרך ט(2), 131), שם נקבע: "מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה" (ראה גם בדב"ע מז/3-4 שלפי - אגד בע"מ פד"ע י"ט 49, 56). ובפסק דין אדוארד אוסוסקין ואח'-מוטורולה ישראל אימץ בית הדין את ההלכה שנתגבשה לגבי מידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי הכללי, לביצוע עבירה פלילית: "סוגיה זו נדונה בהרחבה בע"א 475/81, זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589). באותו עניין, היה מקובל על כל המותב, "כי קיימות שתי רמות של מידת הוכחה, זו הנוהגת במשפט הפלילי (שכנוע מעבר לכל ספק סביר) וזו הנוהגת במשפט אזרחי") (השופט בך, בעמ' 598 והשופט ברק, בעמ' 604). מידת הנטל המוטל על הטוען תלויה בעובדות העבירה. "מידת השכנוע הדרושה היא פונקציה של חומרת העבירה המיוחסת על ידי הנתבעת לתובע (השופט בך, בעמ' 600), בעוד הגישה האחרת, שאינה שונה מהותית מקודמתה, גורסת "כי בכל המשפטים האזרחיים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות קשורה במהותו של הנושא" (השופט ברק, בעמ' 606)" (דב"ע נד/31-3 ד"ר אוסוסקין אדוארד ואח' - מוטורולה ישראל בע"מ (טרם פורסם) - ההדגשות אינן במקור). ב. במקרה שלפנינו עסקינן בעבירת גניבה ממעביד שלגביה נקבע: "מעילה באמונו של מעביד, ובודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר. הם פוגעים באושיות יחסי העבודה. מנגד עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו. הנטל על המעביד להוכיח זאת. אין משמעות לכך שכל שהעובד עשה הוא לומר - "לא נכון... לא גנבתי". לא עליו מוטל הנטל להוכיח שהדבר לא נעשה. על מידת ההוכחה המוטלת על המעביד להיות מוגברת" (דב"ע נה/31-3, אנואר חמיד - יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח(2) 197). ג. וזאת נוסיף, כי בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה, מן הדין לבסס כדבעי: "נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה. לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת [בענייננו, למשל, כי התובע לא ביצע הגניבה וכי נתן למר קלברס שטר של 100 ₪ על מנת לרכוש עבורו את ארגז המשקאות, - תוספת ] - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען" (דב"ע נג/3-79 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ עבודה ארצי, כרך כו(2) 345). 9. במקרה דנן, משטוענת הנתבעת שהתובע גנב, הרי שיש צורך בכמות ראיות נאותה, על מנת להגיע למסקנה כי אכן הוכח שהתובע גנב מהנתבע ועל כן יש לשלול ממנו פיצויי פיטורים. 10. נבחן להלן את הראיות שהובאו להוכחת מעשה הגניבה: א. העידו בפנינו התובע, אשר נחקר על תצהירו חקירה נגדית, וכן מר דני פלדמן (להלן: פלדמן), קב"ט מטעם הנתבעת, שהוצב על ידי הנתבעת כסוכן סמוי במחלקת הירקות בה עבד התובע, שהעיד כי נכח בעת קרות הארוע המדובר. גם פלדמן נחקר על תצהירו חקירה נגדית. ב. כל יתר עדי הנתבעת, שאף הם נחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם, העידו כי לא נכחו בעת ביצוע המעשה שבשאלה. חלקם (הקב"טים אלכס קביזון וגויה ברו) הגיעו לזירה סמוך לאחר קרות הארוע, וחלקם האחר, כלל לא היו נוכחים במקום הארוע. בנוסף, נציין כי חלקים ניכרים מעדויות עדי הנתבעת שהובאו להוכחת מעשה הגניבה (למעט עדותו של פרידמן שנכח בפועל בעת קרות הארוע המדובר) הם בבחינת עדות מפי השמועה שכן נאמרו על סמך דברים שנמסרו להם מאנשים אחרים, שחלקם אף לא הגישו תצהירים ולא הובאו להעיד, כדוגמאת מר נתן קלברס (להלן: קלברס), השותף לכאורה, במעשה הגניבה שביצע התובע; מסעוד, עובד מחלקת הירקות שבאמצעותו, הלא מודעת, בוצעה לכאורה הגניבה; מר דני צוברי, עובד לשעבר של הנתבעת שנטען כי פוטר בעקבות הודאתו כי ביצע מעשי גניבה מהנתבעת בהשראת התובע וכיו"ב עדויות. 11. השאלה היא מה טיבן של הראיות הנדרשות, על מנת להוכיח גניבה, קרי, האם בכוחו של ביה"ד להכשיר ולהסתמך על עדויות מפי השמועה (כטענת הנתבעת) על מנת לבסס את אשמתו של התובע (על הנפקויות המשפטיות המשתמעות מכך). עמדת המחוקק ומחוקק המשנה היא, כי בית הדין אינו כפוף לדיני הראיות (סעיף 32 לחוק בית הדין קובע: "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות אלא בדיון על פי סעיפים 24(ב) ו26-(ב)" וסעיף 33 לחוק בית הדין, קובע: "בכל עניין שאין עליו הוראה אחרת בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק"), ודוק, בית הדין המשיך לראות עצמו "קשור לעקרונות הצדק שבדיני הראיות" ולפיכך לא ביטל באופן גורף את כפיפותו לדיני הראיות (י. לובוצקי, סדר הדין בבית הדין לעבודה, פרק 12, עמוד 3-4, וראה גם דב"ע נב/13-0 לאה מירון - מב"ל , עבודה ארצי, כה(2) 59). פועל יוצא, הפסיקה איפשרה, במקום שהדבר נדרש מטעמי צדק, להגיש ולהסתמך על עדויות, שברגיל, לא היו קבילות (למשל, עדות מפי השמועה, עדות סברה וכיו"ב). דא עקא, שבשעה שנדרש בית הדין לדון בהוכחת אשמה פלילית נקבע כי "אין הנתבעת יכולה לחסות בצל סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969, לפיו בית הדין אינו קשור לדיני הראיות. הגם שסעיף 32 חל כאמור, אין מקום לקבל עדות שמיעה, במקום שמועלית נגד התובע אשמה כה חמורה עד כדי גניבה, ובודאי שאין מקום להעדיפה על פני עדותו של התובע שהעיד בפנינו, ונחקר חקירה נגדית" (תב"ע נו/72-3 (נצרת) פורת אפרים - בנטל תעשיות בע"מ, עבודה אזורי, כרך ג, 828, ההדגשה אינה במקור). 12. בנסיבות תיק זה ולאור הראיות, המסמכים, תצהירי העדים בתיק, והעובדות כפי שקבענו לעיל, ואף לאחר שהתעלמנו מעדויות השמועה והתייחסנו בעיקר לעדותו של התובע ולעדותו של מר פרידמן, הקב"ט הסמוי שנכח בזירת ההתרחשות, נראה לנו כי הנתבעת אכן הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח גניבה על ידי עובד, וזאת בשים לבנו לעובדה כי עצם סבירות המסקנה, אין בה די. 13. בטרם נסביר דעתנו, נפרט את הגירסה שהוכחה בפנינו ברמת סבירות גבוהה, היא גירסת הנתבעת: התובע עשה שימוש כפול בחשבוניות לצורך הוצאת ארגז של בקבוקי אוזו ללא ששילם עבורו וזאת בשיתוף פעולה עם חברו לעבודה, מר קלברס ותוך שהם עושים שימוש, לצורך ביצוע הגניבה, בחברם לעבודה, מסעוד. הכיצד? מסעוד ששמע על מבצע בקבוקי האוזו, ביקש מקלברס לרכוש עבורו ארגז בקבוקי אוזו, ועל כן נתן לקלברס שטר של 100 ₪ על מנת שיקנה עבורו ארגז בקבוקי אוזו. התובע לאחר תיאום עם קלברס, נתן לקלברס את מפתחות רכבו כדי שזה יניח את הארגז שירכוש מכספו של מסעוד ברכבו. ואכן, קלברס נטל ארגז של בקבוקי אוזו, ניגש לקופה, שילם עבור הארגז בכספו של מסעוד, יצא מהסניף עם הארגז והניח אותו ברכבו של התובע. לאחר מכן, חזר קלברס לסניף, החזיר את מפתחות הרכב לתובע, ואת הקבלה בגין קניית הארגז נתן למסעוד. שעות לאחר מכן, לאחר שהתובע כבר נסע לביתו עם ארגז בקבוקי אוזו שהכניס קלברס לרכב (ושעליו לא שילם התובע), סיים מסעוד את משמרתו, יצא מהחנות ולקח עימו ארגז בקבוקי אוזו נוסף, וזאת מבלי שידע כלל שהארגז ששילם עליו הוצא בעורמה על ידי התובע, קודם לכן. מרגע ששני ארגזים הוצאו מהחנות ושולם עבור ארגז אחד בלבד - בוצעה הגניבה. 14. נפנה לבחון את גירסת התובע: הן בכתב התביעה (סעיף 4) והן בתצהיר (סעיף 6) מכחיש התובע באופן כללי את טענת הנתבעת כי גנב ארגז בקבוקי אוזו מהנתבעת, וכך לדבריו: "ביום 5.3.97 הוצא התובע לחופשה כפויה בעקבות חשד לכאורה, כאילו נתן התובע היתר לאחד מהעובדים להוציא ארגז משקאות ללא תשלום, דבר שהוא בגדר עלילת שווא וכל הטענות שהועלו כנגד התובע מופרכות, חסרות בסיס ואין בהם שמץ של אמת". ואילו בשלב ההוכחות, קרי בשלב חקירתו הראשית והנגדית מגולל התובע גירסה עובדתית מלאה התומכת בטענה כי לא גנב. לצורכי נוחות להלן גירסתו: "באותו יום היה מבצע של בקבוקי אוזו ובא המחסנאי ואמר יש מבצע אחד + אחד אז מסעוד קפץ ואמר אני רוצה ארגז נתן כסף לנתן ואני אמרתי שגם אני רוצה ארגז ונתן נכנס למחסן קיבל ארגז ואני בנתיים יצאתי מהמחסן למחלקה ונתן בא עם הארגז לעגלה ובאתי עם מפתחות ו-100 ₪ ביד וביקשתי שישים באוטו. הייתי עומד במחלקה בכיון הקופות ונתן שאל אותי אם הוא יכול לקנות קופסת סיגריות מהכסף ואמרתי שכן. הלכתי להפיס כרטיס ויצאתי ונזכרתי שהייתי צריך לקנות מרסס עברתי ליד הקופה שילמתי ויצאתי לכיוון האוטו. עליתי לאוטו ונסעתי" (פרוטוקול עמ' 4-3). 15. נקבע בפסיקה כי "על התובע מנסח כתב התביעה מוטלת חובת נקיון כפיים, ובלשוננו, חובת תום-לב, וממנה נגזרת חובתו לחשוף עובדות גם אם הן עובדות שהנתבע אמור להעלותן בכתב הגנתו. חובה זו חלה לפחות על עובדות היורדות לשורש עילת תביעתו של התובע...(וגם)...עובדות שאינן בהכרח חלק אינטגרלי מהעובדות המקימות את עילת התביעה, אלא נטענות מטבען בכתב הגנה" (דודי שוורץ, "מגמות התפתחות בסדר הדין האזרחי" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"ו, הוצאת פפירוס-אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 440-441). לאור האמור, העובדה כי מכתבי טענותיו של התובע (קרי, מכתב התביעה ומתצהיר עדותו הראשית) נעדרת גירסה עובדתית המאשרת את הטענה כי לא גנב (כל שעולה מהם הוא הכחשה גורפת של הגניבה), והעובדה כי רק בשלב מאוחר בהליך (קרי, בשלב ההוכחות), משנחשפו לפניו תצהירי הנתבעת, מציג התובע גירסה עובדתית שנועדה לאושש את גירסתו אל מול טענת הנתבעת (לפיה נתן לקלברס כסף כדי שזה ירכוש עבורו ארגז בקבוקי אוזו) - מעידות על חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב של התובע. 16. זו אף זו. יש לראות בעדותו זו של התובע בשלב ההוכחות, משום "עדות כבושה" שמשקלה קטן, וזאת משום שלא הציג אותה כשנחקר לראשונה על ידי הנתבעת ו/או אף לאחר מכן, עובר להגשת התביעה. אומנם, מצויה עדות לפיה כשנחקר לראשונה (טלפונית) בליל הארוע, הציג התובע גירסה עובדתית זו (ראה עמוד 2 למוצג נ/1, דיווח מיום 5.3.97 על תפיסת 2 עובדים בהרצליה: "מוטי אמר להם בטלפון "נתתי כסף לנתן שיקנה לי בקבוקים ואם הוא הוציא עוד פעם - הוא גנב וזה בעיה שלו ולא מוכן לחזור לחנות"), הווה אומר כי הנתבעת ידעה לכאורה על גירסתו זו מיד לאחר קרות הארוע ועל כן אין לראות בעדותו זו גירסה כבושה, אלא שיש לקחת בחשבון כי המדובר בעדות מפי השמועה שכן מי שרשם את הדו"ח הוא מר איציק ניר, סגן מנהל הביטחון שלא נכח בעת הארוע המדובר וכלל לא הובא להעיד. אומנם הדו"ח, מסתמך על פי המצויין בו על דיווחו של הקב"ט האזורי, אלכס קביזון, שנכח בעת שהתנהלה השיחה הטלפונית, בין התובע לאיתמר, סגן מנהל סניף הרצליה, אך זה העיד כי התובע לא מסר כל גירסה שהיא בטלפון, וכך על פי עדותו: "מה שנאמר בטלפון הוא אמר אני לא מוכן להגיע לחנות. ואני לא שמעתי שום גירסה אני לא יודע מאיפה איציק ניר שאב את הגירסה שהתובע אמר שהוא שילם לנתן איציק לא נכח במקום. אני לא משקר ואני לא יכול להעיד לגבי הרישומים של איציק ניר. אני זוכר שדיווחתי לציטט אני לא זוכר שדיווחתי לאיציק ניר" (פרוטוקול עמ' 30). "אני לא שמעתי את גירסתו של התובע באופן מפורט...אין לי מושג אם גורם אחר נתן התובע להשמיע גירסתו" (פרוטוקול, עמ' 32). יתרה מזאת, התובע עצמו מעיד בחקירה החוזרת שלו כי באותה שיחת טלפון לילית שהתרחשה ביום הארוע המדובר לא הציג כל גירסה שהיא. וכך משיב התובע לשאלה "האם מסרת את הגירסה שלך בטלפון לאיתמר": "לא מסרתי הוא אמר אם אני יכול להגיע ולא יכולתי" (עמ' 10פרוטוקול). יש לציין, כי קיימת סתירה בין עדותו זו של התובע, לבין סיכומיו, שמהם עולה כי התובע מסר את גירסתו בשיחה הלילית שהתקיימה עימו. אין ספק, כי סתירה זו מערערת את אמינותו של התובע. זאת ועוד, שוכנענו כי גם בשלב מאוחר יותר, עובר לתביעה, לא הציג התובע בפני הנתבעת את הגירסה שמסר במהלך חקירתו הראשית. אומנם, טוען התובע שמסר בפגישה שהתקיימה עימו בפורום של מר ליברוט, סמנכ"ל כוח אדם של הנתבעת, מר ליבזון, סמנכ"ל התפעול ואיציק ניר, סגן מנהל מחלקת הביטחון בנתבעת, את כל הגירסה שלו (וכך לדבריו" סיפרתי את כל הסיפור לאיתן וגם סיפרתי לו דברים על אלכס" (פרוטוקול עמ' 8), אלא שגירסתו של מנכ"ל כוח האדם של הנתבעת, מר ליברוט, אמינה עלינו יותר, בין היתר, בהנתן כי בשעה שהעיד במשפט לא היה עוד עובד של הנתבעת, וכך הוצגו דבריו בחקירתו הנגדית: "אני לא זוכר שעלה העניין של הגירסה של התובע. הישיבה ארכה כרבע שעה או 20 דקות לכל היותר. מבחינת התובע באותו שלב הגירסה היתה לא עשיתי. אני לא זוכר דבר כזה על זה שהתובע שילם לנתן עבור הארגז אוזו. סיפור הגירסה שלו היתה אני לא עשיתי לא גנבתי" (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 14.5.00). נציין כי על פי רוב, הכללים הנוהגים ב"עדות כבושה" מיושמים במשור הפלילי ואולם, נקבע בפסיקה כי בנסיבות מתאימות, ניתן אף לעשות בהם שימוש במישור האזרחי (ראה לעניין זה יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון, הוצאת דיונון, תשנ"ט, עמ' 373 ). נפקות הקביעה כי מדובר בעדות כבושה, היא לעניין משקלה ומהימנותה. וכך נקבע בפסיקה: "ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שהכובש עדותו, חשוד, מטבע הדברים על אמיתותה. זאת כל עוד אין בפיו הסבר משכנע, על שום מה נכבשה העדות עת רבה, ומדוע החליט העד לחושפה" (ראה לעניין זה יעקב קדמי, על הראיות , חלק ראשון, הוצאת דיונון, תשנ"ט, עמ' 373 ). יתרה מכך, נקבע כי באם "הנאשם" הוא הכובש את עדותו, יש אף לראות בכך "חיזוק לראיות התביעה" ראה ע"פ 365/81 טוביה אושרי נ' מדינת ישראל, לח(1) 129). בענייננו, לא נימצא כל הסבר באשר לכבישת העדות של הנחשד, ועל כן לא זו בלבד שמהימנותה קטנה אלא יש בה אף כדי "חיזוק" לראיות הנתבעת, קרי המעבידה. 17. מנגד לעדותו של התובע, הוצגה בפנינו גירסתו של מר דני פלדמן, קב"ט הנתבעת, לארוע שבשאלה. האחרון, הוצב "לעבוד" במחלקת הירקות כסוכן סמוי על ידי מנהל מחלקת הביטחון של הנתבעת, מר שאול ציטיאט, וזאת על מנת לברר חשדות שהגיעו למחלקת הביטחון על פיהם אנשי המחלקה, ובינהם התובע, גונבים סחורה מהנתבעת באמצעות שימוש כפול בחשבוניות. ויודגש, כי מדובר ב"עד שאינו נוגע נגיעה אישית בעניין", שכן, אין מחלוקת, כי התובע לא הכיר את דני פלדמן, עובר להצבתו בסניף בהרצליה. זו אף זו. בין העד והנתבעת תמו יחסי עובד-מעביד עוד בדצמבר 1999. וכך לדברי העד: "לא הכרתי את התובע לפני שהגעתי למחלקה שלו. אני כבר לא עובד בנתבעת בחודש 12/99" (פרוטוקול עמ' 11). ולדברי התובע: "..את פלדמן הכרתי אותו כמה ימים שהוא בא ללמוד. פלדמן הגיע ללמוד במחלקה הוא היה יחד איתי" (פרוטוקול עמ' 6). באשר ל"עד לא מעוניין" נקבע בפסיקה כי "בית משפט ייטה להאמין לעד 'לא מעוניין'. אך אל לו לשופט לצאת מנקודת הנחה כזו....עדותו של צד מעוניין איננה בהכרח שקר, כשם שעדותו של צד לא מעוניין איננה בהכרח אמת. תפקידו של השופט השומע אותם לקבוע במי מהם לתת אמון" (ע"א 496/89 אל קאלאב נ' אוניברסיטת הנגב, פד"י מה(4) 348). במקרה זה, לאחר שבחנו את עדותו של העד, וזאת גם על רקע העדויות האחרות בתיק, ובהנתן כי איננו בבחינת עד מעוניין, אנו מוצאנו כי זו מהימנה עלינו. להלן גירסתו: "הארגז של האוזו היה מוכן מהבוקר בתוך המחלקה אני לא ראיתי מי הביא כשהגעתי לעבודה זה היה מתחת לשולחן של התובע. מסעוד נתן לנתן 100 ₪ אני הייתי בתוך המחלקה וזה חדר קטן. אני לא זוכר אם התובע היה בחדר. אני חושב שנתן החזיק את הכסף ביד עד הקופה אני עקבתי אחריו. היה ויכוח על ארגז ומסעוד אמר קח כסף ותקנה לי ארגז. כי נתן אמר שהוא הולך לקנות לעצמו. כל זה התרחש בו זמנית. אני עומד בחדר מסעוד נותן את הכסף לנתן ונתן מחזיק אותו ביד ואח"כ ראיתי שהתובע נותן את המפתחות לנתן והם דיברו והתלחשו בתוך החדר וראיתי שהתובע מוסר את המפתחות לנתן התובע היה בחדר ואני לא זוכר באיזה שלב הוא נכנס לפני שנתן נתן הכסף או לפני. את המפתחות של האוטו אני לא זוכר אם הוא נתן לפני שמסעוד נתן לו כסף או אחריו...אני לא זוכר אם נתן אמר שהוא הולך לקנות ארגז לפני ההתלחשות עם התובע. אני יודע שהמפתחות הגיעו מהתובע אל נתן. ראיתי שהתובע נותן לו את המפתחות ביד. נתן לא הלך למחסן אלא לחנות וזה היה ברגע שהוא קיבל את המפתחות. קודם הוא קיבל את המפתחות ולאחר מכן לקח את הארגז ביד. אני הלכתי אחריו בקופה ראיתי שהוא לא שילם בכרטיס אשראי אלא במזומן. אני לא ראיתי שהתובע נתן כסף לנתן אני לא ראיתי אם נתן קיבל כסף מהתובע. ברגע שהיתה מסירה של מפתחות סביר להניח שהיה צריך למסור את הכסף. ואני אומר לך שברגע שהוא מסר מפתחות לא נתן כסף" (פרוטוקול עמ' 12-11). 18. אומנם, פלדמן בעדותו מודה כי לא היה צמוד לתובע בכל רגע ורגע נתון ביום הארוע (לדבריו "לא הייתי צמוד אליו (התובע) כל הזמן" פרוטוקול עמ' 11), ולפיכך קיימת לכאורה סבירות שהתובע יכול היה לתת לנתן קלברס כסף כדי שזה ירכוש עבורו ארגז אוזו וישים אותו בתא מכוניתו, בשעה שפלדמן לא צפה בו (כגירסת התובע בסיכומיו). אלא, שבהסתמך על עדותו של התובע עצמו, הגענו למסקנה, כי התרחיש שמציג התובע איננו אפשרי. התובע, חד משמעי בעדותו, באשר למועד מסירת הכסף לקלברס: " באותו יום היה מבצע של בקבוקי אוזו ובא המחסנאי ואמר יש מבצע אחד + אחד אז מסעוד קפץ ואמר אני רוצה ארגז נתן כסף לנתן ואני אמרתי שגם אני רוצה ארגז ונתן נכנס למחסן קיבל ארגז ואני בנתיים יצאתי מהמחסן למחלקה ונתן בא עם הארגז לעגלה ובאתי עם מפתחות ו-100 ₪ ביד וביקשתי שישים באוטו" (עמ' 3 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור). וחוזר על זה התובע בשלב מאוחר יותר של עדותו: "נתתי לנתן את המפתחות כולל הכסף" (פרוטוקול עמ' 6 ). וחוזר על כך התובע אף בהזדמנות שלישית: "נתתי לו את את המפתחות עם הכסף..." (פרוטוקול עמ' 7). אלא שדווקא במועד זה, קרי מועד מסירת המפתחות, פלדמן מעיד כי דווקא היה עד למתרחש וכך העיד מפורשות: "ראיתי שהתובע נותן לו את המפתחות ביד...ואני אומר לך שברגע שהוא (התובע) מסר מפתחות לא נתן כסף" (פרוטוקול עמ' 12). יוצא אם כן, כי 100 הש"ח שהיו בידו של קלברס בשעה שהלך לקופה לשלם על הארגז שנטל מהחנות היו של מסעוד, אלא שארגז זה (לאחר התשלום בקופה) לא מצא דרכו חזרה למסעוד, אלא הונח על ידי קלברס במכוניתו של התובע. ויש להדגיש כי גם התובע מעיד כי הארגז עליו שילם קלברס בקופה (מכספו של מסעוד, כמסקנתנו לעיל) הונח לאחר התשלום בקופה ברכבו של התובע: "הוא לא חזר אלי עם הארגז הוא יצא מהקופה לרכב" ( עמ' 7 לפרוטוקול). גירסה זו, על פיה הארגז שבמכוניתו של התובע שולם מכספו של מסעוד מקבלת משנה תוקף מהעובדה כי קלברס מסר למסעוד את הקבלה על הארגז שבמכונית התובע ואילו את המפתחות החזיר לתובע. כך מעיד פלדמן: "אני עקבתי (אחרי קלברס) עד דרך החנות עמדתי ליד הדלת וחיכיתי שיכנס בחזרה, חזר בחזרה בלי ארגז, נכנס ונתן המפתחות לתובע ואת הקבלה נתן למסעוד, והם התלחשו שוב" (עמ' 12 לפרוטוקול). ויש להדגיש כי התובע אינו מכחיש כי הארגז שנטל קלברס לאחר שמסר לו את מפתחות מכוניתו הונח במכוניתו ואף מודה שהסכים לכך (לשאלת בא כוח הנתבעת "אתה הסכמת שהארגז של בקבוקי אוזו נכנס לתוך הרכב שלך" השיב התובע "כן" (פרוטוקול עמ' 6), כמו כן העיד כי "נתתי לו (הכוונה לקלברס) את המפתחות עם הכסף, הוא לא חזר אלי עם הארגז הוא יצא מהקופה לרכב", פרוטוקול עמ' 7). כמו כן, התובע מעיד כי ביום המדובר, קרי ה- 4.3, לא שילם בקופה, באמצעות כרטיס העובד שלו על ארגז האוזו אלא על תרסיסים. (התובע בתשובה לשאלה "בכרטיס של כל עובד נרשם סכום הקניה. אם היית קונה מוצרים באותו יום היינו רואים בכרטיס קניה?" השיב התובע " בתאריך 4.3. קניתי תרסיסים. לא יודע כמה עולה בערך 15-20 ₪. קניתי תרסיס אחד או שניים", פרוטוקול עמ' 5). הווה אומר, כשהתובע נסע הביתה היה ברכבו למעשה ארגז בקבוקי אוזו שעליו התובע לא שילם (שולם, כאמור, מכספו של מסעוד). ולפיכך, משמסעוד הוציא ארגז בקבוקי אוזו נוסף, ארגז עליו חשב ששילם, הושלמה פעולת הגניבה של התובע. נדגיש, כי כל עוד מסעוד לא יצא מהחנות עם ארגז בקבוקי אוזו, לא התרחשה גניבה מהנתבעת, שכן התבצע תשלום בגין ארגז אחד שהוצא מהחנות והועבר למכונית התובע, אלא שהתובע לא שילם עליו, אלא מסעוד. ולכן כשמסעוד יצא עם הארגז הנוסף, מאוחר יותר, הארגז עליו חשב ששילם, הושלמה הגניבה מהנתבעת. 20. למעלה מן הצורך, וזאת אף כי הוכח בפנינו ברמת סבירות גבוהה כי התובע גנב מהנתבעת ארגז בקבוקי אוזו, נתייחס גם לראיית גלאי השקר שבמקרה דנן מאוששת את מסקנתנו. לשם כך צריכים אנו להתמודד עם הסוגיה של קבילות תוצאות הבדיקה של "גלאי השקר" (ה-POLYGRAPH) כראיה. ואולם בטרם נדון בקבילותה נסקור תחילה את עיקרי העובדות הצריכות לעניננו: א. בפגישה שהתקיימה בין התובע, מר ליברוט (מנהל כח האדם), איציק ניר (סגן מנהל מחלקת הביטחון) ואריק לוינזון (סמנכ"ל לתפעול של הנתבעת) ביקש התובע מיוזמתו להבדק במכונת אמת על מנת להוכיח לנתבעת כי לא גנב. ב. הנתבעת הסכימה ליוזמה זו והפנתה את התובע להבדק במכון פוליגרף בשם אוראן בע"מ. ג. תוצאות הבדיקה היו כי התובע נמצא דובר שקר קרי כי אכן גנב ארגז בקבוקי אוזו בתאריך שבשאלה. כמו כן, הראו התוצאות כי התובע ביצע גניבות נוספות מהנתבעת בשווי של כ- 3000 ₪ (ת/5). ד. התובע הגיש את תוצאות הפוליגרף כחלק בלתי נפרד מתצהירו (ת/5). ה. בכתב התביעה התובע טוען לפגמים בבדיקה שנובעים מהיות הבדיקה "בדיקה מוזמנת". בסיכומים, התובע טוען כי הבדיקה אינה ראיה קבילה, ומנגד זונח את טענת הפגמים. 17. שאלת קבילות ראיית הפוליגרף במשפט אזרחי התגבשה בפסק דין ביאזי כדלהלן: "בעוד שתוצאות הפוליגרף טרם הוכחו כאמינות די הצורך כדי לשמש כראיות במשפטים פליליים (להבדיל מהליכי ביניים בהם נדונה שאלת המשך מעצרו של חשוד או נאשם, או בקשתו להשתחרר בערובה), אין מניעה להתיר קבילותן של אותן תוצאות בהליכים אזרחיים. זאת בתנאי, ששני הצדדים הביעו הסכמתם לעריכת הבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה, וכן בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט" (ע"א 61/84 - יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1), 446 ,עמ' 462). יוצא אם כן, כי בהליכים אזרחיים אין מניעה להגשת תוצאות הבדיקה בפוליגרף כראיה, ובלבד שהסכימו על כך בעלי הדין, כשהסכמה זו חייבת להיות מפורשת להגשת התוצאות כראיה בבית משפט דווקא, שאין די בהסכמה מסויגת לצורכי המשא ומתן בין הצדדים או כתנאי לחיובו של היריב (ע"א 678/86 חניפס נ' סהר , מג(49) 181). כשאנו מיישמים הלכה זו על המקרה שלפנינו אנו מגיעים למסקנה כי יש לראות בתוצאת הבדיקה משום ראיה קבילה. התובע, כאמור, יזם את הבדיקה וזאת במטרה להוכיח ולברר את שאלת אשמתו. ועל כן, משהסכימה גם הנתבעת לבדיקת הפוליגרף, על הנפקויות שבצד תוצאותיה, הרי שהבדיקה, הפכה להיות הדרך הראייתית שבה בחרו הצדדים להוכיח את שאלת אשמתו של התובע, כמתחייב מההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. אלא, שאין כאמור בהסכמה זו די כדי שראיה זו תהא קבילה לצורך הדיון שלפנינו, שכן יש צורך כי תהא הסכמה הדדית לכך שראיה זו תהווה ראיה במשפט. זאת ועוד, הפסיקה קבעה כי אין די בויתור שבשתיקה על מנת להכשיר את הראיה וזאת - משום "שבהתחשב באופיה ובמהותה של הראיה המיוחדת שבה עסקינן... לא הייתי מסתפק במקרה זה באי השמעת התנגדות על ידי הצד שכנגד" (ע"א 1070/84). דא עקא, כי אין זה המקרה שלפנינו. במקרה שלפנינו התובע צרף את ממצאי בדיקת הפוליגרף לתצהירו, ומשכך, אין הוא רשאי לטעון כנגד קבילות תוצאותיה, שהרי היא הוגשה על ידו. ונדגיש, כי התובע (הן בתצהירו והן בכתב תביעתו) אינו מעלה טענות כנגד עצם הגשת תוצאות הפוליגרף כראיה במשפט (קרי, מהטעם שלא הוסכם לכך שתוצג כראיה במשפט), אלא טוען לפגמים באופן ביצועה. ולכן, משזנח התובע בסיכומיו את הטענה כי היו פגמים לגבי אופן הוצאתה אל הפועל, אין לנו אלא לקבוע כי ראיה זו קבילה לעניננו, כראיה מכלל הראיות. תוצאות הפוליגרף שעבר התובע היו כי התובע אינו דובר אמת, קרי כי התובע גנב את ארגז האוזו מהנתבעת. תוצאה זו נותנת משנה תוקף למסקנתנו כי התובע אכן גנב מהנתבעת ארגז בקבוקי אוזו. 21. מכל הטעמים שהובאו לעיל, הגענו למסקנה כי עלה בידי הנתבעת להוכיח במידת ההוכחה הדרושה בדיון אזרחי, בהתחשב גם בכך שבמקרים כגון אלה דרושה רמת הוכחה גבוהה יותר מזו הדרושה בתביעה רגילה, כי התובע אכן ביצע את המעשה המיוחס לו, קרי גניבת בקבוקי אוזו מהנתבעת. 22. פיטורים שלא כדין, האומנם? דין הוא כי סמכותו של כל מעביד לפטר עובד בכל רגע נתון, ואולם זאת בכפוף למגבלות שבחוק, חוזה העבודה האישי ו/או ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים (כשמגבלות אלו יש לפרש בצורה דווקאנית) (י. לובוצקי סיום יחסי עבודה, תש"ס, עמ' 56). מן הכלל אל הפרט, במקרה הנדון חל כאמור על הצדדים הסכם קיבוצי. נבחן את הסעיפים הרלוונטיים לעיניננו: סעיף 2 בפרק כג להסכם קובע כי "פיטוריהם של עובדים אפשריים רק מסיבה מספקת ומתוך הסכמה הדדית בין ההנהלה וועד העובדים וההסתדרות". סעיף 3 בפרק כג להסכם קובע כי מעילה, גניבה או מעשה פלילי אחר הם בין היתר סיבה מספקת לפיטורים של עובד מהנתבעת. סעיף 6 לאותו הפרק קובע כי "במקרה והפיטורין יבואו בגלל אשמה אשר תוכח אמיתותה כגון: גרימת נזק כספי או מוסרי לחברה, או גרימת נזק לרכוש החברה במזיד, מעילה בכספים, קבלת שלמון, גניבה או שימוש לרעה בתפקיד, (הפרת משמעת או הזנחה בעבודה שעליה ניתנה התראה בכתב) - לא יהיה צורך במתן הודעה מוקדמת, והעובד לא יהיה זכאי לקבלת תשלומי פיצויים כלשהם". סעיף 8 בפרק כג קובע כי אם "נמצא עובד אשם בעבירה פלילית כלפי החברה לא חלה על ההנהלה חובת תשלום פיצויים למפוטר". נציין כי מהעובדה שסעיף 6 מצוי בכפיפה אחת עם סעיף 8, עולה כי קיימות שתי דרכים להוכחת אשמתו של עובד: האחת גלומה בסעיף 6 להסכם, ומתייחסת למקרה בו הוכח על ידי הנתבעת, באמצעות בירורים ועדויות פנימיות, כי העובד ביצע את אחת ההתנהגויות ו/או עבירות המויות בסעיף, והשניה מתייחסת למקרה בו עובד הורשע בעבירה פלילית. כלומר, דווקא מכיוון שבהסכם מצויה הוראה חד משמעית בעניין פיטורי עובד שהורשע בפלילים, יש וצריך להבין את המונח "אשמה אשר תוכח אמיתותה" כדרך בה בחרה הנתבעת להוכיח את אשמת העובד. 23. במקרה דנן, בחרה הנתבעת באפשרות הראשונה, קרי באפשרות הגלומה בסעיף 6 לעיל: פיטורי התובע לאלתר לאחר שהוכיחה כי העובד ביצע את העבירה המיוחסת לו. זאת ועוד, סעיף 7 לפרק כג להסכם קובע כי: "במקרה והעובד ייאשם על ידי ההנהלה באחת האשמות הנזכרות, רשאית ההנהלה, תוך הודעה לועד להפסיק עבודתו עד בירור האשמה…ההנהלה ונציגי העובדים מקבלים על עצמם הבירור תוך חודש ימים במידה והנושא אינו נתון לערכאות". סעיף זה מאושש את אופן פרשנותנו את סעיף 6, שכן הוא קובע מפורשות שברור אשמתו של העובד יכול ויעשה על ידי הנתבעת ונציגי העובדים, אם העניין אינו נתון לערכאות, ובמקרה שלפנינו אין העניין נתון לערכאות. יתרה מכך, עיון בסעיף 6 להסכם, מביא אותנו למסקנה כי ההנהלה רשאית לפטר עובד לאלתר וללא צורך בהשעיה זמנית, וזאת במקרה בו הוכיחה הנתבעת כי התובע אכן ביצע את אחד המעשים המנויים בסעיף 6 להסכם (במקרה שלפנינו גניבה מהנתבעת). זאת עולה גם מסעיף 7, שכן סעיף זה קובע כי ההנהלה רשאית להשעות את העובד במקרים בהם יש ספק באשמתו שאו אז עולה הצורך בבירור הענין. יוצא כי במקרה שאין ספק שכזה אין ההנהלה צריכה להשעות את העובד ו/או להודיע לועד ו/או לברר הענין במשותף עם הועד. 24. יש להדגיש כי הפסיקה קבעה כי גם כאשר מעביד מפעיל את הכוח שבידו לפטר עובד, עליו לעשות כן בתום לב ומשיקולים רלוונטים (דב"ע מט/ 9-145 שק"ם בע"מ - שלמה אלפסי ואח', פד"ע כא 126, 124). ולכן, פיטורים שנעשו ממניעים פסולים הם "פיטורים שלא כדין" - וזאת אף אם בוצעו מכוח זכותו הקניינית של המעביד לפטר. 25. מעיון בראיות שהובאו לפנינו עולה כי ההנהלה פעלה בתום לב ובסבירות ביישמה את ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, וכי יש לראות בפיטורי התובע פיטורים כדין. במה דברים אמורים? א. הוכח בפנינו כי ההחלטה לפטר את התובע על ידי מר איתן ליברוט, מי שהיה בעבר מנהל משאבי אנוש של הנתבעת והמוסמך לפטר בנתבעת, נהג בפיטורי התובע כדין ועל פי הנוהג המקובל בחברה. וכך מעיד הוא בחקירתו הנגדית: "בתחום זה הנוהל או הנוהג בחברה שסיכום הארוע שמגיע ממחלקת הביטחון לאגף התפעול ואגף התפעול מעביר את ההמלצה שלו ואח"כ זה מגיע אלי. זה הגיע למר לוינזון (סמנכ"ל תיפעול) והוא המליץ לפטר אותו ואז זה הגיע אלי. בחברת שופר סל הייתי היחיד המוסמך להוציא מכתבי פיטורים" (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 14.5.00). יתרה מכך, החלטת פיטורי התובע לא נסמכה רק על המסמכים והתצהירים שהועברו אליו וזאת אף כי נכללו בהם תצהירי עובדים ובהם הודאות המפלילות את התובע (ניתן למנות ביניהם את תצהירו החתום של קלברס ובו הודאה שסייע לתובע לגנוב ארגז בקבוקי אוזו (נ/ 6); תצהירו החתום של רוני צוברי שהודה כי גנב מהנתבעת בהשראת התובע (נ/ 7); דו"ח פרטי הגניבה של התובע שנסמך על עדותו של הקב"ט האזורי, אלכס קביזון שנכח בזירה בערב האירוע ותיחקר את קלברס, ושנערך על ידי סגן מחלקת הביטחון (נ/ 1). החלטתה זו של ליברוט, נסמכה גם על המלצת מנהל מחלקת הביטחון, מר ליברוט, וגם על שיחת הבהרה מעמיקה שהתקיימה בין מר ליברוט וציטיאט. ונדגיש כי מר ציטיאט הוא שהחליט להציב סוכן סמוי במחלקתו של התובע וזאת בעקבות חשדות שהגיעו ממקורות שונים על מעשי גניבה שביצע התובע. וכך מעיד מר ציטיאט, מנהל מחלקת הביטחון: "האיש ישב והוציא לנו את הנשמה, הכוונה לאיתן כדי לוודא שאנחנו לא שוגים ובין היתר שאל אותי כל מיני שאלות" (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 9.7.00). ב. דרך נוספת להוכחת אשמתו של התובע, בה נקטה הנתבעת היתה באמצעות בדיקת הפוליגרף, אותה כאמור יזם התובע ואשר לה הסכימה הנתבעת. כאמור, בדיקה זו היתה דרך ראייתית נוספת בה בחרו הצדדים להוכיח / לברר אשמתו של התובע. ג. לתובע ניתנה זכות טיעון בשתי הזמנויות שונות, אלא שהתובע בחר שלא לממש את זכות הטיעון הראשונה שניתנה לו. וכך לדברי, שאול ציטיאט, מנהל מחלקת הביטחון, בחקירתו הנגדית: "כשאני אומר שימוע אני מתכוון היו שני שימועים אחד מהם באותו הלילה, אמרו לו שיבוא שיש בעיה עם נתן עם הוצאת קרטון אוזו שלא שולם אז דיווחו לי שיצאו שני קרטונים עם קבלה אחת קראנו לו לבוא והוא לא הסכים…הדבר בנוסף היה שימוע אצל איתן ליברוט הוא מהאנשים הכי מהימנים" (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 9/7/00). גם התובע עצמו מעיד "התקשר אלי איתמר והוא אמר לי להגיע, לא יכולתי להגיע דבר כזה אפשר לחכות למחר בבוקר, אני לא יכולתי לנסוע ב- 12:30 בלילה הייתי גמור" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 14.5.00). ולגבי השימוע הנוסף מעיד התובע: "נקבעה לי פגישה ולא זוכר את התאריך בדיוק אני הוזמנתי ואריק לוינזון, תפקידו סמנכ"ל תפעול והוא קרא לאיתן שהוא מנכ"ל כוח אדם ואני ביקשתי ללכת לפוליגרף, ביקשתי אחרי שסיפרתי את כל הסיפור לאיתן" (עמ' 7-8 לפרוטוקול מיום 14.5.00). יוצא אם כן, כי אין חולק שניתנה לתובע זכות שימוע עובר לפיטוריו, אלא שהוא בחר שלא לממש אותה. יתרה מכך, הגם אם עובר לפיטוריו לא מומשה זכות הטיעון של התובע, וזאת בשים לב כי התובע הוא הוא שבחר שלא להגיע, הדבר נרפא מאוחר יותר, עם פיטוריו. ד. ועד העובדים היה מעורב בענינו של התובע: הנתבעת, פנתה למחורת מעשה הגניבה, באמצעות אלכס קביזון, הקב"ט האזורי, לנציג ועד העובדים בסניף הרצליה, מר דוד רחמים, וזה חתם הן על פיטורי התובע והן על פיטורי נתן קלברס, וזאת לאחר שניתן לו לעיין בהצהרתו של קלברס שהודה בתצהירו כי שיתף פעולה עם התובע לביצוע הגניבה (ואכן, על נ/ 6 , הצהרת נתן קלברס כתב וחתם דוד רחמים כדלהלן: " עקב הארוע הנ"ל אני מסכים לפיטורי שני העובדים נתן קלברס ומוטי אוקנין"). ואלכס קביזון מעיד על הארוע הזה: "למחרת נסעתי להרצליה להחתים את איש הועד…כשהחתמתי את איש הועד סיפרתי לו על הארוע והבאתי לו את ההצהרה של נתן. סיפרתי לו שהיו חשדות על סמך מידע שמוציאים סחורה מהחנות במספר אופנים ואז סיפרתי לו על הארוע הספציפי שהתרחש יום לפני. והוא שמע את הדברים מאיתמר…הראיתי לו את ההצהרה של נתן, אמרתי שביקשתי מהתובע להגיע לחנות ולא הגיע. אמרתי שאין הצהרה שלו" (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 9.7.00). גם לאחר פיטורי התובע התקיימה פגישת ברור בין הנתבעת לועד (הפעם עם נציגות ועד העובדים) שבה סוכם כי התובע ייפגש עם נציגי הנתבעת לשם בירור ענינו, כפי שאכן נעשה בפועל, וכך לדברי מר ליברוט: "בפגישה הועלו העובדות כמו שהיו ידועות לי והיתה בקשה שהעניין שהתובע יבוא לפגישה איתנו" (עמ' 21 לפרוטוקול). יוצא, כי כטענת הנתבעת, ועד העובדים היה מעורב בענינו של התובע, נציגות ועד העובדים נפגשה עם מר ליברוט, לתובע ניתנה אפשרות לומר את דברו בפגישה שנתקיימה במשרדי הנתבעת וועד העובדים אף הסיר התנגדותו לפיטורי התובע לאחר שנתקבלו ממצאי בדיקת הפוליגרף, שהתובע יזם כאמצעי להוכיח את שאלת אשמתו, וכך לדברי מר ליברוט "לא היתה התנגדות לאחר בדיקת הפוליגרף" (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 14.5.00). לאור כל האמור, ולאור העובדה כי הנתבעת הוכיחה את אמיתות אשמתו של התובע, כמתחייב מההסכם, הרי שפיטורי התובע בדין היו. 26. הזכאי התובע לפיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים? סעיף 6 בפרק כג להסכם הקיבוצי קובע שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים אשר הוכחה אמיתות אשמתו באחד מהמקרים המנויים בסעיף (במקרה הנדון הוכחה, כאמור, אשמתו). נקבע בפסיקה כי שעה שההסכם הקיבוצי קובע באופן מפורש את העונש, בדומה למקרה הנדון, על בית הדין לכבדו, לאמור: "המחוקק הטיל על הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לקבוע את הנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, כולם או חלקם. עלינו לכבד את רצון המחוקק ואת רצונם של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים..." (דב"ע נו/166-3 יהודיאן - סופר פארם ניות , עבודה ארצי, כט(1) 233). יחד עם זאת, עולה מפסיקתו העקרונית של בית המשפט העליון (פס"ד אגד, להלן), כי אין מקום להוראות השוללות באופן גורף פיצויי פרישה. וזאת נציין כי אף כי במקרה הנדון נקבע הדבר בהקשר להוראה בתקנון אגד השוללת את כל פיצויי הפרישה מחברי אגודת אגד שסרחו ומעלו באמון שניתן בהם, הרי שדברים אלו יפים גם להוראה דומה בהסכם קיבוצי במישור יחסי עובד מעביד. וכך נקבע בפסק דין זה: "שלילה אוטומטית של זכות סוציאלית שהיקפה תלוי הותק בעבודה, גורמת לחוסר שיוויון בין עובדים צעירים לבין עובדים ותיקים, לרעת האחרונים. כלומר, הפרה זהה של החוזה תביא לידי תוצאות שונות לחלוטין. סכומים קטנים אצל החבר החדש במפעל, סכומים עצומים אצל הותיק. נמצא כי עונש ממוני אינו עומד בכל יחס לחומרת ההפרה שהביא להוצאת החבר מן האגודה, תוצאה זו אינה סבירה ואינה הוגנת" (ע"א 1831/93 יוסף יעקב נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד נא(5) 433) - ולפיכך יש לבטלה. ועוד נאמר בפסק הדין מפי כב' השופט אנגלרד כי: "ההוראות הנידונות אינן הוגנות ואינן ראויות לא ביחסים בין תאגיד לחבריו, ולא ביחסים בין מעסיק ומועסק. לפנינו עניין של 'ענישה חוזית' בעקבות הליך משמעתי פרטי. עקרונית, הליכי משמעת במסגרות פרטיות דורשות משנה זהירות לבל ייפגעו זכויות היסוד של הפרט, ובית המשפט יקפיד על שמירתן של זכויות אלה ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו". ויחד עם זאת נקבע בתא 237/93 יוסף יעקב נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (לא פורסם) כי אף שאין מקום להוראות גורפות שכאלה "אין לראות בהכרעה זו של בית המשפט העליון משום הצרת שיקול הדעת הנתון לבתי משפט בבואם לדון במקרה ספציפי בו חבר באגודה מעל באמונה... בית המשפט העליון הקפיד להדגיש, כי הפגם בשלילת פיצויי הפרישה הוא בהיותה גורפת ואוטומטית, אולם הוא לא פסל שלילה כזאת באופן נקודתי, שלא באמצעות הוראות מרחיקות לכת בתקנון...גם ללא קיומה של הוראה גורפת בתקנון, רשאי ומחויב בית המשפט בבואו להכריע בשאלת הפיצויים, לשקול שיקולים רחבים של צדק ולהביא בחשבון את תכליתן האובייקטיבית של התקנות העוסקות בפיצויי פרישה. ברוח זו אמר בית המשפט העליון את דברו בעניין ברק ובעניין יהב, וכך גם יש לנהוג בתיק שלפני". וספציפית לעניננו. רק בשלב הסיכומים מעלה התובע את הטענה החילופית על פיה: הגם אם ימצא כי אכן הוכחה אמיתות אשמתו של התובע, כנדרש בהסכם הקיבוצי, הרי שאין לשלול מהתובע את מלוא פיצויי הפיטורים (כקבוע בסעיף 6 להסכם) וזאת מהטעם שסעיף הקובע נורמה גורפת לעניין שלילת פיצויי הפיטורים איננו סביר ככלל, ואיננו סביר בפרט, קרי, בנסיבות המקרה הספציפי. טענה זו מן הראוי היה שתועלה בכתב התביעה, ומשלא נעשה הדבר הרי שיש לראות בכך משום הרחבת חזית שמן הדין שלא להתייחס אליה כלל. דא עקא, שהנתבעת בסיכומיה התייחסה גם היא (לחילופין) לטיעונו האחרון של התובע, ומשעה שעשתה כן, אין להתעלם מטענה זו ויש לבחון האם בנסיבות המקרה אכן ראוי לשלול לתובע את מלוא פיצויי הפיטורים. 27. קיימת פסיקה עניפה בסוגיה של שלילת פיצויי פיטורים בגין גניבה ממעביד. ככלל, גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים הנובעים ממערכת יחסי העבודה ויש לראותה בחומרה יתרה. עם זאת, שעה שבאים לדון בסנקציה המתבקשת בגין פעולות ממין אלה "יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, ובתוך כך גם את ההקשר התעשייתי על מכלול פניו פניו ובין היתר חומרת הנזק שנגרם למעסיק וההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל, את משך תקופת העבודה, את טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים, את מידת האימון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל. בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור" (ע"ע 300075/96 אבלין - קלין בין ציון, טרם פורסם, דב"ע לא/ 3-3 רהיטי ירושלים "רים" בע"מ - נסים יוסף פד"ע ב 215) באשר משמעותם איבוד זכויות ותק, העלאה בדרגה, קידום וכיו"ב (לובוצקי סיום יחסי עבודה עמ' 197, 203). עוד מצאנו בפסיקה כי בנסיבות מסוימות לא היסס בית הדין לשלול את מלוא פיצויי הפיטורים, וזאת אף בהעדר הליך משפטי ו/או הרשעה פלילית, ומנגד מצאנו מקרה שבו אף העובד הורשע בפלילים, ובית הדין לא מצא לנכון לשלול לו את כל פיצויי הפיטורים (לדוגמא בדב"ע נז/76-3 שגרירות ארצות הברית - עזבון המנוח מאיר מנשה, עבודה ארצי ל(1) 383, נשללו רק 50% מפיצויי הפיטורים, וזאת אף שהתובע הורשע בגניבה מהמעביד). 28. במקרה דנן, נסיבות פיטוריו של התובע מהנתבעת חמורות וברורות. התובע, ששימש כמנהל מחלקה בנתבעת, מעל באמונה של החברה בכך שגנב ממנה הגם שעשה כן תוך שהוא מפעיל לשם כך עובד הנתון למרותו. בנסיבות כגון אלה, תחושת הצדק אינה יכולה לסבול מצב בו פיצויי פרישה ישולמו לתובע בהקף מלא, תוך התעלמות ממעשיו. "תכליתם של פיצויי פיטורין או פיצויי פרישה היא לתת לעובד אפשרות להמשיך בחייו מתוך ביטחון כלכלי מסוים. כאשר מעל העובד באמון מעבידיו, נדמה שאין הוא זכאי עוד פריבליגיה זו. תשלום של פיצויי פרישה מלאים לעובד שסרח, עלול ליצור תקדים מסיכן, בו ההרתעה מפני מעשי הפרת אמונים של עובד כלפי מעבידו הולכת ונחלשת" תא 237/93 יוסף יעקב נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (לא פורסם). 29. יחד עם זאת, ולמרות האמור לעיל, יש לקחת בחשבון גם את העובדות לקולא: התובע כבר שילם את מחיר משרתו בעבור מעשיו, התובע עבד אצל הנתבעת 11 שנה במהלכן זכה להערכה מקצועית ומחלקתו אף זכתה בתואר המחלקה המצטיינת וגובה הנזק שנגרם לנתבעת כתוצאה מן הגניבה. 30. אשר על כן, ולאחר ששקלתי את השיקולים המנוגדים אשר הוצגו לעיל, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אין זה סביר לשלול מהתובע את מלוא פיצויי הפיטורים וכי הסנקציה המתבקשת בנסיבות מקרה זה היא שלילה של 50% מפיצויי הפיטורים (פועל יוצא, סך פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע עומד על 50% כשסך זה כולל גם את הכספים שנצברו על ידי הצדדים בביטוח המנהלים של התובע). ולאופן החישוב, סכום פיצויי הפרישה שהיה צריך להשתלם לתובע, אלמלא נסיבות הגניבה והמעילה באמון היה 45,229.80 ₪ (חישוב זה מבוסס על שכר עבודתו של התובע בגין חודש פברואר 97, הוא חודש עבודתו האחרון של התובע אצל הנתבעת שהוא 4111.80 ₪ ועל העובדה כי התובע עבד אצל הנתבעת 11 שנים ברציפות. נציין כי עובדות אלו אינן במחלוקת על כי הן חלק מרשימת המוסכמות המקובלת על שני הצדדים). פועל יוצא, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 22,615 ₪ שהם 50% מסך פיצויי הפיטורים לפי החישוב הבא: (4111.80 * 11) * 50% = 22,615 31. אין להשית פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על סכום זה הואיל ותביעתו של התובע הוגשה למעלה משנה לאחר מועד פיטוריו (התובע פוטר ב- 12.3.97 בעוד שתביעתו הוגשה ב- 19.3.98), ולפיכך, בהתאם להוראות סעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958, התיישנה זכותו של התובע לפיצויי הלנה. יתרה מכך, הנתבעת טעתה "טעות כנה" בסוברה כי נסיבות פיטורי התובע הצדיקו את שלילתם המלאה של פיצויי הפיטורים, שהרי נקבע בהסכם הקיבוצי כי מעשי גניבה מביאים לשלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים, ועל כן גם מהטעם הזה אין להוסיף לסכום שנפסק פיצויי הלנה. 32. דמי הודעה מוקדמת אין חולק על עצם החובה של מעביד המפטר עובד, ליתן הודעה מוקדמת, הן מכוח הדין והן מכוח ההסכם הקיבוצי, אלא שנקבע בסעיף 6 לפרק כג להסכם הקיבוצי כי אין ליתן לעובד הודעה מוקדמת במקרה שבו תוכח אמיתות אשמתו של העובד. הואיל ובמקרה זה, זו הוכחה, רשאית היתה הנתבעת לפטר את התובע לאלתר וללא הודעה מוקדמת. ונדגיש, כי גם אלמלא סעיף זה בדין היתה רשאית לעשות כן שכן נקבע בפסיקה כי "אחד המקרים שבהם פטור מעביד ממתן הודעה מוקדמת הוא, פיטורים בשל מעשה שמצדיק הנחה של המעביד, כי המשך העבודה תוך תקופת ההודעה המוקדמת יאפשר המשך הפגיעה במעביד" (דב"ע מב/18-3 ג. את ר. אורבך - חיים גלצר, עבודה ארצי, טו(2), 328), שזהו המקרה שבו עסקינן. 33. קרן השתלמות המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה: האם חייבת החברה לשחרר לידי העובד את הכספים שהופרשו על-ידה לקרן ההשתלמות, אלי הפרישו שני הצדדים כספים. נקבע בפסיקה כי "החלטה בדבר שחרור כספי המעביד נתונה להתנאה בין הצדדים. נטל ההוכחה על כך שאכן היה הסכם בין הצדדים, על פיו רשאי המעביד שלא לשחרר לידי העובד את הפרשותיו לקרן ההשתלמות, מוטל על המעביד" (דב"ע נו/35-3 חברת אס. סי. פי. תעשיות תוכנה (1987) - דני רווה, עבודה ארצי, כט (4) 54). 34. לעיניננו, סעיף 6 להסכם ההצטרפות של הנתבעת לקה"ל קובע כי: "משיכת כספים מן הקרן - אם עובד מעובדנו, החבר בקרן, ימשוך כספים מן הקרן, שלא למטרת השתלמות - תפעלו נא, בעניין הסכומים שירשמו בחלק ב' בחשבונו כאמור - נחליט בענין ונודיעכם את הוראותנו" (נספח א' לתגובת המשיבה להוסיף פלוגתא בענין זכאות העובד לחלק המעביד שהופרש לקרן). משעה שהצטרף התובע לקה"ל, הפך לעמית בקרן ולפיכך קיבל על עצמו את תקנות קה"ל בכללותן, ועל כן קיבל גם את תנאי הצטרפותה של הנתבעת לקה"ל שמהוות חלק אינטגרלי מתקנון קה"ל ושעלפיהם לנתבעת שיקול דעת באשר לשחרור כספי הקרן. אין חולק כי הוחלט בדיון שהתקיים בין מזכיר חטיבת המסחר בהסתדרות הפקידים לבין נציג הנתבעת, ביום 7.12.88 כי במקרה של פיטורי עובד קבוע בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים לא תשתמש הנתבעת בזכותה למשוך את חלקה מהקרן חזרה (נספח ב' לתגובת המשיבה להוספת פלוגתא, ועמ' 8 לסיכומי התובע). לאור האמור, עולה כי הנתבעת אכן הוכיחה כי קיימת התנאה מפורשת בין הצדדים לפיה רשאית הנתבעת להשתמש בזכותה שלא לשחרר את חלקה בקה"ל במקרה בו עובד מפוטר בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורין. הואיל ובמקרה דנן, פוטר התובע בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורין, כקבוע בהסכם הקיבוצי, רשאית היתה הנתבעת שלא לשחרר את חלקה בקה"ל, אי לכך, ישוחרר רק החלק שהפריש העובד לקרן ההשתלמות. 35. סוף דבר התוצאה היא כי התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע פיצויי פיטורים בגובה 22,615 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פיטורי התובע ועד לתשלום בפועל, וכן את החלק שצבר התובע בקרן ההשתלמות ותשחרר את חלק התגמולים שבפוליסת הביטוח (חלק המעביד וחלק העובד). אשר להוצאות תביעה ובהתחשב בהוצאותיה - התובע ישא בהוצאות בסך 2000 ₪ + מ.ע.מ. בלבד שישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםשלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)