50 אחוז פיצויי פיטורים

פסק דין 1. התובע היה עובד קבוע בתשלובת גבעון (להלן- המפעל) של הנתבעת החל מיום 1.1.85. בעקבות האשמתו של התובע בגניבת שני ארגזי כלים ולאחר הודאתו במעשה, פוטר התובע במכתב מיום 10.6.98, בהסכמת ועד העובדים במפעל. בהסכמה בין ארגון עובדי הנתבעת לבין הנתבעת, הוחלט לשלם לו פיצויי פיטורים בשיעור 50%. התובע סרב לקבל את הסדר והגיש את תביעתו זו לבית דין זה. בעקבות כך, הגישה הנתבעת תלונה למשטרה נגד התובע אשר הועמד לדין פלילי. כתב האישום בהליך הפלילי בוטל לבקשת המאשימה ובהסכמת התובע. בתביעתו מבקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא פצויי הפיטורים וכן בפיצויים על פיטורים שלא כדין ובניגוד להסכם הקיבוצי. התביעה הוגשה במקורה גם נגד ההסתדרות הכללית ונגד יו"ר ועד עובדי המפעל. שני נתבעים אלו נמחקו מהתביעה לבקשת התובע, במהלך הדיונים. עיקרי העובדות 2. ביום 29.5.98 הגיע למר אפרים צנדוק, אחראי מחלקת מכניקה בענף אחזקה במפעל, אחד מעובדיו והודיע לו שחסרים שני ארגזי כלים אישיים שהיו על גבי אחד הטרקטורים במחלקת המכניקה. משלא נמצאו הכלים פנה מר צנדוק לעובד מחלקת הבטחון מר מאיר גרבלי אשר התקשר באותו יום, 29.5.98 למר ירון ערד שהיה קב"ט המפעל. בעקבות הוראה של מר ערד, צילם מר גרבלי את עקבות הצמיגים של רכב פרטי שנמצא בשביל העפר, שביל שהינו אחד הדרכים המובילות לענף האחזקה. לאחר חג השבועות ביום 1.6.99, בדק מר ערד ומצא כי בעל הרכב הינו התובע שעבד במחלקת הניסויים. עוד מצא מר ערד, כי ביום 28.5.98 נשאר התובע לעבוד שעות נוספות ולפי דיווח ענף האחזקה נעלמו הארגזים לאחר שעות העבודה. ביום 2.6.98 זימן מר ערד את התובע למשרדו ושאל אותו האם הסתובב עם הרכב במפעל. התובע הכחיש אולם הוא נראה למר ערד במצוקה. לשאלתו של מר ערד הסכים התובע להיבדק בפוליגרף ואף עמד על כך ( עמ' 4 לנספח א' לתצהיר ערד). התובע חתם על "הצהרה" לפיה לא נסע עם רכבו ביום 28.5.98 מחוץ לעמדת הניסויים בה עבד ומחוץ למחלקת האלקטרוניקה ואף לא נתן את הרכב לאף אחד אחר. לגירסתו באותה "הצהרה", לאחר סיום עבודתו בעמדת הניסויים יצא מהעבודה, והוא לא ראה ולא לקח את ארגזי הכלים השייכים למחלקת האחזקה ( עמ' 5 לנספח א' לתצהיר ערד). ביום 3.6.98, דיווח מר ערד על האירוע למר רפי שעיבי סגן מנהל המפעל למינהל ומשאבי אנוש וכן למנהל הבטחון של הנתבעת (נספח א' לתצהיר ערד). ביום 3.6.98 למחרת השיחה עם מר ערד, נפגש התובע עם מר משה אבן שוע יו"ר ועד עובדי המפעל וזאת לאחר שכבר ביום 2.6.98, התקיימה ביניהם שיחת טלפון. לפי עדותו של מר אבן שוע, באותה פגישה הודה בפניו התובע תוך כדי בכי, בגניבת שני הארגזים (עמ' 6 לפרוטוקול 29.11.99). התובע מכחיש, כי הודה בפני מר אבן שוע או בפני גורם אחר בנתבעת, בביצוע הגניבה (עמ' 3 לפרוטוקול 29.11.99). ביום 4.6.98 התבקש התובע על ידי מר דוד שושן בשמו של מר שעיבי, לשבת בביתו עד לברור אשר נערך עימו ביום 10.6.98. ביום 10.6.98, קרא מר ערד לתובע למשרדו. באותה שיחה, לפי עדותו של מר ערד, הודה התובע בפניו בגניבת ארגזי הכלים והוסיף, כי הוא איננו יודע מה קרה לו ואין לו טענות אליו. התובע כאמור מכחיש, כי הודה בפני מר ערד בביצוע הגניבה. במהלך אותו יום התקיים ברור משמעת בעניינו של התובע. בברור זה נכחו התובע, מר שעיבי, מר יצחק פינק מנהל כח אדם של המפעל, יו"ר ועד העובדים במפעל מר אבן שוע ושני חברי ועד נוספים מר לופטי ומר חדד וכן הקב"ט מר ערד. ביום 14.6.98 הודפס פרוטוקול של אותו ברור (נספח ב' לתצהיר שעיבי. להלן - פרוטוקול הברור). להלן נוסחו של פרוטוקול הברור: "ברור משמעת - משה יצחק מ.ע. 90374 הברור נערך בתאריך 10.6.98. נוכחים: ר. שעיבי, מ.אבן שוע, י. פינק, י. לופטי, מ. חדד, י. ערד, מ. יצחק. ר. שעיבי -"בעקבות תלונה של עובד ממחלקת אחזקה על כך שנגנב ממנו ציוד, חקר הקב"ט את המקרה ומצא כי החשוד במעשה הוא העובד משה יצחק". י ערד - "ביום ו', 29.5.98, בתלונן עובד האחזקה אפריים צנדוק כי נגנבו ממנו 2 ארגזי כלים. בבדיקה שערכתי במקום ממנו בוצעה הגניבה, גיליתי עקבות רכב פרטי, אשר הובילו, לכיוון מח' ניסויים. ע"פ בדיקה שערכתי, מצאתי כי עקבות הצמיגים מתאימים לרכב מסוג פיאט 124 השייך לעובד משה יצחק, אשר היה נוכח בזמן הגניבה במפעל. זימנתי אלי את העובד והצגתי בפניו את החשדות. העובד הכחיש כל קשר למעשה והביע את הסכמתו להיבדק בפוליגרף. בהמשך דיווחתי על המקרה לראש מינהל הבטחון, גדעון צדקוני. היום בבוקר לפני הבירור נפגש איתי העובד והודה בפני על כך שגנב את ארגזי הכלים". יצחק משה- "אני לא יודע להסביר למה גנבתי את ארגזי הכלים. עשיתי זאת ברגע של חולשה וחוסר שליטה עצמית. לקחתי את הכלים למרות שאין לי בהם צורך ולא היתה לי כוונה להוציאם משטח המפעל. המעשה שעשיתי הינו חמור מאוד, אבל אני מבקש לסלוח לי ולא להחמיר איתי". ר. שעיבי - " עפ"י העובדות שהוצגו בפנינו, נראה כי הגניבה נעשתה בכוונה תחילה. המערכת לא יכולה לעבור לסדר היום במקרים חמורים כאלה. אנו חייבים להעביר את הנושא לחקירת המשטרה. עפ"י נוהלי תעש, עד לגמר החקירה המשטרתית תושעה מהעבודה ועתידך יקבע על פי תוצאות החקירה. אם תימצא אשם תורחק מהעבודה ללא זכויות, ואם תצא זכאי תוחזר לעבודה". מ.אבן שוע - "אני מבקש לא לפגוע בעתידו של העובד ולסגור את המקרה בתחומי המפעל ולא להעבירו למשטרה. לפני קבלת החלטה, אני מציע להתיעץ עם מנהל גבעון". סיכום "המעשה שעשית הינו חמור ביותר ואינו משאיר לנו מרחב תימרון. היות וסוגיה זו קשה, התייעצנו עם מנהל גבעון, עפ"י בקשתו של מ. אבן שוע. בעקבות ההתייעצות הוחלט כי הנושא לא יועבר למשטרה, כדי לא לגרום לך נזק לעתיד, אולם עבודתך בתעש תופסק לאלתר. סגן למשאבי אנוש ומינהל יו"ר ועד עובדי גבעון רשם: י. פינק ". על פרוטוקול הברור חתומים מר אבן שוע ומר שעיבי. במהלך הדיון התייעצו נציגי ההנהלה עם מנהל המפעל בחדרו וזה הורה שלא לפנות למשטרה הואיל והתובע הודה במעשה וכדי שלא לפגוע בעתידו. התובע מכחיש מכל וכל, כי אמר את הדברים המיוחסים לו בפרוטוקול הברור. ביום 23.7.98 החליטו מר חיים צוויג יו"ר ארגון עובדי הנתבעת ומר יוסי פנקובסקי סמנכ"ל למשאבי אנוש בנתבעת, כי בהתחשב בשנות עבודתו הרבות ולפנים משורת הדין, ישולמו לתובע פיצויים בשיעור 50% המותנים בהסכמתו שאין לו כל טענות ותביעות נגד הנתבעת בהקשר לפיטוריו ( נספח ג' לתצהיר שעיבי). לטענת מר שעיבי עם תום הברור ביום 10.6.98, הודיע לתובע על פיטוריו. בתצהירו טוען התובע, כי לראשונה קיבל הודעה על פיטוריו עם קבלת מכתב הפיטורים (נ/1) וזאת רק ביום 20.6.98. התובע סרב לקבל את פיצויי הפיטורים בשיעור 50% שהוצעו לו והגיש את תביעתו זו לבית הדין. בעקבות זאת הגישה הנתבעת תלונה במשטרה. התובע הועמד לדין פלילי בבית המשפט השלום ברמלה בתיק פלילי 004312/99. לאחר עדותו של מר שעיבי מטעם התביעה הודיעה ב"כ התביעה ביום 30.10.00 לבית המשפט כי: " לאחר ששקלנו הראיות בתיק מס' גורמים נוספים שהובאו לידיעתנו ואת הבקשה שהגיש הסניגור, אנו מבקשים לאחר שהסניגור יחזור מהכפירה לבטל כתב אישום" בהסכמת התובע נענה בית המשפט לבקשה וביטל בו ביום את כתב האישום. הודאותיו של התובע 3. א. בחקירתו הנגדית הכחיש התובע באופן גורף, כי הודה בפני גורם כלשהו בנתבעת בביצוע הגניבה (עמ' 3 פרוטוקול 29.11.99). החלטתה של הנתבעת על פיטוריו נבעה מהודאתו. עלינו לקבוע איפוא, האם אכן הודה התובע בגניבה ובפני מי. מר אבן שוע, יו"ר ועד עובדי המפעל העיד בפנינו מטעם התובע. לדבריו ביום 3.6.98 בשעות הבוקר הגיע התובע למשרדו ואמר לו שהוא גנב את שני הארגזים, והוא מתבייש ממנו. הדברים נאמרו תוך כדי בכי (עמ' 6 לפרוטוקול 29.11.99). ב"כ התובע במהלך הדיון כולו טען, כי לתובע "נתפר תיק" על ידי מר אבן שוע בשיתוף פעולה עם מר שעיבי. לטענתו, היה התובע , "עבדם הנרצע" של שנים אלו ונתן להם שירותים שונים ובעיקר טיפל ברכבים הפרטיים שלהם. לפי טענה זו, מר אבן שוע ומר שעיבי - תוך שהם מנצלים את העובדה שהתובע לתומו, לקח שני ארגזים לצורך ביצוע עבודה - גרמו לפיטוריו של התובע. בעדותו מודה מר אבן שוע, כי העסיק את התובע בתיקון רכבו הפרטי וביעוץ בנושא רכישת רכב חדש. הדבר נעשה גם לפני היותו של מר אבן שוע יו"ר ועד העובדים. על עובדות אלו מסתמך ב"כ התובע בנסיונו להוכיח את מערכת היחסים שהתקיימה בין התובע למר אבן שוע ואת הקנוניה שנרקמה נגד התובע. העובדה, כי התובע עזר למר אבן שוע בתיקוני רכבו הפרטי, בין בתשלום ובין שלא בתשלום, אין בה ולא כלום עם המסקנות להן טוען ב"כ התובע. לא הוכח כי מערכת היחסים שבין התובע למר אבן שוע היתה כפי שמתארם ב"כ התובע בביטוייו הציוריים. ביחוד אין סבירות בטענה כי מערכת יחסים זו הביאה בסופו של דבר לפיטוריו של התובע. הגיונם של דברים, לשיטתו של ב"כ התובע, הוא הפוך. אם אכן היה התובע "משרתם" של מר אבן שוע ושל מר שעיבי על מה ולמה החליטו לגרום לפיטוריו? בהתייחס לעדותו של מר אבן שוע אנו קובעים, כי זו לא נסתרה. לענייננו מקבלים אנו את דבריו, כי ביום 3.6.98 הודה בפניו התובע בגניבת שני ארגזי הכלים. ב. ביום 10.6.98 התקיימה פגישה בין התובע לבין הקב"ט מר ערד. מר ערד מעיד כי באותה פגישה הודה התובע בביצוע מעשה הגניבה (סעיף 9 לתצהיר ערד. עמ' 11-12 לפרוטוקול). בתצהיר עדותו הראשית לא טרח התובע להתייחס לפגישה זו. במהלך עדותו בפנינו טען התובע, כי לא הודה בפני הקב"ט שגנב ארגזי כלים (עמ' 3 לפרוטוקול 29.11.99). עדותו של מר ערד לא נסתרה ואף לב"כ התובע אין טענות אישיות כלפיו וגירסתו גובתה במסמך שנכתב בסמוך לאירועים (נספח ב' לתצהיר ערד). עדותו על כל חלקיה מקובלת עלינו. אנו קובעים איפוא, כי ביום 10.6.98 הודה התובע בפני מר ערד כי ביצע את מעשה הגניבה. בהתייחס לנתונים המופיעים בתצהירו ובחקירתו הנגדית של מר ערד יש לציין, כי התובע מסר למר ערד בשלב ראשון של חקירתו גירסה שקרית לגבי האירועים, גירסה שחזר ממנה בשלב מאוחר יותר. (עמ' 5 לנספח א' לתצהיר ערד). בפנינו טען התובע, כי מסר גירסה זו רק בגלל פנייתו הבוטה והמשפילה של הקב"ט (עמ' 2 פרוטוקול 29.11.99). גם ענין זה לא בא זכרו בתצהיר עדותו הראשית של התובע ורק במהלך החקירה הנגדית הציג בפנינו התובע את הסברו לגירסתו הראשונה. לא מצאנו יסוד לטענה זו נגד הקב"ט. ברי, כי התובע מסר גירסה שאינה נכונה ואף חתם עליה. יש לקחת נתון זה בשיקולנו לענין מהימנות עדותו של התובע. ג. לאחר הפגישה עם מר ערד ובאותו יום 10.6.98, התקיימה ישיבת הברור. לטענתו של התובע כל פרוטוקול הברור אינו אלא שקר וכזב וכל המצוטט בשמו של התובע אינו אלא דבר שקר מיסודו ( סעיף 9 ט' לתצהיר התובע). מוסיף התובע ומצהיר, כי בסיום הברור הוא בקש ממר פינק את הפרוטוקול שנכתב בכתב יד כאשר התובע חתם עליו, אולם פרוטוקול זה לא הומצא לו בטענה שזה הודפס והמקור שבכתב יד נזרק. מר יצחק פינק מנהל כח אדם של המפעל רשם בכתב ידו את הדברים שנאמרו במהלך הברור מפי המשתתפים. בתצהירו הוא מספר, כי עם תום הברור ירד לחדרו וזמן קצר לאחר מכן העתיק לדף נקי מסודר את התרשומת שערך ובקש ממזכירתו של מר שעיבי להדפיסה. לאחר ההדפסה וביצוע ההגהה העביר את החומר למר שעיבי. חומר זה הינו פרוטוקול הברור. מר פינק מצהיר כי התרשומת שערך תואמת את התרשומת המודפסת אשר תואמת את פרוטוקול הברור. בחקירתו הנגדית מוסיף מר פינק, כי לא החתים על התובע על התרשומת, אין זה מקובל וגם לא מסר לו עותק ממנה. לאחר שבדק את פרוטוקול הברור המודפס השמיד את הכתובים בכתב יד ( עמ' 20-21 לפרוטוקול). הקב"ט מר ערד מצהיר, כי נכח בעת הברור במהלכו הודה התובע מפורשות בגניבה ולא סיפר כי הארגז נלקח למטרות עבודה בלבד (סעיף 9 לתצהירו) בחקירתו הנגדית חוזר מר ערד על הדברים ומאשר את האמור בפרוטוקול הברור ( עמ' 13-12 לפרוטוקול). מר אבן שוע בעדותו מציין, כי התובע הודה בפני כל הצוות בגניבה בעת ישיבת הברור. מר אבן שוע מציין, כי חתם על פרוטוקול הברור לאחר שעיין בו היטב ומה שכתוב בו אמת לרבות הציטוט מדברי התובע (עמ' 9 לפרוטוקול 29.11.99). מר שעיבי בתצהירו מפרט את הליכי ברור המשמעת ואף הוא מציין, כי התובע הודה במהלך הברור בגניבת ארגזי הכלים ומוסיף, כי פרוטוקול הברור משקף במדוייק את אשר נאמר. במהלך חקירתו הנגדית הציג ב"כ התובע בפני מר שעיבי את פרוטוקול עדותו בבית המשפט השלום ברמלה בהליך הפלילי שהוגש נגד התובע. בסיכומיו מצביע ב"כ התובע על אי דיוקים בעדותו המוגדרים בפי העד כ"טעויות". כן מבקש הוא לשכנענו, כי גם ברכבו של עד זה טיפל התובע וגם אותו "שרת" התובע וכי מר שעיבי היה שותף לקנוניה שהביאה לפיטורי התובע. איננו נזקקים להערכה מפורטת של עדותו של מר שעיבי. הנתונים הנחוצים להכרעתנו בשאלה מה אירע בעת פגישת הברור, עולה מעדויותיהם של העדים האחרים, עדויות שלא נסתרו והן מקובלות עלינו. אנו קובעים איפוא, כי פרוטוקול הברור משקף נאמנה את שנאמר על ידי המשתתפים במהלך הברור. באשר למערכת היחסים שבין התובע לבין מר שעיבי, הרי שגם במקרה זה בדומה לטענותיו כלפי מר אבן שוע, לא הוכיח התובע, כי מדובר במערכת יחסים יוצאת דופן. אין כל ראיה לכך שמערכת יחסים זו, השפיעה על האירועים שהביאו לפיטוריו של התובע או לקנוניה כלשהי בין כל המעורבים בפרשה זו. כאן המקום להוסיף, כי תחילתם של האירועים נשוא דיוננו בתלונה של מר צנדוק, המשכם בחקירה של מר ערד וסופם בהחלטה של יו"ר ארגון עובדי הנתבעת וסמנכ"ל הנתבעת למשאבי אנוש. כלפיהם אין לתובע טענות מסוג זה שהוא מעלה נגד מר שעיבי ונגד מר אבן שוע. לא שוכנענו כל עיקר, כי כל אותם עובדים וממלאי תפקידים שותפים בקנוניה שנרקמה נגד התובע וממילא איננו מקבלים את דבריו כי "כולם משקרים ורק אני אומר אמת" (עמ' 3 לפרוטוקול 29.11.99). הפרת ההסכם קיבוצי 4. א. על יחסי העבודה בנתבעת חל הסכם קיבוצי מיוחד לעובדי התעשייה הצבאית לישראל בע"מ (תע"ש) מיום 31.10.90 (נספח א' לתצהיר שעיבי). בפרק י' הדן בפיטורים והתפטרות נקבע כדלקמן: "1. פיטורי עובדים והשעיה "א. פטורי עובדים קבועים אפשריים בהסכמה הדדית של החברה וועד העובדים . ............. ............... ............... ה. 1. החברה רשאית להשעות עובד מעבודתו במקרים בהם עובד מורשע (ע"י ביהמ"ש) בעבירות רכוש כגון גניבה, מתן או קבלת שוחד, מעילה בכספים או ברכוש המפעל, חבלה במזיד או במקרים בהם הוגש כתב אישום נגד העובד בגין עבירות הקשורות בבטחון המדינה או תעש או עבירות שהרשעה בגינן יש עמה קלון, או במקרים בהם נעצר עובד ע"י המשטרה בחשדות של ביצוע עבירות כגון אלו, ומעצרו הוארך על ידי בית המשפט. 2. בכל מקרה כמפורט בס"ק 1 לעיל, חייבת ההנהלה להודיע לועד העובדים פרטי האשמה. אם טעמי בטחון או טובת החקירה מונעים את גלוי הפרטים לועד העובדים - ימסרו הפרטים ליו"ר הארגון ו/או לבא כח ההסתדרות בחברה. 3. ב"כ ועד העובדים ו/או ב"כ מזכירות הארגון ו/או ההסתדרות, הכל לפי הענין, רשאים לדרוש, תוך 14 יום מיום ההודעה כאמור בס"ק 2 לעיל, לקיים בירור במקרים המפורטים בס"ק 1 לעיל; הבירור יתקיים בדרך האמורה בשלבים א',ב', ג,' ד', ו-ה' שבפרק י"ב להלן. נקבע בברור כנ"ל כי יש בעבירות אלו או בעבירות בהם מואשם העובד משום קלון, תהיה בכך סיבה מספקת לדרוש פיטוריו של העובד. 4. לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה ביניהם בכל שלבי הבירור כמפורט בשלבים א-ה בפרק י"ב להסכם זה, יובא הענין בפני בוררות בהתאם לשלב ו' בפרק י"ב. הבוררות תתכנס ותתקיים תוך 10 ימים מיום מינוי הבוררים. 5. הן על המשתתפים בבירור כאמור בס"ק 3 לעיל והן על הבורר /ים על פי ס"ק 4 לעיל, להגיע, בין היתר, גם לכלל החלטה בענין תשלום לעובד, אם בכלל, בעד ימי ההשעיה שנגרמו לו מיום השעיתו, כאמור בס"ק 1 לעיל, ועד למועד קיום הבירור או הבוררות וכן בענין זכאותו או אי זכאותו לפיצויי פיטורים, בשלמותם או בחלקם, במקרה שיוחלט על פיטוריו מהעבודה". ב"כ התובע בסיכומיו מצביע על ס"ק ה' (1) ו- (3) על פיהם תנאי לקיום הברור בעקבותיו רשאית הנתבעת לפטר עובד בנסיבות של עבירות פליליות, הינו הרשעה על ידי בית המשפט בעבירה. ומכאן, לטענתו, פעלה הנתבעת בניגוד להסכם הקיבוצי. בנסיבות דנן, איננו סבורים שהנתבעת פעלה בניגוד להסכם הקיבוצי. התובע הודה במעשה הגניבה ועל כן, הרשעה על ידי בית המשפט כתנאי לברור ולפיטורים, אינה נחוצה ואין לה כל משמעות. הנתבעת לא חייבת ליזום הליך פלילי ובשלב הפיטורים, היא ביקשה להמנע ממנו על מנת שלא לגרום נזק נוסף לתובע. פיטוריו של התובע נעשו לאחר הודאתו של התובע, בהסכמת ועד עובדי המפעל ובידיעתו של יו"ר ארגון עובדי הנתבעת. נמצא, כי הנתבעת לא הפרה את הוראות ההסכם הקיבוצי בכך שפיטרה את התובע. ההליך הפלילי שהחל בהגשת תלונה במשטרה על ידי הנתבעת, החל לאחר פיטוריו של התובע ואין לראות בתוצאתו של אותו הליך - תהא אשר תהא משמעותו המשפטית מן ההיבט הפלילי - הפרה, בדיעבד, של ההסכם הקיבוצי. ב. בדב"ע נא/ 120-3 יעקב בנג'ו נ. יוסף בן חמו פד"ע כד' 101, נדון מקרה בו הודה עובד בגניבת מוצרים, פוטר מעבודתו והועמד לדין פלילי. העובד זוכה מהעבירה שיוחסה לו. המעביד טען נגד חיובו בפיצויי פיטורים, כי בנסיבות החשד בגניבה והודאת העובד, לא חייב היה לקבלו חזרה לעבודה. בית הדין הארצי מפי הנשיא גולדברג קובע, כי יש להבחין בין זכות העובד לפיצויי פיטורים לבין הזכות לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין: " טענותיו של המערער [המעביד -ש.ט] היו יפות לו התביעה היתה לפיצוי בגין הפרת חוזה בשל פיטורים שלא כדין, שהרי אין לדרוש ממעביד שיקבל חזרה לעבודה עובד שנחשד בגניבה, והודה בה במשטרה (אף אם לאחר מכן, בהליך הפלילי נפסלה ההודאה). אין צורך להרחיב את הדיבור על השוני בין תביעה לפיצויים על הפרת חוזה, לבין תביעה לפיצויי פיטורים" (עמ' 104). בסוגיה דומה פסק בית הדין הארצי זה לא מכבר בע"ע 300178/98 דוד ביבס נ. שופרסל בע"מ (פס"ד מיום 12.8.01). באותה פרשה פוטר עובד שנחשד בגניבה, הועמד לדין פלילי וזוכה מחמת הספק. בית הדין הארצי דן, בין השאר , בטענה כי פיטוריו של העובד היו שלא כדין וזאת בהסתמך על ההסכם הקיבוצי הרלוונטי ועל הדין החל בשאלת פיטורים מחמת חשד בעבירה פלילית. בדעת הרוב נפסק, מפי הנשיא אדלר: " כאמור לעיל, הנהלת השופרסל חשדה במערער, כי גנב סחורה ועל כן, הגישה כנגדו תלונה במשטרה, לא הוכח כי בעשותה כן, פעלה ההנהלה בחוסר תום לב או מסיבות שאינן ענייניות. המשטרה מצידה חקרה בדבר והגיעה למסקנה כי המערער אכן עבר את העבירה ועל כן, אף הוגש כנגד המערער כתב אישום. אמנם לימים זוכה המערער, אך מחמת הספק (ההדגשה במקור - ש.ט) בלבד. בית המשפט איפוא, לא הגיע לכלל מסקנה, כי אין ממש בכתב האישום ובטענות הנהלת שופרסל אלא שאלה לא הוכחו ברמה הנדרשת לצורך הרשעה בפלילים. לאור האמור ברי, כי היה יסוד לחשדות הנהלת שופרסל, לפיהן המערער עבר עבירת משמעת חמורה. כמו כן, יש יסוד לטענת הנהלת החברה, כי איבדה את האימון במערער ואינה רוצה בו בשורת עובדיה" (סעיף 8 לחוות הדעת). בהמשך קובע הנשיא אדלר, כי בנסיבות אלו לא מוקנית לעובד, במסגרת משפט העבודה האישי, הגנה המונעת מהמעביד לפטרו בשל אובדן האימון בו (סעיף 9 לחוות הדעת). באשר לטענה להפרת הוראות ההסכם הקיבוצי מציין הנשיא אדלר, כי ועד העובדים נתן הסכמתו לפיטורים ומועצת הפועלים לא התנגדה להם. גם לאחר הזיכוי בהליך הפלילי לא פנו נציגי ארגון העובדים בבקשה להשיב את העובד לעבודתו (סעיף 13 לחוות הדעת). לענייננו מן הראוי להפנות גם לפסק דינו של השופט רבינוביץ בענין ביבס הנ"ל. בהסכם הקיבוצי שעמד לדיון באותה פרשה נקבע, כי ניתן לפטר עובד בגין "מעילה, גניבה או מעשה פלילי לאחר שנמצא אשם". קובע השופט רבינוביץ, כי המושג "לאחר שנמצא אשם" מתפרש במובן הפלילי "דהיינו הוכחת אשמה בבית המשפט או הודאה באשמה של העובד עצמו ללא צורך אפילו בהגשת כתב אישום" (סעיף 3 ג' לחוות הדעת). בעניין שבפנינו הודה התובע בביצוע מעשה הגניבה ופוטר בהסכמת ועד העובדים. משכך, אין מדובר בפיטורים שלא כדין או בניגוד להסכם הקיבוצי על אף התוצאה בהליך הפלילי. מכאן, כי אין התובע זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין או בגין פיטורים בניגוד להסכם הקיבוצי. פיצויי פיטורים 5. א. לבקשת ב"כ התביעה בהליך הפלילי ובהסכמת התובע, ביטל בית המשפט השלום ברמלה ביום 3.10.00 את כתב האישום שהוגש נגד התובע בגין הגניבה במפעל. מפרוטוקול בית המשפט לא ניתן ללמוד מה היתה הסיבה לצעדה זה של ב"כ התביעה. בסעיף 94 ס"ק א' ו- ב' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח המשולב], התשמ"ב - 1982 נקבע: "(א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום. חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. (ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם". כעולה מפרוטוקול בית המשפט השלום ברמלה, נענה בית המשפט לבקשת הצדדים וביטל את האישום לאחר תשובת הנאשם לאישום וזאת מכח סעיף 94 (ב). התוצאה היא, כי כתב האישום בוטל אולם התובע לא זוכה מהאישום. (ראה: יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורת 1998 ספר ראשון חלק שני, עמ' 606-607). ב. על ההשלכה של זיכוי בהליך פלילי עמד בית הדין הארצי בענין יעקב בנג'ו הנ"ל בקובעו: " החובה לשלם פיצויי פיטורים היא חובה שבחוק וניתן לשללם רק אם התמלאו לכך הנסיבות שבחוק פיצויי פיטורים... משזוכה המשיב על ידי בית המשפט מוסמך מעבירת גניבה ממעביד, שבגינה הועמד לדין על פי תלונת המערער, לא ניתן לומר, כי גנב, וכי עבר עבירה פלילית חמורה. העולה מהאמור הוא כי לא ניתן, מכח החוק, לשלול פיצויי פיטורים מהמשיב". (עמ' 103). ובהמשך: "רשאי בית הדין לעבודה , במקרים הראויים לקבוע ממצא בשאלה, אם גנב עובד ממעבידו או לאו, וממצא זה יהיה יפה לאותו ענין בלבד... אולם משקבע בית משפט מוסמך, בהליך פלילי, את זכאותו או חפותו של אדם, לא יבוא בית הדין ויבחן שמא, על פי כמות הראיות הדרושה בהליך שאינו פלילי, ניתן להגיע לתוצאה שונה מה עוד שדיני הראיות אינם חלים בבית הדין לעבודה..." (עמ' 103-104). (ראה עוד: דב"ע נב/ 193-3 מרים גורן נ. סימה סימונה גולן גולנסקי ואח' פד"ע כה' 45). בענין ביבס הנ"ל בו כאמור, זוכה העובד בהליך פלילי מחמת הספק, לא היתה מחלוקת בין שופטי בית הדין הארצי, כי בעקבות הזיכוי בהליך הפלילי, זכאי התובע לפיצויי פיטורים. בדב"ע נה/ 18-2 יגאל יצחקי נ. חברה ישראלית למובילים בע"מ פד"ע כט' 380 זוכה העובד לאחר ביטול כתב האישום. (פסה"ד באותו עניין ניתן לפני תיקון מס' 2 התשנ"ה לחוק סדר הדין הפלילי, ס"ח 1514 התשנ"ה עמ' 164). בית הדין הארצי קבע, כי לעובד עומדת חזקת חפות. נמצא איפוא, כי מקום שזוכה עובד בהליך פלילי, בין אם מדובר בזיכוי "מלא", בין בזיכוי מן הספק ובין בזיכוי עקב ביטול כתב האישום, לא מצא בית הדין הארצי עילה לשלול מהעובד את פיצויי הפיטורים. המקרה שבפנינו שונה הואיל והתובע לא זוכה בהליך הפלילי ומעמדו מבחינה זו, אינו שונה ממעמדו טרם הגשת כתב האישום. (בדב"ע 300303/98 עבד אלסלאם אבו אלהיג'א נ. אסף שפר פס"ד מיום 23.5.00 נדון מצב דומה אלא שבית הדין האזורי כמו גם בית הדין הארצי, לא השתיתו את החלטתם על נתון זה). אנו סבורים, כי גם במקרה כגון זה אין לשלול מהתובע את פיצויי הפיטורים. לא ניתן להתעלם כליל מהאישום הפלילי שהוגש נגד התובע, אישום אשר לא הוכח בבית המשפט. הנתבעת לא הסתפקה בהליכים המשמעתיים הפנימיים שנקטה והגישה, לאחר הפיטורים, תלונה במשטרה בכוונה כי בסופו של יום, תוכח אשמתו של התובע וישללו ממנו פיצויי הפיטורים. משלא צלחה דרכה ולא הוכחה אשמתו של התובע בהליך הפלילי, זכאי הוא לפיצויי הפיטורים. ערים אנו לעובדה, כי התובע הודה, ולא פעם אחת, בפני גורמים בנתבעת ובועד העובדים, בבצוע הגניבה. בהתחשב במכלול הנסיבות שבפרשה זו, יש בהודאתו הצדקה לפיטוריו מהעבודה כך שאלו נעשו כדין ובתום לב. יחד עם זאת, בהתייחס לזכותו של התובע לפיצויי פיטורים, לא ניתן לראות בהודאתו זו עילה לשלילתם נוכח ביטולו של כתב האישום. אנו קובעים, כי התובע זכאי למלוא פיצויי הפיטורים. 6. א. בהחלטה מיום 23.7.98 נקבע, כי ישולמו לתובע 50% מפיצויי הפיטורים (נספח ג' לתצהיר שעיבי). בהודעה זו לא היתה התייחסות לכספים המופקדים ב"מבטחים". בכתב הגנתה לא הזכירה הנתבעת את עובדת ההפרשות ל"מבטחים" ומשמעות הפקדות אלו לעניננו. כך גם בתצהירים שהוגשו מטעמה. במהלך הדיונים בפנינו הוברר, כי עובד מפוטר בנתבעת זכאי ל- 100% פיצויי פיטורים בנוסף לסכום שהופקד עבורו ב"מבטחים" ( עמ' 18 לפרוטוקול). בהתחשב בנתונים אלו קובעים אנו, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בנוסף לסכומים המופקדים בחשבונו בקרן הפנסיה ב"מבטחים". ב. אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. מכלול הנסיבות מוביל למסקנה חד משמעית, כי חילוקי הדיעות בין הצדדים באשר לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, היו חילוקי דעות שיש בהם ממש. באשר לחלק הפיצויים אשר אושרו לתובע על פי ההחלטה מיום 23.7.98, אלו אושרו בתנאי אשר לא התקיים. מכאן כי היה יסוד לסרובה של הנתבעת שלא לשלם גם את אותו חלק של פיצויי הפיטורים עד למתן פס"ד זה. מכח סעיף 20 (ד) לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 אנו מבטלים את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים (דב"ע מח/ 36-3 קרן אור נ. רצון משה פד"ע יט' 485). התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 61,641 ₪ (סעיף 17 לתצהיר התובע) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.6.98 ועד לתשלום בפועל. עמדת המשפט העברי 7. רבי משה איסרליש בהגהותיו על שו"ע (חו"מ סימן תכ"א סעיף ו') קובע כי: " מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו קודם זמן השכירות..." רבי מלכיאל טננבוים (דברי מלכיאל חלק ג' סימנים קנ"א - קנ"ב) דן במקרה בו חושד מעביד כי עובדו גנב ומבקש לפטרו בשל כך וקובע: "... ועל דבר שנסתפק אם להוציא באמצע הזמן, צריך ברור לפני בית דין שיש מקום לחשוד אותו ... אבל נראה שאין לו רשות לחשדו רק כשראה שאין ממנו דברים שאפשר לחשדו בשביל זה... ואם יצא עליו קול בעיר שחשוד על הגניבה, ודאי שיוכל לשלחו בתוך זמנו..." בעניינו של שוחט אשר נטען כלפיו שגנב פוסק רבי חיים האלברשטאם (שו"ת דברי חיים, חלק א' יו"ד סימן י"א) כי ניתן להעבירו מתפקידו ומוסיף: "... אך כל זה אם היו עדים על הגניבה אך בחשוד בעלמא אין מוציאין מחזקתו... אם משום לזות שפתיים בוודאי אין להעבירו מטעם זה..." רבי יחיאל מיכל הלוי עפשטיין מסכם (ערוך השולחן, חו"מ סימן תכ"א סעיף ט): " ... וכן מי שיש לו משרת או משרתת וחושש שיגנבו ויש לו ראיות שחשודים על גניבות יכול להוציאם קודם כלות זמן שכירותם...". נמצא, כי מעביד רשאי לפטר עובד בגין גניבה כשמדובר בחשד מבוסס, וודאי מקום שקיימות ראיות לכך. חשד בעלמא ללא ביסוס, איננו עילה מספקת לפיטורים. שכר עבודה 8. בחקירתו הנגדית (עמ' 3 לפרוטוקול 29.11.99) מודה התובע, כי מיד לאחר הברור הודיעו לו שהוא מפוטר. בנסיבות אלו אין התובע זכאי לשכר עבודה לאחר יום 10.6.98. באשר לשכר עד לאותו מועד מעיד התובע כי קיבלו בהתאם למפורט בנספח ה' לתצהיר שעיבי ( עמ' 4 לפרוטוקול 29.11.94). מנספח ה' הנ"ל עולה, כי התובע קיבל ביום 13.8.98, בין היתר, את שכרו עד ליום הבירור. טענת הנתבעת, כי האיחור בתשלום נבע מטעות במערכת השכר (סעיף 16 לתצהיר שעיבי) מקובלת עלינו ועל כן, איננו מחייבים את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בגין האיחור בתשלום. סיכום 9. לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 61,641 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.6.98 ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה הינו בנוסף לסכומים שהופרשו עבור התובע בקרן הפנסיה המקיפה של "מבטחים". יתר עילות התביעה נדחות. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים