החלטה מונחת בפני בקשתה של חברת ש. רובננקו (להלן: המבקשת) כי ארחיב את צו רישום הנכסים שניתן על-ידי כנגד חברת ש.י.א החזקות בע"מ (להלן: המשיבה) ביום 12.6.01 במסגרת בש"א 13287/01 ואחיל אותו הן על גילוי מצב חשבונות הבנק של המשיבה, והן, ובעיקר, על חברות-בת שונות המרכזות את מירב פעילותה של המשיבה. המשיבה מתנגדת בתוקף לבקשה. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, וכן בתגובת המשיבה ובתגובת המבקשת לתגובת המשיבה, נחה דעתי כי יש מקום להפעיל את סמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וליתן החלטה שלא במעמד הצדדים - וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. בין הצדדים נטושה מחלוקת ארוכה לעניין שותפות בהוצאות פרוייקט בניין משותף במוסקבה. לטענת המבקשת, לא עמדה המשיבה באופן עקבי בחיוביה לפי ההסכם, דבר אשר אילץ אותה לנקוט בהליכים. בין הצדדים נחתם הסכם פשרה, אשר אין מחלוקת כי אף הוא לא כובד בידי המשיבה. הצדדים חלוקים לעניין נפקותה של הפרה זו: בעוד המבקשת טוענת כי יש בכך כדי להקים חיוב עצמאי וקצוב כנגד המשיבה, אשר יכול להיות מושא לבקשת פירוק, טוענת מנגד המשיבה כי עם הפרת ההסכם "חוזר המצב לאחור", אל הטענות ההדדיות שהיו בין הצדדים קודם לאותו הסכם. 2. ביום 11.6.01, המבקשת הגישה, בקשה למינוי מפרק זמני לחברה. בקשה זו נדחתה על-ידי, בנימוק כי אין באמור כדי לבסס מתן סעד זמני חמור כגון זה, להבדיל מטענות הנוגעות לעניין צו הפירוק הקבוע, אשר מקומן בעת הדיון בענין זה, לכשיבוא. קבעתי בהחלטתי מיום 12.6.01, כי ככל שאמור הדבר בחששות להברחת נכסים, אשר יכולים להביא לידי מינוי מפרק זמני, די בנסיבות המקרה כדי ליתן כנגד המשיבה צו רישום נכסים, אשר יאפשר למבקשת לאמוד את נכסי המשיבה ולנקוט צעדים שימנעו הברחת נכסים מכאן ואילך. 3. דע עקא, שצו רישום הנכסים הפך במהירות לזירת התכתשות חדשה בין הצדדים, כאשר המשיבה מקיימת אותו באופן חלקי בלבד, ולפחות פעם אחת נאלצתי להזהיר את חשב המשיבה, מר שטרוסברג, כי אם יוסיף להמנע מלשתף פעולה, יוטלו עליו הוצאות אישיות לדוגמא. לטענת המבקשת, אפשרה לה המשיבה רישום חלקי בלבד של נכסיה, וזאת בטענה כי אין ברשותה נכסים כלשהם, ואף הציוד המשרדי המצוי במשרדיה אינו שייך לה כולו - אלא שכל נכסיה המשמעותיים שייכים למעשה לחברות בנות, עליהם לא חל צו רישום הנכסים. זאת, בניגוד בולט לטענותיה של המשיבה בטיעוניה לעניין בקשת הפירוק, שם נטען באריכות כי אין היא חדלת פרעון, וכי יש לה נכסים משמעותיים העולים על התחייבויותיה. 4. כתוצאה מארועים אלו, הגישה המבקשת בקשה זו, בה היא טוענת כי אין כל תועלת בצו רישום הנכסים, בנסיבות המקרה, אלא אם יורחב הן לחשבונות הבנק של המשיבה והן ובעיקר לחברות הבנות. זאת גם משום שאף אליבא דהמשיבה עצמה, מרבית הפעילות והנכסים הינם בבעלותן. לעניין זה מטעימה המבקשת כי המשיבה מעמידה אותה בפני מצב שאינו צודק או הגיוני: כאשר נשאלת המשיבה לעניין נכסיה במסגרת בקשה למתן צו פירוק זמני, ענתה כי עתירת נכסים היא, ואילו כאשר נשאלת היא לנכסיה במסגרת צו רישום נכסים, הופכת היא לחסרת כל כמעט, וטוענת כי אף הציוד המשרדי במשרדיה אינו בבעלותה - כל זאת תחת חסות עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, מוסיפה המבקשת וטוענת כי רבות מאותן חברות נשוא הבקשה (להלן: חברות הבת) נשלטות ב100%- בידי המשיבה, שהינה חברת החזקות, המנהלת את פעילותה על-ידי חברות בת, וכמו כן, הדירקטורים המכהנים בהן הינם, ברובם המכריע, בני אותה המשפחה השולטת במשיבה עצמה. טענות המשיבה; 5. עצם הבקשה הינה שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן כל מטרתה אינה אלא "דיג" שנועד כדי למצוא הוכחות לבקשת הפירוק, וכן גילוי סודות עסקיים של המשיבה. 6. צו רישום נכסים כשמו כן הוא, הא ותו לא, ואין בו בכדי לתת מתן זכות עיון במסמכים, כגון חשבונות בנקים. 7. חברות הבת הינן ישויות משפטיות עצמאיות לכל דבר ועניין, כך שנשוא הבקשה הינו למעשה הרמת מסך, דבר השמור אך ורק למקרים קיצוניים, והמקרה הנוכחי אינו כזה. עד כאן העובדות ולהלן החלטתי; 8. הסעד נשוא בקשה זו הינו למעשה "הרמת מסך" חלקית בתוך אשכול חברות. מהות הסעד דנן אינו חיוב (בשלב זה) של חברת אם בחובות חברת הבת ולהיפך. מדובר בבקשה לרישום נכסים של חברות הבת מכח הליכי פירוק המתנהלים כנגד חברת האם, במסגרתם ניתן סעד זה כסעד ביניים במקום הסעד הדרסטי של מינוי מפרק זמני. אי לכך, עולות במסגרת הבקשה דנן שאלות הנוגעות הן להלכות השונות של הרמת המסך בין "אברי גופו" השונים של קונצרן, והן למהותו והיקף פרישתו של סעד רישום הנכסים. 9. מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט (1999), הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר. המצב הינו מורכב יותר כאשר מדובר בכיסי העושר של חברות הקשורות זו לזו במסגרת קונצרן, ולא בקו התיחום בין כיסי העושר של חברה ובעלי המניות בה. מדובר ביחסים בין ישויות משפטיות, זאת כאשר שרשורי חברות וקונצרנים הינם חלק בלתי נפרד מהכלכלה המודרנית. בעניין זה, מספר גישות שמצאו ביטויין בתיאוריה ובפסיקה, כאשר התפיסה השלטת הינה "גישת ביניים", אשר מבקשת לאזן בין שני אלו: א. כיבוד הרצון וחופש החוזים המתבטא ביצירת ישויות משפטיות נפרדות המאוגדות כקונצרן תחת חברה גדולה אחת. ב. מניעת ניצול לרעה של עקרון הישות המשפטית, תוך הסתמכות פורמליסטית על ישויות משפטיות נפרדות, אשר אין להן קיום כלכלי נפרד במציאות חיי המעשה, ומטרתן העקרית אינה אלא להקשות על הנושים שלא כדין. 10. עולה כי גישת הביניים תנסה לאבחן בין מצב בו הקונצרן הינו זירת פעילותן של חברות המשמשות כמוקדי רווח עצמאיים בעיקרם. אלה המסתמכים, בין היתר, גם על יחסי הקרבה של הקונצרן לפעילותם (הכוללים גם עסקאות שלא היו מתבצעות בין חברות זרות). זאת, לבין מקום בו עקרון זה אינו מתקיים, אלא המצב בפועל דומה יותר למצב של "גוף" ו"אברים", אשר אין להם קיום עצמאי, או שאין הם אלא צינור ביצוע של חלק מפעילות חברת אם. עמד על כך היטב כב' השופט לויט, בפסק דינו בעניין ת"א 1478/89 מירון אורן נ' שם טוב, פ"מ תשנ"א(3), 239: "מקום שלחברת הבת אין זכות קיום עצמאית, והיא נועדה לשמש צינור לחברת האם, ותו לא, אזי לפי חוקי טקסס, מותר לנושה של חברת הבת לפעול נגד חברת האדם לגביית חוב המגיע לו... וזה גם הדין בישראל". הרציונל העומד מאחורי פסיקה זו הינו כי ניהול חברת הבת כ"שלוחה" גרידא בידי חברת האם נחשב לניצול לרעה של מסך ההתאגדות, היכול בנסיבות מסויימות להצדיק את הרמת המסך. זאת גם מכח עקרון תום-הלב והפרשנות התכליתית, אשר עויינים, מעצם מהותם, להצמדות למושגים פורמליסטיים-טכניים, ואינם משקפים את המציאות בשטח ו/או נועדו לאפשר לבעליהם להתחמק מתוצאות מצג שיצרו. 11. דר' א' חביב-סגל מסכמת בספרה "דיני חברות", בעמוד 265, רשימה של שיקולי עזר שניתן לבדוק כאשר שוקל בית המשפט האם להרים את המסך בין חברות קשורות: א. מי מינה את מנהלי העסקים של חברת הבת? ב. האם החברה האם היא "המח המפעיל" של העסק? ג. האם רווחי חברת הבת מופקים ממומחיותה ומשיקול דעתה של חברת האם? ד. האם החברה האם שולטת בעסקיה של חברת הבת? ה. האם חברת האם היא בעלת יכולת החלה לגבי הונה של חברת הבת? ו. האם שליטתה של חברת האם בחברת הבת היא אפקטיבית ומתמדת? 12. די, לשיטתה של דר' חביב-סגל, בתשובה חיובית על חלק משאלות אלו, כדי שתהיה הצדקה להרמת המסך בין החברות הקשורות. דומה, כי הלכה זו נכונה, ויש לאמצה. כמו כן, כפי שקבעתי בהחלטתי בפש"ר 1575/00 בש"א 22124/00 קוי אשראי לישראל, קיים הבדל מהותי בין ישות משפטית נפרדת המשמשת כמוקד רווח עצמאי, לבין "קבלן ביצוע" או "זרוע ביצועית גרידא", המסתתרת תחת כסות פורמלית של ישות משפטית נפרדת. 13. נכון וצודק במיוחד להרים מסך בין חברות קשורות כאשר מתקיימת הפרדה בין "היד החותמת" לבין "היד המחזיקה בארנק". כוונת הדברים הינה למצב בו מאופן התאגדות הקונצרן יוצא, כי המתקשרים עמו מוצאים עצמם, בסופו של יום, עומדים אל מול ישות משפטית ריקה מנכסים, כאשר הנכסים עצמם נמצאים בחברות קשורות אשר השימוש בעקרון הישות המשפטית הנפרדת, בפועל, נועד להרחיק אותם מהישג ידו של הנושה. אין צורך להכביר מילים על הסכנה שבמצב זה, ועל היכולת הכמעט "מפתה" שהוא טומן בחובו להתנערות שלא כדין מחובות. זאת, מתוך מחשבה כי גם אם בסופו של דבר יוצא צו פירוק ל"יד החותמת", לא יאחז המפרק בידו אלא ישות משפטית ערטילאית ריקה מנכסים. מצב זה הינו בלתי נסבל, ולכן, יש מקום, במקרים אלו, לחזור אל המושכלות שנקבעו בע"פ 173/75 מדינת ישראל נ' בן-ציון, פד"י ל(1), 119, אשר דימה את הקונצרן ל"גוף וחלקיו", אשר אין ביניהם הפרדה אמיתית. 14. כמו כן, מן הראוי, בנסיבות מתאימות, להרים מסך בין חברות קשורות גם כאשר קיימת הפרדה מלאכותית בין "היד המזיקה" לבין "הארנק המפצה", וזאת על-ידי הפרדת הפעילות היכולה לגרום נזקים מהנכסים לצדדים שלישיים, בין אם מדובר בהרחקתם ע"י שרשור חברות, ובין אם מדובר בקונצרן הבנוי בשיטת "צמיג אל-תקר" שכולו עשוי מקשה של תאים קטנים, המופרדים זה מזה בקרום של ישות משפטית נפרדת, וברור כי אף אחד מהם אינו מסוגל לשאת באופן סביר בסיכונים הנובעים לצדדים שלישיים מפעילותו. כך למשל, מצאה לנכון הפסיקה האמריקאית להרים את המסך בחברת מוניות, אשר איגדה כל מונית כישות משפטית נפרדת בצורה כזו שכאשר דרסה אחת המוניות אדם, לא יכול היה הניזוק להפרע אלא ממונית, אשר מוטל עליה בלוא הכי שעבוד ספציפי לטובת צד ג'. 15. במקרה דנן, עסקינן, כאמור, לא בהרמת מסך ממש, אלא ב"הסטת המסך" לצורך רישום נכסים. סעד רישום הנכסים הינו, כידוע, סעד-ביניים אשר נועד למנוע את הדילמה העומדת בפני בית משפט של פירוק, כאשר הוא מתבקש למנות מפרק זמני לחברה שעודה פעילה, אלא שמתעורר בלב בית המשפט חשש כי היא עוסקת בהברחת נכסים מפני נושיה. לא פעם, טרם תחילת השימוש בסעד רישום הנכסים, עמד בית המשפט בפני בחירה שכל אחת מהאפשרויות הצפונות בה עשויה לגרום עוול ולקפח זכויות שבדין: א. אם ימונה מפרק זמני לחברה שעודה פעילה, וזאת בשל טענות לא מדויקות שעלו בבקשת הסעד במעמד צד אחד, הרי יש בכך לעיתים קרובות משום הנחתת "מכת מוות" על חברה פעילה. ב. אם לא ימונה מפרק זמני, הרי שעלולה להתבצע הברחת נכסים שתעמיד את הנושים בבוא היום בפני שוקת שבורה וקופה ריקה. 16. יוצא, כי סעד רישום הנכסים, מלבד היותו מעין "פשרה" בין האינטרסים הנוגדים, בא גם כדי להאיר את עיניו של בית המשפט אודות מצבה האמיתי של החברה, דבר העשוי להקל את ההכרעה הן בבקשת הפירוק הזמני, והן בבקשת הפירוק הקבוע. רישום הנכסים בא גם, ובעיקר, בכדי להניח לעיני בית המשפט תמונה שלמה ומהותית על מצב החברה. מוטל על עורך הדין המבצע את הרישום לעורכו בהגינות, תוך המנעות מלהזיק לחברה (כגון ע"י הדלפת פרסומים בלתי מחמיאים לעיתונות). מעבר לכך, אין פסול אינהרנטי בכך כי רישום הנכסים ישמש, בסופו של יום, גם בכדי לבסס את טענת הנושה כי החברה חדלת פרעון - כל עוד אין הנושה נוטל לעצמו אגב כך חירות שלא כדין, שאינה מתבקשת ממהותו של הצו עצמו. אין חולק, כי רישום נכסי חברה אינו עולה לכדי הפגיעה הכרוכה במינוי מפרק. קל וחומר, אין הוא מתקרב כלל ועיקר למידת הפגיעה הכרוכה בהרמת מסך במובנה הקלאסי, של חיוב בעלי המניות בחובות החברה, ואף לא למידת הפגיעה הכרוכה בהרמת מסך בקונצרן, אשר משמעותה חיוב בפועל של חברת הבת בחובות חברת האם, ולהיפך. יוצא מכך, כי ניתן להקיש לעניין "הסטת המסך" הקשורה ברישום נכסים המורחב לחברות קשורות מהיחסים שבין מינוי מפרק זמני בפועל לבין צו רישום נכסים. לצורך מינוי מפרק דרושה רמת הוכחה גבוהה מאד של סכנת הברחת נכסים ו/או העדפת נושים שלא כדין העשויה לגרום נזקים בלתי הפיכים למבקש. לעומת זאת, לצורך רישום נכסים, די בחשד ממשי וסביר, קרי, המדובר ברמת הוכחה נמוכה יותר באופן ניכר. כך צריכים להיות היחסים אף בין "הרמת המסך" הכרוכה בשבירת קוי ההפרדה של אישיות משפטית נפרדת לשם חיוב בפועל בחובות ישות אחרת, ל"הסטת המסך" הכרוכה ברישום נכסים גרידא. 17. עיון בנסיבות המקרה דנן, מעלה כי מדובר במקרה מובהק בו צודק ונכון לאפשר את הרחבת צו רישום הנכסים לחברות הבת של המשיבה. מעיון בתגובות הצדדים, עולות בבירור בהעדר מחלוקת רצינית העובדות הבסיסיות הבאות: א. המשיבה הציגה בפני רושמי הנכסים מצג כאילו היא ריקה מנכסים, וכל נכסיה שייכים לחברות בת - כולל אף ציוד משרדי המצוי במשרדיה שלה(!). זאת בניגוד גמור לאמור בהתנגדותה למינוי מפרק זמני, שם טענה באריכות כי הינה חברה פעילה ורבת נכסים. כך עולה חשד ניכר ומהותי, כי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת אינו מהווה למשיבה אלא "מחיצה גמישה". רוצה, מסתתרת היא מאחוריה כדי למנוע רישום נכסים. רוצה, היא מרימה אותה וטוענת כי הנכסים ברשותה ובשליטתה. זאת בעוד אילו היה בית המשפט מקבל את טענת "העדר הנכסים" אף בבקשה למינוי מפרק זמני, לא היה מנוס מלקבוע כי בחברה חדלת פרעון עסקינן. אין צדק או הגיון, כי יותר לצד מתדיין לנקוט אסטרטגיה אשר כזו בטיעוניו. דומה, כי הדבר אינו עולה בקנה אחד אף עם תקנות סדר הדין האזרחי, אשר אינן מתירות לצד למשפט לטעון טענות עובדתיות סותרות במסגרת כתבי-בית דין. אותו רציונל חל אף על שתי בקשות הכרוכות זו בזו בין אותם צדדים (להבדיל מהודעות צד ג'), אשר שתיהן עוסקות בצדדיה השונים של בקשת הפירוק אשר הוגשה כנגד המשיבה. ב. רבות מחברות הבת נתונות ל100%- שליטה של חברת האם, כעולה מתדפיס רשם החברות שצורף לבקשה, התדפיס לא הוכחש ולא נסתר בעניין זה. כמו כן, עולה מהתדפיס כי אותם אנשים משמשים כדירקטורים של חברות הבת דנן. ג. מעל הכל, עולה בנסיבות המקרה חשש רציני להפרדה בלתי-כשרה בין "היד החותמת" לבין "הארנק" ככל הנוגע להתדיינות מול נושים. אין חולק, אף לשיטת המשיבה, כי בחברת אחזקות עסקינן, אשר בעוד היא משמשת כ"מח" היוצר התחייבויות, הרי רוב פעילותה מתבצעת דרך חברות קשורות. המשיבה עצמה מחזקת בכך את החשדות כנגדה, תחת להפריכן. 18. מסיבות אלו, אין מנוס מלקבוע, כי מתקיימת רמת חשד מהותי המספיקה לצורך הרחבת צו רישום הנכסים לחברות הבת, אף אם יש בכך אלמנטים של "הרמת מסך", או "הסטת מסך", תוך פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. 19. שאלת חשבונות הבנקים והיקף פרישת צו רישום הנכסים: צו רישום הנכסים נועד גם כדי לתת לבית המשפט תמונה שלמה ומדוייקת, ככל האפשר, של מצב החברה, על מנת לבדוק האם ועד כמה יש בסיס לבקשת הפירוק (הזמני והקבוע) כנגדה. מן המפורסמות הוא כי הגדרת המושג "נכסים" אינו כולל אך ורק נכסים ממשיים. גם כספים וזכויות אובליגטוריות (כגון אלו הקיימות בחשבון בנק), וכן מושגים שונים מתחום הקניין הרוחני נכללים בהגדרת המושג "נכסים". זאת קל וחומר לענייו צו שתכליתו למנוע הברחת נכסים, ותהיה על מצב החברה. תוצאה אבסודרית תגרם, אם צו רישום נכסים יוכל לעקוב אחרי רהיטי החברה, אולם לא אחרי נכסי קניין רוחני כגון טכנולוגיה שברשותה - נכסים אשר לא פעם הינם עיקר נכסי החברה. אין בכך כדי להתיר לחברה מתחרה לבלוש שלא כדין אחרי סודות מסחריים של החברה שברישום - אלא, שפירוש צו הרישום לפי תכליתו עשויה להביא לפירוש מצמצם במידת-מה של המושג "סוד מסחרי". זאת כך שיכלול את הגרעין הקשה בלבד של המושגים העשויים לשמש כסודות מסחריים, כגון תוכניות פיתוח של החברה, רשימת לקוחות, יסודותיה והרכבה של טכנולוגיה של החברה (להבדיל מעצם קיומה), וכ"ו. אלא שמעצם מהותו של צו רישום הנכסים מתחייב, בדרך כלל, כי במקום בו קיימת חובה לחשוף דבר-מה בכדי לוודא קיומו ושוויו הכללי של נכס, הרי מושג הסוד המסחרי יצטרך לסגת לאחור. מן הראוי לציין, כי אין באמור לעיל בכדי להתיר למבקשת הרישום, שימוש כלשהו באותו מידע או ניצולו לטובתה בכל דרך אחרת. כמו כן, אין זה מן הנמנע להסיק, כי על עורך הדין המבצע רישום נכסים חלה חובת ההגינות המוגברת המוטלת על פקיד בית משפט (כגון מפרק זמני), דבר העשוי, בנסיבות מסויימות, לאלצו שלא לחשוף פרטים מסוימים שגילה ללקוחו, אלא באישור בית המשפט. קל וחומר, שאין הוא או לקוחו רשאים להדליף לאיש פרטים שגילו, כדי לגרום נזק לעסקיה של החברה שברישום. 20. מכל האמור לעיל, יוצא כין דין הבקשה להתקבל על שני חלקיה, בסייגים הבאים: א. צו רישום הנכסים מורחב לכל החברות המופיעות בנספח א' לבקשה, אשר מידת השליטה של המשיבה בהן עולה לכדי 75% ומעלה. עבור כל חברת-בת אחרת, יהיה על המבקשת להגיש בקשה נפרדת ומנומקת, בה תסביר מדוע מתקיימים לגביה אותם עקרונות המצדיקים הרחבת סעד הרישום. ב. צו הרישום יחול אף על מסמכים, קניין רוחני וזכויות אובליגטוריות, במידה והם מהווים את דרך הגישה לנכסים מהותיים של החברה, שאינם בגדר "סוד מסחרי" במשמעותו הדווקנית, לפי העקרונות שהותוו בהחלטה זו. 21. היות ואין בפני היום בקשת הפירוק העיקרי, לא מצאתי מקום לפסוק במחלוקת הנטושה בין הצדדים לעניין היקף חובותיה של המשיבה כלפי המבקשת, אם חובות כאלו קיימים כלל ועיקר. בשולי הדברים אעיר, מבלי להכריע בדבר, כי בדרך-כלל, משנחתם הסכם פשרה המבסס חבות בתשלום, הפרתו מקימה כנגד המפר את אותה חבות בתור חוב עצמאי. זאת, בלא שיוכל למצוא מקלט במחלוקות המשפטיות והעובדתיות אשר קדמו להסכם הפשרה ולטעון הפרתו הוא את הסכם הפשרה איינה אותו חד צדדית כאילו "לא היו דברים מעולם", ואין עוד להסכם נפקות כלשהי. מדיניות כזו תביא להכשלת המטרה הרצויה לעודד צדדים להגיע לפשרות, תוך הסתמכות על סופיותן - דבר אשר בית משפט לא יטה לאשר, אלא בנסיבות מיוחדות. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח בצרוף מע"מ צמוד מהיום ועד לתשלום בפועל. צווים