תקנה 36 לתקנות ניירות ערך דוחות תקופתיים מיידיים

פסק דין השופטת ד' ברלינר: א. התכוף חרושת ברזל בע"מ (להלן: התכוף) היא חברה ציבורית אשר מניותיה נסחרות בבורסה. מערער מס' 1, יוסף מהרשק, היה בתקופה הרלוונטית, שנת 93-1992, יו"ר ועדת המנהלים של התכוף ובעל מניות בה. מערער מס' 2 הוא בנו של מערער 1 ושימש באותה תקופה כדירקטור בהתכוף וכן בעל מניות. התכוף עסקה בייצור מכליות המשמשות להובלת נוזלים (דלק, כימיקלים, חלב וכו') וכן בייצור ציוד לכיבוי אש ופיזור הפגנות. בשנת 1992 ניהלה התכוף משא ומתן עם חברות אחרות להקמת מפעל בבאר שבע לייצור ושיקום של קרונות, נגררים ומרכבים (להלן: המפעל). בתאריך 13.12.92 נענתה מינהלת מרכז ההשקעות שבמשרד המסחר והתעשיה לבקשתה של התכוף להעניק למפעל מעמד של מפעל מאושר, ולאשר לו תוכנית השקעות בסך כולל של 4,800,000 ש"ח. בכתב האישום שהוגש נגד המערערים בבית משפט השלום בתל אביב טענה המדינה, כי המערערים ביצעו שתי עסקאות במניות התכוף, תוך עשיית שימוש במידע שהיה בידיהם והמתייחס למשא ומתן בקשר להקמת המפעל, ולאישור של משרד המסחר והתעשיה כמפורט לעיל. עוד טענה המדינה, כי המערערים לא דיווחו במועד לרשות לניירות ערך ולבורסה על המשא ומתן כמו גם על אישור מינהלת ההשקעות. המערערים הואשמו, לפיכך, בביצוע שתי עבירות של עשיית שימוש במידע פנים על-ידי איש הפנים, עבירה על סעיף 52(ג) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק או חוק ניירות ערך). באשר לאי הדיווח במועד, הואשמו המערערים בשתי עבירות על סעיפים 53(ג)(8), 53(ד) וסעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך בקשר לאי קיום הוראות סעיף 36 לחוק (חובת דיווח של תאגידים) ובקשר עם תקנות 30 ו-36 לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים מידיים), התש"ל-1970. לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית משפט קמא (כב' השופטת י' אמסטרדם), את המערערים בעבירה אחת על סעיף 52(ג) וכן בהפרה אחת של חובת הדיווח. הערעור שבפנינו הוא ערעורם של המערערים על ההרשעה החלקית הנ"ל. ב. חלק לא מבוטל מן העובדות הרלוונטיות לא היו שנויות במחלוקת. העובדות פורטו בכתב האישום ובדיעבד נקבעו כממצא בהכרעת הדין של בית משפט קמא, כדלקמן: 1. התכוף נוסדה בשנת 1968 על ידי מערער 1, ובשנת 1981 הונפקה בבורסה והפכה לחברה ציבורית; 2. כאמור, התכוף עסקה בייצור מכליות המשמשות להובלת נוזלים וכן בייצור ציוד כיבוי אש ופיזור הפגנות. מאז שנת 1989 ביצעה התכוף עבודות בדק ואחזקה של קרונות רכבת עבור חברה בשם כתר תובלה בע"מ (להלן: כתר תובלה) שהיא חברת בת של חברת מפעלי תובלה בע"מ (להלן: מפעלי תובלה). 3. המערערים 1 ו-2 הינם אנשי פנים בהתכוף כמשמעות מושג זה בסעיף 52(א) לחוק. 4. באפריל 92 הגיש מערער 2 בשם חברה בשם דו-מהר תעשיות בע"מ (להלן: דו-מהר), בקשה למרכז ההשקעות של משרד המסחר והתעשיה להכיר בתוכנית הצעה לייצור ושיקום קרונות נגררים, מרכבים ומוצרי מתכת שונים כתוכנית מאושרת לפי חוק עידוד השקעות הון, תשי"ט-1959. כאשר הגיש מערער 2 את הבקשה הנ"ל למשרד המסחר והתעשיה הוא היה בעל 50 אחוז ממניות דו-מהר. ביוני 1992 הצטרפה גם חברת כתר תובלה לבעלי המניות בדו-מהר באופן שהמניות בחברה זו הוחזקו על ידי מערער 2, כתר תובלה, ואדם נוסף בשם דוד וידבסקי. 5. ממחצית שנת 1992 החלו התכוף, מפעלי תובלה וחברה נוספת בשם עמית תעשיה מקומית בע"מ (להלן: עמית) לנהל משא ומתן להקמת שותפות בשם מ.ת.ר - מפעל תעשיות רכבת (להלן: מ.ת.ר). 6. באוקטובר 92 החלו פרקליטי הצדדים להחליף טיוטות הסכם; 7. באוקטובר 92 מכרו המערערים, במהלך מסחר בבורסה, מניות של התכוף בסך של כ-70,000 ש"ח; 8. בתאריך 13.12.92 אישר מרכז ההשקעות את בקשת חברת דו-מהר להכיר בתוכנית השקעות ומסלול מענקים ברכוש קבוע בסך 4,800,000 ש"ח, שעניינה ייצור ושיקום קרונות נגררים ומרכבים ומוצרי מתכת שונים. האישור הובא לידיעת מערער 2 בו ביום. האישור הנ"ל, שניתן לחב' דו-מהר, הוסב בתאריך מאוחר יותר למ.ת.ר. לשם הבהרה וליתר דיוק: בתאריך 23.03.93 ניתן אישור של מרכז ההשקעות למ.ת.ר; 9. בתאריך 17.12.92 רכשו המערערים 100,000 ש"ח מניות ע"נ של התכוף מחוץ לבורסה תמורת 400,000 ש"ח; 10. בתאריך 04.02.93 הורו המערערים לרכוש עבורם עוד 100,000 ש"ח מניות ע"נ של התכוף תמורת 405,000 ש"ח. בשני המקרים נרכשו המניות ממנהל תיקי השקעות בשם יובל לובינסקי, בעסקה מחוץ לבורסה. 11. בתאריך 18.02.93 הודיעה חברת התכוף לרשות לניירות ערך ובורסה על הסכם השותפות שהוליד את מ.ת.ר; 12. בתאריך 19.02.93 עלו שערי מניות התכוף ב-40 נקודות, עליה זמנית בלבד שכן מיד לאחר מכן ירד שער המניות. ג. בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו, החלו המערערים את טיעוניהם בנושא העבירה על-פי סעיף 36 לחוק ניירות ערך, דהיינו, העבירה של אי דיווח. המדינה בתשובתה, התאימה עצמה לסדר הדברים כפי שהוכתב על ידי הסניגורים, ולפיכך אלך גם אני בסדר זה. וזה נוסחו של סעיף 36 לחוק: "(א) תאגיד שניירות ערך שלו הוצעו לציבור על פי תשקיף חייב להגיש לרשות ולרשם דוחות או הודעות לפי פרק זה כל עוד ניירות הערך שלו נמצאים בידי הציבור; תאגיד שניירות ערך שלו נסחרים בבורסה או רשומים בה למסחר חייב להגיש דוחות או הודעות לפי פרק זה לרשות, לרשם ולבורסה." (ב) שר האוצר יתקין לפי הצעת הרשות ... תקנות בדבר הפרטים שיש לכלול בדוחות או בהודעות האמורים, צורתם ומועדי עריכתם והגשתם, לרבות פרטים שיש לכלול בדוחות או בהודעות האמורים לפי מיטב ידיעתם של דירקטורים בתאגיד." שר האוצר אכן התקין תקנות הנזכרות אף הן בכתב האישום, והכוונה לתקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומידיים), התש"ל-1970 (להלן: התקנות). בכתב האישום יוחסה למערערים העבירה על פי סעיף 36 לחוק ביחד עם תקנות 30 ו-36 לתקנות. תקנה 30 קובעת, כי "תאגיד יגיש דוחות מיידיים על האירועים המפורטים בפרק זה". מתוך האמור ב"פרק זה", הרלוונטית לענייננו היא תקנה 36 אשר במתכונתה הנוכחית דורשת כי: "א. בדוח יובאו פרטים בדבר כל אירוע או ענין החורגים מעסקי התאגיד הרגילים בשל טיבם, היקפם או תוצאתם האפשרית ואשר יש להם או עשויה להיות להם השפעה מהותית על התאגיד, וכן בדבר כל אירוע או ענין שיש בהם כדי להשפיע באופן משמעותי על מחיר ניירות הערך של התאגיד." המדינה טענה, כי קבלת אישור מרכז ההשקעות להעניק למפעל שעתיד היה לקום מעמד של מפעל מאושר ולאשר לו תוכנית השקעות; וכן ניהול המשא ומתן להקמתה של מ.ת.ר והתקדמותו, הם בבחינת "אירועים שאירעו שלא בדרך העסקים הרגילה של התאגיד שעשויים היו להשפיע על רווחיותו, רכושו או התחייבויותיו." (ראה סעיף 5ד לכתב האישום). משכך, חייבים היו המערערים להגיש לרשות לניירות ערך ולבורסה דיווח מיידי ומשלא עשו כן עברו את העבירה המיוחסת להם. במאמר מוסגר אעיר, כי תקנה 36 עברה שינוי בשנת תש"ס, הנוסח בכתב האישום "צמוד" לנוסחה הקודם של התקנה, והדיון על כך יורחב בהמשך. ד. בית משפט קמא זיכה את המערערים מהעבירה של אי דיווח ככל שהדברים אמורים בדיווח על קבלת אישור מרכז ההשקעות. הנימוק לזיכוי נעוץ בכך שהאישור ניתן, מלכתחילה, לדו-מהר ולא למ.ת.ר או להתכוף, ורק מאוחר יותר, בתאריך שאינו רלוונטי לעבירות המיוחסות למערערים, הוסב למ.ת.ר. בלשונה של כב' השופטת קמא: "בתאריכים הרלוונטיים, 17.12.92 ו-04.02.93 היה עדיין אישור מרכז ההשקעות על שם חברת דו-מהר שהרי עוד טרם נרשמה שותפות מ.ת.ר אצל רשם השותפויות ... על אף זאת מצאו הנאשמים לנכון כבעלי השליטה בחברת התכוף לדווח בפרסום מיידי, בתאריך 18.02.93, כי התקבל אישור מרכז ההשקעות לשותפות מ.ת.ר. הפרסום מלמד על הלך נפשם של הנאשמים אך מבחינה משפטית - לא קמה חובת דיווח לחברת התכוף על אישור מרכז ההשקעות לתאגיד אחר." (עמ' 1065 להכרעת הדין). ובהמשך: "כבר צויין כי לא קמה לחברת התכוף החובה לדווח על אישור שניתן לתאגיד אחר והפרסום שנעשה היה שלא כדין." (עמ' 1074 להכרעת הדין). המדינה לא ערערה על הזיכוי החלקי מעבירת אי הדיווח בשל אישור מרכז ההשקעות, ולפיכך אין מקום לדיון בקביעתה זו של כב' השופטת קמא. ה. המערערים הורשעו בעבירת אי הדיווח, ככל שהדברים אמורים במשא ומתן להקמתה של מ.ת.ר. בית משפט קמא קבע, כי המשא ומתן להקמת שותפות מ.ת.ר "הבשיל" בתאריך שקדם לביצוע העסקה השניה של קניית המניות. כפי שצויין לעיל, העסקה השניה בוצעה בתאריך 04.02.93. על פי חומר הראיות שהיה בפניה, קבעה כב' השופטת קמא, כי בתאריך 25.01.93 הבשיל המשא ומתן באופן שחייב דיווח עליו, ולפיכך בוצעה העבירה של אי דיווח בהתייחס לתאריך 04.02.93. בלשונה של כב' השופטת קמא: "על פי אמות המידה הנ"ל, בתאריך 17.12.93 המשא ומתן להקמת שותפות מ.ת.ר טרם הבשיל ובהעדר מרכיב מהותיות - לא קמה חובת הדיווח על משא ומתן זה בעת ביצוע רכישת העסקה הראשונה. לעומת זאת קמה חובה לחברת התכוף לדווח על המשא ומתן להקמת שותפות מ.ת.ר בטרם בוצעה העסקה השניה בתאריך 04.02.93." (עמ' 1075 להכרעת הדין). בהודעת הערעור תוקפים באי כוח המערערים את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. לטענתם, גם בתאריך 25.01.93 לא הבשיל המשא ומתן ולא היה מקום, על כן, לדווח עליו. אולם, עוד לפני הדיון בקביעות העובדתיות מעלים באי כוח המערערים טענה משפטית שאם תתקבל יש בה, לדעתם, כדי להביא לזיכויים של המערערים מעבירת אי הדיווח, וזאת בלי קשר לממצאיה העובדתיים של כב' השופטת קמא, כאמור לעיל. ו. הטענה המשפטית מתייחסת לתיקונה של תקנה 36(א) לתקנות. תקנה 36, כשנוסחה בתאריכים הרלוונטיים, הגדירה אירוע מיוחד כ"אירוע שארע שלא בדרך העסקים הרגילה של התאגיד והשפיע או עשוי להשפיע באופן מהותי על רווחיות התאגיד, רכושו או התחייבויותיו". המשא ומתן שקדם להקמת מ.ת.ר הוא אירוע העומד בקריטריונים שנקבעו בתקנה זו, שעל כן טענה המדינה שעל המערערים היה לדווח על קיומו. בשנת תש"ס תוקנו התקנות. תקנה 36(א) הנוכחית כבר צוטטה לעיל, אולם למען הבהירות תצוטט להלן פעם נוספת במלואה, כדלקמן: "(א) בדוח יובאו פרטים בדבר כל אירוע או ענין החורגים מעסקי התאגיד הרגילים בשל טיבם, היקפם או תוצאתם האפשרית ואשר יש להם או עשויה להיות להם השפעה מהותית על התאגיד, וכן בדבר כל אירוע או ענין שיש בהם כדי להשפיע באופן משמעותי על מחיר ניירות הערך של התאגיד. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), רשאי תאגיד לעכב הגשת דוח מיידי על אירוע או ענין כאמור בה, כולו או מקצתו, אם הגשתו עלולה למנוע השלמת פעולה של התאגיד או עסקה שהתאגיד צד לה או שיש לו ענין בה, או להרע באופן ניכר את תנאיה, ובלבד שלא פורסם ברבים מידע בדבר אותו אירוע או ענין...". טענתם המשפטית של המערערים אינה מתמקדת בהשוואה שבין נוסח תקנה 36(א) הקודם לנוסח הנוכחי, כי אם בהוספתה של תקנה 36(ב). על פי האמור בתקנה זו רשאי, כאמור, תאגיד לעכב הגשת דוח מיידי על אירוע, אם הגשתו של הדוח, עלולה למנוע השלמת פעולה או עסקה שהתאגיד צד לה. לדעת באי כוח המערערים: תקנה 36(ב) המאפשרת לתאגיד לעכב את הדיווח על משא ומתן שלא הושלם, מבטלת למעשה את העבירה של אי דיווח המתבססת על תקנה 36(א): "הדרישה הספציפית למתן הודעה על ניהול משא ומתן בוטלה ולחברות הוענק שיקול דעת בעניין גילוי אירוע או עניין" (סעיף 14 להודעת הערעור). כיוון שכך, חלים לענין זה סעיפים 4 או 5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שעניינם ביטול העבירה לאחר עשייתה (סעיף 4) או שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה (סעיף 5). כל אחד משני הסעיפים הללו, מבטל את אחריותם הפלילית של המערערים גם אם מלכתחילה, על-פי נוסחה המקורי של התקנה, היה מקום להרשעתם. לפיכך, לדעת ב"כ המערערים, היה מקום לזכות את המערערים מעבירת אי הדיווח. בהודעת הערעור מלין ב"כ המערערים על כך שבית משפט קמא "התעלם מהשינוי המהותי ביחס לחובת הדיווח על ניהול משא ומתן" (ראה סעיף 9 להודעת הערעור). השינוי בתקנות נעשה בפרק הזמן שבין מתן הכרעת הדין לבין מתן גזר הדין. בגזר הדין התייחסה כב' השופטת קמא באריכות רבה לנושא השינוי בחוק, ולכך אתייחס להלן. ז. לגופו של ענין, נראית לי בנושא זה טענתם של ב"כ המערערים ואציע לחבריי לקבל את הערעור בנקודה זו ולזכות את המערערים כליל מן העבירות של אי דיווח. (כזכור, בכתב האישום יוחסו למערערים שתי עבירות בנושא זה; מאחת מהן זוכו המערערים, והצעתי היא לזכות אותם גם מן העבירה הנוספת). ואלו נימוקי: תקנה 36(ב), שהוספה בתש"ס, מבהירה כי תאגיד רשאי לעכב הגשת דו"ח. שיקול הדעת לענין העיכוב נתון לתאגיד, כאשר הנימוקים לעיכוב מקורם בחשש שמא הדיווח המוקדם ימנע השלמת העסקה או הפעולה, או יביא להרעת תנאיה. לענייננו: דיווח על המשא ומתן להקמת מ.ת.ר, לפני השלמתו, יכול, לכאורה, למנוע השלמת העסקה או להרע באופן ניכר את תנאיה. לפיכך, הנתונים העובדתיים בתיק זה עומדים, לכאורה, בקריטריונים המנויים בתקנה 36(ב). כדי להסיר כל ספק אומר, כי לא היתה טענה, על אחת כמה וכמה, לא היתה קביעה של בית משפט קמא, לפיה העובדות הרלוונטיות אינן עולות בקנה אחד עם האמור בתקנה 36(ב) החדשה באופן שלא ניתן ליישם את הוראת תקנה זו על המצב העובדתי. ואם המצב העובדתי אינו עומד בעוכרי הנאשמים להחלת תקנה 36(ב), ממילא פתוחה הדרך לעשות שימוש בסעיפים 4 ו-5 לחוק העונשין - מה ראתה כב' השופטת קמא שלא ללכת בדרך זו? ההסבר, מפיה של כב' השופטת קמא, מצוי גזר הדין, עמ' 1107-1108, כדלקמן: 1. חובת הדיווח לא בוטלה גם לאחר כניסתה לתוקף של תקנה 36(ב) החדשה, "... חובת הדיווח על משא ומתן כמפורט לעיל עדין קיימת" (עמ' 1108); 2. סעיף 4 לחוק העונשין אומר: שאם נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; 3. חובת הדיווח לא התבטלה - לכן אין לומר כי בוטל האיסור עליה; 4. לפיכך, סעיף 4 אינו חל. בהמשך, עוברת כב' השופטת קמא לדון בסעיף 6 לחוק העונשין, שזו לשונו: "עבירות שהזמן גרמן הוראות סעיפים 4 ו-5 לא יחולו על עבירה לפי חיקוק שנקבע בו או לגביו שיעמוד בתוקפו לתקופה מסוימת או שנובע מטיבו שהוא נתון לשינויים זמן לזמן." הנימוק המרכזי שבשלו נדחתה טענת המערערים בדבר ביטול אחריותם הפלילית, מתבסס על קביעתה של כב' השופטת קמא, כי תקנה 36(ב) היא בבחינת הוראת שעה שעל כן הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 6 לחוק העונשין. לענין זה אתייחס בהמשך. אולם עד שאני מגיעה לדון בסעיף 6 אני מוצאת לנכון להעיר כי היה מקום להתייחס ספציפית גם לסעיף 5 לחוק העונשין ולא רק לסעיף 4 (כפי שעשתה כב' השופטת קמא). אכן, קביעה כי מדובר ב"עבירות שהזמן גרמן" מייתרת לכאורה את הדיון בסוגיה, שהרי מה לי סעיף 4 ומה לי סעיף 5 אם מדובר בעבירה שסעיפים 4 או 5 אינם חלים עליה. עדיין, היה מקום לבחון את נפקותו של סעיף 5, שמא בחינת טענות הצדדים בהתייחס אליו - תוליך למסקנה שונה. סעיף 5(א) לחוק העונשין אומר כדלקמן: "(א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; 'אחריות לה' - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה." כפי שצויין לעיל, סברה כב' השופטת קמא כי חובת הדיווח נותרה בעינה (לפי סעיף 36 לחוק), שעל כן אין לדבר על ביטול האחריות הפלילית לביצוע העבירה, במילים אחרות, סעיף 4 לחוק העונשין איננו חל. אולם גם אם זהו המצב, שמא יצרה תקנה 36(ב) שינוי בהגדרת אי הדיווח או אחריות לה, כאמור בסעיף 5 לחוק העונשין? על פי השקפתי, סעיף 5 לחוק העונשין רלוונטי במקרה זה ואכן תקנה 36(ב) החדשה יוצרת שינוי בנוגע להגדרת העבירה על פי סעיף 36 לחוק, ולאחריות לה. אם קודם לכן לא יכול היה תאגיד להתחמק מחובת הדיווח, לגבי כל אירוע שארע שלא בדרך העסקים הרגילה של התאגיד, ואשר תוצאותיו יהוו או עשויות להוות אירוע המשפיע או עשוי להשפיע באופן מהותי על רווחיות התאגיד, רכושו או התחייבויותיו, הרי היום רשאי התאגיד שלא לדווח. במילים אחרות, אותה התנהגות אשר קודם נחשבה עבירה, יכולה להיחשב היום כלגיטימית. כאשר מספר המקרים הפוטנציאליים של ביצוע העבירה צומצם, באופן שמערכת עובדתית מסוימת, שבעבר הכילה בהכרח את כל רכיבי העבירה - היום יתכן ולא תהיה עבירה, הרי זה השינוי המובהק ביותר שניתן להעלות על הדעת בהגדרת העבירה, גם אם העבירה עצמה לא בוטלה. אני מהינה לומר - כי היום לא היתה מגישה המדינה כתב אישום בסיטואציה כמו זו בגין העבירה של אי דיווח (בהבדל מעשיית שימוש במידע פנים). קבלת הנחה זו - מבהירה כי אכן סעיף 5 רלוונטי. ח. האם ההסדר, בתקנה 36(ב) החדשה, הוא בבחינת "הוראת שעה" או "איסור שעה" (מינוח בו השתמשה המדינה בטיעוניה והשאוב מספרו של פרופ' ש"ז פלר שיצוטט להלן), שאז יחול עליו האמור בסעיף 6 לחוק העונשין, או במילים אחרות: המערערים לא יהיו זכאים ליהנות מן האמור בסעיפים 4 ו-5 לחוק העונשין? כאמור, בית משפט קמא השיב על שאלה זו בחיוב. כב' השופטת קמא אימצה לענין זה את טיעוני המדינה אשר הפנו לרקע לקבלת התיקון לחוק. התיקון לחוק התקבל בעקבות ועדה (ועדת ברודט) אשר בחנה את רישומן הכפול של חברות ישראליות למסחר בישראל ובחו"ל, והמלצותיה הוגשו ליו"ר ניירות ערך בתאריך 08.09.98. בין היתר, המליצה הוועדה כי "תבוטל הדרישה למסירת הודעה לרשות ניירות ערך בדבר קיומו של משא ומתן שמנהלת החברה" (עמ' 29 לדו"ח הוועדה, הוגש במסגרת הסיכומים מטעם בנאשמים - נספח א'). הנימוק להמלצה מפורט אף הוא בדו"ח, כדלקמן: "בארה"ב אין קיימת בדין דרישה מקבילה המחייבת הודעה בדבר משא ומתן ואין זו נורמה נוהגת ומקובלת שם. בארה"ב גם נתון שיקול הדעת לחברה עצמה לעכב פרסום מידע העלול לפגוע בהשלמת עסקה או בהשגת מטרות החברה ... המתכונת הקיימת בדין הישראלי לפיה נמסרת לרשות הודעה בדבר משא ומתן והיא זו שתחליט על גילויו או אי גילויו לציבור אינה המתכונת הרצויה לכל הדעות. הועדה מציעה כי שיקול הדעת בדבר גילוי כל ענין או אירוע שארע לחברה יועבר אל החברות עצמן ..." (עמ' 29-30 לדו"ח הוועדה). בהתבסס על דברים אלה טענה התביעה, כי "הרקע לשינוי הוא הצורך להתאים בין מנגנוני הדיווח בארה"ב למנגנוני הדיווח בארץ. אין המדובר כאן בשינוי נורמטיבי לגבי עצם חובת הדיווח וחשוב להזכיר כי סעיף החוק הראשי בהפרתו הואשמו המערערים, היינו, סעיף 36 לחוק ניירות ערך, כלל לא שונה" (עמ' 8 פיסקה 29 לסיכומים בכתב מטעם המשיבה שהוגשו לנו). עמדה זו, כאמור, היתה מקובלת על בית משפט קמא. כב' השופטת קמא הפנתה אף היא לדברי הוועדה. אם ירדתי לסוף דעתה של כב' השופטת קמא, הרי משום שבבסיס המלצת הועדה עמד, לכאורה, הצורך להתאים את המצב בארץ למצב בארה"ב, ראתה השופטת קמא בתקנה 36(ב) משום הוראת שעה, שעל כן, לדעתה, חל סעיף 6 לחוק העונשין. ובמילים אחרות, המערערים אינם זכאים ליהנות מכך שהוראת החיקוק הרלוונטית שונתה. ט. נראה לי כי בדרך בחינת חלותו של סעיף 6 ובהתייחסות לאמור בדו"ח ועדת ברודט, כמבסס במקרה זה את השימוש בו, יש משום ערבוב מין בשאינו מינו, שעל כן התוצאה שהגיע אליה בית משפט קמא איננה נכונה. אתחיל דווקא ממה שציינה כב' השופטת קמא, דהיינו: כי הוראת החוק שעליה עברו המערערים, על פי הנטען, היא על סעיף 36(א) לחוק ניירות ערך. לא התקנה אלא הוראת החוק. הנורמה, כפי שטענה התביעה וקבע בית משפט, מצויה בסעיף 36(א) לחוק. סעיף 6 לחוק העונשין קובע, כי הוראות סעיפים 4 ו-5 לא יחולו על עבירה לפי חיקוק שהוא זמני באופיו, בין שנאמר בו במפורש ובין שהדבר נובע מטיבו. ספק בעיני אם התביעה התכוונה לטעון כי סעיף 36(א) הוא סעיף "שנקבע בו או לגביו שיעמוד לתקופה מסוימת או שנובע מטיבו שהוא נתון לשינויים מזמן לזמן". רק טענה כי הנורמה המצויה בסעיף 36(א) לחוק היא נורמה העומדת בקריטריונים אלה, תביא למסקנה שיש להחיל על סעיף זה את האמור בסעיף 6 לחוק העונשין. אכן, סעיף 36 לחוק מפנה לתקנות, כאשר התקנה הרלוונטית לענייננו היא תקנה 36. אולם, אם הטענה היא כי הנורמה מצויה בסעיף 36 לחוק, הרי את שאלת חלותו של סעיף 6 לחוק העונשין צריך לבחון, לכאורה, לפי הנורמה הבסיסית. אם בכלל ניתן לדבר על "איסור שעה" בהקשר זה, הרי הוא מצוי בתקנה 36(ב). תקנה 36(ב) היא התוצאה של דו"ח ועדת ברודט (בהנחה שניתן להתייחס אל הדו"ח כמבסס טענה בדבר הוראת שעה, טענה שבפני עצמה איננה נקיה מספקות, ואתייחס אליה להלן). תקנה 36(ב) איננה קובעת את האיסור אלא מצמצמת את היקפו. כפי שהוסבר לעיל, התקנה קובעת כי התאגיד רשאי להחליט על עיכוב הגשת דו"ח אם הגשתו עלולה לפגוע בפעולה או עסקה של התאגיד. סעיף 6 מוציא מתחומי חלותו עבירות שהזמן גרמן. כיוון שתקנה 36(ב), בפני עצמה, איננה "העבירה", ואיננה הנורמה שאותה הפרו המערערים, אלא מהווה תיקון להגדרת העבירה, הרי אפילו הייתי אומרת כי תקנה 36(ב) בפני עצמה היא בבחינת הוראת שעה, אין בכך כדי לומר כי סעיף 6 לחוק העונשין יחול באשר לעבירה. כשאני לעצמי, אינני משוכנעת גם, כי העובדה שתקנה זו הותקנה בעקבות המלצת ועדת ברודט הופכת אותה מיניה וביה להוראת שעה. התביעה טענה בהקשר זה, כי "הרקע לשינוי הוא הצורך להתאים בין מנגנוני הדיווח בארה"ב לבין מנגנוני הדיווח בארץ". לדעת התביעה, כיוון שמדובר ברצון ליצור מדיניות כלכלית חדשה שתמשוך חברות מארה"ב למסחר גם בארץ, הרי יש לראות את ההסדר כהסדר שעה. נראה לי, כי אין לקבל טיעון זה. מסקנתה הסופית של ועדת ברודט, כפי שעולה מן הדברים, היא: "המתכונת הקיימת בדין הישראלי ... אינה המתכונת הרצויה לכל הדעות". אכן, בדרך לקבלת מסקנה זו השוותה הוועדה את המצב בארץ למצב בארה"ב, אולם המסקנה אינה מתייחסת להשוואה זמנית עם ארצות הברית, או לרצון להשתלב זמנית במסחר בארה"ב, אלא למתכונת בכללותה. לשיטתי, אין כל הבדל בין השוואה זו, לבין עשיית שימוש במחקר השוואתי כלשהו כדי לבחון יתרונותיה או חסרונותיה של שיטה מסוימת. אין בכך כדי לומר כי המסקנה הסופית היא מסקנה זמנית בלבד הנתונה לשינויים, בכפוף לשינויים באותה שיטת משפט, שלגביה נעשתה ההשוואה. מסקנתה של ועדת ברודט היתה, כאמור, כי המתכונת הקיימת בדין הישראלי איננה המתכונת הרצויה, זו איננה מסקנה זמנית, אלא מסקנה סופית. שום דבר בנוסח תקנה 36(ב) איננו מצביע על כך שהמחוקק התכוון לשנות אותה מפעם לפעם, בודאי שלא נאמר לגביה כי תעמוד בתוקפה רק לתקופה מסוימת. בטיעוני התשובה שלה הפנתה המדינה בנושא זה לספרו של פרופ' ש' ז' פלר, יסודות בדיני העונשין, כרך ג' עמ' 52, שם נאמר כי "... איסור שעה מוסיף להישלט על ידי החוק שעמד בתוקפו בשעת הפרתו בהתעלם מכל חיקוק מאוחר המיטיב עם העבריין כולל חיקוק המבטל כליל את העבירה". קביעה זו של פרופ' פלר למעשה איננה שנויה במחלוקת. אלא שאין בה חידוש בנושא הגדרתו של איסור שעה וכפי שאמרתי לעיל, מכל זווית שהענין ייבחן, הן מבחינת עצם יצירת הנורמה (באשר לחובת הדיווח) והן באשר ל"זמניותה" של תקנה 36(ב), אין מקום לקביעה כי מדובר בחיקוק הנתון לשינויים מזמן לזמן. לפיכך, כל אחד מהסעיפים 4 או 5 לחוק העונשין (לשיטתי, סעיף 5 הוא הסעיף המתאים יותר), חל במקרה זה, ומשום כך יש מקום לזכות את המערערים מהעבירה של אי דיווח גם בהתייחס למשא ומתן הנוגע למ.ת.ר. בסיכומיהם, הן בעל פה והן בכתב, בחנו המערערים את העובדות, גם בהנחה שטענה זו לא תתקבל, וניסו להראות כי גם לפי המצב הקודם לא היה מקום להרשיע בעבירה זו. כיוון שהגעתי למסקנה שהגעתי, אין מקום להתייחס לטיעונים החלופיים המתייחסים לבחינת המצב הקודם. יחד עם זאת, חלק מהנושאים אשר נדונו בהקשר למצב הקודם (כגון: תאריך הבשלת המשא ומתן) רלוונטיים לענין העבירה הנוספת, דהיינו, עשיית שימוש במידע פנים. אני מוצאת לנכון להעיר, כי שני הצדדים ערבבו מפעם לפעם בין אי הדיווח לבין עשיית שימוש במידע פנים. כל אחד מהצדדים עשה זאת באותן נקודות שהדבר היה נוח לו, ושירת את האינטרסים שלו. (ראה למשל: פרוטוקול הדיון לפנינו בעמ' 37, לעניין טיעוני ב"כ המערערים, וכן סעיף 28 לסיכומי התשובה של המדינה, בפרק שעניינו אי הדיווח, כאשר סעיף זה מתייחס בעליל לעבירה של עשיית שימוש במידע פנים). שתי העבירות שונות זו מזו. מטבע הדברים, כיוון שמדובר בפרשייה אחת, הרי אותן עובדות - או חלקן - רלוונטיות, הן להוכחת העבירה של אי דיווח והן להוכחת העבירה של עשיית שימוש במידע פנים. אין בכך כדי להביא למסקנה כי העבירות נבלעות זו בזו, וכי זיכוי מאחת מהן צריך להוליך מיניה וביה לזיכוי גם מהשניה. י. עשיית שימוש במידע פנים סעיף 52ג לחוק אומר כדלקמן: "איש פנים בחברה העושה שימוש במידע פנים דינו ...". מידע פנים מוגדר בסעיף 52א כדלקמן: "מידע על התפתחות בחברה, על שינוי במצבה, על התפתחות או שינוי צפויים או מידע אחר על החברה אשר אינו ידוע לציבור ואשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך של החברה". כפי שצויין, לא היתה מחלוקת על כך שהמערערים הם אנשי פנים. השאלות שבהן אמור היה בית משפט קמא להכריע, היו כדלקמן: 1. האם המידע, המתייחס להקמת מ.ת.ר הוא מידע פנים כהגדרתו בסעיף 52א הנ"ל; 2. בהנחה שאכן המשא ומתן שקדם להקמת מ.ת.ר יכול להיות מידע פנים - באיזו נקודת זמן "הבשיל" באופן שהפך להיות גורם שעשוי להשפיע על מחיר המניות של התכוף; 3. האם היה שימוש בו, כאשר לדעת המערערים צריך לבחון לצורך כך את השאלה האם קיים קשר סיבתי בין העיסקה (הכוונה לרכישת או למכירת מניות התכוף על-ידי המערערים), לבין המידע. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא בנושא זה היו, כי אכן מדובר במידע משמעותי. הקמת מ.ת.ר היוותה התפתחות מבחינת התכוף, מדובר בפריצה לתחום חדש, תחום הרכבות, ותחום עיסוק חדש זה הוא בבחינת אירוע מהותי. הממצא העובדתי הנוסף שנקבע על ידי בית משפט קמא הוא, כי המשא ומתן הבשיל בתאריך 25.01.93. מתאריך זה ואילך כבר היה ברור כי מדובר בחוזה בין הצדדים שאכן ייכרת, ולפיכך מנקודת זמן זו ואילך היה על המערערים לבחור באחד משני קווי הפעולה החלופיים: או לגלות את המידע לרשות לניירות ערך ולבורסה; או לחכות ולא לעשות שום פעולה במניות התכוף כדי לא לנצל את המידע המצוי ברשותם - אולם איננו נחלת הכלל. ב"כ המערערים חולק על שתי הקביעות העובדתיות הנ"ל. כיוון שהצדדים התייחסו קודם לשאלת התאריך הקובע (הגם שלשיטתי צריך היה לדון קודם בשאלת היות המידע - מידע פנים), וכיוון שאימצתי את סדר ההתייחסות לסוגיות השונות כפי שהוכתב על-ידי הצדדים, אדון תחילה בסוגיה זו. יא. באיזה שלב הבשיל המשא ומתן להקמת מ.ת.ר כך שהפך גורם היכול להשפיע על מחירו של נייר ערך. כאמור, בית משפט קמא קבע, כי התאריך שממנו ואילך יש לראות את המשא ומתן כמשא ומתן שהבשיל, הוא 25.01.93. בכך הסתמכה כב' השופטת קמא על דבריו של העד, עו"ד ח' זליכוב, אשר ייצג את מפעלי תובלה בהקמת השותפות. לדברי עו"ד זליכוב: "...מבחינתי, ואני ניסיתי למצוא לזה מה שנקרא 'מייל סטון', ה-25.01 הוא ה'מייל סטון'". העד הסביר, כי קבע תאריך זה בהתייחס להתפתחויות במהלך המשא ומתן. בתאריך זה "נסגרו" ההערות של השותפים לחוזה, ועל כן ניתן היה לראות את החוזה כחוזה שיצא לדרך. ב"כ המערערים ניסה להוכיח באותות ובמופתים כי גם לאחר תאריך זה היו עדיין הערות, שינויים וכיוצא בכך, עד אשר נחתם החוזה סופית. בכך, מתפרץ ב"כ המערערים לדלת פתוחה. אין מחלוקת, כי גם לאחר ה-25.01.93 היו תיקונים, היו אולי התדיינויות, יתכן אפילו ששונו פרטים מסוימים בחוזה. אם היו המגעים סביב חתימת החוזה מסתיימים סופית כי אז היה החוזה נחתם, ומקובל על הכל כי החוזה נחתם רק ב17.02.93. אלא שכזכור - מדובר על "הבשלת" החוזה ולא על חתימתו הסופית. קבלת גישת המערערים, היתה מביאה למסקנה, כי משא ומתן האמור להביא לחתימת עסקה או חוזה, לעולם לא יחשב כמידע פנים - שהרי כל עוד לא נחתמה העסקה, תמיד ניתן לחשוש "מהתפוצצות" של הרגע האחרון, מחרטה או נסיגה של אחד הצדדים והתפתחויות דומות. זוהי גישה מרחיקת לכת שאין לה מקום. המבחן, כמו בנושאים רבים אחרים, הוא מבחן המבוסס על הגיון ועל מידתיות. כאשר מדובר בעיסקה או חוזה שצריך להיחתם, הרי השאלה היא מתי ניתן לומר שהצדדים הסכימו על עיקרי הדברים, ועברו גם כברת דרך של ממש בדרך לגיבוש ההסכם על כל פרטיו, באופן שהכף נוטה יותר לכיוון קיום העיסקה, מאשר לביטולה. לצורך מתן תשובה, האם במקרה הנוכחי אכן נטתה הכף יותר לכיוון קיום העסקה, אין טוב מלפנות לדבריו של מערער 2 עצמו בנושא זה. בהודעתו מיום 16.11.93 נשאל המערער והשיב כדלקמן: "ש. על פי הודעות השותפים האחרים היה באמצע חודש ינואר 92 היה משא ומתן בקשר להקמת שותפות מ.ת.ר בשלביו הסופיים. מהי תגובתך על כך. ת. אני האמנתי שהשותפות הזו תוקם בעתיד הקרוב וזאת בהתייחס לטיוטת ההסכם מאמצע ינואר 93." כאשר המערער עצמו מדבר על מחצית ינואר 93, מה לו כי ילין כאשר בית משפט אימץ את הערכתו של עו"ד זליכוב המדברת על תאריך מאוחר יותר, דהיינו, סוף ינואר 1993. יב. לענין הקשר הסיבתי (בין מידע, לעיסקה במניות). פרק ד' בסיכומי המערערים הוקדש לנושא זה, כאשר המערערים מלינים מרה על כך שבית משפט קמא לא התייחס כלל לסוגיה. יתכן שטוב היתה עושה כב' השופטת קמא, לו היתה מתייחסת, ולו בקליפת אגוז גם לנושא זה. אולם, לגופו של ענין, לא נראה לי כי הדיון בסוגיה היה בו כדי לשנות את התוצאה. אומר יותר מכך: טיעוניהם של ב"כ המערערים, באשר לצורך בקשר סיבתי, אינם מקובלים עלי, לפחות לא במלואם. דעתי היא, כי צודקת התביעה כאשר היא טוענת שהמערערים מנסים לקרוא לתוך חוק ניירות ערך הישראלי, מבחנים שפותחו בפסיקה האמריקאית, כאשר על פני הדברים הוראת החיקוק האמריקאית, שהניבה מבחנים אלה - שונה מזו הקיימת בחוק הישראלי. הוראת החוק האמריקאית דנה בתרמית (FRAUD) ומכוח פרשנות ה"תרמית" פותחו ההלכות של בתי המשפט שם. טענת המערערים בנושא זה היא, כי "על מנת שתקום עבירה של מידע פנים חייב להתקיים קשר סיבתי בין המידע לבין העיסקה, היינו אם היה איזשהו אירוע חשוב בחברה אך הרכישה של המניות נעשתה בלי שום קשר לאירוע לא תקום עבירה של שימוש במידע פנים" (סעיף 44 לסיכומי המערערים בכתב). כאסמכתא לטיעוניהם מפנים המערערים ל-3 פסקי דין (של בית משפט השלום והמחוזי) שבהם נאמרו דברים ברוח הטענה הנ"ל. אולם, שלא במפתיע - המערערים אינם מפנים לאמור בסעיף עצמו כמבסס את הטיעון. שלא במפתיע - משום שהאמור בסעיף אינו תומך בטענה. יתרה מכך - מקובלת עלי גם טענת התביעה כי האמור בסעיף 52 בכללותו, לרבות החזקה בדבר ניצול מידע פנים המצויה בסעיף 52ה - עומדת לכאורה בסתירה לתיזה הדורשת קשר סיבתי בין המידע ובין עשיית השימוש. אתחיל מלשון הסעיף: "העושה אחת מאלה עושה שימוש במידע פנים: (1) העושה עיסקה בנייר ערך של החברה ... כאשר מידע פנים מצוי בידו" מצוי נאמר - עקב, או כל מילה אחרת שתרמז על זיקה בין מידע פנים ובין עשיית העסקה, לא נאמר. צודקת התביעה כאשר היא טוענת, כי התופעה שאותה רצה למנוע הסעיף הינה עצם עשיית עסקה בין שני צדדים שנקודת המוצא שלהם לעשיית העסקה איננה שווה. בידי האחד מצוי המידע, בשל היותו איש פנים, ובידי הצד השני לעיסקה לא מצוי מידע הפנים. התביעה הפנתה לדברים שנאמרו על ידי בע"פ 070055/00, 070066 אייל רותם נ' מ"י (דינים כרך לב(8) עמ' 59), ואין לי אלא לחזור על הדברים, דהיינו, כי העבירה של עשיית שימוש במידע פנים "עניינה עצם עשיית העסקה במצב שבו למערער יתרון על פני כל מתקשר בעסקה בשל היותו בעל החברה". לשמחתי אני יכולה להיתלות באילנות גבוהים יותר, קרי, דבריו של כב' השופט חשין (ברע"פ 5147/97 קרן נ' מ"י, פ"ד נב(2) 177, 186), שם נאמר, כי: "נראה כי תכליתו העיקרית של האיסור על שימוש במידע פנים בחוק ניירות ערך היא למנוע ניצול יתרון בלתי הוגן במסחר בניירות ערך הנובע מנגישות למידע אודות החברה שנגישות זו איננה נחלתו של כלל ציבור המשקיעים". התביעה הפנתה בענין זה גם לסיטואציה שנדונה בע"פ 4975/97, 4962, 4961, רוזוב נ' מ"י, תק-על 99(3) 155, שם דן בית המשפט העליון במצב, שבו איש פנים נותן הוראות מכירה עתידיות לסוכן הבורסה שלו, כאשר במועד מתן ההוראות אין בידיו מידע פנים. בית המשפט העליון קבע, כי אם בטרם בוצעו ההוראות הגיע לידיו של איש הפנים מידע פנים, עליו לבטל את הוראות המכירה. והרי ברור, כי אם ניתנה ההוראה לקניית מניות בטרם היה המידע בידי איש הפנים - לא המידע הוא שהניב את ההוראה. עדיין, הדרישה היא כי ההוראה תבוטל בשל האיסור על השימוש במידע פנים, שכן במועד עשיית העיסקה, המידע מצוי בידיו של איש הפנים. המחוקק הכיר במצבים מסוימים בהם, הגם שמדובר באיש פנים שעשה עיסקה כאשר מידע פנים ברשותו, נראה שלא מידע הפנים עמד בבסיס העיסקה. סעיף ההגנות (52ז), דן בווריאציות שונות על נושא זה והטיל את נטל ההוכחה על איש הפנים. ההגנה הקרובה ביותר לענייננו היא ההגנה שבסעיף 52ז(א)(4). כיוון שלהגנה זו ייחדו הצדדים פרק נפרד, לא אתייחס לכך בשלב הנוכחי. גם החזקה המצויה בסעיף 52ה(א) מצביעה על כך, כי העבירה נעברת בעצם עשיית העסקה על ידי איש פנים כשבידו מידע פנים, גם אם לא המידע גרם לעשיית העסקה. סעיף 52ה(א) אומר כדלקמן: "קנה איש פנים מרכזי בחברה ניירות ערך של החברה שבה הוא משמש איש פנים מרכזי ... תהיה זאת ראיה לכאורה כי עשה שימוש במידע פנים אלא אם יוכיח כי לא היה בידו מידע פנים בעת המכירה או הקניה ...". אם, כטענת ההגנה, נדרש קשר סיבתי בין המידע לבין עשיית העסקה, כי אז, לכאורה, הנטל אותו הטיל המחוקק על המבקש לסתור את החזקה כבד מידי: מדוע צריך המבקש לסתור את החזקה להוכיח כי לא היה בידו מידע פנים, כאשר די בכך, לפי התיזה של המערערים, שלא ביצע את העסקה עקב מידע פנים (הגם שמידע זה היה ברשותו). בפסיקה שצוטטה על ידי המערערים היתה אמנם התייחסות לסוגיה, אולם, היא לא נבחנה חזיתית, דהיינו, האם היא מסוגלת, כנימוק יחיד, להביא לכלל הכרעה. שלא לדבר על כך שמדובר בפסיקה שיש בה משום ערך מנחה אולם איננה בבחינת תקדים מחייב לפי סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה. סוף דבר בנקודה זו: אינני סבורה, כי בין רכיבי העבירה של עשיית שימוש במידע פנים מצוי גם רכיב שעניינו הקשר הסיבתי בין המידע לבין עשיית העסקה. יג. הנושא הבא שיש להתייחס אליו, הינו: משמעותה של הקמת שותפות מ.ת.ר עבור התכוף (לענין היות המידע - מידע פנים). לטענת ב"כ המערערים, הקמת מ.ת.ר לא היוותה מהפכה בתחומי עיסוקה של התכוף. התכוף עסקה גם בשנים קודמות בביצוע תחזוקה ובדק של קרונות. מטרתה העיקרית של מ.ת.ר היתה לתת שירותי תחזוקה לקרונות שבבעלות מפעלי תובלה. ייצור קרונות רכבת, אם דובר עליו, לא היתה המטרה העיקרית. המשקל שניתן לאפשרות ייצור זה היה נמוך יותר מאשר לאחזקת הקרונות, כאשר אחזקת הקרונות, כאמור, לא היה בה משום חידוש. למעשה, כך לטענת ב"כ המערערים, הקמת השותפות היתה המשך הפעילות הקודמת של התכוף ותו לא (ראה סעיף 50 להודעת הערעור). ב"כ המערער מפנה לענין זה לדברים שאמר המערער 2 בראיון לעיתון הכלכלי 'מבט', כאשר לטענתו, מדברים אלה עולה בעליל כי המערער 2 העריך שמדובר בהמשכת פעילות קיימת ולא בחידוש. עוד מפנה ב"כ המערערים לעדויות של אנשים שונים: העד שנצור, מי שהיה מנכ"ל מפעלי תובלה אשר נטל חלק בהקמת מ.ת.ר; העד לבנת ועדים נוספים. כאשר התמונה הכוללת, לדעתו, היא, כי מ.ת.ר, כאמור, לא יצרה פריצת דרך עבור התכוף. מקובלת עלי לענין זה מסקנתה של כב' השופטת קמא, לפיה הקמת מ.ת.ר נתפסה בזמנו כאירוע מרכזי וחשוב, בודאי לא חלק משגרת הפעילות של התכוף. בית משפט קמא הפנה בענין זה לדברים שאמר המערער 2, בהודעתו לרשות לניירות ערך, ת/48, והדברים אכן מדברים בעד עצמם. בהודעה הנ"ל (מיום 01.11.93), עמ' 1-2, נשאל והשיב המערער: "ש. אנא פרט מה היו האירועים המרכזיים במחצית הראשונה של שנת 1993 ותאר אותם לפי המוקדם שביניהם. ת. אינני מסוגל לתת לך את סדר האירועים לפי המוקדם ביניהם אך אני יכול לתת לך אירועים שהיו בחברה בשנת 1993. שותפות מ.ת.ר הינה שותפות בין התכוף (50%) למפעלי תובלה (25%) ועמית (25%). הקמנו שותפות אשר מתחזקת את קרונות המשא של כי"ל ומייצרת קרונות משא לכי"ל. אירוע זה הוא אירוע מרכזי משום שהכניס אותנו לענף הרכבות במדינת ישראל. אנו מאמינים ורואים בפוטנציאל הרכבות כפוטנציאל גדול מאוד במיוחד כאשר מדובר על השלום. ש. הסבר מה הכוונה פוטנציאל גדול. ת. העובדה שההימור שלי היה נכון מכיוון שכרגע יש לנו הזמנות של ה-150קרונות רכבת לכי"ל. כל קרון נותן ערך מוסף של 100% - 7,000$ ואנחנו נהפכנו לאלמנט המרכזי כרגע בארץ של ייצור ושירות בארץ למעט רכבת ישראל עצמה." אם התיאור הנ"ל, הבא מפיו של המערער 2 עצמו איננו תאור קלאסי של אירוע מהותי וחשוב "בחיי" החברה, שוב אינני יודעת מה יכול לענות להגדרת אירוע חשוב ודומיננטי שכזה. תהיינה העדויות האחרות אשר תהיינה, לא ניתן לחלוק על מרכזיותה של גירסת המערער 2 בתיק זה ועל כך שהוא למעשה אדריכל, או לפחות מאדריכלי העיסקה (הכוונה להקמת מ.ת.ר). כאשר אדריכל העיסקה מעריך כי מדובר ב"אירוע מרכזי" ו"פוטנציאל גדול מאד" - האם באמת ניתן לטעון כי מידע בדבר אותו אירוע מרכזי ובעל פוטנציאל לא היה משפיע על המחיר אותו היה מוכן לשלם משקיע סביר תמורת מניית התכוף? במאמר מוסגר אעיר, כי פעם נוספת בתיק זה עמדה על הפרק השאלה - האם מידע פנים צריך לכלול בחובו רכיב של מהותיות. סעיף 52א איננו מכיל רכיב של מהותיות. את השקפתי בענין זה הבעתי בע"פ (ת"א) 4612/98 דניאל אלרגנד נ' מ"י (דינים כרך כז(1), עמ' 570), ולא שיניתי דעתי בנושא זה. לענייננו, אפילו הייתי יוצאת מנקודת הנחה, כי כדי שמידע ייחשב כמידע פנים עליו להיות מהותי, עדיין, לא יכול להיות ספק בכך כי התיאור שצוטט לעיל מפי המערער 2 משקף מידע מהותי ביותר, שעל כן אין מקום להיכנס לדיון בסוגיית המהותיות. אעיר הערה נוספת, במובנים מסוימים, דבריו של מערער 2, כפי שצוטטו לעיל, כוללים בתוכם גם את מבחן "הפוסט-פקטום". מבחן זה בוחן, במבט לאחור, את השפעת המידע על מחיר המניה והוא אחד המבחנים המוכרים לענין היותו של מידע, מידע פנים. (למבחן זה עוד אתייחס בהמשך, בהקשר להתפתחויות המאוחרות יותר, קרי עליית שערן של המניות, ליום אחד, לאחר ההודעה (בתאריך 18.02.93) לרשות לניירות ערך ולבורסה על חתימת הסכם השותפות של מ.ת.ר בתאריך 17.02.93). בחזרה לדבריו של מערער 2: המערער מדבר על כך שההימור היה מוצלח ואכן ההסכם הניב רווח כלכלי ראוי לציון "כל קרון נותן ערך מוסף של 100% - 7,000$". אכן המערער 2 איננו מתייחס ישירות למחיר המניה, אולם, אין ספק שהרווח הכלכלי שהוא מדבר עליו יש לו השלכה על מחיר המניה. במילים אחרות, במבט לאחור, אותו שינוי מהותי שהתבטא בכניסה לתחום חדש אכן הוכיח את עצמו כפי שאומר המערער. בהודעת הערעור טענו באי כוח המערערים, כי בית משפט קמא לא התייחס ספציפית למערער 1, יוסף מהרשק: "בית משפט קמא פשוט החיל עליו את מה שמצא לגבי מערער 2 על אף עדויות ברורות לפיהן מערער 1 התנגד אפילו להמשך הפעילות הקודמת של התכוף בנושא הרכבות, קל וחומר לכניסה לאספקט נוסף של התחום הזה" (ראה סעיף 106 לסיכומי המערערים). צודקים המערערים כי בית משפט קמא לא ייחד דיון נפרד למערער 1. יחד עם זאת, נראה שהתנגדותו של מערער 1 (כפי שטוענים המערערים) לא היתה נחרצת כל כך והוא הסכים ואפילו טיפח תקוות ביחס לפעילות בנושא הרכבות. בהודעתו מיום 01.11.93 ברשות לניירות ערך (ת/49 הודעה 3א), נשאל והשיב מערער 1 כדלקמן: "ש. מה היתה חשיבות הקמת השותפות למפעל מ.ת.ר. ת. אנחנו רואים ברכבת התפתחות עתידית. זה נושא נוסף שקרוב לנו ואנחנו מבינים בו. זו ההתחלה. עובדים במפעל בבאר שבע עשרים וכמה אנשים ואנחנו מקווים לעתיד" (עמ' 6 שורות 30-32). הדברים הללו הם בבואה או אולי הד חלש יותר לדבריו של מערער 2 באשר לפוטנציאל שהוא סבר שגלום בנושא הרכבות. דבריו של מערער 2 צוטטו כבר לעיל ולא אחזור על כך. באשר למערער 1 - עולה מהאמור לעיל, כי המערער ידע שמדובר בהתפתחות עתידית, ולא נושא שנבלע בתחום פעילותה השוטפת של התכוף, ידע כי מדובר בנושא בעל פוטנציאל, וידע כי המפעל -מהווה נקודת התחלה. די לי בציטטה זו כדי לקבוע שמערער 1 היה שותף, גם אם שותף פסיבי יותר, לכל הפעילות בנושא מ.ת.ר. קיימות ראיות נוספות באשר למהותיותה של עסקת מ.ת.ר עבור התכוף. אינני רואה להתייחס לראיות אלה, משום שנראה לי כי, די באמור לעיל כדי להבהיר נקודה זו. יד. בהמשך לטענה כי הקמת שותפות מ.ת.ר לא היתה מהותית עבור התכוף העלו המערערים שורת נימוקים נוספים, המוכיחים, לדעתם, כי המידע המתייחס למ.ת.ר לא היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך של החברה (כאמור בהגדרת מידע פנים בסעיף 52א לחוק). להלן אזכיר בקצרה את הנימוקים העיקריים שהעלו המערערים בהקשר זה: 1. על פי הראיות שהיו בפני בית משפט קמא, משקיע סביר לא היה מושפע מן ההתפתחות הקשור במ.ת.ר. המערערים מפנים לעדותה של העדה מיכל ספיר, אשר ביצעה בדיקה בחברת התכוף מטעם חברת "כלל מנפיקים" לקראת הנפקת התכוף בשנת 1993. השורה התחתונה בעדותה של העדה ספיר היתה, כי "כלל מנפיקים" לא היתה מוכנה לעמוד כחתם מאחרי הנפקת המניות, אלא רק מאחרי הנפקת אגרות חוב ואופציה. זאת, הגם שנמסר לה על הקמת מ.ת.ר והגם שמטבע הדברים, וכיוון שחברת התכוף היתה מעונינת בהנפקה, נמסרה לה תמונה אופטימית (ראה סעיף 130 לסיכומי המערערים). 2. הבורסה לא הפסיקה את המסחר גם לאחר שהמערערים הודיעו על הסכם השותפות. כדי להבהיר, הבורסה נוהגת להפסיק את המסחר במניות חברות המפרסמות דיווח מידיי שיש בו, לדעתה, כדי להשפיע על המסחר בניירות הערך שלהם (סעיף 141 לסיכומי המערערים). ההפסקה נעשית כדי שמשקיע פוטנציאלי יוכל לכלכל את צעדיו בהתייחס למידע החדש שהוזרם אליו. במקרה הנוכחי הבורסה לא הפסיקה את המסחר, משמע לא ראתה בהקמת מ.ת.ר מידע מהותי שצריך להביא להפסקתו. 3. תגובתה של חברה זרה בשם רסיפרוקל. חברת רסיפרוקל החזיקה חלק משמעותי מהון התכוף ומזכויות ההצבעה בה, ובתור שכזו, כך לטענת המערערים, חזקה עליה שהיתה מודעת היטב למשמעות עיסקת מ.ת.ר. עדיין, חברת רסיפרוקל מכרה באופן שיטתי מחודש אוקטובר 92 ואילך את מניותיה בחברת התכוף ולא הפסיקה גם לאחר הדיווח הפומבי על הקמת השותפות. 4. משקלה המינורי של עסקת מ.ת.ר בתוך כלל עסקי התכוף. המערערים מביאים נתונים מספריים, הן על היקף ההשקעות הקטן של התכוף במ.ת.ר, יחסית להשקעות אחרות שלה; והן על הרווח שהפיקה התכוף משותפות מ.ת.ר, יחסית להכנסה הכוללת של התכוף. 5. חוות דעת מומחה לענין המהותיות של עסקת מ.ת.ר. מטעם ההגנה הוגשה חוות דעת מומחה, נ/47ב. מסקנתו של המומחה היתה ש"התוספת שהיתה אמורה לנבוע להתכוף כתוצאה מחלקה בשותפות מ.ת.ר אינה מהותית". מטעם המדינה לא הובאה חוות דעת נגדית. חוות דעת המומחה, כך לטענת המערערים, לא נסתרה. לפיכך היה מקום לאמץ אותה ולהגיע למסקנה כי אכן אין המדובר בשינוי מהותי. 6. מדובר בעיסקה שנעשתה מחוץ לבורסה. כיוון שכך "מה שעומד לבחינה האם שער העיסקה הספציפית היה משתנה לו ידע הצד השני לעיסקה את המידע הנטען להיות מידע פנים" (סעיף 177 לסיכומי המערערים). לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא כאשר העדיף בענין זה את גירסתו של יובל לובינסקי על פני גירסת המערערים. לובינסקי, לדברי המערערים, הוא עד לא אמין. מגירסתו מסתבר כי לא היה לו "מושג ירוק" על התכוף. לפיכך, אין להניח כי ידיעת המידע בדבר שותפות מ.ת.ר היתה משנה לגביו את התמונה. לדעת המערערים, יש להתייחס אחרת לעסקה שנעשית מחוץ לבורסה והראיה לכך מצויה בסעיף 52ז(א)(6) לחוק, שם מוקנית הגנה למי שיוכיח שעשה עסקה מחוץ לבורסה עם אדם שגם בידו היה מצוי מידע פנים. 7. מבחן הפוסט-פקטום. מבחן זה, כפי שכבר הוסבר לעיל, בודק במבט לאחור את נתוני ההשפעה בפועל של המידע, על השערים. לענייננו לא היתה מחלוקת, כי ביום שלאחר הדיווח על כריתת ההסכם עלה שער המניות מ-529 נקודות ל-569 נקודות, עליה של 7.5%. ביום המסחר הבא ירד השער ב-6%, ומכאן ואילך הדרדר מחיר המניה, עד ששבוע לאחר מכן עמד על 479 נקודות. כיוון שאין מדובר בעליה שנשמרה באופן עקבי ולאורך זמן, טוענים המערערים, כי שימוש במבחן הפוסט-פקטום צריך להביא למסקנה, שפרסום המידע לא הביא לשינוי משמעותי במחיר נייר הערך של החברה. המערערים חולקים על כך שהירידה המאוחרת יותר נבעה מפרסום דוחות כספיים גרועים של התכוף, ולדעתם, בראיה הכוללת, של העליה והירידה שמיד לאחריה, היה על בית משפט לקבוע, כי "לא היתה השפעה ובודאי לא השפעה מהותית לפי מבחן הפוסט-פקטום" (סעיף 206 לסיכומי המערערים). 8. לדעת באי כוח המערערים עומדת למערערים ההגנה על פי סעיף 52ז(א)(4) לחוק. טו. אציע לחברי לקבוע, כי אף אחד מהנימוקים שפורטו לעיל אין בו כדי להביא למסקנה, כי שגתה כב' השופטת קמא, כאשר הרשיעה את המערערים בשימוש במידע פנים. חלק מהטיעונים שנזכרו לעיל כבר נדונו למעשה בהקשר לנושאים אחרים. רק כדי לסבר את האוזן, אתייחס להלן, בקליפת אגוז, לרשימת הטיעונים שפורטה לעיל: 1. כאשר הגיעה כב' השופטת קמא למסקנה כי מדובר במידע שהיתה יכולה להיות לו השפעה על המשקיע הסביר, עשתה זאת על סמך מכלול הראיות שבפניה, ולאו דווקא על סמך עדות אחת, זו של העדה מיכל ספיר. השאלה היא תמיד, מה יחשוב המשקיע הסביר בדרכו לבורסה, והאם מידע מסוים יתכן שיגרום לו לקניית מניות אלה ואחרות. עדותה של מיכל ספיר יכולה, וצריכה היתה, להוות נדבך אחד בבדיקת הראיות לענין אומד דעתו של המשקיע הסביר, ואיננה בבחינת עדות שעל פיה ייפול או יקום דבר. מעבר לכך: אכן העדה העידה כי "כלל מנפיקים" לא היתה מוכנה לעמוד מאחרי הנפקת המניות; אולם, יחד עם זאת אמרה, כי שותפות מ.ת.ר היתה דבר חדש (עמ' 247 לפרוטוקול), כי מדובר במימד נוסף בפעילות התכוף, וכי השותפות אמורה להגדיל את פעילות החברה בעתיד ולהביא גם לשיתוף פעולה עם חברות זרות בחו"ל. כל אלה יחד הם בגדר נתונים שיש בהם פוטנציאל השפעה ודי בכך כדי שהמידע יחשב כמידע אשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר הערך של החברה. 2. לענין הפסקת המסחר בבורסה. נושא זה כבר נדון על ידי בענין אלרגנד, ע"פ 4612/98 שהוזכר לעיל (אושר ברע"פ 7554/99, דינים עליון כרך נז, עמ' 279). צר לי שעלי לצטט דברים שנאמרו על ידי, אולם אין לי אלא לחזור על הדברים שם. החלטה על הפסקת המסחר בבורסה, הינה "ענין לשיקול דעתו של איש הבורסה הנדרש להחליט ברגע נתון אם להפסיק את המסחר או לא להפסיקו. שיקול דעת כשמו כן הוא - שיקול דעת ולא יותר. שיקול הדעת יכול להיות מוטעה. שיקול הדעת יכול לאזן לא נכונה אינפורמציה שניתנה לו. שיקול הדעת יכול במקרים הגרועים לנבוע גם ממניעים פסולים. בכל מקרה איננו יכול להוות מכשיר רציני לענין חובת הדיווח" (עמ' 292). אכן, במקרה הנוכחי לא חובת הדיווח עומדת על הפרק כי אם אי הפסקת המסחר, כמדד למהותיותו של המידע שהועבר לבורסה ברגע מסוים, אולם הרעיון הוא אותו רעיון. 3. תגובת רסיפרוקל. כל שאוכל לומר הוא, כי המערערים לא הציגו ראיות שמאפשרות את בחינתה של תגובת רסיפרוקל, שעל כן הטענה נשארה תלויה באוויר. המערערים טענו, כי "בהעדר ראיה אחרת יש להחזיק חברה זו בחזקת משקיע רציונאלי. העובדה שאנשי חברה זו לא עצרו לרגע על מנת לשקול מחדש את חיסול השקעתם בהתכוף ... מהווה אף היא ראיה לחוסר המהותיות של אירוע זה". אם רצו המערערים "להיבנות" מתגובתה של רסיפרוקל, היה עליהם להביא ראיות באשר למערך השיקולים שהניע את רסיפרוקל לנהוג בדרך זו או אחרת. "העדר ראיה אחרת" איננו יכול להוות תחליף לראיות של ממש. יתכן שהחלטתה של רסיפרוקל למכור מניות התכוף, נבעו ממניעים שונים, יתכן והמידע לא היה כלל ברשותה וכיוצא בכך. פסק דין פלילי איננו המקום האידיאלי להעלאת השערות, אולם מוסכמה זו נכונה לשני הכיוונים. גם ההגנה איננה יכולה להעלות השערות, כתחליף להבאת ראיות. 4. באשר למשקלה של עסקת מ.ת.ר בכלל עסקי התכוף. לצורכי דיון, אני יוצאת מנקודת ההנחה, כי כל הנתונים המספריים שנקבו בהם המערערים מדויקים ומשקפים את המציאות, ועדיין, על-פי השקפתי, המידע בדבר הקמת שותפות מ.ת.ר הוא מידע פנים כמשמעותו בחוק. אין לי אלא לחזור שוב על דברים שנאמרו לעיל: השאלה היא, תמיד, מהי ההשפעה על המשקיע הסביר בדרכו לבורסה. משקיע סביר אשר ישמע על פריצת דרך, על תחום חדש שאליו נכנסת התכוף, ספק אם ייעצר כדי לשאול את עצמו מהו נפח ההשקעה באותו תחום חדש, יחסית לכלל נכסיה של התכוף או לכלל השקעותיה. די בכך שהתעניינותו הראשונית של המשקיע הסביר תתעורר ותביא אותו לכלל נכונות לשלם מחיר גבוה יותר עבור מניה, כדי שהמידע ייחשב כמידע פנים. כאשר מדבר מערער 2 על כך שפוטנציאל הרכבות הוא פוטנציאל גדול מאוד, במיוחד כאשר מדובר על השלום, הרי יש להניח שמידע בדבר אותו פוטנציאל גדול יהיה אטרקטיבי דיו עבור המשקיע הסביר, בלי קשר להיקף ההשקעה יחסית להשקעותיה של התכוף בנושאים אחרים או לכלל רכושה (ראה לענין זה גם האמור בענין אלרגנד הנ"ל בעמ' 8, וכן ת"פ 1327/92 (שעותק ממנו הוגש לבית משפט קמא) מ"י נ' פריאל וגולדברג, עמ' 12). 5. האמור לעיל מהווה תשובה גם לענין חוות דעתו של המומחה בועז יפעת. התוספת הכלכלית להתכוף איננה בהכרח השיקול הדומיננטי לענין מהותיות המידע. 6. לענין היות העיסקה עיסקה שנעשתה מחוץ לבורסה. ככלל, העובדה שמדובר בעיסקה מחוץ לבורסה איננה משנה את אמות המידה לבחינת העיסקה. ההגנה היחידה, שבה יש נפקות לענין היות העיסקה עיסקה מחוץ לבורסה מצויה בסעיף 52ז(א)(6) לחוק. בסעיף זה נאמר, כי: "לא ישא אדם באחריות פלילית ולא יחוב לפי סעיף 52ח אם ... (6) העסקה שעשה היא עסקה מחוץ לבורסה עם אדם שגם בידו היה מצוי מידע הפנים". הנה כי כן, עובדת היות העסקה מחוץ לבורסה היא רק נדבך אחד שאיננו עומד בכוחות עצמו אלא הוא תלוי בכך, שבידי עושה העיסקה מחוץ לבורסה, היה מצוי מידע הפנים. אין בכך כדי לומר, כי כאשר מדובר בעיסקה מחוץ לבורסה, ובהנחה שלצד השני לא היה ידוע המידע הרלוונטי, תתבצע עבירה רק כאשר "נוצל יתרון המידע על פניו של הצד התמים" (סעיף 173ב לסיכומי המערערים). הגדרת העבירה נותרה בעינה. המחוקק לא יצר עבירה נפרדת לענין עסקאות מחוץ לבורסה. מדובר בהגנה שכדי ליהנות ממנה על הנאשם להוכיח כי לצד שכנגד היה אותו מידע שהיה בידיו. לא עלה בידו להוכיח נתון זה (ברמה הנדרשת לגבי הוכחת הגנה במשפט הפלילי), אין הוא יכול ליהנות מהגנה זו. לשאלה - האם נוצל בפועל היתרון, יתכן שתהיה השלכה לענין העונש, אולם לא לגבי עצם ביצוע העבירה או אפילו קיומה של ההגנה. באשר לקביעות האמינות של בית משפט קמא, המתייחסות לעדותו של לובינסקי, אינני סבורה כי יש מקום להתערב בהן. מכל מקום, הנתונים העובדתיים הבסיסיים עליהם העיד לובינסקי למעשה לא היו שנויים במחלוקת (העסקאות שנעשו, היקפן, העובדה שמדובר בעסקאות מחוץ לבורסה). כיוון שמדובר במבחן המשקיע הסביר ותוך יציאה מנקודת ההנחה כי גם בעסקאות מחוץ לבורסה נשאר מבחן זה בעינו, אין גם משמעות ממשית לקביעה כיצד היה משפיע המידע הספציפי על לובינסקי אישית. 7. לענין מבחן הפוסט-פקטום. כשאני לעצמי, ספק בעיני אם הייתי מעלה טיעון זה. כאשר מדובר בעליה משמעותית של 7.5% ביום שלאחר מסירת הדיווח לבורסה, הרי זו הדוגמא המובהקת ביותר שניתן להעלות על הדעת להשפעת המידע על מחיר המניה, במבט לאחור. העובדה שמדובר בעליה זמנית, במובנים מסוימים מחזקת עוד יותר את המסקנה כי מדובר בעליה שכל כולה פרי ההשפעה הראשונית של הדיווח, על המשקיע הסביר. אפילו אצא מנקודת הנחה, כי הירידה לאחר מכן איננה נובעת מדוחות גרועים של התכוף, אלא מהתפקחות ומהגעה למסקנה מאוחרת, של המשקיע הסביר, כי המידע בדבר עסקת מ.ת.ר אין בו כדי להפוך את התכוף לחברה אטרקטיבית יותר, אין בכך כדי לשנות את המסקנה המתחייבת מזינוקה הראשוני של המניה בעקבות מסירת הדיווח. 8. לענין ההגנה לפי סעיף 52ז(א)(4) לחוק. אם אומר כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח (ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות) את ההגנה, אמרתי מעט. למעשה לא הוצג כל נימוק של ממש מדוע נעשו העסקאות בתאריכים הרלוונטיים, אם לנגד עיני המערערים לא עמדה האפשרות של עשיית רווח, לעצמם או לאחרים. בחצי פה נטענה הטענה, כי כוונתם של המערערים היתה לשמור בידם את השליטה על החברה. אם אכן זו היתה הכוונה, כיצד ניתן לפרש ולהבין את מכירת המניות באוקטובר 1992? האם אז לא עמדה לנגד עיני המערערים השאיפה הנ"ל? צודקת גם התביעה כאשר היא מפנה לאמור בפסק הדין בע"פ 4675/97, 4962, 4961 רוזוב נ' מ"י, בנושא הגנה זו. כב' השופט חשין אמר בנושא זה, כי: "הכרה בה באורח ליברלי תניח מכשולים בלתי ראויים על תכליתו העיקרית של החוק ...". לענייננו, חסרה התשתית העובדתית הצריכה להוכחת הטענה, כי המערערים לא התכוונו לעשות רווח או לפחות לא זו היתה כוונתם העיקרית. טז. סוף דבר. אציע לחבריי לקבל את ערעור המערערים לענין עבירת אי הדיווח, ולהשאיר בעינה את ההרשעה בעבירה של עשיית שימוש במידע פנים. "הטיפולוגיה" חסרת ההיגיון עליה דיבר עו"ד וינרוט, דהיינו, העובדה כי המערערים מכרו מניות בשעה שלכאורה היה עליהם להימנע מכך בשל אותו מידע פנים שהניע אותם, בשלב מאוחר יותר לקנות מניות, איננה יכולה להוות משקל נגד לראיות בתיק זה. המערערים מכרו מניות וקנו מניות כדי לעשות רווח, בנקודות זמן שונות. כאשר בנקודת הזמן הסמוכה למתן הדיווח קנו את המניות בידיעה כי ערכן צפוי לעלות בעקבות עסקת מ.ת.ר. ד' ברלינר, שופטתאב"ד השופט ז' המר: אני מסכים עם חוות דעתה של כב' השופטת ד' ברלינר, אולם ברצוני להוסיף הערה אחת: לענין תקנה 36(ב) כותבת חברתי, כי דיווח על המשא ומתן להקמת מ.ת.ר לפני השלמתו יכול, לכאורה, למנוע השלמת העיסקה או להרע באופן ניכר את תנאיה. אני מבקש להבהיר, כי לדעתי אין להבין מן האמור, שכל אימת שמתנהל משא ומתן, רשאי תאגיד לעכב את הגשת הדו"ח המיידי, מיניה וביה, אך ורק בשל ניהול המשא ומתן. התקנה איננה קובעת זאת ולא נאמר בה כי תאגיד רשאי לעכב את הגשת הדו"ח אם מתנהל משא ומתן. לתאגיד ניתן שיקול הדעת, אך הוא רשאי לעכב את הגשת הדו"ח "אם הגשתו עלולה למנוע השלמת פעולה של התאגיד או עיסקה שהתאגיד צד לה...או להרע באופן ניכר את תנאיה..." כדי להכריע בשאלה זו יהיה צורך, בדרך כלל, בתשתית עובדתית. יכולה כמובן להתעורר שאלת נטל ההוכחה, האם התביעה היא שצריכה להוכיח, באישום על תקנה 36, כי הגשת הדו"ח לא היתה מונעת השלמת הפעולה של התאגיד, או לא היתה מרעה את תנאיה; או שמא הנטל הוא על הנאשם להראות כי הגשת הדו"ח היתה מונעת את העסקה או מרעה את תנאיה. בכל מקרה, אין די בטענה בעלמא. בענייננו, הואיל ותקנה 36(ב) הותקנה לאחר מתן הכרעת הדין, ממילא לא היה דיון בשאלות הללו וגם לפנינו לא נטענו שום טענות בנידון. מה שחשוב לענייננו הוא, כי המדינה לא טענה, שתקנה36(ב) איננה חלה משום שלא נתקיימו התנאים העובדתיים שבה. כפוף להערה דלעיל אני מסכים, כאמור, לחוות דעתה של האב"ד, כב' השופטת ד' ברלינר. ז' המר, שופט השופטת י' שטופמן: אני מסכימה. י' שטופמן, שופטת אשר על כן הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר, לקבל את ערעור המערערים לענין עבירת אי הדיווח, ולהשאיר בעינה את ההרשעה בעבירה של עשיית שימוש במידע פנים. לא היה בפנינו ערעור על העונש, ואין מקום להתערב בו חרף השינוי החלקי לענין ההרשעה. דיני חברותשוק ההון / ניירות ערך