מניעת מכירת נכס של חברה בפירוק

פסק דין זוהי בקשה לפירוק החברה שהוגשה ע"י המבקשות. המבקשת מס' 1 טוענת שהיא משתתפת ונושה והמבקשת מס' 2 טוענת שהיא נושה. בבקשת הפירוק שהוגשה ב29.4.01- טוענות המבקשות שיש סכנה שהחובות המגיעים להם מהחברה לא יפרעו מאחר והנכס היחיד של החברה - בית מלון "עלול להימכר בנזיד עדשים תוך הנושה שפועל למכירת הנכס בנזיד עדשים שלא מכח שיעבוד אלא מכח עיקול בלבד, הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, יגרוף את כל הקופה..." באותו מעמד הוגשה בש"א 6785/01 למינוי מפרק זמני במעמד צד אחד שנקבעה לדיון במעמד הצדדים ל9.5.01-, ולקראת הדיון האמור, הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר שקיבל תוקף החלטה ב9.5.01-, כמתואר שם. הבקשה לפירוק נקבע ל6.9.01- ואח"כ נדחתה לתאריך היום 22.10.01. חב' ורטהיימר הגישה התנגדות לבקשה לפירוק בבש"א 14629/01 והחברה מלון אסתאר נהריה בע"מ הגישה תגובה לבקשת הפירוק, שבטעות לא סומנה כבש"א, לפיה יש לדחות את הבקשה על הסף בהעדר ערובה כי הבקשה לפירוק הוגשה ע"י נושה מותנה או נושה עתידי ולא הופקדה ערובה סבירה להוצאות לפי סעיף 260(ב) לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983; וכי הבקשה לפירוק מהווה נסיון חסר תום לב לעקוף ניהול תביעה להסרת הקיפוח שהוגשה ע"י המבקשת מס' 1, המתנהלת בין הצדדים בה"פ 438/98. עוד נטען שאין למבקשות זכות לכאורה לפרק את החברה, החברה עומדת במבחנים שנקבעו לכושר פרעון והחוב כלפי המבקשות שנוי במחלוקת. לאחר ששמעתי טענות הצדדים אני מקבלת את עמדת המשיבות למחוק את בקשת הפירוק על הסף. טענות החברה בתגובה שהגישו בכתב מפורטות, מלומדות ומנומקות נמק היטב ואני מאמצת את מרביתן ככולן בכל הקשור לטעמים המשפטיים שפורטו שם, ואין צורך שאחזור עליהם בהחלטתי זו אותה אני נותנת בסיום הדיון ובאותו יום. מקובלת עלי עמדת עו"ד בן דרור שאם נבחנת עילת הפירוק עפ"י נימוקי הבקשה לפירוק, ענינה היה דחוף אז בגלל טענת המבקשות על מכירתו הצפויה של המלון, ומשזה נמכר בהסכמה, שקיבלה תוקף החלטה, אין עוד יסוד ממשי לבקשה לפירוק, שכן החשש שתואר בבקשה על מכירה בנזיד עדשים וכיוצ"ב אינו מתקיים עוד, במיוחד שהמכירה בוצעה גם בהסכמת עו"ד קליין, שמונה על פי החלטתי כמנהל זמני ביחד עם אחרים להליך המכירה. התביעה להסרת הקיפוח עדיין תלויה ועומדת במסגרתה טענה המבקשת כי מנהלי החברה מרוקנים את החברה, כביכול, מנכסיה, בהחלטתי מיום 29.11.98, שניתנה לאחר חקירה ארוכה ומפורטת של הצדדים עצמם, צומצמו הסעדים הזמניים לגילוי מסמכים ומינוי חוקר, נדחתה טענת ההתיישנות שנטענה ע"י החברה וקבעתי כי המבקשת נמצאת במצב שבו היא עלולה להפסיד את זכותה לקבלת דמי יעוץ, או שהיא תחוייב בהזרמת הון לחברה ויש באלו, לכאורה, כדי קיפוחה בהתחשב בכך שבמשך השנים שימשה החברה מקור פרנסה אמין למבקשת ולבעלה המנוח. המשיבות הגישו בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון וזו תלויה ועומדת שם לאחר שהפניית הצדדים לגישור בביהמ"ש העליון לא צלחה. הנסיבות העובדתיות הנטענות ע"י המבקשות בבקשה לפירוק דומות ו/או זהות לתביעה שהגישה המבקשת מס' 1 להסרת הקיפוח ולא ניתן לעקוף את ההליכים המתנהלים בתביעת הקיפוח, בפנייה בתביעה חדשה לביהמ"ש מטעמי פירוק, שהרי סעד הפירוק בגין קיפוח הוא הסעד הדרסטי ביותר וביהמ"ש לא ממהר לתיתו בטרם נבחנה אפשרות של סעדים פחות קיצוניים. החוב הנטען ע"י שתי המבקשות מותנה ועתידי. התשלום למבקשת מס' 1 אמור להשתלם מידי חודש ומאז ההליכים שננקטו על ידה בה"פ 438/98 משולמים אלו כסדרם. צודק עו"ד בן דרור בעמדתו שלגבי טענת חדלות הפרעון אין ראיה שלא יהיה ביכולתה של החברה לשלם את חובותיה, במשמעות סעיף 258(3) לפקודת החברות. מדובר בתקופה עתידית ארוכה וזכותה של המבקשת מס' 1 היא לקבלת תשלום דמי יעוץ בסכומים חודשיים ולא לקבלת סכום מהוון גלובלי. לפי כל חישוב, לפחות למשך 4 השנים הקרובות, יספיקו הסכומים הנמצאים בנאמנות בידי עו"ד וייל לחיסול ההתחייבויות. לא ניתן להתעלם מכך שהגב' זוהר כבת 85 והשאלה מה יקרה לפעילותה הכלכלית של החברה ב4- השנים הבאות היא שאלה ספקולטיבית ואין בה לשמש בסיס לקבוע שהחברה הינה חדלת פרעון. זאת ועוד, למבקשת מס' 1 יש ערבויות אישיות של ורטהיימר וגבי זוהר ואין סכנה, ובכל מקרה לא נטען כך, שלמקרה שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה לא יהיה בידי הערבים לסלק את ההתחייבות החודשית המתוארת לעיל. באשר לחוב הנטען ע"י המבקשת מס' 2, לקבלת דמי יעוץ במועד פטירתה (חו"ח) של אמה, המבקשת מס' 1, שוכנעתי כי החוב שנוי במחלוקת מהפן המהותי בגלל כוונות הצדדים במועד מתן ההתחייבות וחלוקה שווה, לכאורה, בין המבקשת 2 לגבי זוהר, וכן המועד בו יגיע מימוש זכות זו והאפשרות הספקולטיבית שבאותו מועד לא תוכל החברה לעמוד בהתחייבויותיה. ההסכם שנעשה בין הצדדים והבנק בתיק בש"א 6785/01 מדבר בעד עצמו ונראה לי שספק רב אם תתקבלנה טענותיו של ב"כ המבקשות כאילו שהמפרק יגבה בחזרה כספים שקיבל הבנק לקופת המפרק, ובכך תעשה חלוקה שווה ונכונה בין הצדדים. במיוחד נראה שאין להתעלם מההנחה המשמעותית שנתן הבנק בגלל ההסדר, ונשייתו הצפויה של ורטהיימר בחברה בגין דמי יעוץ המגיעים לו לפי אותם הסכמים המהווים יסוד לדרישת המבקשות. נראה שיש הגיון רב בעמדת המחוקק שבקשת פירוק של נושה מותנה או נושה עתידי חייבת להיות מלווית בערובה להוצאות וכן הוכחה לכאורה שיש לפרק את החברה. אינני נדרשת לשאלה אם הוראת הפקודה אינה מותירה לביהמ"ש שיקול דעת, ואולם לאחר שדנתי בבקשה ושמעתי את ההתנגדות. לו נדרשתי לקבוע ערובה להבטחת הוצאות המשיבים הייתי קובעת, כעמדת עו"ד בן דרור, שגובה הערובה צריך להיות דומה או זהה לסכום החוב שהבנק ויתר עליו. אשר על כן אני מוחקת על הסף את בקשת הפירוק שהוגשה ע"י המבקשות. אני דוחה את הבקשה למינוי מפרק זמני. אני מחייבת את המבקשות, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מהמשיבים בנפרד סך 10,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט עו"ד ובסך הכל 20,000 ש"ח (כולל מע"מ). הסך האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רכישת נכספירוק חברה