החלטה מונחת בפני בקשתם של עובדיה לשעבר של חברת לבידי אשקלון (להלן: "העובדים") כי אורה לכונס הנכסים של החברה (להלן: "הכונס") לשלם מתוך כספים אשר הופקדו על-ידי החברה בקופות גמל ומוחזקים בידו בנאמנות לטובת העובדים. זאת, לטענתם, על חשבון חוב פיצויי פיטורין אשר עומד לטובתם ולא סולק במלואו. הכונס וכן כונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה. לאחר שהונחו בפני הבקשה, תגובות הכונס וכונס הנכסים הרשמי, וכן תגובות לתגובות, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. החברה העבירה כספים לקופות גמל וקופות פיצויים על-שם עובדיה. לאחר כניסת החברה להליכי פירוק וכינוס, הגישו העובדים חשבונות מפורטים של הסכומים המגיעים להם כפיצויי פיטורין, אשר מוגנים משעבוד לפי מצוות סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין, אשר זו לשונו: "26. סכומים משוריינים (תיקון: תשל"ג, תשנ"ח) (א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה - (1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה, לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר שהוא ניתן להחזרה או להעברה; (2) אינם חלק מנכסי המעביד במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו. (ב) הוראות סעיף זה יחולו גם לגבי ריבית והפרשי הצמדה שנוספו על סכומים כאמור." 2. לאחר שבוצע התשלום דנן במלואו, נותרו כספים בקופות, עליה התגלעה, בין הכונס, מחד גיסא, לעובדים ולמנהל המיוחד לנכסי החברה, מאידך גיסא, האם הינם שייכים לקופת הכינוס, בהיותם "נלכדים" תחת כנפי השעבוד הצף, או לקופת הפירוק. בהחלטתי המפורטת אשר ניתנה במסגרת בש"א 8791/01, הוכרעה מחלוקת זאת, ונקבע כי דין כספים אלו לעבור לקופת הכינוס. זאת, באשר כל מה שאינו מגיע לעובדים לפי סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין, שייך לנכסי החברה הנידונים לפי דיני הקדימה הרגילים. וכך קבעתי, בין היתר, בעניין זה: "נראה כי טענת המנהל המיוחד הינה כדלקמן - מרגע שסכום כסף כלשהו מצא את דרכו לקופת הפיצויים, הרי הוא יוצא באופן תמידי ובלתי הפיך ממסת נכסי החברה/המעביד, ואין נפקא מינא אם הוא דרוש לעובדים ומגיע להם אם לאו. ומה הדין לאחר מכן? סתם המנהל המיוחד ולא פרש. האם העובדים, אשר אינם זכאים לכספים, הם שיחליטו למי ינתנו? האם גורל הכספים הינו מושא להחלטה שרירותית, לפי נסיבות המקרה והצדדים התובעים אותם? טענה זו לא רק שהינה שגויה מיסודה, בלתי הגיונית ואינה מעוגנת כלל ועיקר בלשון החוק ותכליתו, הרי היא דרך מצויינת מאין-כמוה לעקוף את דיני הקדימה ולהבריח נכסים באין-מפריע, זאת בעיקר במקרה בו לחברה פלונית אין, למשל, נושים בלתי מובטחים אלא אך ורק נושה מובטח בשעבוד צף. מה ימנע מחברה, ערב פירוקה, להבריח את כל כספיה דרך קופות הפיצויים, תוך תקווה להעלימם בדרך זו מעיני הנושה המובטח בשעבוד צף - כאשר המטרה הברורה היא כי כספים אלו יועברו סתם-כך לקופת הפירוק ולא לקופת הכינוס, ובהעדר להם דורש, יחזרו בסופו של דבר לכיסם של משתתפי החברה, למרות שאין אלו זכאים להם כלל? התוצאה היא כי מוטב היו לטענות אלו של המנהל המיוחד אלמלא היו מועלות כלל ועיקר. המסקנה מכל זאת כי דין יתרת הכספים בקופות לחזור אל מסת נכסי החברה, ולהתחלק לפי סדרי הקדימה שבדין: במקרה דנן, לעבור אל קופת הכינוס". 3. בסיפא להחלטתי בבש"א 8791/01, החלטתי שלא להכריע באותה מסגרת בטענות עובדתיות שהעלו העובדים על אודות טעויות אשר נפלו באופן חישובו העובדתי של סכום פיצויי הפיטורין המגיע להם, אשר נופל בגדר סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. לעובדים ניתנה שהות בת 90 יום לטעון את טענותיהם אלו בבקשה נפרדת וערוכה כדין. מכאן הבקשה אשר מונחת לפני כיום. טענות העובדים; 4. בעת יחסי העבודה בין העובדים לחברה הופרשו על-ידי החברה כספים, אשר נועדו להסדיר את תשלום הפנסיה לעובדים. אם כי הכוונה המרכזית בכך היתה תשלום פנסיה עם ההגעה לגיל הפרישה, הכירו ההסכמים בין הצדדים גם באפשרות של תשלום חלקי של הסכום שנצבר גם במקרה בו פורש העובד לפנסיה מוקדם יותר. כמו כן, כללו ההסכמים בין הצדדים סעיף מפורש בו נקבע כי "מענק הפיטורין" יכלול את כל דמי התגמולים שהועברו לקופות. 5. העובדים טוענים טענות עובדתיות סבוכות מתחום דיני העבודה לעניין אופן חישוב רכיבי הפנסיה השונים, ולכך כי בשל טעות שנפלה קופחו שלא כדין, ואי לכך ראוי שיעשה תיקון מפרעי באופן החישוב של הסכום המגיע להם מתוך סכומי ההפרשות. 6. ההפרשים דנן כלולים בתשלום המגיע לעובדים מהחברה כדין, עובדה המכריעה את הויכוח על מידת ההגנה שמעניק לעובדים סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. 7. כטענה חלופית טוענים העובדים כי מדובר בשאלות סבוכות של קופות גמל והסכמים קיבוציים בין עובד למעביד, הנמצאים בתחום סמכותו היחודית של בית הדין לעבודה. טענות הכונס; הכונס מבקש לדחות את בקשת העובדים, בהסתמכו על מגוון נימוקים, מהותיים ופרוצדורליים כאחד, אשר אלו העיקריים שבהם: 8. סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין דן אך ורק בכספים המגיעים כפיצויי פיטורין במשמעותם בחוק פיצויי פיטורין, ולא בכספי פנסיה. כספים אלו שולמו לעובדים זה מכבר. לכן, מן הדין ומן הצדק כי היתרה תעבור לקופת הכינוס ותשולם לנושה המובטח. 9. הסיפא להחלטה בבש"א 8791/01 התירה לעובדים להגיש בקשה חדשה אך ורק בנושא טעויות חישוב שנפלו בפיצויים, ולא לפתוח חזית חדשה לעניין סכומים נוספים וטענות משפטיות עקרוניות. 10. נגד העובדים קמה מניעות חריפה, באשר חישובי הפיצויים עליהם הם קובלים כעת נעשו על ידם, במסגרת הגשת תביעות מסודרות לבעל תפקיד מטעם בית המשפט, וכן במסגרת הצהרות שחתמו לצרכי מס. 11. נושא הדיון דנן הינו שאלה מובהקת של דיני קדימה, הנוגעים "לליבת" דיני פירוק החברות, ולכן הם נתונים לסמכותו של בית המשפט של פירוק וכינוס, ולא לסמכות בית הדין לעבודה. תגובת העובדים לתגובת הכונס; 12. הכונס אינו יכול להשמע בטענות ויתור ומניעות לעניין פיצויי פיטורין, שכן לעניין זה חל סעיף 29, המתנה כל ויתור כזה בכתב ויתור מפורש וחד-משמעי, אשר אין חולק כי אינו קיים במקרה דנן. זאת, בכדי לוודא כי העובד המוותר על הפיצוי יהיה מודע, חד-משמעית לנפקותו הכבדה של צעד זה. 13. הכספים שבמחלוקת הועברו על-ידי החברה במודע לטובת הבטחת פנסיה לעובדים, תוך הכללתם המפורשת במסגרת פיצויי הפיטורין. להגנת כספים כגון אלו נועד סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. 14. שעבוד צף מתגבש על נכסי החברה, בכפוף לכל הגבלה הקיימת לגביהם ברגע הגיבוש. בעת הגיבוש דנן, טרם נתגבשו זכויות העובדים בכספים שבקופות, שכן הם טרם פוטרו, ולכן לא ניתן היה לקבוע את שיעור הסכומים המגיעים לעובדים. מכאן, לשיטת העובדים, חל לגבי כספים אלו סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; שאלת הסמכות; 15. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, דומה כי הדין בעניין זה הוא עם הכונס. זאת, היות והשאלה העומדת בפני הינה בראש ובראשונה שאלה של מסגרת דיני הקדימה והגבלות על כוחו של שעבוד צף לפי סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. סוגיה זו, גם אם מהותה שייכת לתחום דיני העבודה, הרי שהיא שייכת "לגרעין הקשה" של הסוגיות העולות בדיני הפירוק והכינוס, באשר היא מסדירה חלק ניכר מסוגיית היחסים שבין נושה מובטח מחד גיסא לעובדי חברה חדלת פרעון מאידך גיסא. 16. לכן, בדין טוען הכונס כי במקרה דנן סמכותו של בית משפט של כינוס על סוגיות מעין אלו הינה דין ספציפי, הגובר על הדין הכללי החל על סוגיות זכויות עובדים בכללותן. זאת, בכפוף לסמכותו הרגילה של בית הדין של כינוס להעביר לערכאה אזרחית (ולבית הדין לעבודה בכלל זה) סוגיות המצריכות דיון עובדתי מסובך ושמיעת עדים רבים, אשר אינן מתאימות להידון לפי סדרי הדין הנהוגים בבית משפט של כינוס. במקרה דנן, נחה דעתי כי לצורך ההכרעה במחלוקת אשר לפני אין כל צורך להדרש לסוגיות עובדתיות סבוכות, ואף לא למחלוקת בדבר דרך חישוב הפנסיה אשר בעניינה טענו העובדים בהרחבה. מכאן, שאין כל מקום להעביר את הבקשה לבית הדין לעבודה, והיא תוכרע בבית הדין של כינוס. המסגרת הנורמטיבית - מעמדם של עובדי חברה חדלת פרעון וסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין; 17. בבסיסם של דברים, עובדיה של חברה חדלת פרעון אינם אלא סוג ספציפי של נושים, מעמד משפטי בו עוסקים בהרחבה דיני הקדימה וסוגיות רבות אחרות בתחום דיני פירוק החברות. בין עובדים לחברה המעבידה נוצרים ומתנהלים, במהלך פעילות החברה, יחסיים משפטיים הנובעים מהסטטוס המשפטי של יחסי עובד-מעביד. במסגרת יחסים אלו נוצרת, בין היתר, קשת רחבה ומגוונת של חיובים שחב המעביד כלפי עובדיו. כאשר נכנס המעביד למצב של חדלות פרעון, קרי, נכסיו אינם מכסים את כלל התחייבויותיו, הופכים העובדים לנושים לכל דבר של המעביד חדל הפרעון, בסכום החיובים פרי דיני העבודה ודיני החוזים אשר מגיעים להם כדין אך לא נכנסו בפועל לכיסם בשל התמוטטות המעביד. הכלל הבסיסי, לו כפופים העובדים (כמו גם כלל הנושים) בהעדר דין ספציפי לסתור, הינו עקרון הקולקטיביות של דיני הפירוק (או פשיטת הרגל), השולל כל נסיון לגביה "פרטית" העוקפת את מערכת דיני הקדימה, אלא אם זו מעוגנת בחריג מפורש בדין. 18. מערכת מורכבת של שיקולים סוציאליים ושיקולי מדיניות משפטית אחרים (אשר לא זה המקום לחזור עליהם) הקנו לעובדים דין קדימה על חלק מזכויותיהם כלפי המעביד. דין קדימה זה לא ניתן באופן גורף, אלא על זכויות ספציפיות בלבד, המנויות בחקיקה הרלוונטית. לא זאת, אלא אף זאת; גם דין קדימה זה הוגבל על-ידי המחוקק בהגבלות שונות, כגון תקרה קשיחה לסכום אשר ניתן לתבוע בדין קדימה, כפיפות לנוהל ספציפי של הגשת תביעות חוב, ועוד כהנה וכהנה. לא ניתן, בשום פנים ואופן לומר, כאילו דין הקדימה הינו גורף וחובק כל, וחל בכל מקום בו נובע חיוב פלוני מיחסי עובד מעביד. מעבר לדיני הקדימה ובנפרד מהם, קבע המחוקק גם קטגוריה נוספת ומיוחדת, אשר החיובים הכלולים בה יוצאים באופן גורף ומראש מהישג ידו של כל נושה פוטנציאלי, כולל ובמיוחד נושים מובטחים, ואשר כל נסיון להכפיף אותם לנשיה שאינה של העובדים הינה בגדר בטל מעיקרא מוחלט. כזה הוא סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין והכספים נשוא החיובים הנופלים לתוכו. 19. יוצא מכך, כי קשת החיובים אשר עשוי מעביד חדל-פרעון לחוב לנושים הכלולים בסטטוס של עובדים מתחלק למעשה לשלושת אלו: א. חיובים שהינם בגדר נשיה שאינה מובטחת. ב. חיובים שהינם בגדר נשיה בדין קדימה. ג. חיובים היוצאים מכלל נכסי החברה, הנופלים לגדר סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין ודינים דומים לו. 20. ישום עקרון השיוויון הבסיסי בין נושיה של חברה חדלת פרעון מביא לכלל בל-יעבור כי ברירת המחדל הינה תמיד נשיה בלתי-מובטחת. קרי, אין דין-קדימה, קל וחומר לא הוצאה גורפת של כספים מכלל נכסי החברה, אלא אם ניתנו במפורש בחוק. כל פרשנות אחרת תביא לפגיעה אנושה בעקרון השיוויון בין הנושים, ויקפח שלא כדין את קניינים של נושים אחרים. יוער, כי אין בכל האמור לעיל בכדי להביא לפרשנות דווקנית של דיני הקדימה. השאלה האם חיוב פלוני נופל לדיני הקדימה שבחוק תוכרע לפי פרשנות תכליתית, על רקע עקרונות היסוד של השיטה ונסיבות המקרה. 21. אם בעניין דיני קדימה יש לנקוט בגישה זהירה מחשש לפגיעה שלא כדין בנושים אחרים, הרי לעניין "המדרגה השלישית" של זכויות העובדים, קרי, סכומים המשוריינים לפי סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין - קל וחומר. על בית המשפט לזכור תמיד, כי הכנסת סכום לתוך סעיף 26 מוציאה אותו, מלכתחילה, מכלל נכסי החברה, ואי-לכך, גם מתחולת דיני הקדימה, על ההגבלות והאיזונים הנכללים בהם. על רקע זה, באה החלטתי בבש"א 8791/01, אשר הבהירה כי סעיף 26 "משריין" אך ורק את הסכומים המגיעים לעובדים בפועל כפיצויי פיטורין, ואין הוא לוכד סכומים עודפים אשר הוכנסו לקופת פיצויי פיטורין, בין אם במתכוון או בשוגג. פרשנות אחרת, כפי שנאמר באותה החלטה, עשויה להוות פרצה מסוכנת בדין, אשר תקל על הברחת נכסים מחברה העומדת על סף חדלות פרעון. לא זאת, אלא אף זאת; העולם הכלכלי של היום הותיר מאחוריו מזה זמן רב את החלוקה הברורה (אשר בעבר היתה אף בעלת גוון חברתי-מעמדי) אשר נהגה בתקופות קודמות בין עובד חברה לבין משתתפיה. בעידן דהיום קיימים מעמדות ביניים ו"יצירי כלאיים" לא מעטים, אשר סיווגם מצד זה או אחר של מתרס העובד-מעביד אינו מן הקלים. לא פעם, מנסים משתתפי חברה להסוות עצמם כעובדים למטרות אלו ואחרות. גם עובדות אלו מחייבות את בית המשפט להזהיר עצמו טרם יאפשר הכנסת חיובים שונים מתחום דיני העבודה לחסות סעיף 26. זאת, גם מתוך העדפה כי ענייניהם של עובדים ידונו, במידת האפשר, לפי מערכת דיני הקדימה, על איזוני הערכים הכרוכים בהם. מעבר לכך, על בית המשפט להפריד הפרדה ברורה וחדה, בכל פעם בו עולה לפניו סוגיית חיוב פלוני, בין דיון לפי דיני הקדימה לדיון לפי סעיף 26. זאת גם בשל השוני הניכר בפרוצדורה בין שני סוגי תביעות אלו. ההכרעה בנסיבות המקרה דנן; 22. במקרה דנן, אין חולק כי הסכומים הנוספים להם טוענים העובדים הינם כספים אשר אינם פיצויי פיטורין במובנו הרגיל של מושג זה, אלא הפרשות לטובת פנסיה אשר הפריש המעביד. אלא, שהעובדים טוענים כי הסכם בינם לבין המעביד כלל הפרשות אלו במסגרת "מענק הפיטורין" אשר הוגדר בהסכם. 23. ניתן לצאת מנקודת הנחה, לטובת העובדים, כי שני הצדדים להסכם ראו את סכומי ההפרשות כחלק אינטגרלי מהסכום אשר יכלל בסופו של יום ב"מענק הפיטורין". אלא, שאין בכך בכדי לכלול סכומים אלו בגדר סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין. זאת מדוע? משום שסעיף 26, על דין "השיריון" הגורף שלו, חל אך ורק על סכום פיצוי הפיטורין הסטטוטורי, כפי שהוא מוגדר בחוק פיצויי הפיטורין. זהו עצם מהותו של האיזון אשר ביקש המחוקק לאזן בין זכויות העובדים לזכויות יתר נושי החברה, באשר החיל את השיריון הגורף אך ורק על חיוב ספציפי ומוגדר היטב. מתן היתר לצדדים ליחסי עבודה להוסיף לסעיף 26 חיובים נוספים על דרך של חוזה ביניהם היה הופך איזון זה לאות מתה, ומשמש "מסלול עוקף" לדיני הקדימה, ופוגע פגיעה קשה בזכויות יתר הנושים, אשר חלקם, אם לא כולם, נפגעו בכיסם מהתמוטטות החברה לא פחות מאשר נפגעו מכך העובדים. לפיכך, העובדה כי הצדדים לחוזה עבודה הגדירו חיוב פלוני כ"פיצויי פיטורין" אינה מעלה ואינה מורידה. תחולתו או העדר תחולתו של סעיף 26 תקבע אך ורק לפי הגדרת פיצויי הפיטורין בחוק, הא ותו-לא. זאת ועוד, כאשר ביקש המחוקק להשוות את מעמדן של זכויות סוציאליות מסויימות למעמדו של שכר עבודה או פיצויי פיטורין, עשה זאת במפורש, ואין כל מקום להוסיף לכך על-ידי פרשנות שיפוטית נטולת ביסוס בדין. מסקנה דומה ניתן ללמוד מלשונו של סעיף 26, אשר אינו מדבר על כל סכום באשר הוא אשר הוגדר כפיצויי פיטורין, אלא אך ורק על סכומים אשר שולמו במקום פיצויי פיטורין, כפי שהם מוגדרים בסעיפים 14, 20 או 21 לאותו חוק. 24. יוצא, כי הן מתכלית החוק, הן מלשונו והן מההגיון הכללי של דיני הפירוק כי אין כל בסיס להכליל רכיבים הנוגעים לפנסיה במסגרת פיצויי פיטורין. המדובר בשתי קטגוריות, אשר אף על פי ששתיהן הופכות רלוונטיות לאחר סיום יחסי עובד-מעביד, הרי כל אחת מהן הינה נפרדת לחלוטין, הן בדרך חישובה והן בתנאי תחולתה או אי תחולתה. החוזה שנערך בין הצדדים אינו יכול לשנות זאת; אמנם אין כל סיבה לקבוע כי מדובר בחוזה חסר תוקף במערכת היחסים שבין הצדדים לו, אולם אין בו בכדי "לשריין" חיובים או אף להקנות להם דין קדימה, אלא אם כן ניתן להם מעמד כזה בדין. בהעדר ראיה לסתור, אין מדובר אלא בנשיה בלתי-מובטחת, אשר נובעת מחיוב אובליגטורי פרי חוזה. בנסיבות המקרה דנן, באשר אין מונח בפני ערעור על החלטת כונס או מפרק חוב בתביעת חוב שהוגשה כדין אשר קובעת כי חוב פלוני אינו בדין קדימה, הרי אין מקום להכריע בשאלה האם ועד כמה זוכים רכיבי פנסיה לדין קדימה כזה, אם בכלל. די, בנסיבות המקרה להכריע כי סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין אינו חל. לכן דין הכספים שנותרו בקופות לאחר ששולמו פיצויי הפיטורין לעובדים לעבור לקופת הכינוס, ובסופו של יום לנושה המובטח בשעבוד צף, בכפוף לחובת הכונס לשלם ראשית כל חובות בדין קדימה, אם ובמידה שקיימים כאלו. מכאן, שדין בקשת העובדים להדחות. בנסיבות המקרה, ולפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות. פירוק חברהקופות גמל