מי אחראי לשריפה ? תביעה

פסק דין 1. תביעת שיבוב זו הינה בגין נזקי אש שארעו כתוצאה משריפה שפרצה באזור התעשיה ברקן, אשר בה נפגע רכוש של מבוטח התובעת. במסגרת פסק הדין יש להכריע במחלוקות שהתגלעו בין בעלות הדין בשאלות כדלקמן: היכן פרצה השריפה לראשונה, מה היה הגורם או הגורמים לפרוץ השריפה, מי האחראי או האחראים לפרוץ השריפה, חלוקת הנטל בין האחראים, גובה הנזק שנגרם למבוטח של התובעת, וביטוח כפל הקיים במקרה זה. 2. להכרת הנפשות הפועלות אציין כבר עתה כי הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 3 הקימו שותפות שהיא הנתבעת מס' 5. הנתבעת מס' 2 ביטחה את פעילותה של הנתבעת של הנתבעת מס' 5, לרבות אחריות כלפי צד ג', בסך 500,000 ₪ נכון ליום עריכת הביטוח. הנתבעת מס' 4 ביטחה את פעילותה של הנתבעת מס' 3, לרבות אחריות כלפי צד ג', בסך של 3,100,000 ₪ נכון ליום עריכת הביטוח. הנתבעת מס' 1 לא היתה מבוטחת. יש לציין כי התובעת תבעה את המזיקות עצמן, מכוח דיני הנזיקין, ואת חברות הביטוח מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. כללי: השריפה: 3. ביום 9.4.97 בשעה 18.45 לערך פרצה שריפה (להלן-"השריפה") במבנה תעשיה באזור התעשיה ברקן שבשומרון (להלן-"המבנה"). במבנה שכנו המפעלים של הנתבעות 3 ו-5, של חברת ג.ד.א. תעשיות אלומיניום בע"מ (להלן-"המבוטח"), שהיא המבוטח של התובעת, ומפעלים נוספים. בשעה 19.02 התקבלה הודעה מתחנת המשטרה באריאל בתחנת כיבוי האש הסמוכה למפעל על שריפה במפעל גרינמר בדים ורהיטי דורון המצויים במבנה. השריפה פרצה בקומה השניה של המבנה. כתוצאה מן האש שהלכה והתפשטה, ניזוק המפעל של המבוטח. ראה לענין זה סיכום חקירה מיום 13.5.97 של איגוד רשויות לכיבוי והצלה איו"ש ובקעת הירדן בתיק חקירה 21/97 (להלן-"דו"ח כיבוי אש") אותו ערך טפסר משנה קובי סוכצקי, רמ"ד מניעת דליקות וחקירות באיגוד רשויות לכיבוי והצלה איו"ש ובקעת הירדן (להלן-"מר סוכצקי"). התובעת ביטחה במועד הרלוונטי את עיסקו של המבוטח בביטוח עיסקי, אשר כלל, בין היתר, ביטוח בגין אבדן רווחים. בהתאם לחבותה על פי הפוליסה, שילמה התובעת למבוטח תגמולי ביטוח, שאת שיבובם היא תובעת מאת הנתבעות. תיאור המבנה בו ארעה השריפה: 4. המבנה בו ארעה השריפה בנוי על מדרון הר, ולו שתי קומות, כאשר לכל קומה יש גישה ממפלס הקרקע של הרחוב המוביל אליה. המבנה בנוי בצורת האות וו, ומחולק לשני אגפים, האגף הארוך והאגף הקצר. קיר משותף חוצץ בין שני האגפים. הכניסה לקומת קרקע תחתונה (חזית דרום-מזרח) הינה דרך רחוב השוהם, ואילו הכניסה לקומת קרקע עליונה (חזית צפון-מערב) הינה דרך רחוב השנהב. בקומת הקרקע העליונה בצד הצפוני-מזרחי (האגף הקצר) מצוי חלק מן המושכר בו שכן המפעל של הנתבעת מס' 5 ומקום אחסנה של הנתבעת מס' 3, בסמוך לו בית עסק נוסף ששמו רהיטי דורון סחר בע"מ (להלן-"רהיטי דורון") ובסמוך למפעל של רהיטי דורון, בחלק האחר של המבנה, מפעל של הנתבעת מס' 3. גג המבנה היה עשוי מקשתות בטון והגג מכוסה בלוחות של אסבסט גלי הבנויים בצורת קשתות. התקרה של המבנה בו פרצה השריפה היתה עשויה מחומר פוליניום, המורכב מקרטון בין שתי שכבות של ניר אלומינום, שהוא חומר דליק ביותר. בצד הדרומי מזרחי של מפעל הנתבעת מס' 5 היו 28 מכונות טוויה. בין המכונות היו כלובי מתכת ובהם סלילי חוטים. במפעל הנתבעת מס' 5 היו אניצי כותנה על גבי הקירות, עמודי הבטון, התקרה ועל כל ציוד שהיה במפעל. אניצי הכותנה מתלקחים בקלות. בקומת הקרקע התחתונה של המבנה מצוי, בין היתר, מפעל המבוטח, וחלק מרהיטי דורון. בצד הצפוני-מזרחי של המבנה מצוי מבנה של חדר מדרגות, שאינו בשימוש, שדרכו אמורים לעלות מהמפלס התחתון למפלס העליון. חדר המדרגות בנוי מבלוקים ובטון. לענין תיאור המבנה ראה ביתר פירוט את דו"ח כיבוי אשר ואת חוות דעתו של מר יעקב ריטוב, המומחה מטעם התובעת, מוצג ת/1. על הזיקה של הנתבעות 1, 3 ו-5 למקום בו פרצה השריפה אדון להלן. חקירת המשטרה: 5. המשטרה חקרה את נסיבות השריפה מההיבט הפלילי ומההיבט של פעילות חבלנית עויינת (פח"ע). תיק המשטרה הוגש לבית המשפט בצירוף תעודת עובד ציבור. מתיק החקירה המשטרתי עולה כי בשעה 18.00 לערך התחלפו המשמרות במפעל של הנתבעת מס' 5, כאשר העובדים שהגיעו לעבוד במשמרת לילה היו עובדים ערבים מאזור השומרון. מן החקירה עולה כי לאחר ביצוע החפיפה בין עובדי משמרת הבוקר לבין עובדי משמרת הלילה במפעל הנתבעת מס' 5, הבחינו העובדים באש בסביבות המקרר, כאשר האש היתה ליד מכונות הסריגה (או האריגה) שהיו במפעל, ובקרבת האש היו חוטים וקרטונים. העובדים ניסו לכבות את האש בכוחות עצמם, אך משלא הצליחו בכך הזעיקו את המשטרה ואת כיבוי האש. המשטרה וכיבוי האש שללו אפשרות שהאש פרצה כתוצאה מהצתה בזדון או כתוצאה מאירוע פח"ע. התפלגות סכום התביעה ועמדות הצדדים לגבי סכומים אלו: 6. התובעת שילמה למבוטח תגמולי ביטוח בהתאם לחבותה כמבטחת את הסכומים כדלקמן: (1) ביום 1.6.97 את הסך 49,934 ₪ (2) ביום 8.7.97 את הסך 50,000 ₪ (3) ביום 14.8.97 את הסך 44,138 ₪ (4) ביום 12.7.00 את הסך 560,000 ₪ בגין אבדן רווחים. לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין כי התובעת אכן היתה חייבת לשלם למבוטח תגמולי ביטוח, אך היתה מחלוקת ביניהם על גובה תגמולי הביטוח שהיה על התובעת לשלם למבוטח. הנתבעות הודו כי היה על התובעת לשלם למבוטח את הסך 144,073 ₪, המורכב מן הסכומים המפורטים בסעיפים קטנים (1), (2) ו-(3) לעיל, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה ורבית. הנתבעות טענו כי התובעת שילמה למבוטח את הסך 560,000 ₪ במתנדבת, ולחילופין, לא הוכיחה את הסכום שהיה עליה לשלם למבוטח כאבדן רווחים. כתבי הטענות והתפלגות הנתבעות: 7. ביום 5.12.2000 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, בו אף שונה סדר הנתבעות. בישיבת יום 21.3.02 ביקשו ב"כ בעלי הדין להוסיף את הנתבעת מס' 5 כנתבעת נוספת, ולצרף אותה כשולחת נוספת של הודעה לצד ג' לנתבעות 3 ו-4, וכן כצד ג' נוסף בהודעה לצד שלישי ששלחו הנתבעות 3 ו-4 לנתבעות 1 ו-2. כב' השופטת בוסתן הורתה על תיקון כתב התביעה על ידי הוספת הנתבעת מס' 5 כנתבעת נוספת, בלי לחייב את התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, ואפשרה לנתבעות לתקן את ההודעות לצד ג'. בפועל, הנתבעות מס' 1 ו-2 תיקנו את ההודעה לצד ג' שהגישו כנגד הנתבעות 3 ו-4, כאשר להודעה לצד ג' זו הצטרפה הנתבעת מס' 5, אשר יוצגה אף היא על ידי עורכי הדין של הנתבעות 1 ו-2. הנתבעות 3 ו-4 לא הגישו הודעה לצד ג' מתוקנת ולא צירפו את הנתבעת מס' 5 להודעה לצד שלישי מטעמן, אך כל בעלות הדין ניהלו את הדיונים מתוך הנחה שההודעה לצד ג' אותה הגישו הנתבעות 3 ו-4 כנגד הנתבעות 1 ו-2, הוגשה אף כנגד הנתבעת מס' 5 וכתב ההגנה שהגישו הנתבעות 1 ו-2 להודעה לצד ג' שנשלחה כנגדן, מהווה כתב הגנה מטעם הנתבעת מס' 5 להודעה הנ"ל. על כן, גם בעת כתיבת פסק הדין יוצא אני מנקודת מוצא של הצדדים לענין ההודעה לצד ג' כנגד הנתבעת מס' 5 וכתב ההגנה מטעמה. 8. יש לציין כי הנתבעות התפלגו לשתי קבוצות יריבות. קבוצה אחת שכללה את הנתבעות 1, 2 ו-5, וקבוצה שניה שכללה את הנתבעות 3 ו-4. דבר זה אף התבטא בייצוג כל אחת מן הקבוצות ובהודעות לצד שלישי ששלחו האחת לשניה. בהודעות לצד שלישי כל אחת מן הקבוצות הטילה את האחריות לקרות הנזק על רעותה. בשאלת הנזק היו הנתבעות תמימות דעים, דהיינו, שאין התובעת זכאית לקבל את תביעת התובעת לגבי הסך 560,000 ₪, אך לגבי יתרת סכום התביעה זכאית התובעת לקבלו. מקום פריצת השריפה וגורמי פריצת השריפה: דעות המומחים: 9. השאלה היכן פרצה השריפה, להבדיל מהשאלה היכן היה מוקד השריפה, והשאלה מה היה הגורם לפריצת השריפה, משולבות במקרה זה האחת ברעותה, ומן הראוי לדון בשתי שאלות אלו במאוחד. על שתי שאלות ניסו להשיב מספר מומחים, ולהלן דעות המומחים. דו"ח כיבוי אש: 10. הנסיון הראשון נעשה לדון בשתי שאלות אלו נעשה בדו"ח כיבוי אש ע"י מר סוכצקי. בפרק הממצאים בדו"ח לא מציין מר סוכצקי היכן פרצה האש, והסתפק בקביעת מקום מוקד האש בלבד. בפרק המסקנות של דו"ח כותב מר סוכצקי כי על פי העובדות והממצאים אין באפשרותו לקבוע באופן חד משמעי מה היה הגורם לפרוץ השריפה. מר סוכצקי העלה מספר אפשרויות של גורמים שיכלו לגרום לפרוץ השריפה, והן: (1) ההנחה הסבירה ביותר לפריצת השריפה במקום היא חוסר זהירות או פעולה שגויה של אחד העובדים במשמרת; (2) אין להוציא מכלל אפשרות כי תקלה מכנית או חשמלית כלשהי גרמה לאש עוממת באזור מוקד האש ואשר התפתחה במשך זמן עד להופעתה וגילויה ע"י העובדים במקום. שתי אפשרויות אלו הן בגדר השערות בלבד, ולא נמצאו להשערות אלו תימוכין עובדתיים. מעיון בתיק החקירה המשטרתית לא עולה כל עדות לחוסר זהירות או פעולה שגויה של אחד העובדים במשמרת. המומחים מטעם התובעת -מר ריטוב ומר סלוצקי: 11. הנסיון השני לקבוע את הסיבה לפרוץ השריפה ואת מקום פריצת השריפה נעשה בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, מר יעקב ריטוב (להלן-"מר ריטוב"), בדו"ח חקירה מיום 17.5.98, אשר נערך לבסוף כחוות דעת ביום 18.11.98. מר ריטוב בדק את מקום השריפה בימים 10.4.97, 14.4.97, 20.4.97 ו-13.5.97. הממצאים של מר ריטוב הדרושים לצורך בחינת השאלות של הגורם לפריצת השריפה ומקום פריצת השריפה היו שברוב שטח המפעל היו מונחים סלילי חוטים (קופסים) כשרובם שרופים. סלילי החוטים שהיו בין מבנה המדרגות למכונות הטוויה נמצאו עם סימני שרפה חזקים במיוחד. שתי חביות ושני פחים ובהן שמן מכונות, שעמדו בין מבנה המדרגות למכונות הטוויה, נמצאו עם סימני שרפה חזקים, וחבית אחת התבקעה מלחץ פנימי שנוצר כתוצאה מהחום. מבנה המדרגות הנמצא בפינה המזרחית-צפונית , נמצא עם סימני שריפה חזקים, בעיקר בצידו הדרומי. מבנה המשרדים, הנמצא בפינה הצפונית-מערבית נמצא עם סימני שריפה חצוניים וללא סימני הרס . בתוך המשרדים לא נמצאו סימני שריפה מיוחדים. סלילי חוטים שנמצאו בצד המערבי של המפעל נמצאו עם סימני שריפה חלשים יחסית. לוחות חשמל שהיו בקירות נמצאו עם סימני שריפה חיצוניים, ולא נמצאו בהם סימני כשל. מקרר, שעמד ליד הקיר המזרחי, בשליש הצפוני שלו, נמצא ללא סימני שריפה מיוחדים. רצפת הבטון הצבועה בצבע, נמצאה ללא סימני שריפה וללא סימני חריכה. גג האסבסט התנפץ ברובו בצידו הצפוני-מזרחי, וכל תקרת הפוליניום נשרפה. מכונות הטוויה שהיו בצד הצפוני, נמצאו עם סימני שריפה חזקים, במיוחד במכונה הצפונית-מערבית, שבה נשרפו כל סלילי החוטים. המכונות שהיו בחלק הדרומי ובאמצע, נמצאו עם סימני שריפה חלשים וחלקיים. מלגזה שנמצאה במצע המפעל, נמצאה כשהיא שרופה בחלקה. מסקנותיו של מר ריטוב הצריכות לענייננו היו כדלקמן: (1) השריפה פרצה בצד הצפוני-מזרחי של המפעל, בין מבנה המדרגות למכונות הטוויה. זאת הוא לומד מהממצאים שהקיר הדרומי של מבנה חדר המדרגות נמצא עם סימני שריפה חזקים, מכונות הטוויה הצפוניות נמצאו עם סימני שריפה חזקים , וככל שפונים לצד דרום, סימני השריפה במכונות הטוויה נחלשים, סלילי החוטים שהיו במקום נמצאו עם סימני שריפה חזקים יותר משאר המקומות שבהם נמצאו סלילי חוטים, חבית שמן מכונות שהיתה במקום התבקעה מהחום, ובמקום נמצאו מטפי כיבוי שהופעלו על ידי העובדים; (2) בשריפה לא היה מעורב דלק נוזלי. זאת הוא לומד מהממצאים שהעובדים ניסו לכבות את השריפה, ומכך שהריצפה במוקד היתה ללא סימני שריפה או חריכה; (3) השריפה פרצה כתוצאה מאחת האפשרויות הבאות: (א) כשל חשמלי באחת ממכונות הטוויה, מכיוון חלק ממכונות הטוויה עבד בעת פריצת השריפה, היה בהן מתח חשמלי, אשר יכול לגרום לכשל חשמלי שיגרום לשריפה; (ב) התפרקות חשמל סטטי, כתוצאה מפעולת מכונות הטוויה שהיו תחת מתח חשמלי; (ג) רשלנות של העובדים, כגון השלכת סיגריה, אשר יכולה לגרום לשריפה. יש לציין שמר ריטוב מציין שהיו במקום השריפה מכונות טוויה, אך כוונתו למכונות הסריגה או האריגה שהיו במקום. בהתאם לאמור לעיל, הגיע מר ריטוב למסקנה כי השריפה התפתחה כתוצאה מכשל חשמלי באחת ממכונות הטוויה או רשלנות אחד העובדים, וכי השריפה פרצה בצד הצפוני-מזרחי של המפעל. השריפה פרצה בעיקר כתוצאה מהימצאות אניצי כותנה המתלקחים בקלות. כתוצאה מהתלקחות אניצי הכותנה התפשטה האש וגרמה לשריפת תקרת המבנה העשויה מחומר מתלקח ביותר, למרות שהקרטון היה עם שתי שכבות של נייר אלומיניום. חלקים בוערים מהתקרה נפלו במקומות שונים במפעל, והציתו את סלילי החוטים שהיו ברוב חלקי המפעל. 12. מאחר ומר ריטוב מצא כי אחת ממכונות הטוויה נשרפה באופן קשה ביותר, והגיע למסקנה כי אחת הסיבות לפרוץ השריפה היא כשל חשמלי באחת ממכונות הטוויה שהיתה מופעלת, פנתה התובעת לאינג' אשר סלוצקי, מהנדס חשמל במקצועו (להלן-"מר סלוצקי"), על מנת שיבדוק אם אכן היה כשל חשמלי באחת המכונות, אשר כתוצאה ממנו פרצה השריפה. מר סלוצקי ביקר במקום השריפה ביום 23.4.97, כשבועיים לאחר השריפה, ולדבריו בחקירתו הנגדית, את הבדיקות שהוא ביצע אף אחד לא ביצע קודם לכן, ועל כן כל הממצאים שלו היו מבדיקה ראשונה של האלמנטים שהוא בדק ואשר היו במקום הבדיקה. מטבע הדברים מתמקדת חוות דעתו של מר סלוצקי בנושא החשמל בלבד. הממצאים של מר סלוצקי היו כדלקמן: (1) מערכת הזנת החשמל של המכונות במפעל הנתבעת מס' 5 היא מערכת היקפית על גבי הקירות, עם יציאת אנטנות מכיוון מעלה למכונות המרוחקות מן הקיר; (2) מערכת הזנת החשמל על גבי הקירות נמצאה שלמה לחלוטין, ללא סימני קצר המצביעים על גורם לאש. (3) בלוחות המשנה (הכוונה ללוחות החשמל) הממוקמים באזור המפסק הראשי והמזינים את המכונות נמצאו מספר מאמ"תים מורמים (דהיינו, במצב של הפעלה והעברת זרם חשמלי). דבר זה מלמד שהאש התפשטה בחלקו העליון של המבנה, גרמה להפלה של המפסק הראשי, ולאחר מכן המשיכה לכוון התחתון ללא הקפצה של המאמ"תים, שכן קודם לכן נפל המפסק הראשי של מערכת החשמל. מוסיף מר סלוצקי ואומר שאילו השריפה היתה מתחילה במערכת ההזנה החשמלית, אזי היתה האש מתפשטת במהירות ("רצה" בלשונו של מר סלוצקי) על כבלי החשמל שלא היו ממוגנים בכל חומר מעכב דליקה, והתוצאה היתה שכל המאמ"תים היו צריכים ליפול (מוקפצים); (4) באזור הקרוב למוקד הדליקה קיימות מספר מכונות. בהתאם למידע שקיבל מבעל המפעל מר גרינמר מכונות שמספריהן 15, 16 ו-46 לא פעלו לפני השריפה, אך מכונה מס' 33 היתה בעבודה לפני השריפה; (5) מכונה מס' 33 נפגעה באופן חזק יותר מאשר שאר המכונות. (6) כל בסיסי גלגילוני הקופסים מסביב למכונה 33 מפוזרים לכל כיוון, ולא קיימים עליה; (7) על גבי מכונה 33 נמצא רוטור של מנוע חשמלי, אשר כנראה הוחלף עקב תקלה; (8) מסביב למכונה 33 נמצאו לפחות 3 מיכלים של מטפי כיבוי ידניים ללא נצרות המעידים על נסיונות כיבוי באזור המכונה; (9) הממצא החשמלי במכונה, המכריע את הכף שאירע כשל חשמלי במכונה (בלשון מר סלוצקי-"החזק ביותר"), הוא מאמ"ת תלת פאזי פנימי אשר נמצא מוקפץ, ממצא המעיד על תקלה בתוך המכונה טרם הפסקת החשמל על ידי האש החיצונית. המאמ"ת הפנימי המוקפץ מעיד על כל שבתוך מכונה 33 אירע קצר חשמלי שיכל לנבוע מתקלת חשמל או אש חיצונית, אשר חדרה למערכות הפיקוד של המכונה וגרמו לקצר. אך ברור שבעת שהמאמ"ת נפל עדיין שרר מתח במכונה. כלומר, אם האש הגיעה לתוך מכונה 33 מבחוץ, האש היתה צריכה לגרום קודם לכן להפסקת חשמל למכונה כולה, ואז המאמ"ת לא היה קופץ, אך אם מסיבה כלשהי, הבעירה החלה בתוך מכונה 33, אזי המכונה היתה עדיין תחת מתח חשמלי, המאמ"ת קפץ ורק לאחר מכן הופסקה הזנת החשמל למכונה, כתוצאה מהאש אשר התפשטה מחוץ למכונה. מר סלוצקי שולל את האפשרות שאחד העובדים הוריד את המאמ"ת הפנימי במכונה 33, מהסיבה שהמאמ"ת מותקן מאחורי פנל הסגור באמצעות 6 ברגי אלן, אשר הוא, מר סלוצקי, היה חייב לפתוח באמצעות מפתח אלן מיוחד; (10) הפנל המכסה את בית המנוע במכונה 33 נמצא מנותק ממקומו ומקופל כלפי פנים המכונה. הפנל המגן על המכונה מסביב נמצא אף הוא פתוח כלפי חוץ. זאת בניגוד למכונות שרופות אחרות, שפעלו או שלא פעלו, דבר המצביע על אירוע כלשהו במכונה 33. מסקנתו של מר סלוצקי מכל הממצאים שהובאו לעיל היא שהאש החלה ממכונה מס' 33 במפעל הנתבעת מס' 5. ברור שחוות דעתו של מר סלוצקי תומכת באחת האפשרויות שהעלה מר ריטוב לפרוץ השריפה, שהיא כשל חשמלי באחת המכונות במפעל של הנתבעת מס' 5. המומחה מטעם הנתבעות 1, 2 ו-5 - מר שם-טוב פסח: 13. המומחה מטעם הנתבעות 1, 2 ו-5, מר שם-טוב פסח (להלן-"מר שם-טוב") ביקר במבנה ביום 14.4.97. לדבריו, ניתן לראות המבנה את מוקד השריפה העיקרי, מתחת לאזור בו התבקעה תקרת המבנה, וכן מספר מוקדי משנה של השריפה, שנגרמו עקב נתזי אש שטפטפו מן התקרה. כיוון התפשטות האש הוא כיוון כללי מצפון לדרום, למרות שהיתה התפשטות מסויימת ממוקד האש העיקרי בצורה היקפית של 360 מעלות. לדברי מר שם-טוב, אין שום מימצא העלול להצביע על אפשרות, לכאורה, של חשד להצתה בזדון, אין הוכחה חד משמעית המלמדת באופן חד משמעי על מקור האנרגיה שגרמה לפרוץ השריפה. לדברי מר שם-טוב האפשרויות הסבירות שיכלו להיות מקור אנרגיה לפרוץ השריפה, הן: (1) אש סמויה לוחשת בתוך אחד מסלילי החוטים המהווים חומר גלם, כתוצאה מגץ של אקזוסט (צנור מפלט) של מלגזה, שנכנס לתוך הסליל בטרם פרוץ השריפה; (2) התפרקות מטען חשמלי סטטי; (3) חוסר זהירות של עובדים. אין חיזוק לסיבה מוחשית זו, אלך היא מועלית כסיבה אפשרית. המומחה מטעם הנתבעות 3 ו-4 - מר חן גרציאני רפאל: 14. הנתבעות 3 ו-4 המציאו מטעמן את חוות דעתו של מר חן גרציאני רפאל אודות הסיבה האפשרית לשריפה. לדברי מומחה זה, הסיבה לשריפה היתה מעשה רשלני של עובדי הנתבעת מס' 5. הנתבעות 3 ו-4 ויתרו על העדתו של המומחה מטעמן. על כן, לא אתייחס לחוות דעתו של מומחה זה. ההכרעה בין חוות דעת המומחים: 15. כל אחד מן המומחים, שאת חוות דעתו סקרתי לעיל, ידיו רב לו בתחום כיבוי האש וחקירת שריפות. לכל אחד מהם נסיון רב וידע רב בשני תחומים אלו. ברור הדבר שבנסיבות הענין היה קשה ביותר להתחקות את מקור השריפה והסיבות לפרוץ השריפה. על פי חוות דעת המומחים, הסיבות לפרוץ השריפה יכולות להיות כדלקמן: (1) חוסר זהירות או פעולה שגויה של אחד העובדים. לדעת מר סוכצקי זו הנחה הסבירה ביותר, לדעת מר ריטוב זו הנחה אפשרית, לדעת מר שם-טוב אין סיבה מוחשית לאפשרות זו, ומדובר במקרה אפשרי בלבד. לדעת מר סלוצקי אפשרות זו אינה באה כלל בחשבון, שכן יש מימצאים ברורים של כשל חשמלי במכונה מס' 33. (2) תקלה טכנית או חשמלית כלשהי שגרמה לאש עוממת באזור מוקד האש ואשר התפתחה במשך זמן עד להופעתה וגילויה על ידי העובדים במקום. את אפשרות זו העלה מר סוכצקי בלבד; (3) כשל חשמלי במכונה 33, אשר גרם לשריפה ולהבערת אניצי הכותנה שהיו במפעל, אשר הם חומר דליק ביותר. את אפשרות זו העלה מר ריטוב, ומר סלוצקי ביסס אותה מבחינה עובדתית; (4) אש סמויה לוחשת בתוך אחד מסלילי החוטים מהווים חומר גלם כתוצאה מגץ של צנור מפלט של מלגזה, שניתז לפני פרוץ השריפה. באפשרות זו מחזיק מר שם-טוב; (5) התפרקות חשמל סטטי. את אפשרות זו העלו מר ריטוב ומר שם-טוב. 16. לאחר ששקלתי את כל האפשרויות שהעלו המומחים, סבור אני כי אפשרות מס' 3 שציינתי לעיל, המשלבת את חוות דעתו של מר ריטוב עם חוות דעתו של סלוצקי, היא האפשרות הסבירה ביותר למקום פריצת השריפה ולסיבת פריצת השריפה. הגעתי למסקנה זו מן הנימוקים כדלקמן: (1) לא הובאה כל הוכחה על חוסר זהירות של העובדים. העובדים נחקרו במשטרה על אפשרות של הצתה או על הדלקת אש לצליית עוף, ומחומר החקירה במשטרה עולה כי נשללו שתי אפשרויות אלו שהעובדים של הנתבעת מס' 5 היו הגורמים לשריפה. דהיינו, אפשרות זו נבדקה ולא נמצאו לה תימוכין עובדתיים. בנוסף, העובדים לא נשאלו על אפשרות של מעשה רשלני אחר, ואפשרות זו נשארה כתיאוריה בלבד ללא כל ביסוס עובדתי; (2) שתי האפשרויות של אש עוממת אף הן בגדר אפשרות בלבד, ואין לשתי אפשרויות אלו תימוכין עובדתיים; (3) לאפשרות של התפרקות חשמל סטטי לא הובאה על ראיה, וענין זה לא יצא מגדר אפשרות; (4) האפשרות אותה מעלים מר ריטוב ומר סלוצקי נתמכת בממצאים עובדתיים בשטח. ממצאים עובדתיים אלו לא הוכחשו. זו האפשרות היחידה אשר יצאה מגדר השערה בלבד ובאה לכלל אפשרות ממשית ביותר, עם הסבר סביר מאד לסיבה לפרוץ השריפה, ולמקום בו פרצה השריפה. אפשרות קובעת בו זמנית את מקום פריצת השריפה ואת הסיבה לפריצת השריפה, באופן הגיוני ביותר; (5) הנתבעים לא הביאו כל חוות נגדית לחוות דעתו של מר סלוצקי; (6) אמנם מוקד האש לא היה במכונה מס' 33 אלא בקרבתה, אך מוקד האש נקבע לא לפי מקום פריצת האש, אלא לפי המקום בו יש לאש חומר בעירה כדי לשרוף אותו; (7) מר שם-טוב אישר בחקירתו הנגדית כי אניצי כותנה הם חומר דליק, וכי קצר חשמלי שיוצר ניצוץ יכול לגרום לשריפה. ראה עמ' 56 לפרטוקול שורות 13-20. 17. אשר על כן, אני קובע כי האש פרצה תחילה במכונה מס' 33 עקב כשל חשמלי, והתפשטה במפעל של גרינמר ולמפעלים השכנים, ביניהם המפעל של המבוטח, על פי האמור בפרק הסיכום (סעיף 5) לחוות הדעת של מר ריטוב. דהיינו, השריפה פרצה בצד הצפוני-מזרחי של המפעל כתוצאה מכשל חשמלי במכונה מס' 33. השריפה פרצה בעיקר כתוצאה מכשל חשמלי במכונה 33 ומהימצאות אניצי כותנה המתלקחים בקלות. כתוצאה מהתלקחות אניצי הכותנה התפשטה האש וגרמה לשריפת תקרת המבנה העשויה מחומר מתלקח ביותר, למרות שהקרטון היה עם שתי שכבות של נייר אלומיניום. חלקים בוערים מהתקרה נפלו במקומות שונים במפעל, והציתו את סלילי החוטים שהיו ברוב חלקי המפעל. משם התפשטה האש למפעלים השכנים. שאלת האחריות: גדרי המחלוקת בין הצדדים: 18. ב"כ הנתבעים טענו בסיכומיהם לגבי סעיפים 38 ו-39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי דבר שנמלט או העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על התובע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." וסעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש (ההדגשה שלי-י.ז.), וכי הנתבע הבעיר את האש או שהיה אחראי להבער, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." 19. טוענות הנתבעות 1, 2 ו-5 כי הנזקים שנגרמו למפעל המבוטח הם נזקי מים, הנתבעת לא הוכיחה מי תופש הנכס ממנו נמלטו המים, ולא הוכיחה שנגרמו למבוטח נזקי אש. כמו כן טוענות הנתבעות 1, 2 ו-5 כי האש התפשטה מסלילי החוטים של הנתבעת מס' 3, ועל כן האשם המכריע להתפשטות האש הוא של הנתבעת מס' 3, ויש לחייב את הנתבעות 3 ו-4 בשיפוי הנתבעות 1,2 ו-5. כמו כן טוענות נתבעות אלו כי הן אינן תופש המקרקעין בהם היה המפעל אלא הנתבעת מס' 3. 20. טוענות הנתבעות 3 ו-4 כי האש התפשטה עקב אניצי הכותנה שהיו במפעל עקב עבודתה של הנתבעת מס' 5, וסלילי החוטים התלקחו עקב כך שהיו דבוקים להם אניצי כותנה. כמו כן טוענות נתבעות אלו שתופס המקרקעין או המיטלטלין שמהם פרצה או התפשטה האש הם הנתבעות 1 ו-5. סבור אני דין טענותיהן של הנתבעות להידחות, כפי שאפרט להלן. האם נזקי המבוטח הם נזקי אש? 21. מתיאור המבנה בדו"ח כיבוי אש עולה כי מפעל המבוטח היה מתחת למפעל של הנתבעת מס' 3. התובעת המציאה את חוות דעתו של השמאי נח פאר, ממנה עולה כי: "במהלך כיבוי השריפה נזלו מים למפעל המבוטח וגרמו להצפה בקומת הגלריה של המשרדים, ולהרטבת המכונות, הציוד והמלאי. מלאי של פרופילים מאלומיניום שהוחזק בחצר נפגע כתוצאה מפסולת בוערת של חוטים וחלקי מבנה שנפלו מהמפעל בו היתה השריפה. מחדירת המים ששימשו לכיבוי נגרמו נזקי מים ובנוסף נגרמו נזקי חום פיח ועשן לפריטים כדלקמן: א. מערכת מחשבים, טלפונים, ציוד וריהוט משרדי, ב. מכונות וכלי עבודה, ג. חומרי גלם ועבודות גמורות." המומחה אף צירף תמונות לחוות דעתו, על מנת להמחיש את סוג הנזקים ואת היקף הנזקים שנגרם למפעל המבוטח. מר סלוצקי הוסיף בחוות דעתו כי מערכת החשמל במפעל המבוטח לא ניזוקה מאש, אלא נפגעה ממים שחדרו למבנה. פגיעת האש היתה בכבל ההזנה מחוץ למפעל, ועל כן הופסקה הזנת החשמל למפעל המבוטח (בלשון מר סלוצקי - "למבנה"). מסקנת מר סלוצקי היתה שמערכת החשמל במפעל המבוטח נפגעה כתוצאה מחדירת מים מכוון הקומה העליונה, והיא חייבת לעבור בדיקה מחודשת כדין "בדיקת מתקן לפני חיבור", וזאת לאחר החזרת המבנה לשמישות קונסטרוקטיבית. 22. מן העדויות שהובאו בפני בית המשפט עולה כי המקור היחיד למים שפגעו במפעל המבוטח כפי המפורטות הדעת של מר סלוצקי ושל מר פאר הם המים בהם השתמשו מכבי האש לכיבוי השריפה. לא הובאה כל ראיה למקור מים אחר. מן העדויות עולה כי חלק מהנזק נגרם כתוצאה מפסולת בוערת של חוטים וחלקי מבנה שנפלו מהמפעל בו היתה השריפה, כך שנזקים אלו נגרמו על ידי אש. 23. כפי שכבר ציינתי לעיל, נזקי המים שנגרמו במפעל המבוטח נגרמו כתוצאה מהמים בהם השתמשו מכבי האש לכיבוי השריפה. נזקים אלו הינם נזקים שנגרמו "עקב אש", שכן הם נגרמו עקב כיבוי האש. קיים קשר סיבתי ישיר ביותר בין האש, כיבוי האש וגרימת נזק באופן מיידי במפעל המבוטח כתוצאה מהמים בו השתמשו מכבי האש לכיבוי האש. אינני מקבל את הפרשנות המצמצמת של ב"כ הנתבעים למונח "עקב אש", אלא סבור אני שכל נזק שנגרם כתוצאה מן האש, לרבות נזקי פיח ועשן ולרבות נזקים שנגרמו כתוצאה מהחומרים בהם השתמשו הכבאים לכיבוי האש, הם נזקים שנגרמו "עקב אש", והם באים בגדרו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין ואינם באים בגידרו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין. תופסי המקרקעין והמיטלטלין מהם פרצה האש והתפשטה ואחריותם: 24. הנתבעות מטילות את האחריות לפרוץ האש ולהתפשטותה האחת על רעותה. לענין זה חשובים הסכם השכירות מיום 14.8.95 שנכרת בין חברת מבני תעשיה להשכרה באריאל בע"מ (להלן-:חברת מבני תעשיה") לבין הנתבעת מס' 3 (להלן-"הסכם השכירות"), הסכם ליסוד שותפות מחודש יוני 1996 שנכרת בין הנתבעת מס' 1 לבין הנתבעת מס' 3 (להלן-"הסכם השותפות"), עדותו של מר מרסל ינקו ועדותו של מר חיים קוזניץ. מי החזיק במקרקעין בהם פרצה האש או מהם התפשטה האש: 25. הנתבעות 3 ו-4 וכן התובעת התנגדו להגשת הסכם השכירות שצורף לתצהירו של מרסל מרקו, מן הטעם שהעד לא היה שותף לעריכת הסכם זה. ייתכן שההתנגדות נכונה מבחינה פורמלית, אך מבחינה עניינית לא היתה לה כל הצדקה, שכן העובדה שהנתבעת מס' 3 שכרה את חלק המבנה בו פרצה השריפה נלמדת מסעיף 21.6 להסכם השותפות, לגביו לא היתה לנתבעות 3 ו-4 ולתובעת כל התנגדות לקבלתו. מדו"ח הכיבוי ומחוות הדעת של מר ריטוב עולה שחלק מהשטח אותו שכרה נתבעת מס' 3 היה בחלק המבנה שלא נשרף וחלקו היה בשטח שנשרף. בנוסף, מר חיים קוזניץ כותב בסעיף 5 לתצהירו כי הנתבעת מס' 5 החזיקה ב-800 מ"ר, שהוא רוב שטח המחסן, לצורך ניהול המפעל ובשטח זה הפעילה מכונות סריגה וכן אחסנה מלאי נכבד של חוטים. מדברי מר קוזניץ ניתן להסיק ששטח האולם בו היה מפעל הנתבעת מס' 5 היה כ-1,000 מ"ר לפחות, שהרי אם 800 מ"ר היה רוב שטח האולם, ממילא היה שטח נוסף בו השתמשה הנתבעת מס' 3, כפי העולה מסעיף 4 לתצהיר מר קוזניץ. לאור האמור לעיל, אני קובע אני שהנתבעת מס' 3 שכרה מאת חברת מבני תעשיה את אולם התעשיה בו פרצה השריפה, ששטחו לפחות 1,000 מ"ר לפחות, אשר את חלקו השכירה לנתבעת מס' 5 ובחלקו השתמשה לאיחסון החוטים אותם יצרה בחלק האחר של המבנה. המסקנה היא כי הנתבעות 3 ו-5 הן אשר החזיקו במקום ממנו התפשטה האש, והנתבעת מס' 5 החזיקה במקום ממנו פרצה האש. למי היתה שייכת מכונה מס' 33 אשר ממנה פרצה האש: 26. הנתבעת מס' 1 עסקה באריגת בדים, והנתבעת מס' 3 עסקה בשזירת חוטים. בהתאם לכתוב בהסכם השותפות, חפצו הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 3 לשתף פעולה בעסקי אריגת הבדים ושיווקם. לשם כך מכרה נתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 3 50% מכל הציוד שהיה שייך לנתבעת מס' 1. המכירה של הציוד לא היתה מכירה פיזית של מחצית הציוד על פי חלוקה שהיתה מצורפת להסכם, כפי שטוען ב"כ הנתבעות 3 ו-4. היה מדובר אך ורק במכירה של חלק יחסי מן הציוד והמכונות, באופן שלכל אחת מהצדדים להסכם היה חלק יחסי בשיעור של 50% בכל פריט ופריט שהיה שייך לנתבעת מס' 1. מסקנה זו מתחייבת מהוראות הסכם השותפות עצמו, כדלקמן: (1) ההסכם מדבר על שותפות בשיעור של 50% לכל אחת מן הנתבעות שהיו צדדים להסכם. (2) סעיף 21.1 להסכם השותפות מדבר בפירוש על מכירת ציוד הנתבעת מס' 1 באופן שהציוד המפורט ברשימה יהיה בבעלות הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 3 בחלקים שווים. ואם יש ספק שמא מדובר בהעברת בעלות ספציפית לגבי מכונות מסויימות, או שמא העברת בעלות יחסית בכל מכונה ומכונה, למדים אנו מסעיף 21.9 להסכם השותפות, הקובע שהנתבעת מס' 1 תעביר לבעלותה של הנתבעת מס' 3 50% של שתי מכוניות באופן ששתי המכוניות תהיינה בבעלות שתי השותפות, שהכוונה בכל ההסכם היא להעברת בעלות יחסית בכל פריט ומכונה שהיו כלולים ברשימה. (3) סעיף 21.2 להסכם השותפות מנוסח באופן שהנתבעת מס' 3 "תרכוש מחצית מהבעלות בציוד". אילו היה כטענת ב"כ הנתבעות 3 ו-4, שהכוונה לרכישת מחצית מן הציוד, מדוע לא נכתב בחוזה שהנתבעת מס' 3 תרכוש "מחצית מן הציוד"? סבור אני שכאשר הצדדים כותבים בחוזה על מכירת/רכישת "מחצית מן הבעלות בציוד", כוונתם לרכישת מחצית יחסית מן הבעלות בציוד ולא מכירת מחצית מן המכונות והציוד לנתבעת מס' 3. (4) התכלית העסקית של ניהול עסק שזירת החוטים ושיווקם, תוך העברת כל העסק של הנתבעת מס' 1 לשותפות, אינה מתיישבת עם טענת ב"כ הנתבעות 3 ו-4 על מכירה של מחצית מן המכונות באופן פיזי לנתבעת מס' 3. אמנם בחקירות הנגדית של מר מרסל מרקו נשאל לגבי מכירת מחצית פיזית מן הציוד, אך סבור אני שמאחר והצדדים לא הגישו את הרשימה של הציוד שנמכר, רשימה שהיתה חלק בלתי נפרד מהסכם השותפות, ועל כן לא היתה בפני מר מרקו בעת עדותו בבית המשפט, תשובותיו לא היו ממוקדות ומדוייקות בענין זה. 27. בהתאם לעדותו של מק מרסל מרקו, לאחר העברת 50% מהבעלות לנתבעת מס' 3 והעברת הפעילות של הנתבעת מס' 1 לשותפות, למעשה כל פעילותה של הנתבעת מס' 1 היתה לקבל את דמי השימוש במכונות, על פי סעיף 21.5 להסכם השותפות. לאור האמור לעיל, קובע אני שהנתבעת מס' 1 מכרה לנתבעת מס' 3 מחצית מזכויות הבעלות בכל הציוד והמכונות שהיו שייכות לנתבעת מס' 1 לפני קיום השותפות, לרבות במכונה מס' 33. בהתאם להסכם השותפות, השכירו הנתבעות 1 ו-3 את המכונות, לרבות מכונה מס' 33, לנתבעת מס' 5. לאור האמור לעיל, מכונה מס' 33, ממנה פרצה האש, היתה בעת פרוץ האש בבעלות הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 3, והיתה בהחזקתה של הנתבעת מס' 5. מכוח עובדות אלו, היה על הנתבעות להוכיח שהן לא התרשלו. הנתבעות לא טרחו להוכיח כי לא רשלנותן גרמה לפרוץ האש, אלא ניסו להטיל האחת על רעותה את האחריות לפרוץ האש ולהתפשטותה. סלילי החוטים: 28. טוענות הנתבעות 1 ו-3 כי סלילי החוטים שגרמו להתפשטות האש היו למעשה כמו עצים שאינם מתלקחים מעצמם, והם התלקחו עקב אניצי הכותנה שהיו באוויר. כל אחת מהנתבעות 1 ו-3 הטילה זאת על חברתה. 29. מהעדויות עולה כי סלילי החוטים היו מצויים בכל המפעל בו פרצה השריפה, כאשר חלקם היו שייכים לנתבעת מס' 3 וחלקם שייכים לנתבעת מס' 5. כמו כן עולה מן העדויות שלמעשה לא היתה חלוקה פיזית של השטח בו השתמשה הנתבעת מס' 3 באופן בלעדי ושל השטח בו השתמשה הנתבעת מס' 5 באופן בלעדי, אלא היה עירוב תחומין, למעט השטח בו נמצאו מכונות הסריגה. 30. סלילי החוטים הם חומר דליק (ראה עדות מר ריטוב בעמ' 8 לפרוטוקול), למרות שהם כמו בולי עץ, והם התלקחו כתוצאה מאניצי הכותנה שהיו בכל המפעל (עדות מר ריטוב, עמ' 10 לפרוטוקול שורות 21-25). סבור אני כי הטענה של כל אחת מקבוצות הנתבעות אודות כמויות החוטים שהיו במקום השריפה ואשר היו שייכות לכל אחת מן הקבוצות, אינה יכולה לסייע לאף אחת מן הקבוצות, מן הסיבות כדלקמן: (1) מאחר והנתבעת מס' 3 והנתבעת מס' 5 החזיקו במקום השריפה כמויות גדולות ביותר של גלילי כותנה, אין הן יכולות להוכיח כי כמויות הכותנה של מי מהנתבעת תרמה תרומה גדולה יותר להתפשטות האש; (2) פעולת איחסון כמות גדולה ביותר של גלילי חוטים במקום בו מצויים אניצי כותנה בכל מקום, שהם דליקים ביותר, בלי נקיטת אמצעי זהירות כנגד אש ובלי להתקין אמצעי כיבוי אש מתאימים, משותפת היא לנתבעת מס' 3 ולנתבעת מס' 5; (3) גם אם נצא מנקודת הנחה שאניצי הכותנה פרחו לחלל המפעל ודבקו בכל קירות המפעל ובכל חפץ שהיה במפעל, כך שהאחריות נופלת על כתפי הנתבעת מס' 5, מדיני השותפות אחראיות הנתבעות 1 ו-3 לכל מחדלי הנתבעת מס' 5. 31. לאור האמור לעיל אני דוחה את הטענה של כל אחת מהנתבעות כי יש להטיל על הנתבעות מס' 1 ו-5 באופן בלעדי או להטיל על נתבעת מס' 3 באופן בלעדי את האחריות להתפשטות האש עקב הימצאות גלילי החוטים במפעל. אחריות מכוח דיני השותפות: 32. כאמור, הנתבעות 1 ו-3 היו שותפות בנתבעת מס' 5. לעיל קבעתי כי הנתבעת מס' 5 החזיקה את מכונה מס' 33 ושכרה מהנתבעת מס' 3 לפחות את החלק של אולם התעשיה בו נמצאו המכונות, וביניהן מכונה מס' 33. כן קבעתי שהנתבעת מס' 5 החזיקה מלאי גדול של חוטים לצורך עבודת אריגת בדים, וכתוצאה מעבודת אריגת הבדים נאגרו אניצי הכותנה על גבי קירות המפעל, המכונות, סלילי החוטים וכל דבר שהיה במפעל. 33. סעיף 20(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 קובע כי: "כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף, לרבות בכל דבר שהשותפות חבה בו לפי סעיפים 18 ו-19 בהיותו שותף, ואם נפטר השותף יהא עזבונו חב כאמור באותם חיובים במידה שעדיין לא סולקו." המכונות היו בחזקתה ובאחזקתה של השותפות. מאחר והמכונה היתה בחזקתה של הנתבעת מס' 5, ומאחר שהמקום בו פרצה השריפה היה בחזקתה של נתבעת מס' 5, ממילא בהתאם להוראות סעיף 20(א) לפקודת השותפויות, חלה אחריות השותפות, הנתבעת מס' 5, אף על השותפים, הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 3, ביחד ולחוד. לאור חבותן של הנתבעות 1, 3 ו-5, קמה אחריותן של חברות הביטוח, הנתבעת מס' 2 והנתבעת מס' 4. ב-ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ. יהודית שטיל ואח', פד"י נ"א (4) 769 חייב ביהמ"ש העליון שותפות בגין אחריות השותף, ואת השותף השני בשותפות מכוח חיובה של השותפות. וכותב ביהמ"ש העליון בעמ' 789 לפסה"ד: "התוצאה היא, שעורך הדין טויסטר ז"ל חב כלפי המערערים בגין הנזקים שנגרמו להם, עקב העובדה שבשל רשלנותו נשללה מהם הבטוחה לקיום חיוביה של החברה על פי החוזה. בהיותו שותף במשיבה 4, מחייבת העוולה שביצע עורך-דין טויסטר ז"ל את המשיבה מס' 4 (סעיף 18 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה 1975). כן חב בגין עוולות אלה גם המשיב מס' 5, בהיותו שותף בשותפות בעת ביצוען של העוולות (סעיף 20(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש]), וזאת גם אם לא הפר, באופן אישי, כל חובה כלפי המערערים." (ההדגשה שלי -י.ז.) הטיפול השוטף במכונות הסריגה: 34. הצדדים לא ייחסו חשיבות לשאלה מי היה זה אשר היה אחראי לטיפול השוטף במכונות הסריגה. הצדדים לא טענו לענין זה, ובמסגרת ההודעות לצד שלישי שנשלחו לא היתה כל התייחסות לענין זה. בכל אופן בסיכומי הטענות לא נטענה טענה זו. מאחר ובחקירה הנגדית נשאל מר מרסל מרקו אודות הטיפולים שלו במכונה, אתייחס לשאלה זו ככל שהיא נוגעת לשאלת האחריות לשריפה ולנזק, בלי להתייחס כיצד משפיעה שאלה זו על חלוקת האחריות בין השותפים בינם לבין עצמם. 35. בסעיף 21.4 להסכם השותפות נקבע כי הציוד הנזכר בחוזה (לרבות המכונות - י.ז.) יושכר ע"י הנתבעות 1 ו-3 לנתבעת מס' 5, אשר תהא אחראית על חשבונה לתחזוקתו ולשמירה על מצבו. בסעיף 12.2 להסכם השותפות נקבע כי הנתבעת מס' 1 אחראית על הצד הטכני של הסריגה והמכונות. סבור אני כי הצד הטכני כולל את טיפול שוטף במכונות, לרבות תיקוני המכונות. מר סלוצקי כתב בחוות דעתו בפרק "הממצאים" בסעיף 10 כי מצא על מכונה 33 רוטור של מנוע חשמלי, אשר הוחלף, כנראה, עקב תקלה. מה היתה הסיבה להחלפת הרוטור איננו יודעים, אך קיימת השערה של מר סלוצקי שהרוטור הוחלף עקב תקלה. בחקירתו הנגדית ציין מר סלוצקי שלא בדק האם רוטור זה הוחלף במכונה 33 או במכונה אחרת (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 23-26). בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלות עו"ד פיינגולד, אמר מר מרסל מרקו כי הוא טיפל באופן אישי במכונות, מכיוון שהוא מכונאי בעל נסיון של 47 שנה. כמו כן הוא ציין שהוא היה אף החשמלאי שטיפל במכונות, והוא אף היה בעל הבית. מר מרסל מרקו ציין כי מאחר והוא היה בעל הבית, לא עשה רישום של הטיפול במכונות. (ראה עמ' 23-24 לפרוטוקול). אינני מוכן להסתמך על דברי מר מרקו אודות הטיפול במכונות. טיפול זה מן הראוי שיירשם ויהיה מעקב אחריו. דברי העד כי אינו חייב דין וחשבון לאף אחד, מאחר והוא בעל בית, אינם נכונים ואין לקבל אותם. העד היה עובד השותפות, קיבל ממנה משכורת, והיה חייב בדיווח זה לשותפות. בהעדר רישום אודות הטיפולים שנעשו במכונה, ומחמת הרצון הטבעי של העד להרחיק ממנו את האחריות לפרוץ השריפה ולנזק שנגרם בעקבותיה, בהעדר רישום אודות טיפולי התחזוקה שנעשו במכונות בכלל ובמכונה 33 בפרט, אינני מקבל את דברי מר מרסל מרקו בקשר לטיפוליו הטכניים במכונות. 36. לאור האמור לעיל, סבור אני שהנתבעות לא הוכיחו כי לא היתה מצידן כל התרשלות לפרוץ השריפה ולנזק שנגרם בעקבותיה. זאת, אף ביחס לשאלה של הטיפול הטכני במכונות בכלל, ובמכונה 33 בפרט. האם הרימו הנתבעות את נטל ההוכחה: 37. הנתבעות לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהן לפיו לא היתה כל רשלנות מצידן לפרוץ השריפה, להתפשטותה ולנזק שנגרם למבוטח. הנתבעות היו עסוקות בהטחת האשמות האחת כלפי רעותה מי האחראית לפרוץ השריפה, להתפשטותה, מי מחזיק המקרקעין, מי מחזיק המיטלטלין. הנסיון היחיד שנעשה לענין נטל ההוכחה היא חקירתו של מרסל מרקו לענין הטיפול השוטף במכונות. כפי שכבר כתבתי לעיל, נסיון זה לא עלה יפה, ולא קיבלתי את עדותו של מר מרקו בענין זה. לסיכום שאלת האחריות: 38. העולה מכל האמור הוא כדלקמן: (1) הנתבעת מס' 5 אחראית לפרוץ השריפה, להתפשטותה ולנזק שנגרם למבוטח כתוצאה ממנה, מכוח היותה המחזיק של המקרקעין והמיטלטלין מהם פרצה האש (מכונה מס' 33) והתפשטותה (סלילי החוטים); (2) הנתבעת מס' 3 אחראית להתפשטות השריפה מכוח היותה המחזיק מחלק של המפעל בו השתמשה לאחסנת סלילי חוטים ומהיותה הבעלים של סלילי החוטים, אשר גרמו להתפשטות האש; (3) הנתבעות 1 ו-3 אחראיות לפרוץ השריפה, להתפשטותה ולנזק שנגרם למבוטח כתוצאה ממנה, מכוח היותן הבעלים של מכונה מס' 33 בה התחילה השריפה, ומכוח היותן שותפות בנתבעת מס' 5. אחריותן זו של הנתבעות 1 ו-3 הינה ביחד ולחוד. (4) אחריותן של הנתבעות 2 ו-4 הינן כפי אחריות הנתבעות 3 ו-5, בכפוף לשאלת כפל הביטוח, אשר תידון להלן. שאלת הנזק: ההסכמות שבין הצדדים לענין הנזקים שמכסה הפוליסה: 39. בישיבת יום 21.1.03 הסכימו הצדדים שהפוליסה מכסה את הנזקים הפיזיים שנגרמו למבוטח, ואת נזקי המבוטח בגין אבדן רווחים. הצדדים הסכימו כי הנזקים הפיזיים שנגרמו למבוטח, כפי שפורטו בתצהירה של גב' איילה פרנקל מטעם התובעת, אכן נגרמו למבוטח. המחלוקת נסבה סביב גובה הפיצויים בגין אובדן הרווחים, שהיה על התובעת לשאת בהם. הנזקים המוסכמים: 40. אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם לחבותה על פי הפוליסה שילמה התובעת למבוטח תגמולי ביטוח לפיצוי הנזקים הפיזיים שנגרמו לו, בסכומים כדלקמן: (1) ביום 1.6.97 את הסך 49,934 ₪ (2) ביום 8.7.97 את הסך 50,000 ₪ (3) ביום 14.8.97 את הסך 44,138 ₪ הנתבעות הסכימו כי אם תוכח אחריותן, זכאית התובעת לשיפוי בגין סכומים אלו ששילמה התובעת למבוטח. מאחר וקבעתי שהנתבעות אחראיות לפרוץ האש, להתפשטותה ולנזק, הרי זכאית התובעת לקבל מהנתבעות את סכומים אלו אשר שילמה למבוטח. הסך 14,134 ש"ח בגין שמאות וחקירות: 41. התובעת תבעה את השבת הסך 14,134 ש"ח אותו שילמה עד ליום 14.8.97 עבור דמי שמאות, עבור חקירה ועבור חקירת נסיבות השריפה. הנתבעות 1, 2 ו-5 לא טענו מאומה כנגד טענת התובעת לתשלום סכום זה. הנתבעות 2 ו-4 טענו בכתב הגנתן כי סכום זה אינו יכול להיתבע בתביעת שיבוב, שכן התובעת לא שילמה את סכום זה למבוטח. התובעת צירפה מסמכים אודות תשלום הסכומים אותם שילמה בגין שמאות וחקירות. 42. הנתבעות 3 ו-4 ביססו את טענתן שאין התובעת זכאית לתבוע סכום זה מאחר ואינו סכום ששולם למבוטח, על האמור בהמרצה 119/62 נסים נ. בנין חברה לביטוח בע"מ פד"י י"ז (1) 683 (להלן-"פס"ד נסים"), שם דחה ביהמ"ש תביעה של מבטח לתשלום שכ"ט שמאי, שכן חוות הדעת של השמאי באה כדי להפחית את נזקו של המבטח. סבור אני שיש להבדיל בין ההוצאות שהוציאה התובעת במקרה שבפנינו לבין המקרה שבפס"ד נסים. בפס"ד נסים שכ"ט שמאי ששילמה חברת הביטוח היה להקטין את הוצאותיה, ואילו בענין שבפנינו, עולה מן העדויות שהובאו בפני ביהמ"ש שחוות הדעת של השמאי והמומחים באו כדי לברר את חבותה ואת גובה תגמולי הביטוח שעליה לשלם למבוטח. קבלת חוות דעת אלו וביצוע החקירות הינן תנאי לקבלת פיצוי מהמבטח עצמו, ולא באו כדי להקטין את הוצאות התובעת כמבטחת. המבוטח קיבל את חוות דעת אלה ולא חלק עליהן. אילו היה המבוטח מגיש חוות דעת מטעמו והתובעת היתה מגישה חוות דעת על סכומים נמוכים יותר, ייתכן והיה מקום לטענת הנתבעות בענין זה. בתיק אז' (ת"א) 64174/94 הדר חב' לביטוח בע"מ נ. מסעדת טנדורי ואח' נקבע ע"י כב' השופטת אבניאלי כי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 מאפשר למבטחת להיפרע גם על הוצאות שכ"ט שמאי מכיוון שחוות דעתו מהווה תנאי לקבלת פיצוי מהמבטח עצמו. קביעתה זו של כב' השופטת אבניאלי אומצה במלואה על ידי כב' השופט שנלר בתיק אז' (פ"ת) 3708/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. מבורך שלום ואח', תקדין שלום 2002(3) 132. אף אני מאמץ את דעתה של כב' השופטת אבניאלי בענין זה. 43. לאור האמור לעיל, סבור אני שהתובעת זכאית לקבל מהנתבעות אף את הסך 14,134 ש"ח אותן שילמה למומחים ולחוקרים לבירור חבותה. מהעתקי כתבי בי-דין והעתקי הסכמי פשרה אותם הגישו הצדדים לבית המשפט עולה כי התנהלו הליכים משפטיים נוספים בגין השריפה אשר גרמה לנזק. לא הוכח בפני כי נפסק לתובעת הסך 14,134 ש"ח בגין בירור הסכום שעליה לשלם למבוטח. כך, שאין בפסיקת סכום זה משום פסיקה כפולה או משולשת של סכום זה. אובדן רווחים: 44. כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, ובו תבעה את השבת הסך 560,000 ש"ח אותו שילמה למבוטח כאבדן רווחים. הנתבעות חלקו על חובתן לשלם לתובעת את הסך 560,000 ש"ח או כל חלק ממנו, גם אם תימצאנה אחראיות לפרוץ האש, להתפשטותה ולנזק. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הפוליסה אותו הוציאה התובעת למבוטח כללה ביטוח בגין אובדן רווחים. כמו כן אין מחלוקת כי התובעת שילמה למבוטח ביום 12.7.00 את הסך 560,000 ש"ח כאובדן רווחים, כאשר אבדן הרווחים הגיע לסך 528,628 ש"ח ושכ"ט יועצי המבוטח ורו"ח מטעמם בגין ניהול המגעים עם התובעת בקשר לאבדן הרווחים בסך 31,372 ש"ח. 45. הנתבעות 1, 2 ו-5 העלו בתחילה טענת התישנות בגין התביעה לאובדן רווחים, אך בסיכומים מטעמן חזרו בהן נתבעות אלו מטענת ההתישנות. 46. טוענות הנתבעות כי אינן חייבות לשפות את התובעת על תגמולי הביטוח ששילמה למבוטח בגין אבדן רווחים, מהסיבות כדלקמן: (1) מר מרכוס אינו מומחה הכשיר לתת חוות דעת לענין שיעור אבדן הרווחים וההכנסות; (2) אין מדובר בחוות דעת של מומחה, אלא בהסכם להעביר את חילוקי הדעות שבין התובעת לבין המבוטח להכרעתו של מר מרכוס, כך שמדובר בהכרעת בורר ולא בחוות דעת של מומחה; (3) תיקון המכונות ארך שבוע ימים בלבד, והמבוטח יכל להקטין את נזקו על ידי שכירת מקום חלופי והעברת הייצור לקבלני משנה; (4) מר מרכוס לא בדק נתונים עובדתיים אשר היוו את הבסיס לחוות דעתו; (5) מר מרכוס יצא מנקודות מוצא מוטעות בעת שערך את חוות דעתו, דבר אשר מאיין את חוות דעתו; (6) אין לשפות את התובעת בסך 31,372 ש"ח, שכן סכום זה שולם כשכ"ט יועצי המבוטח, וסכום זה הןא מעבר לפוליסה; (7) לא נגרמו למבוטח הוצאות מוגדלות; (8) לא הובאו ראיות לאבדן הרווחים ולעובדות אשר היוו בסיס לחוות הדעת של מר מרכוס. הנתבעות לא המציאו כל חוות דעת נגדית אשר תסתור את חוות דעתו של מר מרכוס. טענות כנגד התשלום וטענות כנגד גובה התשלום: 47. בע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ ואח', פד"י נ' (4) 567 (להלן-"פס"ד הכשרת הישוב") קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי כאשר מבטח משלם תגמולי ביטוח על פי פוליסה בת תוקף, תיבדק חובת התשלום מצידה למבוטח - לצורך העמדת זכות התחלוף שלה - על פי סבירות השיקולים שהניעוה לבצע את התשלום. לדעת כב' השופטת שטרסברג-כהן, לא כל הסדר בין חברת הביטוח לבין המבוטח לגבי כל סכום שישולם למבוטח בפועל, יהוו ראיה מספקת להעמדת זכות השיפוי כדי אותו סכום. החובה לשלם עומדת לביקורת וגובה הסכום על אחת כמה וכמה. בענייננו, אין לנתבעות כל טענה לגבי החובה של התובעת לשלם למבוטח את אבדן הרווחים. טענותיהן הכלליות הינן שתיים: האחת, שהתובעת שילמה למבוטח את אבדן הרווחים על פי חוות דעתו של מי שאינו מומחה, והשניה, שסכום אבדן הרווחים ששילמה התובעת למבוטח היה מופרז, וממילא הסכום שקבע מר מרכוס כאבדן רווחים הינו מופרז. האם מר מרכוס הינו מומחה: 48. במסגרת הדיון בנושא זה אדון גם בהתנגדות הנתבעות לעדותו של מר מרכוס, מן הטעמים שמר מרכוס אינו מומחה וכי למעשה היה בורר, כפי שבאו לידי ביטוי בישיבת יום 10.2.03 (עמ' 32 לפרוטוקול) והן בסיכומיהן. בהחלטתי מיום 10.2.03 החלטתי כי חוות הדעת קבילה, ולגבי משקלה אדון בפסק-הדין. משהחלטתי כי חוות הדעת קבילה, ממילא החלטתי שמר מרכוס הינו עד מומחה. אך מן הראוי שארחיב בענין זה. תקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי, ה'תשמ"ד-1984 מגדירה "מומחה" במלים אלו: "רופא, רופא מומחה, או מי שעוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע;" בע"א 745/82 משה שחר ואח' נ. לאה בור ואח', פד"י מ(2), 46, 50 כותב כב' השופט שמגר לענין השאלה מי הוא מומחה, כדלקמן: "קיימים שני סוגים של "עדים מומחים", אשר עדותם קבילה ורלוונטית למרות שאין ברשותם בהכרח מידע ישיר בדבר העובדות המרכזיות עליהן נסוב בו הם נקראים להעיד. ישנם "מומחים" במובן הקלאסי של המונח, היינו אנשים שהתמחו במדע או במקצוע, בעלי תארים ודיפלומות, אשר בתי המשפט נזקקים לעדותם כאשר הם מחווים את דעתם על נושא שהוא בתחום מומחיותם המיוחדת. ומאידך ישנם אנשים אחרים, אשר בדרך זו או אחרת, אם תוך עיסוק במקצועם או בתור חובבנים או בדרך מקרית אחרת, רכשו מידע כללי בנושא מסויים, ובית המשפט סבור, כי יוכל להפיק תועלת מפרי נסיונם בבואו להחליט בנושא או בנושאים העומדים להכרעה בפניו… אין שום טעם להעמיד בפני בית המשפט מגבלות פורמליות ונוקשות בענין זה. הקריטריון היחידי של קבילות ראיה מסוג זה נעוץ במבחנים של רלוונטיות ושל משקל פוטנציאלי. כך יש להניח, שבית המשפט לא ירשה הבאת עד בתור "עד מומחה", כאשר יתברר לו מראש, כי על סמך נסיונו וכישוריו של אותו עד, לא יוכל הלה בשום אופן לתרום תרומה ממשית לברור השאלות השנויות במחלוקת. על מנת שיוכל בית המשפט להתרשם מכישוריו וידיעותיו של עד מומחה, חייב הצד המציע את עדותו להגיש את חוות דעתו של העד מראש, במועד ועל פי הפרוצדורה שנקבעו בתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, ה'תשמ"ד-1984 ותקנות סדרי הדין (עדות מומחים), ה'תשט"ו-1954, וכן חייב הוא לספק לבית המשפט מידע בדבר נסיונו והשכלתו של העד." בהתאם לדרישות פקודת הראיות, פירט מר מרכוס את פרטי השכלתו ונסיונו בנושא ייעוץ ביטוח, לרבות ייעוץ לחברת ביטוח הפניקס וכן ייעוץ לחברות ביטוח בחברת כמון יועצים. העד טיפל בחלק גדול מנזקי הביטוח המשמעותיים שאירעו בישראל, תוך כדי עבודה בקשר ישיר עם מבטחי משנה מובילים באירופה. העד ציין כי כימות נזקי אבדן רווחים הוא אחד מתחומי התמחותו, ויש לו נסיון רב בטיפול בתביעות מסוג זה. מר מרכוס מציין כי הוא עסק בנושאי ביטוח ושמאות ביטוח במכללה לביטוח ובמסלול האקדמי של המכללה לביטוח. היוצא לנו מכאן הוא שאם מר מרכוס אינו מומחה עקב לימודיו באוניברסיטה, הרי הוא מומחה מכוח נסיונו רב השנים בנושא ביטוח ושמאות ובכימות נזקים הגין אבדם רווחים. 49. בהחלטתי מיום 10.2.03 (עמ' 32 ו-33 לפרוטוקול) ציינתי כי מן הראוי שב"כ הנתבעות יחקרו את העד על מומחיותו לפני שהם מתנגדים לקבל את חוות דעתו. ב"כ הנתבעות לא חקרו את מר מרכוס על מומחיותו, אלא התייחסו לתוכן חוות דעתו. כך שלמעשה וויתרו הנתבעות על טענתן שמר מרכוס אינו מומחה. 50. החלק השני של טענת ב"כ הנתבעות שמר מרכוס לא נתן את חוות דעתו כחוות דעת אלא כפסק בורר. טענה זו נסמכת דברי מר מרכוס שהיו חילוקי דעות בין רו"ח מטעם המבוטח לבין רו"ח מטעם התובעת, ולאור חילוקי דעות אלו החליטו המבוטח והתובעת להעביר את נושא אובדן הרווחים להחלטתו של מר מרכוס. עצם ההעברה של הסכסוך לענין אבדן הרווחים להכרעתו של מר מרכוס אינה פוגעת בעובדה שהעברה זו נעשתה מכוח היותו של מר מרכוס מומחה לכימות נזקי אבדן רווחים. בין אם החלטתו של מר מרכוס ניתנה כחוות דעת או כפסק בורר, נובעת החלטה זו מכוח מומחיותו, ואחת היא אם הוא כותב את הכרעתו כפסק בורר או כחוות דעת. תוכן חוות הדעת אינו משתנה ואף מומחיותו אינה משתנה. סבור אני כי טענת ב"כ הנתבעות שמר מרכוס נתן את חוות דעתו כבורר יכולה אך להרע את מצבן של הנתבעות, שכן אם ניתנה ההכרעה כפסק בורר, יכולת התקיפה של הנתבעות של הסכום שנקבע בחוות דעתו של מר מרכוס הולכת ומצטמצמת, שכן מדובר בהכרעה מעין שיפוטית, שהדרכים לשנותה הינן מצומצמות. בנוסף, מר מרכוס ציין בעדותו כי תפקידו לא היה להכריע בין שתי חוות דעת, אלא לבצע על בסיס הנתונים הקיימים לפניו חישוב של השיפוי המקורב, כדי שהמבוטח יקבל את השיפוי המגיע לו על פי הפוליסה. יש לציין כי בתשובותיו לשאלות ב"כ הנתבעות חקירתו הנגדית הוכיח מר מרכוס כי הוא אכן מומחה לכימות נזק של אבדן רווחים. 51. לאור האמור לעיל, דוחה אני את טענותיהן של הנתבעות בדבר מומחיותו של מר מרכוס, הן לגבי עצם הטענה שאינו מומחה לענין כימות נזקי אבדן רווחים והם לגבי הטענה שנתן את הכרעתו כפסק בורר ולא כחוות דעת של מומחה. סבירות סכום אבדן הרווחים שקבע מר מרכוס: 52. מר מרכוס העיד בחקירתו הנגדית כי הוא ביסס את הנתונים העובדתיים בהתאם לחוות הדעת של מר נח פאר מחברת סורדם ובהתאם לנתונים חשבונאיים אשר נמסרו לו ע"י רו"ח של התובעת והמבוטח, לרבות דוחו"ת מבוקרים. אמנם מר מרכוס לא העיד על הנתונים העובדתיים הכלולים בחוות דעתו, אך הוא היפנה את ב"כ הנתבעות לחוות הדעת השמאית של סורדם, קרי, חוות הדעת של מר נח פאר. הנתבעות לא דרשו לחקור את מר נח פאר על חוות דעתו, כך שכל הנתונים העובדתיים הנקובים בחוות הדעת יש לראותם כנכונים. 53. בחוות הדעת של מר פאר אין את אורך התקופה של אבדן הרווחים. אך את אורך תקופה זו ניתן ללמוד משני מקורות. האחד, מועד התשלום בו שילמה התובעת למבוטח את התשלום האחרון מתשלום תגמולי הביטוח בגין הנזקים הממשיים שארעו למבוטח. בהתאם לתצהיר גב' פרנקל מועד זה היה ביום 14.8.97. ידוע הוא שחברות הביטוח לא משלמות למבוטח את תגמולי הביטוח המלאים, אלא רק בסמוך לגמר עבודת השמאי מטעמה. בחוות דעתו זו מציין מר פאר כי המבוטח הגיש תביעה בלתי מפורטת לאבדן רווחים. בנוסף, הנתבעות 1, 2 ו-3 צירפו את כתב התביעה אותו הגיש המבוטח כנגד הנתבעות בתיק אז' 635/98 בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב-יפו. בתביעה זו טענה המבוטחת כי הפסדיה היו עד חודש 9/97. הנתבעות התפשרו עם המבוטח, ולא נקבע כל מימצא לגבי התקופה בה נגרמו למבוטח אבדן רווחים, אך צירוף המועדים של תשלום החלק האחרון של תגמולי הביטוח למבוטח ותביעת המבוטח לגבי התקופה של אבדן הרווחים, יש בהם כדי להביא למסקנה שהתקופה של חמישה עד ששה חודשים מן השריפה היא תקופה סבירה לגבי אבדן הרווחים. מר מרכוס נשאל בחקירתו הנגדית מדוע חישב את אבדן הרווחים לתקופה של 6 חודשים, ותשובתו היתה כי קביעתו זו נעשתה על פי הנתונים הכספיים (עמ' 40 שורות 5-8). יש לקחת בחשבון כי מדובר בנזק שנגרם למפעל ששטחו 1,500 מ"ר, כאשר נפגעו המכונות, מערכת המחשב, מערכת הטלפונים, מערכת החשמל, חומרי גלם ועבודות גמורות במפעל, אשר היה צורך להרכיב אותן במקומות אליהן הוזמנו. לאור כל האמור לעיל, התקופה של שישה חודשים לגבי אבדן רווחים היא תקופה סבירה ביותר. 54. בחקירתו הנגדית ניסו ב"כ הנתבעות לקעקע את חוות דעתו של מר מרכוס, אך ללא הצלחה. מר מרכוס הראה בחקירתו הנגדית כי הוא ניטרל גורמים שונים, כגון הוצאות מינהלה, הסביר את העליות והירידות בשכר העבודה בתקופות השונות, העליות והירידות בהוצאות שכר בתקופות השונות, ציין כי הנתונים הכספיים נלקחו מהנהלת החשבונות של המבוטח, את ההוצאות המוגדלות בשכר העבודה. כן ציין מר מרכוס שהעבודה והרווחיות במפעל המבוטח היו קשורים קשר ישיר למה שקורה בענף הבנין, ובשנים 1996 ו-1997 היה עליה גדולה מאד בענף הבנין. כמו כן שלל העד את האפשרות שהרווח ברבעון האחרון של שנת 1997 מקורו בהזמנות בתקופת מחצית השנה שלאחר השריפה, בנימוק שההיצע של קבלני עבודות אלומיניום הוא יחסית גדול, ואם קבלן בנין לא יקבל את עבודות האלומיניום מספק זה, ילך באופן מיידי לספק אחר. כפי שניתן לראות, הנתבעות ניסו לקעקע את חוות הדעת של מר מרכוס, אך ללא הצלחה. ויש לזכור, אין המדובר במצב בו ניתן לקבוע בצורה מתימטית את אבדן הרווחים. בד"כ הערכת אבדן הרווחים טומנת בחובה נקודות מוצא והנחות שלא ניתן להוכיחן באמצעים אמפיריים, אלא יש להסתמך על מומחיותו של המומחה. במקרה שלפנינו הנתבעות לא טרחו לקבל מהתובעת את כל חומר הגלם ששימש את מר מרכוס בחוות דעתו, ואף לא הגישו חוות דעת מטעמן על מנת לסתור את חוות דעתו של מרכוס. מחדלן זה של הנתבעות יש בו אף כדי לחזק את חוות דעתו של מר מרכוס. 55. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שחוות דעתו של מר מרכוס לא נסתרה, סכום אבדן הרווחים הכלול בה הינו סביר, ואני מאמץ אותה ככתבה וכלשונה, בכל הנוגע לסך 528,628 ₪, שהוא סכום אבדן הרווחים אליו הגיע מר מרכוס. שכ"ט יועצי הביטוח ורו"ח המבוטח בסך 31,372 ₪: 56. בחקירתו הנגדית אישר מר מרכוס כי הסך 31,372 ₪ אותו הסכימה התובעת לשלם למבוטח כשכ"ט יועצי הביטוח ורו"ח של המבוטח הוא סכום ששולם מעבר סכום אותו היתה התובעת חייבת לשלם למבוטח על פי הפוליסה. (עמ' 38 לפרוטוקול שורות 16-22). בפס"ד הכשרת היושב קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי בתביעת תחלוף אין לדרוש מהמבטח להראות יותר מאשר סבירות לקיום כיסוי ביטוח וסבירות הסכום ששולם. עם זאת, שעה שברור כי התשלום בוצע כמתנה או כמחווה או כאקט פרסומי או כיוצא באלה, שוב לא יהיה מקום לקביעה כי התשלום בוצע על פי הפוליסה. ראה לענין זה אף את ספרם של מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ "ששון-דיני ביטוח", מהדורה שניה, ה'תשס"א-2001, הוצאת פרלשטיין, עמ' 395-396. בהתאם לפוליסה, לא היתה התובעת חייבת לשלם למבוטח את שכ"ט יועצי הביטוח ורו"ח המבוטח. סבור אני שחובת תום הלב חייבה את התובעת לשלם למבוטח סכום כלשהו בגין כספים שהוציא לייעוץ בתביעתו כנגד חברת הביטוח, שהרי בסופו של דבר לא התקבלה עמדת חברת הביטוח, והסכום ששולם למבוטח היה גבוה מזה שהציעה חברת הביטוח. לאור האמור לעיל, סבור אני שטוב עשתה התובעת שמילאה את חובתה על פי הפוליסה בתום לב, ושילמה לתובע את סכום זה. אילו היה המבוטח תובע את התובעת בגין אבדן רווחים, יש להניח במידה גבוה של סבירות כי היה זוכה לקבל את הוצאותיו בגין הוכחת תביעתו. יש לציין כי הסכום אותו אישרה חברת הביטוח הוא סכום סביר בהתחשב בסכומים אותם שילמה התובעת למבוטח. התובעת בדקה את תביעת המבוטח לאבדן רווחים, ובכך גם חסכה כספים לנתבעות. 57. לאור האמור לעיל, סבור אני שהתובעת זכאית לקבל שיפוי מהנתבעות גם בגין הסך 31,372 ₪ הנ"ל. ההודעות לצד שלישי: ההודעה לצד שלישי של הנתבעות 1, 2 ו-5 כלפי הנתבעות 3 ו-4: 58. כפי שכבר קבעתי, האחריות במלואה לאירוע השריפה והנזק רובצת על הנתבעת מס' 5, ועליה לשאת כל הנזק שנגרם כתוצאה מן השריפה. כך שלא היה כל מקום למשלוח הודעה לצד ג' מטעם הנתבעת מס' 5. 59. הנתבעת מס' 2 ביטחה את אחריותה של הנתבעת מס' 5. מאחר והנתבעת מס' 5 אחראית אחריות מלאה לאירוע השריפה והנזק, ממילא גם לא היה מקום למשלוח הודעת צד ג' מטעם הנתבעת מס' 2, כנגד הנתבעות 3 ו-4. אמנם הנתבעת מס' 3 איחסנה סלילי חוטים במפעל, אך אם לא היתה האש פורצת במכונה מס' 33, לא היו סלילי החוטים מתלקחים. יחד עם זאת, אחריותה של הנתבעת מס' 3 לא עולה על 50%, ואחריותה זו נבלעת באחריותה כשותף בשותפות. 60. ובאשר לנתבעת מס' 1, על ההודעה לצד ג' ששלחה כלפי הנתבעות 3 ו-4 חלות הוראות סעיף 34(1) לפקודת השותפויות, הקובעת כי: "זכויות השותפים בנכסי השותפות וזכויותיהם וחובותיהם כלפי השותפות ייקבעו, בכפוף להסכם מפורש או משתמע שבין השותפים, לפי הוראות אלה: (1) שותף זכאי לחלק בהון העסק וברווחיו, וחב להשתתף בכיסוי הפסדי הון או הפסדים אחרים של השותפות, בשיעור יחסי לסכום ההון שהסכים לחתום עליו;… (2) …" בהסכם השותפות נקבע כי חלוקת ההון בנתבעת מס' 5, בין הנתבעת מס' 1 לבין הנתבעת מס' 3 היא מחצית לכל אחת מהן. בהתאם להוראות סעיף 34(1) לפקודת השותפויות, על הנתבעת מס' 1 לשאת במחצית הנזק ועל הנתבעת מס' 3 לשאת במחצית הנזק. על כן, אם תשלם הנתבעת מס' 1 לתובעת סכום העולה על מחצית סכום פסק הדין אותו לא תשלם הנתבעת מס' 5, על הנתבעת מס' 3 להחזיר לנתבעת מס' 1 את הסכום העולה מחצית סכום פסק הדין אותו לא תשלם הנתבעת מס' 5. ההודעה לצד ג' ששלחו הנתבעות 3 ו-4 לנתבעות 1, 2 ו-5: 61. מאחר והנתבעת מס' 5 אחראית אחריות מלאה לאירוע השריפה ולנזק, זכאית הנתבעת מס' 3 לשיפוי בגין הסכומים אותם תשלם לתובעת. לנתבעת מס' 3 יש אחריות להתפשטות השריפה עקב אחסנת סלילי החוטים, וכן בגין אחריותה כשותפה בנתבעת מס' 5, על כן, זכאית היא לשיפוי מהנתבעות 1 ו-5, ובעקבות כך, מהנתבעת מס' 2, בגין כל סכום העולה על מחצית סכום פסק הדין שלא תשלם הנתבעת מס' 5, ואותו תשלם הנתבעת מס' 3 לתובעת. השיפוי לו זכאית הנתבעת מס' 4 מהנתבעות 1 ו-5 כפוף להוראות הדין בגין ביטוח כפל. ביטוח כפל: קיומו של ביטוח כפל: 62. אין מחלוקת בין הנתבעות 2 ו-4 כי במקרה הנדון קיים ביטוח כפל, בהתאם לקריטריונים שנקבעו ב-רע"א 3948/97, 5449/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ, פד"י נ"ה (3) 769 (להלן-"פס"ד מגדל") וב-ע"א 206/99 דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פד"י נ"ה (5) 566. חלוקת הנטל בין המבטחות: סעיף 59(ד) וסעיף 67 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981: 63. המחלוקת בין הנתבעות 2 ו-4 היא האם יש לחלק את התשלום בין חברות הביטוח לפי היחס שבין סכומי הביטוח, או שמא מאחר ומדובר בביטוח אחריות, יש כאן שינוי נסיבות המצדיק חלוקה אחרת של נשיאה בנטל בין שתי חברות הביטוח. ואסביר את דברי. סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 קובע כי המבטחים ישאו בנטל החיובים בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח. סעיף 59 דן בביטוח נכסים ולא בביטוח אחריות. סעיף 67 לחוק חוזה ביטוח, הדן בביטוח אחריות, מחיל את הוראות סעיף 59 לחוק על ביטוח אחריות, אך זאת בשינויים המחוייבים. בע"א 5464/00 פרץ ג.ג. מהנדסים בע"מ ואח' נ. סימון קינן ואח', תקדין עליון 2002(2) (להלן-"פס"ד פרץ") בו היתה מעורבת אף חברת ביטוח המגן, נדונה השאלה האם ההסדר שבסעיף 59(ד) חל אף בביטוח אחריות או שמא יש לשנות את הסדר זה עקב שינוי נסיבות. כב' השופטת מ. נאור, שכתבה את פסק הדין במקרה זה, קבעה כי בד"כ ההסדר החל בסעיף 59(ד) לחוק חוזה ביטוח יחול גם בביטוח אחריות. מי שרוצה להוכיח הסדר שונה, עליו להוכיח את השינויים המחוייבים, הנזכרים בסעיף 67 לחוק. על הטוען לשינוי מן ההסדר הקבוע בסעיף 59(ד) לחוק חוזה ביטוח הנטל להראות לבית המשפט כיצד מתבקשת החלופה בה הוא מצדד מן השוני בין טיבו של ביטוח אחריות לעומת ביטוח נכסים. על הטוען לשינוי להביא נתונים שבעובדה וניתוח כלכלי המבוסס על תשתית עובדתית או חוות דעת של מומחים על שני הסדרי הביטוח, ביטוח נכסים מול ביטוח אחריות. בין יתר הנתונים יש להביא נתונים בענין חישוב הפרמיות והתקרות בכל אחד משני סוגי ביטוח אלה או כל נתון רלווונטי אחר. השאלה אינה שאלה משפטית טהורה. השאלה מחייבת ניתוח כלכלי , הלקוח מעולם הביטוח. ה"שינוי" אם ישנו כזה, הוא קודם כל כלכלי ובעקבות זאת משפטי. לדברי כב' השופטת נאור, אם יובאו ראיות משכנעות בהליך אחר כי ישנם "שינויים מחוייבים", פתוחה הדלת לרווחה לבקש לשנות את הפירוש. ראה לענין זה סעיפים 31-37 לפס"ד פרץ. 64. טוענת הנתבעת מס' 4 כי עקב השוני בין ביטוח נכסים לבין ביטוח אחריות, יש בו כדי להצדיק הסדר השתתפות אחר בין המבטחות. טענה זו נטענה אף בפס"ד פרץ, אך נדחתה. בפס"ד פרץ נפסק כי שוני זה לכשעצמו אין בו כדי לחלק חלוקה אחרת של הנטל בין המבטחות, בלי שהמבטח המעוניין בכך יביא ראיות לענין חישובי הפרמיה, השיקולים של חברת הביטוח בעת קביעת הפרמיה וכן ניתוח כלכלי מתאים. ראה לענין זה סעיף 37 לפס"ד פרץ. 65. טוענת הנתבעת מס' 4 כי יש לחלק את האחריות בין חברות הביטוח על פי גודל הנכס המבוטח. לטענת הנתבעת מס' 4 גודל השטח אותו ביטח הנתבעת מס' 4 היה 2,252 מ"ר ומתוך שטח זה שכרה הנתבעת מס' 5 בשכירות משנה שטח שגודלו 400 מ"ר שהוא כ- 1/6 מן המושכר, והיחס בין פוליסות הביטוח של שתי חברות הביטוח הוא 1/6, ויש להניח שפרמיות הביטוח נקבעו על פי אותו בסיס. לכך יש לצרף את העובדה, שלטענת הנתבעת מס' 4, הנתבעת מס' 5 והנתבעת מס' 1 הן האחראיות לשריפה ולנזק. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת מס' 4. הנתבעת מס' 4 לא הביאה כל ראיה עובדתית כיצד נקבעה פרמיית הביטוח לגבי כל פוליסה ופוליסה, וכיצד השפיעו הסיכונים אותם ביטחה כל חברת ביטוח על כל פרמיית ביטוח. ייתכן שניתן ללמוד מהרשימה לפוליסה של הנתבעת מס' 4 כיצד חושבה הפרמיה לגבי סיכוני אש וביטוח צד ג', אך לא ניתן לקבוע זאת לגבי הנתבעת מס' 2. ב"כ הנתבעת מס' 4 מניח בסיכומיו כי השיטה והנתונים לקביעת גובה הפרמיה אצל הנתבעת מס' 2 זהה לשיטה בה משתמשת הנתבעת מס' 4. הנחה אינה מספיקה ואינה באה במקום הבאת ראיות. אף נקודת המוצא של הנתבעת מס' 4 כי הנתבעות 1 ו/או 5 הן המזיקות הבלעדיות אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים שקבעתי בפסק הדין. לאור זאת, כאמור, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת מס' 4 שיש לסטות מהוראות סעיף 59(ד) לחוק חוזה ביטוח בדבר חלוקת הנטל בין המבטחות. היחס שבין סכומי הביטוח: 66. לנתבעת מס' 3 ביטוח אצל הנתבעת מס' 4 שכולל ביטוח אחריות כלפי צד ג' בסכום ביטוח של 3,100,000 ₪ נכון ליום תחילת הביטוח, שהוא יום 1.8.1996. לנתבעת מס' 5 היה ביטוח אצל הנתבעת מס' 2 שכולל ביטוח אחריות כלפי צד ג' בסכום ביטוח של 500,000 ש"ח נכון ליום תחילת הביטוח, שהוא יום 4.2.1997. סכומי הביטוח נכון ליום האירוע - 9.4.1997 - בצירוף הפרשי הצמדה מתחילת הביטוח על פי כל פוליסה הינם כדלקמן: - הנתבעת מס' 2 - 508,036 ₪ - הנתבעת מס' 4 - 3,254,440 ₪ סכומי שתי פוליסות הביטוח לנזקי צד ג' נכון ליום האירוע מגיע לסך 3,762,476 ₪. חלקה של הנתבעת מס' 2 בסכום זה הוא 13.5% וחלקה של הנתבעת מס' 4 בסכום זה הוא 86.5%. בכך קיבלתי את עמדת ב"כ הנתבעות 1, 2 ו-5, כפי שנכתבה בסיכומיו. מן הראוי לציין כי סכום הביטוח הנקוב בפוליסה שהוציאה הנתבעת מס' 2, כשהוא נושא הפרשי הצמדה ורבית נכון ליום הגשת התביעה המתוקנת (5.12.2000), מגיע לסך 680,458 ₪. 67. הנתבעת מס' 4 טוענת כי הנתבעות 1, 2 ו-5 מוסיפות הפרשי הצמדה ורבית לסכומי הביטוח עד למועד מקרה הביטוח, אך אינן מוסיפות הפרשי הצמדה ורבית מעבר למועד זה. אינני סבור שיש לקבל טענה זו, שכן היחס בין הנטלים שבין חברות הביטוח נקבע לפי שווי פוליסות הביטוח ביום קרות מקרה הביטוח. לאחר מכן, כל תוספת של הפרשי הצמדה ורבית מהווה מכפלה של אותו יחס או של אותם סכומים, אך היחס בין הסכומים נשאר אותו יחס. 68. טוען ב"כ הנתבעות 1,2 ו-5 כי בחיובה של הנתבעת מס' 5 יש להתחשב בסכומים אותם שילמה הנתבעת מס' 5 בתיקים אחרים. חישוב אריתמטי של כל התביעות והסכומים הנקובים בהסכמי הפשרה שהובאו לידיעת ביהמ"ש, גם אם נחשב אותם בסכומים נומינליים ליום אירוע השריפה, אינם מגיעים לסכום הכולל של שתי פוליסות הביטוח נכון ליום פרוץ השריפה. ולהלן הנתונים הכספיים, בלי חישובי הצמדה ורבית: - סכום התביעה בתיק זה 728,620 ₪ - סכום הפשרה בתיק אז' (מחוזי ת"א) 635/98 410,000 ₪ - סכום הפשרה בתיק אז' (שלום ת"א) 43227/99 25,759 ₪ - סכום הפשרה בתיק אז' (שלום ת"א) 87131/98 23,039 ₪ - סכום הפשרה בתיק אז' (מחוזי י-ם) 1265/98 1,300,000 ₪ - סכום התביעה בתיק אז' (שלום ת"א) 6205/00 42,000 ₪ סה"כ 2,529,418 ₪ וסכום זה נמוך מסכום התקרה לביטוח הכלול בשתי פוליסות הביטוח שהנפיקו הנתבעות 2 ו-4. לאור זאת אין כל מקום לטענת הנתבעת מס' 5 בדבר חיובה בתיק זה, שכן מסכום הביטוח נשאר די כסף לשלם לתובעת שבפנינו, ואם יש צורך, גם לתובעים אחרים. חיובי המבוטחים וחיובי המבטחות: 69. הסכום הנומינלי של תביעה זו למועד הסמוך לקרות מקרה הביטוח, ללא ההוצאות, מגיע לסך 544,538 ₪. סכום זה הינו חיבור הסכומים ששילמה התובעת למבוטח בגין הנזקים הממשיים בתוספת הסך 400,476 ₪ הנזכר עמ' 3 לחוות הדעת של מר מרכוס. 70. נשאלת השאלה האם כלפי התובעת, יש לחייב את המבוטחות בהתאם לאחריותן ביחד ולחוד בתשלום סכום התביעה, ואף את המבטחות לחייב על פי מידת האחריות של המבוטחות אותן ביטחו, או שמא יש לחייב את המבוטחות בהתאם לאחריותן ואת המבטחות בהתאם ליחס שבין סכומי הביטוח. במלים אחרות: האם יש להחיל את סעיף 59(ג) לחוק חוזה ביטוח גם בביטוח אחריות או שמא עקב השינויים המחוייבים (סעיף 67 לחוק) לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 59(ג) לחוק חוזה ביטוח על ביטוח אחריות. ב"כ בעלי הדין לא טענו מאומה בקשר לשאלה זו. סבור אני שב"כ בעלי הדין לא דנו בשאלה זו מכיוון שכל אחד מהם ייצג הן את חברת הביטוח והן את המבוטח אותו ביטחה חברת הביטוח שמטעמה הוא מנהל את ההליכים בתיק זה. העלאת טענה מעין זו היתה מביאה את ב"כ בעלי לניגוד אינטרסים. זאת מכיוון שאם תתקבל הטענה שיש לחייב את הנתבעת מס' 2 לפצות את התובעת רק ב-13.5% מהנזק, תישאר הנתבעת מס' 5 ללא כיסוי ביטוחי לגבי יתרת הסכום אותו תחוייב לשלם לתובעת. סבור אני שכב' השופט ת. אור (כתוארו אז) עמד בפס"ד מגדל על מקצת הבעיות שמעוררת החלת סעיף 59(ג) לחוק חוזה ביטוח על ביטוח אחריות. ראה לענין זה ת סעיף 24 לפסה"ד עמ' 791- 793 לפסה"ד. מאחר ובסכומי הביטוח של שתי המבטחות יש כדי תשלום כל הנזקים של כל מי שניזוק כתוצאה מן השריפה, מאחר והתביעה של התובעת היא כנגד הנתבעות כמזיקות וכנגד המבטחות בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, מן הראוי לחייב את חברות הביטוח בהתאם לחיובי המבוטחות, כאשר החיובים ההדדיים שבין הנתבעות 2 ו-4 בינן לבין עצמן יהיו על פי הקבוע בסעיף 59(ד) לחוק חוזה ביטוח. אמנם הסדר זה יכול להעלות טענה שבכך מרוקנים את כל חיובה של הנתבעת מס' 2 כלפי ניזוקים אחרים, אך הסכומים אותם תשלם הנתבעת מס' 4 לנתבעת מס' 2 יש בהם כדי למלא מחדש את הקופה של הנתבעת מס' 2 לצורך כיסוי הנזקים בגין מקרה השריפה של הניזוקים האחרים. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין לגבי התביעה וההודעות לצד שלישי הינן כדלקמן: (1) הנתבעות 1, 3 ו-5 ישלמו לתובעת ביחד ולחוד את הסך 728,620 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (5.12.2000) ועד ליום התשלום בפועל; (2) על הנתבעות 2 ו-4 לשלם לתובעת ביחד ולחוד את הסך 680,458 ₪. בנוסף על הנתבעת מס' 4 לשלם לתובעת את הסך 48,162 ₪. סכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (5.12.2000) ועד ליום התשלום בפועל. חיובים אלו של הנתבעות 2 ו-4 הינם ביחד ולחוד עם חיובן של הנתבעות 1, 2 ו-5 בסעיף (1) לעיל; (3) על הנתבעות 1, 2 ו-5 לשפות את הנתבעות 3 ו-4 בגין כל סכום העולה על מחצית סכום פסק הדין שלא תשלם הנתבעת מס' 5 לתובעת, אותו תשלמנה הנתבעות 3 ו-4 לתובעת; (4) על הנתבעות 3 ו-4 לשפות את הנתבעת מס' 1 בגין כל סכום העולה על מחצית סכום פסק הדין שלא תשלם הנתבעת מס' 5 לתובעת, אותו תשלם הנתבעת מס' 1 לתובעת; (5) במסגרת היחסים בין הנתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 4, תישא הנתבעת 98,364 ₪ (13.5% מסכום הנזק) והנתבעת מס' 4 בסך 630,256 ₪ (86.5% מסכום הנזק). אם תשלם הנתבעת מס' 2 לתובעת סכום העולה על 98,364 ₪, על הנתבעת מס' 4 להשיב לנתבעת מס' 2 כל סכום העולה על הסך 98,364 ₪. סכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (5.12.00) ועד ליום התשלום בפועל; (6) ההודעה לצד ג' ששלחו הנתבעות 2 ו-5 כנגד הנתבעות 3 ו-4, נדחית; (7) הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; (8) הנתבעות 1, 2 ו-5 ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ והנתבעות 3 ו-4 ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 + מע"מ. סכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. (9) הנתבעות 2 ו-5 ישלמו לנתבעות 3 ו-4 בגין ההודעות לצד ג' את הסך 20,000 ש"ח + מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. שאלות משפטיותשריפה