סעיף 83 לחוק מע"מ

פסק דין א. ההליך והעובדות. זהו ערעור לפי סעיף 83 לחוק מע"מ על החלטת המשיב בהשגה, שלא להכיר בניכוי מס תשומות אשר שילמה חברת א. צפלר בע"מ (להלן: "החברה") כחלק מתשלומי שכר הטירחה ששולמו על ידה לעורכי הדין אשר ייצגו אותה בתביעה לקבלת פיצוי בגין נזקי שריפה (להלן: "השריפה"). ואלה העובדות שאינן במחלוקת: המערערת העוסקת במסחר ושיווק צמיגים, רשומה באיחוד עוסקים לפי סעיף 56 לחוק, יחד עם החברה. השריפה פרצה ביום 14.7.91 והיא פגעה בבית עסק לממכר צמיגים שבבעלות החברה. החברה היתה מבוטחת בפוליסה מסוג רימון. נתעוררה מחלוקת באשר לזכותה של החברה לפיצויים. התקיים דיון בפני כב' השופט אריאל בתיקים מאוחדים ת"א 1215/92 - 415. בהליך זה היו צדדים נוספים פרט לחברה ומנהלה ארתור צפלר. ביתר פירוט, היו בפני בית-משפט תביעות אלה: ת"א 415/92 ו- 1215/92, שהדיון בהן אוחד (והפרוטוקול נרשם בת"א 1215/94). בהליך זה נדונה שאלת נזקי שריפה מיום 14.7.91, לשני התובעים - עזבון ארתור צ'פלר ז"ל ואחרים וכוח-הידרו שירותים (צפון) בע"מ ואחרים. בהמשך, ניתנו על-ידי בית-המשפט שני פסקי דין חלקיים: האחד, לענין החבות בו יוצגה החברה על-ידי עו"ד י. כהנא. הוא ניתן ביום 21.11.96. פסה"ד החלקי השני, ניתן ביום 24.2.97 ובו יוצגה החברה על-ידי עו"ד כהנא (כנתבעים) וע"י עו"ד שאנן (כצד שלישי). בפסה"ד הסופי מיום 25.8.97 נקבע, כי ישולמו "לתובע עזבון צפלר בת"א 1215/92 סך של 2,2750.000 ש"ח - - בצירוף 15% שכ"ט עו"ד ו- 15,000 ש"ח הוצאות משפט + מע"מ ואגרת משפט". נקבע, כי הפיצויים ישולמו בהתאם לקביעות ביהמ"ש בשני פסק הדין החלקיים הן לגבי סכום הנזק והן לגבי ההוצאות ושכ"ט עו"ד. בהליכים הנדונים שבהם יוצגה החברה כאמור על-ידי עוה"ד י. כהנא וי. שאנן, היא שילמה לעוה"ד הנ"ל סך של 644,213 ש"ח כולל מע"מ. המשיב סירב להכיר בניכוי מס התשומות על ההוצאה האמורה ומכאן הערעור. ב. עמדת המשיב. 1. את שכר הטירחה ששילמה החברה, יש לראות כתשומות שמלכתחילה נועדו לשימוש בעיסקה פטורה ממס, שהיא קבלת פיצויים מחברת הביטוח בגין נזקי השריפה. לפי סעיף 41 לחוק מע"מ נדרשים מספר תנאים להכרה בניכוי מס תשומות, והם שהנכס או השירות יהיו: (א) לצרכי העסק או לשימוש בעסק. (ב) התשומה תיוחס לעסקה החייבת במס: הדרישה השניה מבוססת על "עקרון ההקבלה", לפיו חייבת להתקיים הקבלה בין החבות במע"מ והזכות לנכות מס תשומות. 2. במקרה הנדון, הקשר בין התשומה לבין העיסקה הפטורה ממס הוא קשר ברור וישיר. 3. הנטל להוכיח קיומם של כל האלמנטים המצדיקים ניכוי תשומות - הוא על העוסק. המערערת לא הוכיחה, כי התשומות שימשו את העסק בכללותו ולא רק את תביעת הפיצויים. אין מדובר בשירותים משפטיים שוטפים הניתנים ע"י עוה"ד למערערת ואין לראות בהם חלק אורגני מתהליך היצור. השירותים האמורים לא תרמו לערך המוסף של החברה, אלא נועדו להשיב את המצב לקדמותו. 4. עצם קבלת פיצוי או שיפוי בגין נזק רכוש, אינו אירוע המחייב במע"מ. בדרך כלל מימוש לא רצוני אינו נתפס בהגדרת "מכר" אליה מפנה הגדרת "עיסקה בישראל", אלא אם קיים איזכור מפורש לאותה עיסקה. כך נהג המחוקק לגבי "הפקעה, חילוט והחרמה", מאידך, לא כלל המחוקק "בריבוי" האמור מימוש כפוי על ידי מעשה נזיקין מפוצה או משופה. החברה לא נדרשה לשלם מע"מ בגין הפיצוי שקיבלה והסכום שנפסק לה אינו כולל מע"מ. 5. יש לראות את קבלת הפיצויים כעיסקה העומדת בפני עצמה, שבה החברה היא "הצרכנית הסופית", שכן כספי הפיצויים נועדו אך ורק כדי להשיב את המצב לקדמותו ולא לתרום לערך המוסף של החברה. 6. בפסק הדין זכתה החברה בהחזר הוצאות ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ ולכן גם אם החברה שילמה לעוה"ד שכ"ט מעבר למה שנפסק לה בפסק הדין, הרי שאין בכך כדי לשנות את מעמדה כצרכנית סופית ועליה לשאת בנטל המס. 7. הפיצוי שהתקבל אינו כולל מע"מ היות ומס התשומות בגין רכישת מלאי וציוד לעסק מותר בניכוי ואין לכך כל קשר לשכ"ט עו"ד ששולם לעוה"ד לצורך קבלת כספי הפיצויים. הניזוק הזכאי לנכות את המס על התשומות לצד ג' ולכן לא נגרם על-ידי המזיק נזק בגובה המע"מ על התשומות, שכן הניזוק יכול לנכות מס זה. 8. אין לקבל את הטענה, לפיה יש להתיחס למועד רכישת המלאי והציוד כמועד הקובע לענין ניכוי מס התשומות בגין השירותים המשפטיים. 9. אין להסתמך על פסה"ד בע"ש (חי') 321/92 טל תיאודור נ. ממונה אזורי מע"מ מיסים ח2/ ה208-, המבוסס כולו על הסכמה דיונית ולא נקבעה בו עמדה לגבי פרשנות סעיף 41 לחוק. המערערת לא הראתה, כי הסכמת המדינה להסדר הדיוני שם מהווה אפליה פסולה לעומת עמדתה במקרה הנוכחי. ג. עמדת המערערת. 1. מס התשומות אשר שולם בקשר לשירותים המשפטיים כרוך וקשור בקשר בל ינותק להוצאות שהוציאה החברה לרכישת מלאי וציוד במקום זה אשר נפגע בשריפה ומאחר ומס התשומות אשר שולם בקשר עם הציוד והמלאי הותר בניכוי, כך יש להתיר בניכוי את מס התשומות אשר שולם על-ידי החברה בגין השירותים המשפטיים, אשר נלווים לעסקת רכישת המלאי והציוד. 2. אין זה, כי כאשר יירכש ציוד או מלאי יותר המע"מ בניכוי, אך אין המע"מ המשולם ע"י החברה בעסקאות נלוות לעיסקת רכישת המלאי והציוד מותרות בניכוי. 3. ככלל, אין צורך לענין סעיף 41 לחוק - בקשר ישיר בין העסקה לתשומה ספציפית ודי בכך שהיא משמשת לעסק בכללותו. 4. יש לפרש את הוראות סעיף 41 לחוק באופן גמיש, ודי בכך שהיתה כוונה שהתשומה תשמש לצורכי העסק בכללותו. 5. אמנם אין לראות בקבלת הפיצוי מחברת הביטוח משום "מכר" של המלאי והציוד על ידי החברה, אך דוקא בשל קביעה זו, יש לאמר שהוצאה זו באה על מנת לשמור על הקיים ולהציל את העסק. אלמלא קבלת הפיצויים היתה החברה קורסת ונסגרת. בנסיבות אלה, עמדת המשיב לפיה ההוצאה אינה קשורה לעסקה החייבת במס, משמעותה היא ניתוק לא טבעי של ההליכים שננקטו מתוך כלל פעילות החברה. יש לראות בתשומות נשוא הדיון, תשומות כלליות המהוות חלק ממהלך העסקים של החברה. 6. לענין זה ניתן ללמוד היקש מנושא התרת הוצאות לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה. בהקשר זה נקבע, כי בבואנו לבחון התרתן של הוצאות על פי סעיף 17 לפקודה, יש לבחון את היותה של ההוצאה הוצאה "אינצידנטלית" המהווה חלק ממהלך העסקים הרגיל ואת היותה הוצאה שמטרתה שמירה על הקיים. 7. לחילופין, יש לקשור את ההוצאות המשפטיות נשוא הדיון להוצאות רכישת המלאי והציוד בבחינת "טפל ההולך אחר העיקר". "העיקר" בעניננו, הונו, המלאי והציוד אשר אבדו בשריפה, ו"הטפל" - הינם ההליכים המשפטיים אשר החברה נאלצה לנקוט בהם. כשם שבמועד רכישתם נועדו המלאי והציוד לשמש בעיסקה החבה במס ומס התשומות בגינם היה מותר בניכוי, כך יש לאמר כי מס התשומות אשר שולם בגין השירותים המשפטיים מותר בניכוי. לפיכך, המועד הקובע לענין ניכוי התשומות על ההוצאות המשפטיות, הוא המועד של רכישת המלאי והציוד החילופיים. כשם שאין המשיב דורש לתקן את הדו"חות שהגישה החברה בקשר עם רכישת המלאי והציוד שנשרפו ולהחזיר את מס התשומות שנוכה ביחס אליו, כך יש להתיר בניכוי את מס התשומות ששילמה החברה בקשר לתביעתה כנגד חברת הביטוח. המועד הקובע לענין ניכוי תשומות הוא מועד הרכישה והמבחן אינו הולך ומתמשך, אלא מתמצה בנקודת זמן זו. 8. הפרשנות המוצעת על-ידי המערער לא תפגע באוצר המדינה. אילו שילמה חברת הביטוח את הפיצוי בתוספת מע"מ, היתה חברת הביטוח יכולה לנכות את המע"מ האמור באמצעות מס השכר והרווח אשר היא חבה בו "כמוסד כספי" והחברה היתה יכולה לנכות את המע"מ ששילמה עבור רכישת המלאי והציוד החילופי שרכשה ואם נדרש העוסק להוציא הוצאות משפטיות, הרי מס התשומות ששילם יותר בניכוי, ואילו עורכי הדין ישלמו מע"מ על שכר הטירחה שקיבלו. אי התרת מס התשומות על ההוצאות המשפטיות, מוביל למעשה לגביית מס כפולה ולהרחבת בסיס המס בניגוד לשיטת המס הנוהגת, שכן עורכי הדין העבירו את מס העסקאות לשלטונות מע"מ, אך לעוסק אין נתונה הזכות לנכות את מס התשומות על אותה עיסקה. 9. ההסדר הנוהג, לפיו חברת הביטוח משלמת את הפיצוי כשהוא אינו כולל מע"מ, דומה במהותו להסדר המצוי בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה לענין ההוצאות המותרות בניכוי. באותם מקרים בהם הוצאות מותרות לעובד בניכוי משולמות לו על ידי המעביד, לא יראו בסכומים אלה משום הכנסת עבודה המתקבלת בידו, זאת על אף שכל טובת הנאה המשתלמת לעובד ממעבידו רואים אותה כהכנסת עבודה החייבת במס. ההגיון העומד מאחורי קביעה זו היא, כי אין טעם בחיוב העובד בהכנסת עבודה מחד, והתרת ההוצאה בניכוי, מאידך. 10. קיימת אפליה לרעת המערער בעניננו, שכן המשיב הסכים בע"ש 321/92 טל תיאודור נ. ממונה אזורי מע"מ, מיסים ח2- ה209- לכך "שאם יוכח שהפיצויים הושקעו בעסק, יהיה המערער זכאי לנכות את מס התשומות על שכר הטירחה". ד. דיון ומסקנות. דין הערעור להתקבל. אנמק את דברי: 1. אין חולק על התיזות המשפטיות הבאות: ראשית, ניכוי מס תשומות ניתן רק בעיסקה חייבת במע"מ. שנית, קבלת פיצויים בגין נזקי רכוש אינה בגדר "מכר", ומכאן שאינה בגדר עיסקה שיש לשלם בגינה מע"מ (ראה יורן היבטי מס בפיצויי נזיקים (המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר) ע' 83). 2. כמו כן, במישור העובדתי מוסכם, כי בפועל על כספי הפיצויים לא שולם מע"מ. מאידך, שולם מע"מ על השירות שניתן על ידי עורכי הדין. העסק של החברה המשיך להתנהל לאחר קבלת הפיצויים. כספי הפיצויים שימשו לרכישת ציוד ומלאי חילופיים. על הציוד והמלאי החילופיים שולם מע"מ תשומות ומע"מ זה נוכה על-ידי החברה. 3. השאלה המרכזית שעל פיה יחתך גורל הערעור היא, אם יש לראות בקבלת הפיצויים פעולה העומדת בפני עצמה, או שמא יש לראותה כחוליה בעיסקה של רכישת הציוד והמלאי החילופיים. לדעתי, החלופה השניה היא זו שיש לאמצה. נזקי השריפה וקבלת הפיצויים בגינם, אינם כלל אירוע מס. לא ניתן לראות בקבלת הפיצויים עיסקה נפרדת, שכן אין היא עיסקה כלל, שכן כאמור אין מדובר ב"מכר". משל למה הדבר דומה? נניח שכמו במקרה הנוכחי, אירעה שריפה שכילתה את המלאי והציוד של החברה. לחברה אין ביטוח ואין גם מזיק ממנו תוכל לתבוע פיצוי. לחברה נודע, כי במקום פלוני מצוי מטמון של מטבעות זהב והיא מחליטה לטרוח ולשים ידה על מטמון זה, מתוך תקוה שבסכום המטמון תוכל לשקם את עסקיה ולרכוש באמצעותו ציוד ומלאי חילופיים. כדי לחפור ולהוציא את המטמון היא נזקקת לשירותיה של חברה לעבודות עפר העושה חפירות במקום. בגין שירותים אלה היא משלמת תמורה לרבות מע"מ. מציאת המטמון אינה עיסקה ואינה אירוע מס. ההוצאות לחפירת המטמון הן לדעתי חלק מהמחיר, במובן הרחב של המילה של רכישת הציוד החילופי ואין כל סיבה לנתק הוצאה זו מכלל ההוצאות (כגון הוצאות מימון) לרכישת הציוד החילופי. לענין זה יפים הדברים של השופט וינוגרד בע"ש 877/83 לנדקו רובינשטיין השקעות בע"מ נ. מנהל מע"מ מיסים א1/ ה159-, ה161-, כי "התשומה - - עשויה להיות מורכבת, כך שכלולים בה גם עלות העיסקה עצמה וגם תשומות שהוצאו בגין אותה עיסקה, כגון ריבית על הלוואה שנלקחה לצורך רכישת המבנה". 4. ברור, שאם שולם שכ"ט עו"ד לקבלת הפיצויים לאחר שהעסק של החברה הפסיק לפעול, לא ניתן היה לנכות מס תשומות על הכספים ששולמו בגין שכ"ט עוה"ד שפעלו להשגת הפיצויים, שכן במקרה כזה ברור שההוצאה מתיחסת לפעולה שאינה "עיסקה" ואינה חייבת מע"מ, אבל במקרה הנדון עולה מהנסיבות, כי בעת רכישת שירותי עוה"ד לשם השגת הפיצויים, כבר היה ברור למערער שיעוד הכסף אינו לצריכה של בעלי המניות אלא להשקעה בעסק לשם רכישת ציוד ומלאי חילופיים כדי שניתן יהיה להמשיך ולהפעיל את החברה, וכאמור, ניתן לאמר עליה שמדובר בחלק מההוצאה של החברה לרכישת הציוד והמלאי החילופיים. אין להבדיל הוצאה זו מהוצאה בגין ריבית והפרשי הצמדה בגין נטילת הלוואה למימון רכישת אותו מלאי וציוד הבאים במקום הרכוש שניזוק. אין לראות את החברה כאילו היא "הצרכן הסופי" של השירותים המשפטיים, שכן ההוצאות המשפטיות הללו מגולגלות מטבע הדברים על הלקוחות הרוכשים מוצרים ושירותים של החברה. 5. אין זה נכון שבהשבת המצב לקדמותו באמצעות כספי הפיצויים, אין תרומה לערך המוסף של החברה. ברור שאם משווים את המצב לאחר קבלת הפיצויים למצב שהיה קיים בטרם קרות השריפה, אין בפיצויים ערך מוסף. המצב נשאר אותו מצב, אך זו לא ההשוואה הנכונה. קרות השריפה הוא נתון ואל מצב נתון זה יש להשוות את אירוע קבלת הפיצויים. בהשוואה למצב הענינים רגע לאחר השריפה, הרי קבלת כספי הפיצויים (בזכות שכר טירחת עוה"ד) יש בה יצירת ערך מוסף לחברה. 6. אינני סבור שפסק דינו של כב' השופט הומינר ז"ל בע"ש 249/93 סלו הרשמן נ. מנהל מע"מ גבעתיים מיסים ט3/ ע' ה176-, הוא ראיה לסתור. באותו ענין שולם שכ"ט עו"ד בגין השגת פיצויים שאינם חייבים במס. הפיצוי שעליו דובר באותו מקרה, היה פיצוי בגין הפרת חוזה שתוכנו, תחרות פומבית לתכנון פרוייקט בנייה, כאשר בעקבות הפרה זו לא זכתה המערערת שם בעבודות תכנון שהיא היתה ראויה לזכות בהן. באותו מקרה, הסיבה שכספי הפיצויים לא חויבו במע"מ, היתה נועצה בכך שהחוזה נעשה לפני תחילתו של חוק מע"מ. לו היה ברור שהחוזה נערך אחרי חוק מע"מ, היו הפיצויים חייבים במע"מ, שכן היו אלה פיצויים בגין שכר שנמנע מהמערערת בגין מתן שירותיה (והשוה ע"ש 4/88 מזרחי נ. מנהל מע"מ מיסים ג6/ ע' ה96-), שממנו עולה שפיצויים בגין שימוש בנכס הנקבע לפי שכר ליום עבודה של כלי חפירה כן חייב במע"מ, להבדיל מפיצויים על נזקים עקב רשלנות בטיפול בכלי שאינם חייבים במע"מ. בכל מקרה, לא הוכח ואפילו לא נטען, שכספי הפיצויים נועדו לשימוש ספציפי כלשהו ואין כל דמיון למצב בעניננו, כאשר ברור היה שהפיצויים נועדו לרכישת מלאי וציוד שבלעדיו אין החברה יכולה להמשיך בעסקיה. לשון אחרת - בפרשת סלו הרשמן, מדובר בעיסקה שניתן לבודד אותה באופן ברור מיתר עסקיה של העוסקת, מה שאין כן במקרה הנוכחי. 7. גם פסה"ד של כב' הנשיא שמגר בע"א 125/83 דנות חברה להשקעות בע"מ נ. מנהל מע"מ פד"י מ"א 01) 268, אינו ראיה לסתור. במקרה זה, רכשה המערערת, חברה להשקעות, מניות מחברה אחרת בשם פי.בי.. עיסקת מכירת המניות היתה פטורה ממע"מ. לצורך רכישת המניות, שילמה דנות שכ"ט לעורכי דין ולמתווכים בצירוף מע"מ. היא ביקשה לנכות את המע"מ האמור מעיסקאות אחרות. בקשתה נדחתה ונקבע שהתשומות היו קשורות לעיסקת המניות בלבד. המערערת טענה שם, שהיא רכשה את המניות כדי למכרן בעתיד. בית-המשפט ציין במפורש "שהעסקאות שתעשה בהן (במניות ד.ב.) דנות בעתיד, אינן חייבות במע"מ". עיסוקה של דנות כחברה המשקיעה במניות אינו חייב במע"מ ובקשר אליו אין להתיר ניכוי מס תשומות (שם, ע' 273 מול ג'). הנשיא שמגר מצטט בהסכמה את פסק דינו של בית-משפט קמא (כב' השופט הגין) וגם הוא ציין, כי "כל עיסקה במניות אלה על ידי דנות פטורה ממס - - " ובהמשך הוא מציין, כי: "כאשר טובין נמכרים על ידי עוסק, הרי התשומות ששימשו בעסקת המכירה הם כל אותם נכסים ושירותים שנרכשו על ידי העוסק ואשר עלותם ומס התשומות ששולם עליהם הוא חלק מהעלותם של הטובין. אם התשומות שימשו אך ורק לטובין אלה ומכירתם של הטובין על ידי העוסק אינה חייבת במס, הרי שסעיף 41 אינו מתיר את ניכוי המס על התשומות" (שם, ע' 270 מול ד'). בעניננו, המצב שונה: כספי הפיצויים נועדו לרכישת ציוד ומלאי שמכירתו חייבת במע"מ. 8. נראה לי, כי ההסכם הדיוני שאליו הגיעו הצדדים בע"ש (חי') טל תיאודור נ. ממונה אזורי מע"מ מיסים ח2/ ה209- (שלמיטב זכרוני נכרת בהשראת בית-המשפט), מבטא נכונה את המצב המשפטי. לפיכך, מתקבל הערעור. המשיב ישלם למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. מיסיםמע"מ (מס ערך מוסף)