הסכמתם של מאלפי כלבי נחייה לעיוורים

פסק דין השופט א' א' לוי: מהות העתירה וטענות הצדדים 1. עתירה זו מופנית נגד מדיניותו של משרד העבודה והרווחה בסיוע שהוא מעניק לעיוורים ברכישתם והחזקתם של כלבי נחייה. העותר 1 (להלן: "העותר") הינו בעל בית ספר לאילוף כלבים, המבקש את הכרתם של משרד העבודה והרווחה ושר העבודה והרווחה (להלן: "המשיבים") כמאלף כלבי נחייה לעיוורים, דבר שיאפשר לו ליהנות מסבסוד בעלות אילוף הכלבים. העותרת 2 (להלן: "העותרת"), עיוורת וחרשת-אילמת אשר נעזרת בכלבת נחייה שאולפה על ידי העותר, מבקשת מימון אחזקת כלבתה כפי שמקבלים עיוורים הנעזרים בכלבים שאולפו על ידי מאלף מוסמך. 2. בין העותר למשיבים מתנהל מאבק ממושך על רקע סירובם של האחרונים להכיר בו כמאלף כלבי נחייה לעיוורים. בשנת 1978, נסע העותר לארה"ב שם החל ללמוד בבית ספר להכשרת מאלפים של כלבי נחייה. במשך שהותו בחו"ל גייס העותר תרומות להקמת בית ספר לאילוף כלבי נחייה לעיוורים בישראל. לטענתו, המשיבים, בעידודה של אגודת העיוורים הנעזרים בכלבי נחיה בישראל (להלן: "האגודה"), התנגדו להקמת בית הספר על ידו, וגרמו לכך שהתרומות בוטלו. נטען כי המשיבים אף הפעילו לחץ על המוסד בו למד העותר, וגרמו לכך שלימודיו הופסקו. העותר המשיך את לימודיו במסגרות לא פורמאליות, ומשחזר לישראל הקים עסק במושב נורדיה, שם הוא מאלף כלבים וביניהם כלבי נחייה לעיוורים. העותר מבקש כי המשיבים יכירו בו כמאלף, ויעניקו לעיוורים הנעזרים בכלבים שאולפו על ידו סיוע בעלות הרכישה והאחזקה. עיקר הסיוע ברכישת הכלב מתבצע דרך הכוונת מימון פרטי, בעוד שהמשיבים עצמם מעניקים סבסוד בסכום של כ-6,000 ש"ח עבור כל כלב. לטענת העותר, המשיבים ממליצים לתורמים לתרום את כספם לשני בתי ספר ישראליים לאילוף כלבים המוכרים על ידם, ומאידך, הם נמנעים מלהשתתף בהוצאות הכרוכות באילוף כלבי הנחייה על ידי העותר. אותם בתי ספר משקיעים סכום של כ-86,000$ באילוף כל כלב, בעוד שהעותר טוען כי הצליח לצמצם את העלות ל- 24,000$ בלבד. לטענתו, הבטיחו המשיבים להעניק לו הכרה אם יעמוד בהצלחה בבחינה במוסד להכשרת מאלפים של כלבי נחייה בחו"ל, והוא אף נסע בשנת 2001 ללמוד בבית ספר בגרמניה בהתבסס על הבטחה זו. אולם, לאחר התכתבות עם בית הספר, ולאחר שהאגודה הביעה את התנגדותה הנחרצת, החליטו המשיבים למנוע מהעותר את ההכרה בו. ועוד טען העותר, כי מדיניותם של המשיבים פוגעת בחופש העיסוק, ונגועה היא בשיקולים זרים אשר מקורם בלחצים של האגודה ושל שני מתחריו. גם העותרת מתנגדת למדיניותם של המשיבים, הואיל ולהשקפתה היא מפלה אותה לרעה בהשוואה לעיוורים אחרים, המקבלים סכום של 331 ש"ח לחודש עבור אחזקת כלבים שאולפו על ידי גורמים אחרים. העותרת הדגישה, כי העותר הוא הגורם היחידי בישראל המוכן לאלף כלבי נחייה לעיוורים-חירשים. 3. המשיבים טענו, כי מתוך כוונה להעניק שירות נאות לעיוורים הנזקקים לכלבי נחייה, הם פועלים על פי התנאים המנחים אשר נקבעו על ידי השירות לעיוור, המהווה חלק מאגף השיקום במשרד העבודה והרווחה. תנאים אלה מחייבים כי המאלף יהיה בעל הכשרה מתאימה וניסיון, ושני אלה אינם מתקיימים בעותר. נטען, כי בשנת 1978 אכן נסע העותר לארה"ב כדי ללמוד בבית ספר העוסק בהכשרת מאלפי כלבי נחייה לעיוורים מטעם משרד העבודה והרווחה, אשר אותה עת ביקש להכשיר מאלפי כלבי נחייה לעיוורים בישראל. ואכן, העותר התקבל ללימודים שהיו אמורים להימשך שלוש שנים, אולם לאחר מספר שבועות הוא פנה להנהלת בית הספר וביקש כי לימודיו יקוצרו משלוש שנים לשנתיים. בנוסף, החל העותר לגייס כספים בקרב הקהילה המקומית במטרה להקים בית ספר לכלבי נחייה בישראל, ועל רקע כל אלה הוא נקרא לבירור אצל הנהלת בית הספר, ומשלא הסכים לכך עזב את לימודיו. ועוד נטען, כי בהמשך הציג העותר תעודה מבית ספר בגרמניה בשם WINDECK, אולם בדיקה שנערכה במספר ארצות בקהילה האירופית במטרה לבדוק את רמת ההכשרה באותו מוסד, העלתה כי בית ספר זה אינו מוכר על ידן. על רקע זה נטען על ידי המשיבים, כי העותר לא הוכיח במשך השנים שהוא בעל הכשרה לאילוף כלבי נחייה, תחום הנתפס כמחייב התמחות ייחודית. לבסוף נטען, כי במסגרת הניסיונות לעמוד על הכשרתו של העותר, נבחנה גם הטענה לפיה הוא מרצה בסמינר של ה-ASSISTANCE DOG INSTITUTE בקליפורניה, ארה"ב, אך התברר כי מדובר במסגרת המכשירה מדריכים לכלבי נחייה לבעלי נכויות, מלבד עיוורון. לסיכום, עמדת המשיבים היא, שאילוף כלבי נחייה דורש רמה גבוהה של מיומנות, ועל כן פיקוח מנהלי על כשרותם של המאלפים, הינו תנאי סביר וחיוני להשתתפותם של המשיבים בעלות אילופם של הכלבים והחזקתם. 4. לאחר הגשת העתירה ניסו הצדדים להגיע לפתרון מוסכם, על ידי גיבושו של מנגנון מוסכם אשר יבחן את הכשרתו של העותר לאלף כלבי נחייה, ולאחר משא ומתן פנו לרשות המוסמכת במדינת קליפורניה בארה"ב, בבקשה כי נציגה יבחן את התאמתו של העותר לאילוף כלבי נחייה לעיוורים. משסירבה רשות זו לחוות את דעתה, ובהיעדר גורם נוסף שיהיה מקובל על הצדדים, לא נותר לנו אלא להכריע בעתירה לגופה על פי הכללים המשמשים בידנו, ובהסכמת הצדדים נעשה זאת כאילו ניתן על ידנו צו-על-תנאי. המסגרת הנורמטיבית 5. נושא הסמכתם של מאלפי כלבי נחייה לעיוורים אינו מוסדר בחקיקה, אלא בהנחיות פנימיות שהוצאו על ידי המשיבים. לפי הוראת מנכ"ל משרד העבודה והרווחה מיום 12.2.95, עיוורים, אשר נעזרים בכלבי נחייה, יקבלו סיוע כספי לרכישתם והחזקתם של הכלבים, וכן מימון ללימוד העיוור להתנייד עם הכלב. המימון, המתבצע דרך האגודה, משולם ישירות לבית ספר המוכר על ידי השרות לעיוור, וההכרה בבית ספר לאילוף כלבי נחייה לעיוורים כפופה לתנאים שיובאו להלן (הציטוט מתוך "נוהל הכרה בבי"ס לאילוף כלבי נחייה לעיוורים", מחודש אב תשס"א (אוגוסט 2001), שהוצא על ידי מנהל השירות לעיוור): 1. תנאי ראשון (א) הכשרה על בית הספר להעסיק מאלף כלבי נחייה לעיוורים [ההדגשה במקור] שהוא בוגר בית ספר לאילוף כלבי נחייה לעיוורים בחו"ל, המוכר ע"י השרות לעיוור. על הבוגר להמציא תעודת הסמכה בצרוף תוכנית הלימודים (עיונית ומעשית). (ב) ניסיון על המאלף להיות בעל שלוש שנות ניסיון לפחות, לאחר קבלת התעודה באילוף כלבי נחייה לעיוורים, בבי"ס מוכר. 2. תנאי שני בית הספר צריך שיהיו בו תנאים פיזיים מתאימים כמו: מלונות לכלבים, חדר טיפולים, שטח לאילוף, מתקני אילוף, מחסן למזון וציוד נלווה, חדרי מגורים לעיוורים, חדר אוכל, מטבח, ומשרד. מבנים אלה חייבים להיות נגישים לאנשים עם עיוורון. 6. מן המפורסמות הוא, כי בבוא בית משפט לבקר החלטה מנהלית, אין הוא מתיימר להחליף את שיקול דעתה של הרשות הציבורית בשיקול דעתו-שלו. הסמכות לקבוע באילו תנאים יסופקו שירותים לעיוורים ניתנה למשיבים, וביקורתנו מצטמצמת איפוא לשאלה אם סמכות זו הופעלה בגדרו של מתחם הסבירות ואם ניתן משקל ראוי לשיקולים הרלוונטיים (בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 42). כדי להסדיר הפעלת סמכות זו, רשאית רשות מנהלית לקבוע הנחיות לדרך פעולתה, וכן אמות מידה על פיהן יינתנו שירותיה (בג"צ 596/75 מכבי תל-אביב אגודה לספורט ולהתעמלות נ' רשות השידור, פ"ד ל(1) 772, 776). יחד עם זאת, אין בהנחיות אלו לכבול את ידיה של הרשות, והיא רשאית לחרוג מן הכללים שקבעה, ולעתים היא אף חייבת לנהוג כך אם מתעוררות נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו את אותה סטייה (בג"צ 2709/91, 3061/91 חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מה(4) 428, 436). בצד דרישת הסבירות עומדת דרישת החוקתיות, לאמור, החלטה של רשות מנהלית אשר יש בה לפגוע בזכותו של הפרט לחופש העיסוק, תיבחן על פי המבחן הקבוע בחוק יסוד: חופש העיסוק, אשר מכוחו נדרשים הכול לקיים איזון בין הזכות לחופש העיסוק, לבין אינטרסים אחרים כמו ההגנה על הציבור הנזקק לשירותי העוסקים באותו מקצוע (בג"צ 4539/94 נביל נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778, 785). על רקע כל אלה נבחן את טענותיהם של העותרים. 7. העותר טען כי שיקולים זרים הנחו את המשיבים בסירובם להכיר בהכשרתו, אולם גם בהנחה כי מתחריו פעלו כדי למנוע את ההכרה בו, לא הוכח כי דרישת המשיבים לתיעוד על הכשרתו נבעה מלחץ זה. נהפוך הוא: לאורך השנים, העניקו המשיבים לעותר מספר הזדמנויות להוכיח את הסמכתו. נציגי משרד העבודה והרווחה קיימו איתו פגישות, ערכו בדיקות של התעודות שהציג, ונענו להזמנתו לבקר בבית הספר אותו הוא מנהל במושב נורדיה. סלע המחלוקת היה ונותר הכשרתו של העותר שאינה פורמאלית, ואינה מוכרת על ידי גורם מוסמך מוסכם. ניסיונותיהם של המשיבים למצוא רשות זרה אשר מכירה בתעודות שבידי העותר או שתבחן את כישוריו באופן פרטני, לא נשאו פרי. לעניין תקינת התבחינים עצמם, לא הובאה ראיה שתתמוך בטענותיו של העותר כי דרישותיהם של המשיבים גובשו על ידי מתחריו או בהשפעתם. ובאשר לטענתו לפיה הובטח לו כי תעודה שינפיק לו בית הספר הגרמני תזכה בהכרה, גם אותה אין בידנו לקבל, באשר היא לא נתמכת בתיעוד כלשהו שיש בו לאמתה. העותר צירף לעתירתו תצהירים ומכתבים ממספר גורמים בתחום עיסוקו, המעידים לכאורה על כישוריו בתחום אילוף כלבי נחייה לעיוורים. אולם, כאמור, ההכרעה בכשרותו של העותר ניתנת למשיבים ולא לבית משפט זה, והלכה פסוקה היא, כי רשות ציבורית רשאית לקבוע את תנאי ההכשרה של גורמים שאת שירותיהם היא מממנת עבור הציבור. לעניין זה, יפים דבריו של השופט חשין בבג"צ 7217/95 עמותת חברת הסיעוד בישראל נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נא(3) 561: "במינהל תקין, הגוף המממן פעילות מסויימת זכאי לפקח על דרכי הוצאת הכספים: אם הכספים מוצאים למטרות שלהן יועדו ואם מוצאים הם כראוי מכל בחינה אחרת ... גוף ציבורי המוציא כספים, לא אך זכותו היא, חובתו היא, לפקח על דרכי הוצאת הכספים, שהרי לא את כספו-שלו הוא מוציא אלא את כספו של הציבור. וכנאמן על כספו של הציבור, חייב הוא גוף ציבורי להשגיח בשבע עיניים כי הכספים שבידו יוצאו כדין וכהלכה" (עמ' 568). דרישתם של המשיבים כי מאלפים יסיימו לימודים פורמאליים בבית ספר מוכר, נועדה לפקח על השירות הניתן לציבור העיוורים. היא אינה חורגת ממתחם הסבירות, בהתחשב בצורך להתאים את אילופו של הכלב ליכולותיו של העיוור וללמד את האחרון כיצד להיעזר בכלב בדרך בטוחה ויעילה. ההערכות שהובאו על ידי העותר בדבר כישוריו בתחום זה, חיוביות ככל שתהיינה, אינן שוללות את סבירות דרישתם של המשיבים כי מאלף כלבים אשר מבקש ליהנות מסבסוד באמצעות כספי הציבור, יעבור הכשרה במוסד מוכר. 8. כאמור, טען העותר כי סירובם של המשיבים להכיר בו פוגע בחופש העיסוק. אמנם, החלטתה של המדינה לסבסד גורם אחד בשוק מבלי להעניק עזרה דומה למתחריו, פוגעת ביכולת התחרות של האחר וממילא כרוכה בה פגיעה בחופש העיסוק (בג"צ 2618/00 חברת פארות נ' שר הבריאות, פ"ד נה(5) 49, 56; בג"צ 1703/92 ק.א.ל. קווי אויר למטען נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(4) 193, 215). אולם, כנגד זכותו של הפרט לעסוק במקצועו עומדים אינטרסים אחרים, כגון הגנה על הציבור והבטחת שירות איכותי. הבהיר זאת השופט ברק (כתוארו דאז) בבג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז(4), 702, 708: "המשפט אינו מגן על מלוא היקפו של חופש העיסוק ... ההגנה הניתנת על ידי חופש העיסוק היא תוצאת האיזון הנובע מהעימות ... שבין חופש העיסוק לבין האינטרס הציבורי". עקרון זה ייושם בשורה של פסקי-דין הקובעים כי אינטרס הפרט להכיר בהכשרתו המקצועית, עלול לסגת בפני דרישות אשר נועדו להבטיח את שלומו של הציבור ובטיחותו (ראו למשל בג"ץ 7054/97 ח"כ יורי שטרן נ' האחות הראשית הארצית (לא פורסם); בג"ץ 3930/94 ג'זמאוי נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 778, 784; בג"צ 4492/92 שנקרנקו נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד מז(4) 861, 865). בפסקי-דין אלה נקבע, כי כדי לפקח על איכותם של שירותים חיוניים הניתנים לציבור, לעתים אף אין מנוס מלאסור על אדם לעסוק במקצועו כליל. העדפת האינטרס הציבורי ראויה במיוחד מקום בו המדינה משתתפת במימון השירות, הואיל ואז קמה גם זכותה, אם לא לומר חובתה, לפקח על איכות השירות (ראו בג"צ 7217/95, הנ"ל בעמ' 570). כך או כך, במקרה שבפנינו לא נפסל העותר מלעסוק במקצוע בו בחר, אלא נמנע ממנו הסבסוד הציבורי, וזאת עד שיתקיימו בו התבחינים אותם קבעה הרשות, ואשר מטרתם להגן על ציבור העיוורים ולהבטיח להם שירות ראוי ואיכותי. לנוכח האמור, אני סבור כי דין עתירתו של העותר להידחות. לעניינה של העותרת 9. בתצהיר שהונח בפנינו תארה העותרת את השיפור הרב שחל בחייה בזכות "פפסי", כלבת הנחייה שאולפה על ידי העותר. פפסי מעירה את העותרת בבוקר כאשר השעון המעורר מצלצל, מביאה אותה לשתי ילדותיה הקטינות כשהן קוראות לה, מרימה חפצים שנופלים ומובילה את העותרת לקניות בשכונה ולנסיעות באוטובוס. תואר קשר הדוק ומוצלח שנוצר בין העותרת לבין הכלבה, וכתוצאה מכך זכתה העותרת במידה מסוימת של עצמאות ויכולת לתקשר הן עם בני משפחתה והן עם סביבתה. חרף זאת, נמנעים המשיבים מלממן את אחזקת הכלבה, מאחר והיא לא אולפה בבית ספר מוסמך. המשיבים מפנים לעניין זה לסעיף 8 להוראת המנהל הכללי של משרד העבודה והרווחה מס' 6.2 הקובע: "אדם עיוור אשר קיבל כלב נחייה בארץ או מבי"ס בחו"ל זכאי לקבל קיצבה חודשית לכיסוי הוצאות אחזקת הכלב. הקיצבה מועברת באמצעות 'אגודת העיוורים הנעזרים בכלבי נחייה בישראל', ולאחר קבלת אישור מהנהלת השרות לעיוור שסיים את הקורס בהצלחה. שיעור הקיצבה תקבע מזמן לזמן ע"י ועדת התעריפים של משרד העבודה והרווחה". תנאים אלה מנחים את השירות לעיוור כיצד לפעול בעניין השתתפותו בעלות אחזקת כלבי נחייה, והם מתנים, במשתמע, את קבלת הקיצבה ברכישת הכלב מבית ספר מוכר. מטרתו של אילוף הכלב היא להכשיר עבור העיוור כלב נחייה עמו ייצור קשר אינטימי, עד שתתקיים בו ההגדרה הכלולה בתזכירו של מנהל השירות לעיוור מיום 16.8.2001, לאמור כלב נחייה הוא "בשר מבשרו ועצם מעצמותיו של האדם העיוור". המשיבים ציינו כי הגורמים המאלפים את כלבי הנחייה מעורבים בשלבים השונים של מערכת יחסים זו. הם עמדו על כך כי בתי הספר לאילוף כלבי הנחייה עוקבים אחר האינטראקציה שבין העיוור לבין הכלב. מתקיימות פגישות לשם מעקב ולשם ביקורת. הגורמים המאלפים מסייעים בפתרון בעיות במידה ואלו מתעוררות בשלב כזה או אחר של הדרך, ובמידת הצורך אף נלקחים הכלבים בחזרה מהעיוורים שהשתמשו בהם. מכאן רצונם של המשיבים לעודד קבלת כלבי נחייה מגורמים מוכרים, על מנת להבטיח שימוש שוטף נאות בכלבים אלה לאורך ציר הזמן, ולאורך מערכת היחסים בין העיוורים לכלבי הנחייה שלהם. 10. קבענו כי מדיניותם של המשיבים להכרה במוסדות המאלפים כלבי נחייה היא כדין. מכך מתחייב כי שאלת אילופו של כלב הנחייה במוסד מוכר מהווה שיקול רלוונטי ולגיטימי הנוגע לשאלת התמיכה באחזקתו של כלב הנחייה. יחד עם זאת, אין זה בבחינת סוף פסוק. מדובר בהנחיות מינהליות ולא בכללים נוקשים. הרשות המינהלית אינה רשאית להסתתר מאחרי הנחיותיה, כאשר שיקולים ענייניים בעלי משקל מספיק מובילים להחלטה הסוטה מההנחיה (דותן, הנחיות מינהליות, בעמ' 396). ברוח זו נפסק שכאשר מסורה לרשות ציבורית הסמכות להחליט כיצד לפעול בענין פלוני: "חובה עליה לשקול במסגרת הסמכות המוקנית לה, את כל העובדות והשיקולים הנוגעים לענין ולאורם של אלה לקבוע את עמדתה. כשדרושה החלטה על פי עובדותיו ונסיבותיו של המקרה, ולנסיבות אלה עלולה להיות השפעה על ההחלטה, קביעת 'מדיניות', לפיה תפעל הרשות בדרך פלונית, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, כמוה כהחלטה שלא להפעיל את שיקול הדעת וכהחלטה תוך התעלמות מעובדות החשובות לענין, והיא עלולה להיפסל" (בג"צ 2709/91 הנ"ל בעמוד 436). לעניין זה יפים גם דבריו של פרופ' י' זמיר בספרו הסמכות המנהלית (כרך ב, תשנ"ו-1996, בעמוד 785), לאמור: "אין היא [הרשות] רשאית להסתמך על ההנחיות, שהותאמו למקרה הרגיל, כדי להחליט במקרה המיוחד, בלי לקחת בחשבון את השיקולים המיוחדים לאותו מקרה. לכן אין היא רשאית, למשל, לדחות בקשה לרישיון על הסף רק משום שהמבקש אינו מקיים את התנאים שקבעה בהנחיות ... הרי החוק לא קבע כי רק מי שמקיים אותם תנאים יקבל רישיון. לפיכך חובה על הרשות לשקול כל מקרה שבפניה, על יסוד הנסיבות המיוחדות של המקרה, ולא להסתפק בבדיקת המקרה לאור ההנחיות". על כן, אין בקיום ההנחיות כדי לפטור את המשיבים מלבדוק בכל מקרה לגופו אם אין מדובר במקרה החריג, בו חרף העובדה שהכלב לא הוכשר במוסד מוכר, מן הראוי יהיה להעניק תמיכה להחזקתו. יש לזכור כי ביסוד ההנחיות עומדת גם תכלית סוציאלית הבאה לסייע לעיוורים המחזיקים בכלבי נחייה על מנת להקל על השתלבותם בחברה, יהיה מקור כלבם אשר יהיה. על כן אין לשלול באופן אוטומטי את הזכאות לתמיכה בהחזקתו של כלב נחייה רק בשל העובדה שהכלב לא אולף במוסד מוכר. 11. מהם אותם מקרים בהם מוצדק יהיה להעניק תמיכה לעיוורים גם אם כלבם לא אולף על-ידי גורם מוכר? ניתן, למשל, להעלות על הדעת מצבים בהם אי התמיכה יוליך להיעדר יכולת כלכלית של העיוור להשתמש בכלבו ולפגיעה משמעותית באיכות חייו של העיוור הנזקק לו. כמו כן, יש לתת מענה למקרים בהם יתברר כי אין ביכולתם של מוסדות אילוף מוכרים לספק לאותו עיוור את הכלב הדרוש לו. אלה הם מקרים בהם התכלית הסוציאלית צריכה לקבל עדיפות על פני התכלית לעודד קבלת כלבים מגורמים מוכרים. עוד ייתכן שצריך יהיה להבדיל בין מי שכבר משתמש בכלב נחייה זמן רב ובאופן מוצלח, לבין מי שקיבל את כלב הנחייה לפני זמן קצר. לא נוכל להתייחס לסוגיה זו בהרחבה ובאופן ממצה, הואיל ובנסיבות עניין זה לא נפרשה לפנינו תשתית עובדתית ומשפטית המאפשרת לנו לעשות זאת. מתוך כתבי הטענות לא ברור כלל אם העותרת פנתה למשיבים בבקשה לקבלתה של קצבה. כל אשר נאמר בתצהירה הוא ש"ידוע לה" כי אחרים פנו בשמה לרשויות המוסמכות, אולם טענה זו לא נתמכה בתיעוד כלשהו, וגם טענתה האחרת לפיה סרבו המשיבים לבקשה, נותרה אמירה בעלמא. מכאן, שגם דין עתירתה להידחות, ולעותרת שמורה הזכות לפנות למשיבים, ואם כך תעשה, תידון בקשתה לקצבה ברוח השיקולים שהוצגו לעיל. אני מציע אפוא לדחות את העתירה ולחייב את העותר בהוצאות משיבים 1 ו-2 בסכום של 15,000 ₪. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. בעלי חייםכלבעינייםעיוורים