החלטה השופטת מ' נאור: 1. לפנינו עתירה שניה נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בעניינו של העותר. העותר, נפגע פעולות איבה, טען כי יש להכיר במלוא נכותו (100%) כנובעת מפעולות איבה. הוא קובל על כך שבית הדין הארצי לעבודה התערב, לטענתו שלא כדין, בקביעתו של בית הדין האזורי לפיה מחלתו נובעת כולה מפעולת איבה. 2. העותר נורה ברגליו בפעולת איבה בשנת 1995; נגרמו לו שברים ברגליו והוא עבר מספר ניתוחים. בשנת 1998 אובחנה אצלו מחלת ניוון שרירים קשה בשם ALS. העותר הגיש תביעה למל"ל לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל - 1970. ההליכים עד לעתירה הקודמת (בג"צ 6260/00): 3. נעמוד תחילה על ההליכים שקדמו לעתירה הקודמת, ועל הכרעת בית משפט זה בעתירה האמורה. ועדה רפואית דנה בענינו של העותר לראשונה ביום 12.4.1999, ודחתה את דרישתו להכיר ב-ALS כקשורה בפעולת איבה. וכך קבעה: ". . . על בסיס הנתונים המדעיים-רפואיים של היום לא גרם השבר בטיביה לALS. העלתה [כך] טענה כי בעת מחלוקת בעולם הרפואה, יש להיטיב עם התובע. טענה משפטית זו אינה מובאת לועדה ששקוליה רפואיים. חשוב לציין שאין מחלוקת לגבי קשר גרימה בין שבר לALS, אלא לגבי עצם קיום אסוציאציה. מאמר הסקירה של Kurland המסכם הידע, קובע כי אסוציאציה כזו לא הוכחה במבחנים אפידמיולוגיים מדעיים. לסכום: קובעת הועדה כי אין קשר בין פגיעתו . . . השבר בטיביה ובין מחלת ALS" (ההדגשה הוספה). הועדה הרפואית קבעה לעותר 10% נכות צמיתות בגין הפגיעה האורטופדית. להבהרת הכתוב אציין כי יש להבחין בין גרימה לבין אסוציאציה. אסוציאציה (קשר) משמע ש-א' ו-ב' נוטים להופיע יחד. גרימה (קשר סיבתי) משמע לא רק ש-א' ו-ב' מופיעים יחד, אלא שא' גורם ל-ב' (ראו חוות דעתי בע"א 1639/01, 2246 קיבוץ מעיין צבי ואח' נ' קרישוב (טרם פורסם), פסקה 29). 4. העותר ערר על החלטת הוועדה הרפואית. ועדת העררים קבעה - "השאלה העומדת בפני הועדה האם קיים קשר בין מחלתו הנויירולוגית הקשה לבין האירוע הנדון, ומה חלקה של התאונה לתמונה הקלינית הקשה היום. מתוך הסיפרות הרפואית ברור שקיימים חילוקי דעות בענין זה. . . . [בהתחשב] בחילוקי הדעות הקיימים בסיפרות הרפואית באשר לקשר בין חבלה להופעת ALS סבורה הועדה שלא קיימת כיום הוכחה לכאן או לכן [כך] לפיכך בכל מקרה סבורה הועדה שחבלה אינה מהווה גורם ישיר ובלעדי להופעת המחלה אלה לכול היותר לגורם מסייע להיתפרצותה כשהרקע לכך היה קיים. אי לכך הועדה קובעת מחצית מנכותו ע"ח החבלה. . . . סה"כ הנכות לצמיתות 55% . . ." (ההדגשה הוספה). 5. נגד החלטת ועדת העררים הגיש העותר תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (בל 1909/99). נטען בתביעה כי לאחר שהוועדה הכירה בקשר סיבתי בין החבלה לבין התפתחות המחלה, היה מקום לפסוק 100% נכות. בהסכמת המל"ל, הוחזר התיק לוועדת העררים, בין היתר על מנת שזו תנמק - לאחר התייעצות עם עורכי הדין במחלקה המשפטית של המל"ל לענין הפסיקה הרלוונטית - את החלטתה בענין גובה אחוזי נכות ואת קביעתה שיש קשר סיבתי (או שאין לשלול קשר סיבתי). ועדת העררים השלימה את החלטתה ביום 30.12.1999. בהחלטה המשלימה נקבע: "לאחר ששמעה הועדה את דעותיהם של שני עורכי הדין המלומדים, קיימה התייעצות נוספת והגיעה למסקנות הבאות: א. הועדה לא קבעה בהחלטתה כי אמנם קיים קשר סיבתי בין השברים מהם סבל התובע לבין התפרצות ה- ALS. ב. שיעור הנכות שקבעה הועדה אינם נובעים [כך] מקיום קשר סיבתי כאמור אלא משיקולים אשר היו קשורים בקיום מחקרים מסויימים אשר תמכו באפשרות שקיים קשר בין חבלה + התפרצות המחלה. ג. לא מקובל בעולם הרפואה ובספרות העולמית הדנה בנושא זה שאמנם קיים קשר סיבתי בין טראומה כולל שברים ובין התפרצות המחלה, והרוב המכריע של המחקרים שנעשו . . . זה כולל מחקר אחרון שהופיע בעתון נירואפידמיולוג'י ב 1999 שקובע שלא נמצא קשר בין . . . של שברים, מכת חשמל או ניתוחים להתפרצות המחלה. מאמר זה מופיע בעתון יוקרתי העוסק באפידמיולוגיה של מחלות נוירולוגיים ומבוסס על 176 חולים שסבלו מ- ALS בהשוואה ל- 348 ביקורות. לאור האמור לעיל הועדה אינה מסוגלת לנקוט בעמדה החלטית וחד משמעית ולגבי המקרה הנדון באשר לקיום קשר סיבתי מהשברים מהם סבל להתפרצות המחלה ואינה רואה צורך כדי לנקוט עמדה חד משמעית בנושא זה" (ההדגשה אינה במקור). 6. על ההחלטה המשלימה של ועדת העררים הגיש העותר תביעה נוספת בבית הדין האזורי לעבודה (בל 1217/00). העותר טען, לענין הקשר הסיבתי, כי דין תביעה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל - 1970 כדין תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט - 1959; כן טען כי הרים את הנטל להוכיח כי קיימת אסכולה רפואית הקובעת כי קיים קשר סיבתי בין טראומה לבין המחלה. לטענת המל"ל, ועדת העררים נמנעה שלא כדין מקבלת החלטה, ועל כן יש להחזיר את הדיון לועדת העררים בהרכב אחר; כמו כן טען המל"ל, כי הדין לפי שני החוקים האמורים אינו זהה. בית הדין האזורי קבע: "בענייננו על הוועדה לקבוע האם מחלתו של המערער, אשר גרמה לנכותו, נובעת מהפגיעה, ובאיזו מידה. מן האמור לעיל עולה כי קביעה זו מצויה בסמכותה הבלעדית של הוועדה, ואין כל ספק כי החלטה בענין זה מצריכה ידע רפואי. . . . כאמור לעיל מסתמך ב"כ המערער בבקשות על פסיקה שניתנה בענין ערעורים על החלטות קצין התגמולים. מבלי להכריע בשאלה האם יש להחיל את הפסיקה הנוגעת לערעורים על החלטות קצין התגמולים על החלטות הוועדה הרפואית לעררים, לא שוכנעתי שהתקיימו בעניינו של המערער התנאים המאפשרים הכרעה ע"י בית הדין בשאלת הקשר הסיבתי. . . . בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים (לא פורסם) קבע השופט בך כי אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי. על המערער להוכיח כי מתקבל מאד על הדעת שקיים קשר סיבתי . . . בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט אמר הנשיא שמגר (כתוארו אז): "משמע, מקום בו הוצגו לפני בית המשפט שתי אסכולות רפואיות נוגדות, שכל אחת מהן עומדת על רגליה ומבוססת בראיות, רק אז יפעיל בית המשפט את הכלל האמור . . . . חוות הדעת שצורפו לבקשה אינן מלמדות אלא על קיומן של דעות שונות בנושא, ואולם לא הוכח כי קיימת אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין פגיעה מן הסוג שבה נפגע המערער לבין התפרצות המחלה . . ." (ההדגשה הוספה). בית הדין קבע כי ועדת העררים לא היתה מוסמכת שלא להחליט, ועל כן, בהסכמת המל"ל, החזיר את התיק לוועדת העררים בהרכב אחר. 7. העותר ביקש לערער על פסק הדין של בית הדין האזורי. בית הדין הארצי דחה את בקשתו, תוך שהוא קובע: "אוסיף על האמור, כי העדפת האסכולה הרפואית המקיימת את הקשר הסיבתי על פני האסכולה השוללת קיומו של אותו קשר, נכונה, בנסיבות בהן מדובר בעיני הוועדה הרפואית, באסכולות שוות משקל . . . ." 8. על החלטה זו של בית הדין הארצי, הגיש העותר עתירה קודמת (בג"צ 6260/00). בהסכמת הצדדים, הוחזר התיק לדיון בוועדת עררים בהרכב חדש. לוועדת העררים ניתנו, בפסק דינו של בית משפט זה בעתירה האמורה, הנחיות: "על הוועדה לקבוע קיומו של קשר סיבתי על-יסוד ההכרעה בשאלה אם קיימת אסכולה רפואית הגורסת קיומו של קשר כזה - לאו דווקא אסכולה דומיננטית. 'אסכולה' הוגדרה בפסיקת בית-משפט זה כלהלן (ראו ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה (5) 203, בעמ' 217: 'מצד אחד ברור, כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכל ללא מחלוקת כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות המקצועית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך-כלל, דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים.'" צוין, בנוסף, בפסק הדין בעתירה האמורה ענין שהוסכם בין הצדדים - אף עם ועדת העררים תסיק שאין קשר סיבתי, לא ישללו מהעותר אחוזי הנכות שכבר נפסקו לו, קרי - נכות בשיעור 55%. עד כאן - לעניין העתירה הקודמת. ואולם, כפי שנראה בהמשך הדברים, לאחר דיונים שונים שהם נשוא העתירה הנוכחית, נימצא חוזרים לפסק הדין בעתירה הקודמת; ניראה כי שוב לא הובהר די הצורך האם לפנינו אסכולה. לכך נפנה עתה. הדיונים וההחלטות לאחר העתירה הקודמת: 9. ביום 10.7.2001, נתנה ועדת העררים (בהרכבה החדש כאמור) את ההחלטה נשוא ההליך שבפנינו. הוועדה עמדה על תוכנם של מחקרים אפידמיולוגיים, תיאורי מקרים וספרות מקצועית, על מסקנותיהם ועל רלוונטיות מסקנותיהם למקרה הנדון. לסיכום קבעה ועדת העררים: "בהתאם להנחיית ביהמ"ש עלינו לקבוע קיומו של הקשר על יסוד הכרעה בשאלה אם קיימת אסכולה רפואית הגורסת קיומו של קשר סיבתי, לאו דווקא אסכולה דומיננטית. לאחר שעיינו בתיעוד הרפואי הקשור לפציעה ולמחלה ולאחר שעיינו בחומר הרפואי שהוגש כולל חוה"ד הרפואיות ולאחר שסקרנו את הספרות הגענו לכלל מסקנה כי לא קיימת אסכולה רפואית הגורסת קיומו של קשר רפואי בין המחלה לבין הטראומה. הדעה הקושרת קשר בין המחלה לפציעה היא מקרית - ולא זכתה לתמיכה וביסוס מדעי בספרות ואינה מקובלת. לאור מסקנתנו בדבר העדר אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר, ושאר הראיות שצוטטו לעיל, הגענו למסקנה כי אין קשר סיבתי בין המחלה ALS והפגיעה הנדונה." 10. ועדת העררים אמנם עמדה על מחקרים וספרות מדעיים, אך לא ציינה בהחלטתה אם יש מרכזים רפואיים שתומכים בדעת העותר, או, אם יש כאלה - מה חשיבותם; הוועדה לא ציינה אם הדעה התומכת בקשר סיבתי מופיעה בספרי לימוד, ואם כן - האם מדובר בספרים חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. הוועדה אמנם קבעה כי הדעה "לא זכתה לתמיכה . . . בספרות"; אך אינה מפרטת את הדעות שבמאמרים מטעם העותר. כמו כן, היא לא עמדה על מעמדם של המומחים מטעם העותר (וביניהם, חוקר יפני, פרופ' קונדו, שפרסם לפי הטענה 90 מאמרים על ALS). 11. אף נגד החלטת הרכב חדש זה של ועדת העררים הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה (בל 2677/01). בפסק דינו מיום 2.9.2002, סקר בית הדין האזורי, תחילה, את ההליכים שהתנהלו עד לאותו שלב. כאשר עמד על החלטה האחרונה של ועדת העררים - ההחלטה נשוא ענייננו - הוא ציטט את חלקה, אך לא ציטט את החלק שציטטנו לעיל, שעניינו "אסכולה". בית הדין האזורי קבע כי "אין חולק כי בסופו של יום שאלת הקשר הסיבתי בין מחלה כלשהי לבין ארוע כמו זה בו נפגע התובע, מסורה להכרעתנו ולא נתונה להכרעה של רופא". בית הדין עמד על כך שמדובר במחלה נדירה (ובמיוחד כאשר היא מופיעה בגיל כה צעיר) ופסק: ". . . לא ניתן לקבוע את קיומו של הקשר הסיבתי על סמך מובהקות סטטיסטית ברורה, המצביעה באופן ברור על שיעור גבוה מן הרגיל של חולים . . . אצל חולים שארע להם פגיעה מכנית טראומטית דומה. אף על פי כן, נראה לי, כי במחלה נדירה מהסוג הנדון ניתן לקבוע על פי מאזן ההסתברות, משמעות בה ניתן וראוי לקבוע את הקשר הסיבתי במקרה זה, כי אכן התקיים קשר סיבתי, זאת בין היתר תוך הסתמכות על הידע הקיים, הסתברות הגיונית אנלוגיה ולימינציה [כך]. . . . מעיון במאמרים שצורפו ומחוות הדעת שהוגשו מטעם המערער עולה כי מדובר להבנתנו באסכולה של ממש הגורסת קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין פגיעה ובפרט כזו בה נפגע המערער ברגליו. יש לזכור כי אסכולה אינה נמדדת אך במספר התומכים בה אלא גם במעמדם הרפואי והאקדמי של אלה שתומכים בה. חוות הדעת שהוגשו מטעם המערער הינם של מומחים ידועי שם, וביניהם פרופ' קונדו, שנדמה שהינו אחד מבכירי החוקרים בתחום, ואחד המובילים שבהם. . . . ראוי לומר כאן כי אין בעובדה שחברי הוועדה סבורים כמו האסכולה האחרת כדי לשלול קיומה של אסכולה התומכת בטענת המערער. המחקרים שהציג המערער התומכים בטענתו מבוססים בספרי לימוד קנו אחיזה בתפיסתם של מומחים לא מועטים בתחום זה, בעלי שם ומעמד מקצועי מכובד כמו פרופ' קונדו ואחרים. יש לשים לב כי הוועדה מיום 5.7.99 סברה שיש חילוקי דעות של ממש, באשר להשפעת פגיעה מעין זו בה נפגע בארוע התפרצות המחלה. למעשה סברתה היתה שיש אסכולה רפואית התומכת בטענות התובע. במקרה דנן, שוכנעתי כאמור שקיימת אסכולה, המכירה בקשר סיבתי בין הארוע בו נפגע המערער ברגליו לבין המחלה בה לקה בטרם הגיע לגיל 40. בשים לב למכלול נסיבות העניין ובין היתר גילו, המועד בו לקה במחלה הקשר הכרונולוגי בין המחלה לבין האירוע בו נפגע, נראה שהוכח קיומה של אסכולה." 12. או אז הגיע תורו של המל"ל ליזום הליך משפטי: הוא ביקש לערער לבית הדין הארצי לעבודה על פסק הדין האמור של בית הדין האזורי, והרשות ניתנה. המל"ל טען כי בית הדין האזורי סטה מהחלטת בג"צ לפיה הוועדה תכריע בענין קיומה של אסכולה; כן טען המל"ל כי מהחלטת הוועדה עולה כי אין אסכולה. העותר טען שההכרעה בענין אסכולה היא הכרעה משפטית, ולגופו של ענין טען שבחוות דעת מטעמו צוטטו מרכזים רפואיים בעלי שם, ספרי לימוד חשובים בניורולוגיה ורשימת מאמרים הקובעים קיומה של אסכולה. בפסק הדין בערעור, מיום 10.7.2003, קבע השופט י' פליטמן: "לאור חוות דעתה המקצועית של הוועדה, לא היה מקום כי בית הדין קמא, שאינו יודע מהם המרכזים הרפואיים החשובים בעולם לעניננו, אינו יודע מי הם המומחים המוכרים בעולם בתחום הנדון, אינו מכיר את ספרי הלימוד בעלי המעמד המקצועי המכובד, ואינו בקי במחקרים המדעים הרציניים שנעשו - יקבע על דעת עצמו בהסתמך על החומר שהוצג לו מאת המשיב ובניגוד להערכתה המקצועית של הוועדה, כי מדובר להבנתו, באסכולה של ממש הגורסת קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין הפגיעה. קביעתו זו חסרת בסיס ראוי. . . . הוועדה דנה כן והחלטתה היתה, כי לא קיימת אסכולה רפואית הקושרת סיבתית בין המחלה לטראומה. בהחלטתה זו לא נפלה טעות משפטית, המצדיקה התערבות בית הדין, ולכן ראוי להשאירה על כנה." השופט ע' רבינוביץ הסכים לפסק הדין, אך הוסיף וקבע לגופו של עניין כי "על פי הגדרת המונח 'אסכולה' בפסיקה, אכן לא קיימת אסכולה רפואית, התומכת בעמדת המשיב." סגן הנשיא א' ברק הצטרפה לפסקי הדין של שני חבריה. על פסק הדין של בית הדין הארצי הוגשה העתירה שבפנינו. 13. העתירה הוגשה ביום 17.9.2003 וכללה בקשה לקבוע מועד מוקדם ככל האפשר לדיון כי "העותר מצוי בשלב מתקדם של מחלה סופנית, וימיו ספורים . . . העותר מבקש לראות את תוצאות עתירתו, בחייו". ביום 23.9.2003 הוחלט על תגובה תוך 20 יום. ביום 24.92003 ביקש המל"ל הארכת מועד, תוך הפנייה לבקשת העותר לצו ביניים בבג"צ קודם משנת 2000, בה נימק (אז) את הדחיפות בצורה דומה; הארכת מועד ניתנה בהתאם. ביום 10.11.2003 הגיש המל"ל את התגובה לעתירה. 14. ביום 18.12.2003, החזיר ההרכב (כב' השופטת ד' דורנר, מ' נאור וא' חיות) את התיק לבית הדין הארצי להבהרת פסק דינו מיום 10.7.2003. בהחלטתו קבע: "בגדר הנמקתו את פסק-הדין, בו הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דין בית-הדין האזורי, שהכריע לטובת קיומו של אסכולה רפואית, כתב השופט יגאל פליטמן את הדברים הבאים: 'לאור חוות דעתה המקצועיות של הוועדה, לא היה מקום כי בית הדין קמא, שאינו יודע מהם המרכזים הרפואיים החשובים בעולם לענייננו, אינו יודע מי הם המומחים המוכרים בעולם בתחום הנדון, אינו מכיר את ספרי הלימוד בעלי המעמד המקצועי המכובד, ואינו בקי במחקרים המדעים הרציניים שנעשו - יקבע על דעת עצמו בהסתמך על החומר שהוצג לו מאת המשיב ובניגוד להערכתה המקצועית של הוועדה, כי מדובר להבנתו, באסכולה של ממש הגורסת קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין הפגיעה. קביעתו זו חסרת ביסוס ראוי.' נוסח זה הוא בעייתי. שכן, אסכולה היא, בראש ובראשונה, מונח משפטי, שנקבע על-ידי בית-המשפט בהתבסס על התשתית העובדתית שבאה בפניו. אם המדובר הוא בהחלטה על ועדת הערר, חובתו היא לבחון אם התשתית העובדתית שבאה בפני הוועדה מתיישבת עם מסקנתה. כאמור, הדברים שנכתבו על-ידי השופט פליטמן בעניין זה, אינם ברורים. משכך, בהמלצתנו, הוסכם כי הצדדים יפנו לבית-הדין הארצי לעבודה, בבקשה להבהיר את הדברים שנכתבו. . . ." (ההדגשה הוספה). 15. באותו יום נתן ההרכב פסק דין בעתירה אחרת (בג"צ 10576/03) שהגיש העותר בענין מימון עובד סיעודי. לפי פסק הדין, המל"ל הצהיר כי יממן סכומים מסוימים בענין זה, ולכן התייתרה העתירה. 16. ביום 19.2.2004 הבהיר בית הדין הארצי לעבודה את פסק דינו. בית הדין הארצי (הש' פליטמן בהסכמת יתר ההרכב) נימק כדלקמן: א. לפי ההסכמה בפני בג"צ היה על ועדת העררים להכריע; ב. לא נמצאה בהחלטת הוועדה טעות משפטית, והיא אך נראתה מבוססת בתשתית העובדתית שהובאה בפני הוועדה; ג. בית הדין מפנה לע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט בענין מידת התערבות בית המשפט (הכוונה כנראה לכך, שבית המשפט יתערב רק "מקום בו הוצגו בפני בית המשפט שתי אסכולות רפואיות נוגדות, שכל אחת מהן עומדת על רגליה ומבוססת בראיות"); ד. ועדת העררים עמדה על הספרות הרלוונטית לדעתה ועל זו שהגיש העותר; ה. בית הדין האזורי לא שמע עדים ולא נעזר במומחה לענין מרכזים רפואים, ספרי לימוד ומחקרים רציניים, ולכן חסרה תשתית עובדתית למסקנה הסותרת את מסקנת הוועדה. כן קבע בית הדין הארצי בהבהרתו - לגופו של ענין, על סמך דו"ח הוועדה וספרות שהמציאו הצדדים לבית הדין הארצי - כי קיימת אסכולה יחידה השוללת קשר סיבתי. 17. ביום 29.2.2004 הגיש העותר את תגובתו להבהרת פסק הדין. נטען, כי הבהרת פסק דין אינה פסק דין; כי אכן עמדו בפני בית הדין האזורי חוות דעת (מטעם העותר, כאשר המל"ל לא הגיש חוו"ד) המהוות עדות מומחה על פי דין, בהן צוטט מספרי לימוד חשובים ובהן נטען כי העמדה התומכת בקשר סיבתי אינה נחשבת פחות מהדעה הנגדית; ממילא בית הדין הארצי שקבע בהבהרתו לגופו של ענין, אף שבעצמו לא שמע עדים או נעזר במומחה וגם בפניו לא היתה תשתית עובדתית; בית הדין הארצי, שקבע כי בחן את הספרות שהוגשה, לא ציין חוות דעת מטעם העותר ולא התייחס לציטוטים מתוך ספרי הלימוד; תפקידה של ועדת העררים היה לברר אם יש אסכולה התומכת בקשר סיבתי ולא להביע את דעתה היא. 18. נסכם: הגלגול הנוכחי של פרשה זו החל עם ההסכמה בבג"צ 6260/00, לפיה המחלוקת תוכרע באמצעות השאלה אם קיימת אסכולה. ועדת העררים (בהרכב חדש) קבעה כי אין אסכולה, עם זאת לא נימצא בהחלטתה מילוי ההנחיות בפסק הדין שניתן בבג"צ 6260/00 האמור. הוועדה לא קבעה מהו מעמדם של המומחים שהובאו על ידי המערער, או של המרכזים הרפואיים בהם מדובר, כיצד יש להתייחס לספרים שהובאו על ידי העותר. בית הדין האזורי הפך את החלטת הוועדה (תוך ציטוט חלק אחר מההחלטה שאינו החלק בענין אסכולה), תוך הנמקה פוזיטיבית לגבי היסודות של "אסכולה" כאמור לעיל. בית הדין הארצי הפך את פסק דינו של בית הדין האזורי, ומתח ביקורת על בית הדין האזורי שקבע, על דעת עצמו, בלא ידע רפואי, כי מדובר "באסכולה"; וזאת, כאשר הוא בעצמו מביע דעה לגופה של שאלת קיום אסכולה. הפתרון האפשרי: 19. הנה כי כן, עניינו של העותר חזר לוועדת העררים, אך זו לא נתנה תשובה מנומקת לשאלה אותה הגדיר בית משפט זה בבג"צ 6260/00: קיומה (או העדרה) של אסכולה. אין ספק שהפוסק הסופי בשאלות כמו קיומו (או העדרו) של קשר סיבתי או קיומה (או העדרה) של אסכולה הוא בית המשפט, המפעיל ביקורת שיפוטית על הדעה המקצועית-רפואית של ועדת העררים (ראו החלטת ההרכב מיום 10.7.2003); דא עקא, שלשם ביקורת שיפוטית על החלטה מקצועית-רפואית כאמור - לשם אישורה, אישורה למחצה או דחייתה - ההחלטה חייבת להיות מנומקת כך, שניתן לעמוד על הנימוקים שהובילו למסקנה. ועדת העררים לא נימקה בענין קיומם (או העדרם) של רוב היסודות שיש בהם כדי להקים (או שלא להקים) אסכולה. נוכח דעה שבמומחיות שהיא לקונית, ללא הסבר אודות דרך ההגעה למסקנה - הביקורת השיפוטית אינה נסמכת על תשתית איתנה. אני סבורה שנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה על גלגוליו הרבים מספור, מצריכות פתרון יוצא דופן. לא יהיה זה צודק, לדעתי, לדחות את עתירתו של העותר אך בשל כך שוועדת העררים לא ענתה מפורשות על השאלות שהוצגו לה על ידי בית משפט זה בעתירה הקודמת. מן הצד האחר, אף לא יהא זה צודק לקבל את העתירה ולקבוע כי על המוסד לביטוח לאומי לשלם לעותר תגמולים בגין 100% נכות, כשוועדת העררים פסקה שאין אסכולה התומכת בטענות העותר, ואולי בכך הביעה במשתמע, ומבלי להסביר את מסקנתה, את דעתה על מומחי העותר ומעמדם, על מרכזים רפואיים שאותם הזכיר ועל מעמד הספרים והספרות שהציג לה. נראה לי כי בנסיבות אלה ראוי לשקול מינוי מומחה שיחווה דעתו לבית משפט זה, בשאלה אם לפנינו אסכולה (ראו והשוו: רע"א 8373/96, 2985/97 מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931 (להלן - פרשת מאיר), שם מונה בהסכמה צוות מומחים בבית המשפט זה לבדיקת קיומה של אסכולה בנושא מחלת קרוהן; נג/118 - 0 פד"ע כח 209 עזריאלי נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נז(1) 931; דב"ע נה/116 - 0 המוסד לביטוח לאומי נ' שטיין (לא פורסם)). מומחה זה, אם ימונה, ינמק באופן מפורט בענין מעמד המומחים, המרכזים הרפואיים, הספרים והספרות שאליהם הפנה העותר, בנוסף להנמקתו המדעית בענין משקל המאמרים התומכים בדעה המצדדת בקשר סיבתי, ויביע את מסקנותיו, לאור כל אלה, בשאלה אם קיימת אסכולה, אם לאו (בשאלת קיומה של אסכולה ראו והשוו גם בפרשת מאיר). 20. החלטה זו תישלח לצדדים ונקיים דיון במעמד באי כוח הצדדים בשאלת מינוי המומחה, בשאלת זהותו של המומחה אם ימונה, ובשאלת ההנחיות שתימסרנה לו. נפגעי פעולות איבהנכות