החלטה עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין שניתן בבג"ץ 5636/01 אורי בקמן ותמרה מאירוביץ נ' שר העבודה והרווחה (טרם פורסם). 2. משרד העבודה והרווחה מעניק לעיוורים סיוע ברכישתם ובהחזקתם של כלבי נחייה. תנאי לקבלת הסיוע: כלב הנחייה נירכש מבית-ספר לאילוף שהוכר בידי משרד העבודה והרווחה ועמד בתנאים הקבועים ב"נוהל הכרה בבי"ס לאילוף כלבי נחייב לעיוורים" (נוהל ההכרה), בהם התנאי כי בית הספר לאילוף יעסיק "מאלף כלבי נחייה לעיוורים שהוא בוגר בית ספר לאילוף כלבי נחייב לעיוורים בחו"ל, המוכר ע"י השירות לעיוור. [ושהמציא] תעודת הסמכה בצירוף תוכנית הלימודים". נוהל ההכרה אין לו בסיס בחוק ומקורו בהנחיות פנימיות של משרד העבודה והרווחה. 3. העותר, אורי בקמן (בקמן), הינו מאלף כלבי נחייה ובעל בית ספר לאילוף כלבי נחייה שלא זכה להכרתו של משרד העבודה והרווחה. טעם הדבר: בקמן אינו בוגר בית ספר לאילוף כלבי נחייה בחו"ל שהוכר בידי השירות לעיוור. בקמן למד אמנם במוסדות אחדים בחו"ל, ולטענתו רכש מומחיות רבה באילוף כלבי נחייה, ואולם הוא אינו מחזיק בתעודת הסמכה של מוסד מוכר, כנדרש בנוהל ההכרה, וממילא אין הוא עומד בתנאים הקבועים בנוהל ההכרה. העותרת, תמרה מאירוביץ (תמרה), היא עיוורת, חרשת ואילמת הנעזרת בכלבת נחייה בשם פפסי שאולפה בידי בקמן בבית סיפרו. הואיל ובית סיפרו של בקמן לא זכה להכרתו של משרד העבודה והרווחה, סירב האחרון להעניק לתמרה סיוע ברכישתה ובהחזקתה של פפסי. 5. בקמן ותמרה עתרו לבג"ץ - זה בדרישה כי משרד העבודה והרווחה יכיר בו ובבית סיפרו לצורך קבלת המימון וזו לקבלת המימון והתמיכה. בית המשפט דן בעתירה, ולסוף לאחר דיון ובחינה החליט לדחותה בשני העניינים (מפי השופט לוי ובהסכמת הנשיא ברק והשופטת ביניש). אשר לעתירתו של בקמן: נמצא כי שיקולים ששקלה הרשות בעניינו שיקולים סבירים וראויים הם, וכי אין כל פסול בדרישת משרד העבודה והרווחה כי תנאי מוקדם להכרה במאלף כלבים פלוני לענין סיוע המדינה, הוא הסמכה פורמלית בחו"ל. אשר לעניינה של תמרה: משנקבע כי מדיניותו של משרד העבודה והרווחה מדיניות ראויה היא, נתחייבה מכך דחיית עתירתה. חרף זאת קבע בית-המשפט כי מדיניות ללא חריגים - מדיניות ללא "פיתחי-איוורור" ו"וסתי-לחץ" - מדיניות שאינה ראויה היא, וכי שומה עליו על משרד העבודה והרווחה לשקול את עניינה של תמרה לגופו ולבחון - בהתאם להנחיות שהציע בית המשפט - האם אין ראוי לקיים בעניינה חריג ולהקנות לה את התמיכה. 6. בקמן ותמרה עתרו לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין. העתירה סבה בעיקרה את עניינו של בקמן, והטענות המועלות בה הן ברובן טענות עובדה שמקומן בהליך של ערעור ואין להן מקום בהליך של דיון נוסף שעניינו הלכה משפטית שנפסקה (סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984; וראו: ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3) 99, 101). אלא שבצד טענות אלו - שאין להן מקום בדיון נוסף - מעלה בקמן טענה משפטית מרכזית שעניינה חופש העיסוק. לטענתו, קביעה שקבע משרד העבודה והרווחה בנוהל ההכרה, כי בתי ספר לאילוף אחדים יזכו (בעקיפין) לתמיכה ולהעדפה ואילו בתי ספר לאילוף אחרים לא יזכו לה, משמעה פגיעה בחופש העיסוק של האחרונים, ואסורה היא ללא בסיס מפורש בחוק. טענה זו עלתה לפני הבג"ץ וכך השיב לה השופט לוי: אמנם, החלטתה של המדינה לסבסד גורם אחד בשוק מבלי להעניק עזרה דומה למתחריו, פוגעת ביכולת התחרות של האחר וממילא כרוכה בה פגיעה בחופש העיסוק ... אולם, כנגד זכותו של הפרט לעסוק במקצועו עומדים אינטרסים אחרים, כגון הגנה על הציבור והבטחת שירות איכותי ... עקרון זה ייושם בשורה של פסקי-דין הקובעים כי אינטרס הפרט להכיר בהכשרתו המקצועית, עלול לסגת בפני דרישות אשר נועדו להבטיח את שלומו של הציבור ובטיחותו ... בפסקי-דין אלה נקבע, כי כדי לפקח על איכותם של שירותים חיוניים הניתנים לציבור, לעתים אף אין מנוס מלאסור על אדם לעסוק במקצועו כליל. העדפת האינטרס הציבורי ראויה במיוחד מקום בו המדינה משתתפת במימון השירות, הואיל ואז קמה גם זכותה, אם לא לומר חובתה, לפקח על איכות השירות ... כך או כך, במקרה שבפנינו לא נפסל העותר מלעסוק במקצוע בו בחר, אלא נמנע ממנו הסבסוד הציבורי, וזאת עד שיתקיימו בו התבחינים אותם קבעה הרשות, ואשר מטרתם להגן על ציבור העיוורים ולהבטיח להם שירות ראוי ואיכותי. 6. הנה-כי-כן - כך טוענים העותרים - קריאת הדברים מעלה כי המדובר הוא בהלכה חדשה, ולא אך בהלכה חדשה אלא בהלכה הסותרת הן את הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק, והן הלכות קודמות של בית-המשפט העליון שקבעו כי "באין חוק לא ניתן לפגוע בזכות לעסוק במקצוע מכוח נוהל שהתקבל על ידי רשות מינהלית" (בג"ץ 2921/03 קאופמן נ' מנהל אגף למקצועות רפואיים (טרם פורסם)). מכאן, הלכה שפסק בית המשפט, הלכה חדשה וקשה היא וראויה היא אותה הלכה כי יקיימו בה דיון נוסף. 7. לא אוכל לקבל את טענות העותרים שכן לא נמצא לי כי בית המשפט העליון פסק הלכה בענייננו, לא-כל-שכן שלא פסק הלכה מיוחדת כאותן הלכות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט כהלכות המצדיקות קיומו של דיון נוסף. ונזכיר "'פסק' לעניינה של הוראת חוק זו, משמע: חידש הלכה בכוונת מכַוֵון ובמפורש ולא אך בעקיפין על דרך יישומו של דין" (דנ"מ 2142/04 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים (טרם פורסם); והשוו עוד: דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם); דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). ומה בענייננו? קריאת פסק הדין מובילה למסקנה - ומסקנה חד-משמעית היא - כי בית המשפט העליון לא פסק הלכה. בוודאי שלא ביקש לפסוק הלכה. בית-המשפט הלך בדרכן של הלכות מבוססות וידועות הן לענייננו של חופש העיסוק הן לעניינם של קביעת נהלים פנימיים לחלוקת כספים, ומסקנתו היתה כי בנסיבות העניין אין מדובר בפגיעה בחופש העיסוק. שכן בקמן לא הוגבל מעסוק במקצועו אלא לא עמד בדרישות סף מסוימות - דרישות סבירות וראויות - שקבע משרד העבודה והרווחה להכרה בבית ספר לאילוף. הלכה זו אין בה חידוש אמיתי, הגיונה בצידה, ואין היא סותרת את שנאמר בבג"ץ 2921/03 ששימש אסמכתא מרכזית לטענות העותרים. 8. יתר-על-כן: הלכה היא מלפנינו כי הדיון הנוסף הליך חריג ונדיר הוא עד מאוד. שופט לא יורה על קיומו של דין נוסף אלא במקרים נדירים, והמקרים שבהם יקויים דיון נוסף מעטים-שבמעטים הם, נער יספרם (דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושיווק נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם)). לא נמצא לי כי מקרהו של בקמן נופל לגדר אותם מקרים נדירים שבנדירים, וכי השלכותיו הרוחביות מצדיקות קיומו של דיון נוסף בעניין (השוו: דנ"א 11061/03 קלכמן ובוסתן נ' הרמטכ"ל (טרם פורסם); דנ"א 8349/03 רובינשטיין נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (טרם פורסם)). 9. העתירה נדחית. בעלי חייםכלבעיוורים