מנהל עבודה פיטורים

פסק דין 1. התובע עבד בנתבעת שהינה חברה העוסקת בבנין, כמנהל עבודה. לטענתו החל לעבוד בחודש מרץ 83 ואילו לטענת הנתבעת בחודש ינואר 84. התובע פוטר נכון ליום 21.5.96. עם סיום עבודתו הגיש התובע תביעה לתוספת שכר מכח התחייבות חוזית, תשלום הפרשי תגמולים בגין תוספת שכר זו, השלמת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה. תוספת שכר 2. ביום 1.8.84 נתנה הנתבעת ביד התובע מכתב התחייבות בזו הלשון: " לכבוד עוטמאן נאג'י א.נ, מוסכם ומוצהר בזה, כי בנוסף לתשלומים המשולמים לך, על פי ההסכם, על חשבון העבודה המבוצעת על ידך, תשולם לך, תוספת השווה ל- 10% מסך התשלומים המשולמים לך. תוספת זו תהיה צמודה לדולר ארה"ב שער יציג, וישולם לך בגמר העבודה. מוסכם כי תוספת זו הינה החל מיום 1.4.84." בכבוד רב חברת ש.א.פ. בע"מ" על המכתב חתם בשם הנתבעת אחד ממנהליה מר אהרון פז. (נספח ו' לתצהיר התובע. להלן - מכתב ההתחייבות). לטענת התובע משמעות ההתחייבות הינה, כי הנתבעת תשלם לו, 10% מהשכר שיקבל החל מיום 1.4.84 ועד לסיום עבודתו בשלב עתידי כלשהו, תשלום שיבוצע עד סיום יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת. הנתבעת גורסת, כי התחייבות זו משמעותה תשלום תוספת 10% על הסכומים ששולמו לו בגין פרוייקט הקמת אולם בראשון לציון, פרוייקט בו היה התובע מנהל העבודה (להלן- פרוייקט ראשון לציון). באותה תקופה הועסק התובע אך ורק כמנהל פרוייקט זה ועוד טרם הוחלט להמשיך ולהעסיקו לאחר סיום הפרוייקט. הפרוייקט הושלם בחודש יולי 86. עוד קודם לכן בסוף שנת 85 הוסכם, לגירסת הנתבעת, להגדיל את שכרו החודשי בשיעור התוספת כך ששכרו החודשי יהיה גבוה יותר וכך נעשה בפועל. 3. פרשנות החוזה נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. יש להתחקות אחר כוונה זו תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי והכל מתוך מגמה להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית של המתקשרים. יש ליתן את הדעת לכלל הנסיבות שאפפו את עשיית החוזה וליתן לו את הפירוש התכליתי על פי אומד דעתם של הצדדים שהינו המטרות, היעדים והאינטרסים אשר בקשו הצדדים להגשים במשותף. בפרשנות החוזה נלקחים בחשבון שיקולים של הגיון וסבירות כשיש להעדיף את הפירוש המתיישב עם ההגיון והסבירות והמתקבל יותר על הדעת. יש להתחשב ב"הגיון המסחרי" או ה"ההגיון הכלכלי" וכן ב"הקשר התעשייתי" של החוזה כשיש ליתן לו פירוש המגשים את המטרה הכלכלית והעיסקית אותה הוא נועד להשיג. (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פ"ד מט' (2) 265. דב"ע נב/ 147-3 רבלון (ישראל) בע"מ נ. יעקב ברק ואח' פד"ע כה' 115). 4. א. מר אהרון פז ממנהלי הנתבעת מצהיר, כי הנתבעת שכרה את שירותיו של התובע בחודש ינואר 84 כמנהל עבודה לצורך ביצוע פרוייקט הקמת אולם ספורט בראשון לציון. הפרוייקט התקבל אצל הנתבעת בחודש דצמבר 83 והתובע התקבל לעבודה לפרוייקט זה, באותו שלב כנותן שירותים עצמאי. שכרו של התובע היה שכר קבלני על בסיס יומי. מוסיף מר פז, כי השלמת הפרוייקט התעכבה ועל מנת לדרבן את העובדים לסיים את העבודה במהירות, דבר שדרש מהתובע מאמץ מיוחד, הסכימה הנתבעת להגדיל את סכום התמורה המוסכמת לשירותיו של התובע בגין הפרוייקט. מכתב ההתחייבות משקף הסכמה זו ובו סוכם, כי התוספת שהינה במהותה תמריץ, תשולם לתובע לאחר גמר העבודה על הפרוייקט. בחודש דצמבר 85 נפתח אולם הספורט אולם עבודות הפיתוח נמשכו עד לחודש יולי 86 מועד בו הושלם הפרוייקט באופן סופי. בחודש דצמבר 85 החליטה הנתבעת להמשיך להעסיק את התובע כמנהל עבודה בשורותיה והעבירה אותו להיות מנהל עבודה מטעמה בפרוייקט אחר בהרצליה. בתצהירו של התובע אין הכחשה לעובדה, כי במועדים שצויינו לעיל עבד בפרוייקט ראשון לציון ובחקירתו הנגדית ( פרוטוקול מיום 17.11.99 [ להלן- פר' 2] עמ' 1-2) הוא מציין שהיה מנהל העבודה בפרוייקט וזה היה הפרוייקט הראשון שעשה עבור הנתבעת. לפי דבריו מכתב ההתחייבות ניתן לו בתחילת הפרוייקט לאחר שביקש שיפור במשכורת. נאמר לו בע"פ על ידי מר אהרון פז, התקופה בגינה יקבל את 10% הנוספים הינה מתחילת העבודה ולא מהתקופה המצויינת במכתב ההתחייבות. התובע הבין שהסיכום הוא שגם אם יעבוד עד ליציאה לפנסיה יקבל את 10% לכל תקופת העבודה. יש לציין, כי ברוב הספחים שקיבל התובע בגין שכרו, המתייחסים לתקופה מחודש פברואר 84 ועד לחודש מאי 86 מתחת לשמו של התובע מופיע הציון "ראשל"צ" (נספחים ז' 1 - ט' 5 לתצהיר התובע). בחלק מהספחים לשנת 96 מופיע הציון "הרצליה". המסקנה העובדתית מן האמור הינה, כי בתקופה מחודש ינואר 84 ועד לחודש יוני 86, עבד התובע כמנהל עבודה בפרוייקט ראשון לציון. לקראת תחילת שנת 86 החל התובע בעבודה במקביל בפרוייקט בהרצליה. טענתו של התובע,כי באותו מועד עבד גם באור יהודה מופיעה לראשונה בחקירתו החוזרת אין לה כל סימוכין. ככל שלטענה זו רלוונטיות לסוגיה שבפנינו, הרי שהיא נדחית. ב. הפרשנות אותה מבקש התובע שנאמץ, מניחה כי הנתבעת התחייבה כלפיו מראש, לתשלום סכומים שאינם ניתנים להערכה מוקדמת ולו גם בקירוב. התקופה בגינה יש לחשב את התשלום הינה, בלתי מוגדרת ועשויה להמשך "עד הפנסיה" כשיטת התובע. יש לזכור, כי התובע יליד שנת 58, עשוי היה תיאורטית לעבוד בנתבעת קרוב לארבעים שנה נוספות. גובה השכר לתקופת עבודה ממושכת עתידית תלוי בגורמים ובמשתנים שלא ניתן לשקלם, להעריכם או להגדירם מראש באופן כלשהו. פרשנות התובע למכתב ההתחייבות הינה בלתי סבירה בעליל, בלתי הגיונית והיא איננה מתיישבת עם "ההקשר התעשייתי". לא גילינו בחומר הראיות ובטיעוני התובע מהי התכלית להתחייבות כה מרחיקת לכת, תרתי משמע, מצד הנתבעת. לא שוכנענו כל עיקר, כי היתה לנתבעת סיבה כלכלית להתחייב כלפי התובע התחייבות כה בלתי מקובלת במערך יחסי העבודה. מקובלת עלינו, איפוא, הפרשנות לה טוענת הנתבעת לפיה מדובר בהתחייבות מוגבלת ומוגדרת לתוספת 10% לתשלומים שיקבל התובע בגין עבודתו כמנהל עבודה בפרוייקט ראשל"צ, תשלום שאמור להתבצע עם גמר הפרוייקט. ההתחייבות ניתנה במהלך ביצוע הפרוייקט ועוד טרם סוכם בין הצדדים על המשך העבודה לאחר הפרוייקט. התובע לא הזכיר למאן דהו בנתבעת במהלך כל תקופת עבודתו, את קיומו של מכתב ההתחייבות לא בעת דיוני השכר ולא בעת התשלומים ששולמו לו בשנת 88 (תצהיר אבני סעיף 10. פרוטוקול מיום 14.6.00 [להלן- פר' 4], עמ' 4). הדעת נותנת כי אם אכן סבור היה התובע, כי זו ההתחייבות שבידיו, היה מזכירה בשלב כזה או אחר במהלך תקופת עבודתו. ביחוד אמורים הדברים בקשר למועד בו נעשה עימו מעין "גמר חשבון" בשנת 88 (ראה להלן סעיף 9). הסבריו של התובע להתחייבות יוצאת דופן זו אינם משכנעים. אין מחלוקת שהתובע נחשב כעובד טוב נאמן ומסור אך בכך אין די כדי ליתן טעם סביר להתחייבות מסוג זה. ההתחייבות ניתנה חודשים ספורים לאחר תחילת עבודתו של התובע ואין זה מתקבל על הדעת, כי כבר במועד זה קבלה על עצמה הנתבעת התחייבות עתידית בלתי מוגדרת רק בשל הערכתה את עבודתו של התובע. גם ההסבר לפיו הסכימה הנתבעת ליתן לתובע את התוספת בשיעור 10% במקום תוספת השכר שדרש, איננה סבירה. אין זה מקובל, כי עובד יוותר על תוספת שכר מיידית תמורת קבלת התוספת במועד בלתי ידוע בעתיד. ג. לשונו של מכתב ההתחייבות עולה בקנה אחד עם פרשנותו התכליתית. מדובר "בתשלומים המשולמים לך" ולא ב"שכר" או ב"משכורת". התשלומים הם "על חשבון העבודה המבוצעת על ידך" ומועד התשלום הוא "בגמר העבודה" ולא עם תום יחסי העבודה או ביטוי דומה אחר. השימוש בלשון זו מצביע על התייחסות לעבודה קבלנית שביצע התובע כפי שסברה בזמנו הנתבעת. נוסח זה מורה, כי הכוונה היתה לפרוייקט מסויים ומוגדר. התוצאה היא, כי אנו דוחים את פרשנותו של התובע למכתב ההתחייבות ומקבלים את זו של הנתבעת לפיה התחייבה לתשלום השווה ל- 10% מסך התשלומים שיקבל התובע עבור עבודתו בפרוייקט ראשון- לציון. 5. א. מוסיפה הנתבעת וטוענת מפי מר פז, כי לקראת סוף שנת 85 הציגה לתובע שתי אפשרויות; האחת להמשיך ולשלם לתובע את אותו שכר שקיבל בצרוף תשלום חד פעמי של המענק בשיעור 10% עבור תקופת העבודה בפרוייקט ראשון לציון והאחרת להגדיל את שכרו החדש של התובע בשיעור המענק. מוסיף מר פז ומצהיר (סעיף 11 לתצהירו), כי "התובע בחר בחלופה השניה ושכרו עלה ב- 11.8% (בחודש 12/85 - 4%, בחודש 1/86 עוד 4%, בחודש 3/86 עוד 3.8%, תוספות השכר היו במקום המענק". (פרוטוקול מיום 5.4.00 [להלן - פר' 3] עמ' 2 ו- 3). בחקירתו הנגדית של מר פז הובהר מעל לכל ספק, כי אין יסוד לאמירה לפיה בחודשים הללו קיבל התובע את תוספות השכר חלף המענק. באותם חודשים חלה חובת תשלום תוספת יוקר ובאותם שיעורים כעולה מת/5, שהינה טבלת תוספות היוקר. התובע קיבל במהלך עבודתו את תוספות היוקר מידי פעם כך גם בחודשים דצמבר 85, ינואר 86 ופברואר 86. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בספחי השיקים ובתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע ובהשוואת הנתונים שבהם עם טבלת התוספת היוקר ת/5. ב"כ הנתבעת, ובצדק, לא חזרה בסיכומיה על הטענה, כי התשלום בוצע באותם חודשים כטענת מר פז. נמצא שהנתבעת לא הוכיחה, כי שילמה תשלום כלשהו לתובע בגין תוספת 10% הנ"ל אף להבנתה שלה את כתב ההתחייבות. בהמשך למסקנתנו, כי טענת מר פז בדבר תשלום התוספת הופרכה, שקלנו האם יש בכך כדי לערער את פרשנותה של הנתבעת למכתב ההתחייבות. לאור הנימוקים שפורטו לעיל באשר לחוסר סבירותה של פרשנות התובע, איננו סבורים כך. כל שניתן להסיק מן האמור הוא שהתשלום אשר אמור היה להיות משולם בגין פרוייקט ראשון לציון, לא שולם. ב. התוספת 10% אמורה היתה להנתן לתובע עם גמר פרוייקט ראשון לציון. פרוייקט זה הסתיים לכל המאוחר בחודש יולי 86. כתב התביעה בתיק זה הוגש ביום 15.5.97 לאחר חלוף מועד ההתיישנות ועל כן, התביעה לתוספת השכר התיישנה. פיצויי פיטורים 6. התובע קיבל עם סיום עבודתו, פיצויי פיטורים לפי חישובה הבא של הנתבעת: (א) תקופת עבודה: ינואר 84 - 21.5.96 שכר אחרון בסך 8,512 ₪. (ב) לתקופה שמיום תחילת העבודה ועד למועד תחילת התשלומים לשירות התעסוקה (ענף פועלי הבנין) (1.11.89) - פצויי פיטורים על בסיס מלוא המשכורת. (ג) לתקופה שמיום תחילת התשלומים לשירות התעסוקה (1.11.89) ועד ליום 31.10.90 פצויי פיטורים על בסיס ההפרש בין שכרו האחרון ובין השכר התעריפי ממנו נעשו ההפרשות לשירות התעסוקה. (ד) לתקופה שמיום 1.11.90 ועד למועד סיום יחסי עובד ומעביד-פיצויי פיטורים בשיעור 27.9% מהשכר התעריפי ממנו נעשו ההפרשות לשירות התעסוקה ובשיעור 100% על ההפרש שבין שכרו האחרון של התובע לבין השכר התעריפי של שירות התעסוקה. בסך הכל הגיע לתובע בגין פיצויי פיטורים סך 94,459.74 ₪ וזאת בנוסף לסכומים שהצטברו בשירות התעסוקה. הנתבעת לשיטתה שילמה לתובע בגין פיצויי פיטורים את הסכומים הבאים: (א) סך 8,227 ₪ אשר שולם לתובע כפיצויי פיטורים לתקופה שקדמה לחודש אוקטובר 88, סכום זה כשהוא משוערך למועד סיום יחסי עובד ומעביד עמד על סך 23,254 ₪. (ב) סכום של 30,415.42 ₪ אשר נצבר על חשבון פיצויי הפיטורים בפוליסת ביטוח המנהלים . (ג) סך 35,588 ₪ שולם ישירות מהנתבעת עם סיום יחסי העבודה. בסה"כ שלמה הנתבעת לתובע בגין פיצויי פיטורים סך של 89,257 ₪. הואיל והתובע חב לטענת הנתבעת, סך 10,180.50 ₪ בגין חופשה שנתית שנטל ביתר, ניכתה הנתבעת סכום זה מהסכומים שהגיעו לתובע. בנוסף ניכתה סכום של 1,089 ₪ בגין דמי הבראה. התובע קיבל לגירסת הנתבעת, את מלוא פיצויי הפיטורים ואף סכום ביתר ששולם בטעות בסך 3,888.76 ₪. מתוך מכלול הנתונים דלעיל חולק התובע על מועד תחילת העבודה, על גובה משכורתו האחרונה ועל העובדה שקיבל פיצויי פיטורים בשנת 88. נדון בנושאים אלו כסדרם. נוסיף, כי בפי התובע טענה להכללת תוספת 10% בחשבון פיצויי הפיטורים. לאור מסקנתנו בסעיף 4 ג' לעיל, נדחית טענה זו ואין מקום להוסיף ולדון בה במפורט. 7. לטענת התובע הוא החל את עבודתו בנתבעת בחודש מרץ 83. האסמכתא היחידה לכך הינה מכתבו מיום 2.5.94 של מר פז (נספח א' לתצהיר התובע) בו נאמר, כי התובע עובד בנתבעת "מזה כ- 11 שנים". איננו סבורים, כי ניתן ללמוד ממכתב זה על המועד המדוייק של תחילת העבודה. המכתב עניינו בקשה לאפשר לתובע לנוע באתרי הבניה של הנתבעת. לא היתה כל כוונה לציין במכתב זה מועד מדוייק של תחילת העבודה ולא היה בכך צורך ואכן נכתב כי מדובר ב"כ- 11 שנים". מאידך, מכלול של מסמכים שהוגשו לתיק מצביעים על כך,כי התובע החל עבודתו בנתבעת בחודש ינואר 84. ספח השיק הראשון בגין שכרו של התובע (נספח ז' 1 לתצהיר התובע) הינו עבור חודש ינואר 84. ממסמכי הנהלת החשבונות של הנתבעת עולה, כי לראשונה קיבל התובע תשלום כלשהו מהנתבעת בחודש פברואר 84 עבור ארבעה ימי עבודה במהלך חודש ינואר 84 (נספח א' לתצהיר ירון). תאריך זה מופיע גם ברשימת החופשה של עובדי השטחים לשנת 92 (נספח ט"ז לתצהיר ירון), וברשימת התשלומים בגין הבראה (נספחים י"ז לתצהיר ירון). מן האמור ניתן לקבוע, כי התובע החל לעבוד בנתבעת בחודש ינואר 84. 8. שכרו האחרון של התובע חושב על ידי הנתבעת על פי משכורת חודש פברואר 96. באותו חודש עבד התובע 11 יום וקיבל שכר בסך 3,745.29₪ שהם 340.48₪ ליום. סכום זה מוכפל ב- 25 יום דהיינו סך 8,512 ₪. סכום זה חושב כשכרו האחרון של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. (נספח י"א לתצהיר ירון. פר' 3 עמ' 7). מעדותה של גב' ירון (סעיף 5 לתצהירה. פר' 3 עמ' 7-8) נמצא, כי עד לחודש אוקטובר 95 עשה התובע שימוש ברכבו הפרטי והנתבעת שילמה לו בגין אחזקת רכב (נספחים ו' ו- ז' לתצהיר ירון). תשלומים אלו נעשו במסגרת תלוש המשכורת לאחר שהתובע הגיש לנתבעת את חשבונות הדלק, תיקוני הרכב וכיו"ב. הנתבעת לא שילמה לתובע בגין אחזקת הרכב תשלומים אחרים שלא הופיעו בתלושי השכר. החל מחודש נובמבר 95 הוטל איסור על כניסת כלי רכב פרטיים מרצועת עזה, חרף נסיונות הנתבעת להשיג אישור כניסה עבור התובע עם רכבו לתחומי מדינת ישראל, לא ניתן לתובע האישור. הואיל והתובע הפסיק לעשות שימוש ברכבו לצורכי העבודה, הפסיקה הנתבעת לשלם לו אחזקת רכב ונשאה בעלות הסעתו של התובע מביתו שברצועת עזה למקום עבודה ובחזרה. תשלומים אלו שולמו ישירות למסיע ולא לתובע ( נספחים ח' לתצהיר ירון). נתונים אלו באים לידי ביטוי בהשוואת תלושי השכר עם דיווחי הוצאות הרכב שהגיש התובע (ת/7. נספח י"ח 1 לתצהיר התובע). על כך ששכרו של התובע כלל גם החזרי הוצאות רכב בהסכמת התובע, למדים אנו מנספחי השיקים שקיבל התובע כמשכורת עליהם ציין התובע במפורש, כי הסכומים כוללים תשלומים שונים בגין אחזקת רכב (פר' 2 עמ' 3. נספחים ט"ו 9 ו- ט"ז 2 לתצהיר התובע). התוצאה היא, כי מקובלת עלינו עמדת הנתבעת (פר' 3 עמ' 8) לפיה הרכיב הקרוי "פרמיה" בתלושי השכר מחודש ינואר 95 ועד לחודש אוקטובר 95 הינו תשלום בגין אחזקת רכב. החל מחודש נובמבר 95 קטן רכיב "הפרמיה" באופן משמעותי. וזאת, כגירסת הנתבעת, בגין שינוי תשלום הוצאות הרכב. אנו דוחים את גירסתו של התובע, באשר לשיטת תשלומי אחזקת רכב. לתצהירו צרף התובע מסמכים המתייחסים לתקופה שלאחר חודש נובמבר 95 (נספחיםי כה' 1 - כה' 4). בחקירתו הנגדית הוא איננו יכול להצביע על נתונים ברורים ומוגדרים באשר לתשלום אחזקת הרכב. יש להוסיף, כי התובע קיבל כל חודש תלוש משכורת ובדק אותו. לא מצאנו, כי התובע בא בטרוניה כלשהי בכל הקשור למשכורתו ולרכיביה (פר' 2 עמ' 3). משכך הם פני הדברים, אין לכלול את רכיב "הפרמיה" בחישוב פיצויי הפיטורים. לתובע היה רכב והוא השתמש בו בפועל לצרכי עבודתו ואין מדובר בתשלום פיקטיבי. (דב"ע מה/ 150-3 אפשטיין נ. האוניברסיטה העברית פד"ע יח' 253. דב"ע נו/ 22-3 דורית פני גיל נ. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, פס"ד מיום 18.4.96). הנתבעת חישבה כדין את שכרו האחרון של התובע לענין זכאותו לפיצויי פיטורים. חישוב "ממוצע" של משכורותיו האחרונות של התובע - דרך לה טוען התובע - לא זו בלבד שאין לה יסוד בדין במקרה כגון זה, אלא שזו לא תביא לתוצאה נוחה יותר לתובע נוכח האמור לעיל באשר לאי הכללת רכיב אחזקת רכב בחישוב זה. התובע מצביע על נתון המופיע בפוליסת ביטוח החיים (נספח כ"ד לתצהיר התובע) לפיו הביטוח מבוסס על משכורת בסך 8,964 ₪ לחודש דצמבר 92. לאור הנתונים שפורטו לעיל באשר לרכיבי שכרו במהלך תקופת העבודה, ניתן להסיק, כי נתון זה נקבע לצורכי הפוליסה ואין לראות סכום זה כסכום הקובע לענין חישוב פיצויי הפיטורים. 9. בחישוביה לקחה הנתבעת בחשבון תשלום נוסף בסך 8,227 ₪ (נומינלי) ששולם כפיצויי פיטורים בחודש אוקטובר 88. התובע מכחיש, כי קיבל תשלום זה כפיצויי פיטורים. מר יוסי עוזר שהיה בשנת 88 מנהל החשבונות הראשי של הנתבעת מצהיר כי עד לשנת 88 הועסק התובע על תקן של קבלן עצמאי. באותו מועד דרש התובע תשלום זכויות בגין הטענה שהינו עובד לכל דבר. הנתבעת הסכימה לשלם לו את זכויותיו עד לאותו מועד ובהתאם לכך הוכן המסמך הנושא תאריך 30.6.88 (נספח לתצהיר עוזר. להלן-נספח עוזר). על פי מסמך זה זכאי התובע לסכומים שונים בגין חופשה, הבראה ותגמולים וכן לסכום של 8,227 ₪ בגין פיצויי פיטורים. סה"כ זכאי היה התובע לסך 21,343 ₪. לדבריו של מר עוזר לאחר שהתעורר ויכוח לגבי הסכום המדוייק המגיע לתובע, סוכם בסופו של דבר שיקבל סכום של 24,000₪. מר פז מוסיף לענין זה, כי הוא מסר לתובע ארבעה שיקים על סך 6,000 ₪ כל אחד ובסה"כ סכום של 24,000₪ בהתאם לסיכום אליו הגיע עם התובע לאחר הויכוח שהתעורר. כראיה לקבלת הסכומים, חתמו הוא והתובע על גבי נספח עוזר. מנ/1 שהינם דפי החשבון של הנתבעת לשנת 88 עולה באופן ברור, כי מחשבונה של הנתבעת נמשכו ארבעה שיקים שמספריהם מופיעים בנספח עוזר בסכום של 6,000₪ כל אחד ובתאריכים הקרובים לתאריכים המצויינים במסמך זה. גירסתו של התובע לענין זה הינה, כי קיבל סכום של 24,000₪ אולם לא בגין הרכיבים המפורטים במסמך האמור אלא בגין הלוואה. (סעיף 4 לכתב התשובה. סעיף 9 לרשימת הפלוגתאות. סעיף 9 לתצהירו) הלוואה זו נפרעה במלואה בתשלומים לשיעורין. התובע לא הצליח להציג דפי חשבון של חשבון הבנק שלו לתקופה זו (פרוטוקול מיום 14.4.99 [להלן - פר' 1] עמ' 4. פר' 2 עמ' 1). בחקירתו הנגדית (פר' 2 עמ' 4) אומר התובע, כי בשנת 88 הוא זוכר שלא קיבל סכום כזה. מיד אח"כ הוא חוזר בו ואומר שאין הוא זוכר אם קיבל את הסכום ומשמוצגת בפניו גירסתו בכתב התשובה הוא מציין, כי אם קיבל, קיבל את הסכום בתור הלוואה. התובע מודה, כי אין הוא יכול להצביע במסמכים היכן החזיר את אותה הלוואה, ואין הוא יכול לומר מה היו תנאי ההחזר של ההלוואה. במסמכים שבתיק בית הדין לא ניתן למצוא ולו גם רמז לקבלת ההלוואה או להחזר כלשהו בגינה. התובע "הודה במקצת" בקבלת סכום של 24,000₪ ועליו הראיה, כי מדובר היה בהלוואה. כאמור אין לטענה זו ראיה כלשהי. מקובלת עלינו, איפוא, גירסתה העובדתית של הנתבעת בשאלה זו. מכלול הנתונים מוביל למסקנה כי בפועל קיבל התובע סכום של 24,000₪ בארבעה תשלומים בני 6,000 ₪ כל אחד. נמצא כי התובע קיבל בשנת 88 פיצויי פיטורים בסך 8,227₪. בסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי נספח עוזר הינו מסמך מזויף. טענה זו חסרת שחר, אין לה כל יסוד בחומר הראיות ומוטב היה לה שלא תטען כלל. התובע הציג את המסמך ת/6 וממנו בין השאר, מבקש הוא ללמוד, כי נספח עוזר הינו מזוייף. עיון בשני המסמכים מלמד, כי נספח עוזר הינו למעשה ת/6 שעל גביו בוצעו תיקונים באשר לנתונים שונים המופיעים בו וכן הוספה תוספת המופיעה בחלקו התחתון של עמ' 2 לנספח עוזר. הדברים עולים בקנה אחד עם גירסתה של הנתבעת לפיה התגלעו חילוקי דיעות בין התובע לנתבעת באשר לסכומים ולנתונים הנוגעים לעבודתו של התובע עד למועד עריכת המסמך ובמהלך המו"מ הם תוקנו על גבי המסמך המקורי באופן שהוסכם, בסופו של דבר, על תשלום בגובה 24,000₪. אין מחלוקת, כי על מסמך עוזר מופיעה חתימתו של מר פז. באשר לחתימתו של התובע טוען מר פז, כי התובע חתם בנוכחותו על מסמך עוזר (פר' 3 עמ' 4). התובע מכחיש, כי זוהי חתימתו (פר' 2 עמ' 4). השוואה, בלתי מקצועית, בין החתימה הנטענת להיות חתימתו של התובע על גבי מסמך עוזר לחתימת התובע המופיעה במסמכים אחרים המצויים בתיק, מגלה כי אכן חתימתו של התובע היא זו המתנוססת בתחתית מסמך עוזר, כך שעדותו של מר פז לענין זה מקובלת עלינו. יצויין כי קביעתנו שהתובע קיבל סכום של 24,000₪ סכום הכולל רכיב פיצויי פיטורים, מושתתת על מכלול הנתונים העדויות שבפנינו וללא שיש לנו צורך לקבוע ממצא לענין חתימתו של התובע על מסמך עוזר. יחד עם זאת, משטען התובע מה שטען, נזקקנו גם לטענה זו. 10. על יסוד כל הנתונים דלעיל, ובהתאם לקביעותינו בנושאים שבמחלוקת, אנו דוחים את כל טענות התובע באשר לחישוב פיצויי הפיטורים. פדיון חופשה שנתית 11. התובע דורש תשלום בגין 30 ימי חופשה. אין בתצהירו כל פירוט וחישוב למספר ימים זה שפדיונם נתבע על ידו. גב' ירון בתצהירה (סעיף 9) מציינת, כי בחודשים מרץ, אפריל ומאי 94 נעדר התובע בחלק מהימים עקב סגרים שהוטלו על השטחים בעקבות פיגועים. הנתבעת שילמה לתובע את מלוא שכרו עבור חודשים אלו. על פי הודעתו של מר דני אבני, כי סוכם עם התובע שהנתבעת תנכה מחצית מימי ההיעדרות עקב סגרים ממכסת ימי החופשה, פעלה הנתבעת כאמור. בפועל עמד התובע עם סיום עבודתו על יתרה שלילית של 27 ימי חופשה אשר שוויים נוכה מהכספים שהגיעו לתובע בגין פיצויי פיטורים. מר דני אבני מצהיר, כי לאחר שהתובע שב לעבודה רצופה עם תום הסגרים במחצית הראשונה של שנת 94, סיכם איתו בעל פה שהנתבעת תנכה מחצית מימי העדרותו עקב הסגרים ממכסת ימי החופשה שהגיעו לו וזאת במקום ניכוי משכרו בגין ימי ההעדרות. מקובלת עלינו טענה זו אשר באה לידי ביטוי מפורש במסמכים ת/8 ובעמ' 8 לנספח ט"ז לתצהיר ירון. אנו דוחים את גירסתו של התובע (סעיף 14 לתצהירו) לפיה לא קיבל שכר מהנתבעת עבור הימים בהם נעדר בגין סגר. השוואת הנתונים בגליון העובד לחודשים פברואר 94 עד מאי 94 (ת/9) למופיע בתלושי שכרו לאותם חודשים (נספחים ג' לתצהיר ירון) מלמדים כי התובע קיבל את מלוא שכרו גם בגין העדרותו בתקופת הסגרים. הנתונים המופיעים במסמכי הנתבעת ( נספחים ט"ז לתצהיר ירון. ת/8. ת/9) לא נסתרו. החישוב המפורט בסעיף 97 לסיכומי ב"כ הנתבעת מקובל עלינו ועל כן, דוחים אנו את טענות התובע בכל הקשור לפדיון חופשה שנתית. דמי הבראה 12. עם הגשת סיכומי הצדדים התברר, כי אין מחלוקת שעם סיום עבודתו נותרה לזכות התובע יתרה בגין דמי הבראה בסך 1,089 ₪ (סעיף 10.2 לתצהיר ירון. סעיף 30 לסיכומי התובע). נוכח תשלומי היתר שקיבל התובע כמפורט בסעיף 7.8 לתצהיר ירון זכאית היתה הנתבעת לקזז סכום זה מהתשלומים ששולמו לתובע. אנו דוחים איפוא, את תביעת התובע לדמי הבראה. הפרשי תגמולים 13. בסעיף 31 לסיכומיו טוען התובע לתשלום 5% מתוספת השכר לפי מכתב ההתחייבות בגין תגמולים. משדחינו את טענתו של התובע לענין זכותו לתוספת זו, מובן שאין הוא זכאי לתגמולים בגינה. למעלה מן צורך נוסיף, כי גם אם מסקנתנו היתה שונה לגבי עצם הזכות, הרי שאין כל בסיס לטענה כי מסכום זה חייבת היתה הנתבעת להפריש לקופת גמל. סיכום 14. התביעה על עילותיה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד (כולל) בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ אשר ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד. לא ישולם הסכום במועדו, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מנהל עבודהפיטורים