150 אחוז פיצויי פיטורים

פסק דין 1. מבוא מר ברוך בוך, (להלן: "התובע"), עבד ב"חברת נתיבי איילון בע"מ", (להלן: "הנתבעת"), כ- 30 שנה, מיום 1.1.65 ועד 12.4.95 וליווה אותה מתחילת דרכה, החל מתפקיד מנהל חשבונות וכלה בתפקיד הבכיר של ראש אגף כספים ומינהל. הנתבעת הינה חברה ממשלתית כהגדרתה בסעיף 1 לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה- 1975, (להלן: "חוק החברות הממשלתיות"), אשר עוסקת במתן פתרונות לבעיות תחבורה באיזורים שונים של המדינה. עבודתו של התובע בנתבעת התבצעה בשתי תקופות: א. מיום 1/1/65 ועד אשר פרש לגמלאות ביום 31/7/87, (להלן:"תקופת העבודה הראשונה"). ב. החל מיום 1/8/87 ועד לסיום עבודתו ביום 12/4/95, (להלן:"תקופת העבודה השניה"). עם סיום עבודתו בנתבעת קיבל התובע תנאי פרישה, אשר לטענתו, היו בניגוד להתחייבויותיה של הנתבעת כלפיו. בשל הפרת התחייבויות אלו, לטענתו, הגיש את תביעתו נשוא תיק זה. בכתב התביעה, טען התובע לזכאותו לתנאי פרישה עודפים - תשלום פיצויי פיטורים מוגדלים ומענק פרישה בשיעור של 150% עבור כל תקופת עבודתו בנתבעת, (התקופה הראשונה והשניה), וזאת בנוסף לכספים שהופרשו עבורו לקופות הגמל, (להלן: "תנאי הפרישה העודפים"). בסיכומיו, העלה התובע גם טענות חלופיות לגבי הסעד המבוקש על ידו. לטענתו, הוא זכאי לחלופין, לתנאי הפרישה העודפים, באופן שהם כוללים את ההפרשות לקופות הגמל. ולחלופי חילופין, הוא טען לפיצויי פיטורין בשיעור של 100% לכל תקופות עבודתו בנוסף להפרשות לקופות הגמל. 2. המסכת העובדתית א. בתקופת עבודתו הראשונה, הוסדרו תנאי עבודתו של התובע על פי הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם ביום 13/11/75, בין הנתבעת לבין ההסתדרות הכללית. ב. ביום 31/7/87 פרש התובע לגמלאות מהנתבעת והחל לקבל גימלה חודשית מקרן "מקפת". ג. לאחר פרישתו לגמלאות, סוכם בין התובע והנתבעת, כי הוא ימשיך את עבודתו אצלה באותו תפקיד שביצע ערב צאתו לגימלאות, כראש אגף כספים ומינהל. תנאי העבודה בתקופת עבודתו השניה, הוסדרו בשני הסכמי עבודה אישיים: ההסכם הראשון, נחתם ב- 1/8/1987 וההסכם השני, "חוזה בכירים", נחתם עם התובע ביום 1/1/1989, (להלן: "חוזה בכירים"). ד. לאחר שהובהר לתובע, כי יש בכוונת הנתבעת לסיים את ההתקשרות עימו, הוא שלח למנכ"ל הנתבעת דאז, (להלן: "המנכ"ל"), את מכתבו מיום 1/7/94 ובו העלה דרישותיו לתנאי פרישתו מעבודתו בנתבעת, (נספח ג' לתצהיר התובע). ה. ביום 3/7/94 שלח המנכ"ל לתובע "הודעת פרישה", (מסמך נ/5 שצורף לתצהירו של מר נעמן מטעם הנתבעת), ובו הודיע לו על פרישתו מהעבודה בנתבעת והוסיף כי תנאי פרישתו "ילובנו ויבואו לאישור של כל המוסדות שצריכים לאשרם כגון: ועדת המנגנון (בשם מועצת המנהלים) ורשות החברות הממשלתיות". ו. ביום 14/7/94 התקיימה ישיבה של ועדת המנגנון של הנתבעת ובה הביא המנכ"ל לידיעת ועדת המנגנון את מכתבו של התובע מיום 1/7/94. ז. במהלך חודש אוקטובר 1994 נפגש התובע עם גב' נאוה קרמר, הממונה על השכר ברשות החברות הממשלתיות, לדיון בתנאי פרישתו. בפגישה זו נכח אף מר אייל רייס אשר היה אז נציג רשות החברות הממשלתיות בנתבעת. ח. ביום 15/11/94 נשלחה אל הנתבעת הנחיית רשות החברות הממשלתיות בעניין תנאי פרישתו של התובע, (נספח ד' לתצהיר התובע, להלן: "נספח ד'"). נספח ד' נכתב על ידי הממונה על השכר ברשות החברות הממשלתיות, הגב' קרמר. בשל חשיבותו, והסתמכות הצדדים הרבה עליו, להלן לשונו: "להלן תנאי הפרישה אשר רשאי הדירקטוריון לאשר למר ברוך בוך עם פרישתו מעבודתו בחברה: 1. 3 חודשי הודעה מוקדמת. 2. פדיון ימי חופשה. 3. פיצויים בשיעור של 150%." ט. ביום 13/12/94 נפגש יו"ר דירקטוריון הנתבעת דאז, מר אלדד בוקשפן עם מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות דאז, מר ניצני, לדיון, בין היתר, בענין תנאי פרישת התובע מעבודתו בנתבעת. לקראת פגישה זו העביר התובע למר בוקשפן תיק מסמכים בעניינו. (המכתב שצורף לתיק המסמכים כאמור הוגש כמוצג ת/3). י. לאחר פגישה זו, שלחה רשות החברות הממשלתיות לנתבעת שני מכתבים בהם היא מבהירה מהם תנאי הפרישה שהנתבעת רשאית לאשר לתובע, המכתב האחד מיום 27/3/95, (נספח ה' לתצהיר התובע, להלן: "נספח ה'"), והמכתב השני מיום 4/4/95, (נספח ו' לתצהיר התובע, להלן: "נספח ו'"). יא. ביום 6/4/95 התקיימה ישיבת ועדת המנגנון של דירקטוריון הנתבעת ובה נתנה הועדה את המלצתה בעניין תנאי פרישתו של התובע, אשר אושרה לאחר מכן על ידי דירקטוריון הנתבעת. (מסמכים נ/8 ו- נ/9 שצורפו לתצהירו של מר נעמן מטעם הנתבעת). יב. ביום 12/4/95 סיים התובע את עבודתו בנתבעת. יג. ביום 25/4/95 שלחה רשות החברות הממשלתיות אל הנתבעת מכתב הבהרה נוסף בעניין תנאי פרישתו של התובע, (נספח ז' לתצהיר התובע, להלן: "נספח ז'"). יד. עם סיום עבודתו בנתבעת קיבל התובע פיצויי פיטורים בשיעור של 150% עבור תקופת עבודתו השניה בלבד, דהיינו מ- 1.8.87 ועד 12.4.95, לפי משכורתו האחרונה, כאשר חלק מסכום זה עמד לזכותו בקופת הגמל "הדר". 3. עיקרי טענות התובע א. הנתבעת התחייבה בפניו מספר פעמים, לתת לו תנאי פרישה עודפים המתייחסים גם לתקופת עבודתו הראשונה: 1. ההתחייבות הראשונה ניתנה לטענתו, בשנת 1987 עם פרישתו לגמלאות. אז לטענתו, התחייבה כלפיו הנתבעת בכתב ובעל פה, כי לאחר סיום סופי של עבודתו, בתום תקופת חוזה הבכירים, היא תבצע עימו הסדר כולל של תנאי פרישה באופן שיתייחס גם לתקופת עבודתו הראשונה. הנתבעת התחייבה אז, כי המשך עבודתו אצלה, לאחר פרישתו לגמלאות, לא יגרע מזכויותיו. התובע הסתמך לענין התחייבות זו על המזכר, נספח ב' לתצהירו, מיום 13/8/87. 2. התחייבות נוספת לענין תנאי פרישה עודפים ניתנה לו, לטענתו, בישיבת ועדת המנגנון של הנתבעת מיום 14/7/94 , שם נרשמו דברי המנכ"ל, כי הוא יעשה כל שביכולתו לסייע לתובע לקבל את תנאי הפרישה בהם הוא חפץ . 3. לטענת התובע, ניתנה לו התחייבות נוספת בנדון, בסוף שנת 1994, בעל פה, מאת יו"ר הדירקטוריון דאז, מר אלדד בוקשפן, כאשר מר בוקשפן הודיע לו, כי רשות החברות הממשלתיות אישרה לתת לו פיצויי פיטורים בשיעור של 150% לכל שנות עבודתו בנתבעת. לטענת התובע, הוא הסתמך על התחייבויות אלו, ושינה את מצבו לרעה, בין היתר בכך שהסכים להמשיך לעבוד בנתבעת לאחר פרישתו לגמלאות, לאור התחייבות הנתבעת שלא לפגוע בזכויותיו קודם לפרישה. ב. נוהג מחייב בנתבעת. 1. התובע טען, כי בתקופת פרישתו לגמלאות בשנת 1987 ואף לאחר מכן, רווח בנתבעת נוהג, לפיו ניתנים תנאי פרישה משופרים לעובדים בכירים. כראיה לכך, פירט התובע וציין בתצהירו שמות של 5 עובדים בכירים, אשר סיימו עבודתם בנתבעת בין השנים 1974 עד 1989, ואשר קיבלו תנאי פרישה משופרים. 2. עוד טען התובע, כי היה קיים נוהג בנתבעת שלא לפנות לרשות החברות הממשלתיות לגבי אישור תנאי פרישתם של העובדים הבכירים. לטענתו, כך נהגה הנתבעת גם לגבי 5 העובדים הבכירים האחרים שצויינו על ידו בתצהירו. 3. לטענת התובע, נוהג זה הפך לחלק בלתי נפרד מחוזה עבודתו עם הנתבעת, ולפיכך היא מחוייבת לפעול לפיו ואינה יכולה לשנותו באופן חד צדדי ולהפלותו לרעה לעומת עובדים בכירים אחרים. ג. אישור רשות החברות הממשלתיות - נספח ד'. 1. לטענת התובע, הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפיו ואת חובתה על פי הנוהג, כאמור לעיל, בדבר תשלום תנאי הפרישה העודפים ופנתה לקבל את אישורה של רשות החברות הממשלתיות. לטענתו, משנתקבל אישורה של רשות החברות הממשלתיות - נספח ד', היה על הנתבעת לפעול לפיו. 2. לטענתו, בנספח ד' מאשרת רשות החברות הממשלתיות להעניק לו תנאי פרישה עודפים, דהיינו, פיצויי פיטורים בשיעור של 150% עבור כל תקופת עבודתו בנתבעת החל מיום 1/1/65, וזאת בנוסף לכספים שהופרשו עבורו לקופות הגמל. 3. לדידו של התובע, אין סתירה בין טענתו בדבר קיום הנוהג שלא לפנות לרשות החברות הממשלתיות לקבלת אישור לתנאי פרישה לעובדים בכירים, לבין הסתמכותו על נספח ד' , שכן לטענתו, משהפרה הנתבעת את כל התחייבויותיה ופנתה לקבל את אישור רשות החברות הממשלתיות, היה עליה לפעול על פי האישור שניתן, דהיינו על פי נספח ד'. ד. לטענת התובע, תנאי פרישתו אושרו אף על ידי ועדת המנגנון בישיבתה מיום 6/4/95 וכן על ידי דירקטוריון הנתבעת. לטענת התובע, החלטתה של ועדת המנגנון בישיבתה מיום 6/4/95 לאשר לו 150% פיצויים לכל תקופת עבודתו, כולל הכספים שהופרשו עבורו לקופות הגמל, (נספח נ/8 לתצהירו של מר נעמן), ניתנה על ידה לאחר המכתבים, האישורים, וההבהרות שניתנו על ידי רשות החברות הממשלתיות, כאמור בפרוטוקול אותה ישיבת ועדת המנגנון. החלטתה זו של ועדת המנגנון אושרה אף על ידי דירקטוריון הנתבעת, (נספח נ/9 לתצהיר מר נעמן). לטענת התובע, משניתן אישור של רשות החברות הממשלתיות, ועדת המנגנון ודירקטוריון הנתבעת, תמה מלאכתה של הנתבעת והיה עליה לשלם לתובע את תנאי הפרישה העודפים כפי שאושרו לטענתו על ידי רשות החברות הממשלתיות בנספחים ד' ה' ו-ו' וכפי שהוחלט סופית בישיבת ועדת המנגנון, כאמור לעיל. ה. פניות הנתבעת אל רשות החברות הממשלתיות, לאחר שקיבלה את נספח ד', כדי לשנות את האמור בו, היו שלא כדין. פניות אלו נגועות בחוסר תום לב ויש בהן משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי. 1. לטענת התובע, על פי הנורמות הנהוגות במשפט המנהלי, משניתן בנספח ד' אישורה של רשות החברות הממשלתיות, לתנאי פרישתו, לא הייתה הנתבעת רשאית לפנות שוב לרשות החברות הממשלתיות בעניינו. מצב זה מתחייב מעקרון סופיות המעשה המנהלי. לטענת התובע, לאחר שנשלח לנתבעת נספח ד', לא התגלו ראיות חדשות, לא אירע שינוי נסיבות או טעות, ולפיכך, לא היתה הנתבעת רשאית לפנות שוב אל רשות החברות הממשלתיות בנדון. 2. לטענת התובע, פניות הנתבעת לרשות החברות הממשלתיות, לאחר קבלת נספח ד', לגבי תנאי פרישתו, (להלן: "הפניות המאוחרות"), היו נסיונות להתחמק מהתחייבותה המפורשת לתובע בנדון. 3. לטענתו, בפניות המאוחרות כאמור, יש משום הפרת כללי הצדק הטבעי, שכן, לא ניתנה לו זכות טיעון בפני הנתבעת ובפני רשות החברות הממשלתיות לפני ששונה האמור בנספח ד'. ו. הנתבעת הסתירה ראיות שעשויות היו לסייע לתובע לתמוך בגירסתו. 1. לטענת התובע, הנתבעת לא הזמינה כעדה את גב' קרמר מרשות החברות הממשלתיות. לדידו, בידי גב' קרמר מצוי המידע לענין כל הסכמי והסדרי הפרישה בנתבעת והאם הם הובאו לאישורה של רשות החברות הממשלתיות. 2. עוד טען התובע, כי הנתבעת לא הציגה בתמיכה לגירסתה כל עדות באשר לתנאי פרישה של בכירים, תנאים השונים מאלו שהוצגו על ידו. ז. טענות חלופיות התובע טען, לחלופין, כי על הנתבעת לקיים התחייבויותיה כלפיו באשר לתנאי פרישתו העודפים, אף ללא קשר לאמור בנספח ד', וזאת, לאור ההלכה שנקבעה בבג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט (1) 749, (להלן: "הלכת זגורי"). כן טען התובע, לחילופי חילופין, כי אף אם ייקבע כי היה מקום להפנות את תנאי הפרישה שלו לאישור רשות החברות הממשלתיות, הרי שהנתבעת אינה רשאית להסתמך על אי קיום התנאי כאמור, שכן רק בשל מעשיה חסרי תום הלב ופעולותיה שהיו בניגוד לכללי הצדק הטבעי, כפי שפורטו לעיל, לא נתקבל אישור זה. בתמיכה לגרסתו, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו. כן הוגש מטעם התובע תצהיר עדות ראשית של מר דוד צבי אשר כיהן כדירקטור בנתבעת כ- 15 שנה עד שנת 1994. 4. עיקרי טענות הנתבעת א. לטענת הנתבעת, היא מעולם לא התחייבה להעניק לתובע תנאי פרישה עודפים, כנטען על ידו. 1. הנתבעת טענה, כי בתום תקופת עבודתו הראשונה, החל התובע לקבל גמלה חודשית מקרן מקפת וכן קיבל השלמת פיצויי פיטורים בשיעור של % 1/3 2. לטענתה, בכך הוא קיבל את מלוא הכספים שהגיעו לו כדין בגין תקופת עבודתו הראשונה ולא ניתנה לו כל התחייבות לתנאי פרישה עודפים עבור תקופה זו. כאמור לעיל, עבור תקופת עבודתו השניה, קיבל התובע 150% פיצויי פיטורים, בהתאם לאישור רשות החברות הממשלתיות. לפיכך, לטענת הנתבעת, התובע קיבל את כל המגיע לו בגין כל תקופת עבודתו, ולא ניתנה לו כל התחייבות לענין תנאי פרישה עודפים, כנטען על ידו. 2. לטענת הנתבעת, אין כל יסוד לטענת התובע לפיה עם פרישתו לגמלאות היא התחייבה לבצע עימו, בתום תקופת עבודתו השניה, הסדר כולל גם לגבי תקופת עבודתו הראשונה. 3. באשר לטענת התובע, כי הוא הסתמך על הבטחתו של יו"ר הדירקטוריון דאז, מר בוקשפן, לפיה, אושרו לו תנאי פרישה עודפים עבור כל תקופת עבודתו, הכחיש מר בוקשפן בתצהירו, מתן הבטחה שכזו. ב. התובע לא הוכיח קיומו של נוהג בנתבעת שמכוחו הוא זכאי לתנאי פרישה עודפים 1. לטענת הנתבעת, אין ולא היה בנתבעת נוהג שמבסס את זכותו של התובע לתנאי פרישה עודפים, כפי שהוא דורש. 2. הנתבעת טענה, כי אף עובד בכיר שעזב את הנתבעת לא קיבל תנאי פרישה עודפים, כטענת התובע. לטענתה, כך אף עולה מחמש הדוגמאות שהביא התובע, ומתנאי פרישתם של עובדים בכירים אחרים שסיימו עבודתם בנתבעת במהלך שנות ה- 90. לדידה, בכל אחד מחמש המקרים שהציג התובע היו נסיבות שונות ותנאי פרישה שונים. לטענת הנתבעת, התובע לא הציג ולו מקרה אחד של עובד בכיר בנתבעת, שנסיבות סיום עבודתו בנתבעת דומות לנסיבות סיום עבודתו של התובע, דהיינו, עבודה לאחר פרישה לפנסיה על פי חוזה בכירים, וקבלת תנאי פרישה עודפים. ג. אין יסוד לטענת התובע לגבי קיומו של נוהג שלא לקבל את אישורה של רשות החברות הממשלתיות. 1. לטענת הנתבעת, אין יסוד לטענת התובע לפיה היה קיים נוהג בנתבעת שלא להביא הטבות פרישה לאישור רשות החברות הממשלתיות. כחברה ממשלתית מחוייבת הנתבעת לפעול על פי הוראות חוק החברות הממשלתיות, המחייב להביא תנאי פרישה של עובדים בכירים לאישור הממשלה. לטענתה, אם הנתבעת העניקה הטבות פרישה לעובדים בכירים ללא אישור כאמור, היא פעלה בכך שלא כדין ובחוסר סמכות והתנהגות כזו אינה יכולה להצמיח נוהג. קביעה, כי פעולה שנעשתה בחוסר סמכות יוצרת נוהג מנוגדת לתקנת הציבור. 2. עוד טענה הנתבעת, כי אף אם היה נוהג כטענת התובע שלא לפנות לקבלת אישור רשות החברות הממשלתיות, התובע מנוע מלהסתמך עליו מאחר שהוא זה שויתר על זכותו זו מעצם התנהגותו ופניותיו שלו לרשות החברות הממשלתיות לקבלת אישורה לתנאי פרישתו. ד. נספח ד' אינו מהווה אישור לדרישות התובע. 1. כל מכתבי רשות החברות הממשלתיות בעניינו של התובע הופנו אל הנתבעת ולא אל התובע. לפיכך, מכתבים אלו, לרבות נספח ד', לא התיימרו ולא יכלו משפטית ליצור התחייבות חוזית של הנתבעת כלפי התובע. המכתבים כאמור, הינם אישור מנהלי שנתנה רשות החברות הממשלתיות לנתבעת באשר למסגרת תנאי הפרישה שהנתבעת רשאית לתת לתובע. 2. כמו כן טענה הנתבעת, כי בנספח ד' אישרה רשות החברות הממשלתיות להעניק לתובע מענק פרישה בשיעור 150%, הכולל את ההפרשות לקופות הגמל וזאת רק עבור תקופת עבודתו השניה בנתבעת. כך עולה אף ממכתביה המאוחרים של רשות החברות הממשלתיות אל הנתבעת, וכך נהגה הנתבעת בפועל לגבי תנאי פרישתו של התובע. ה. ישיבת ועדת המנגנון מיום 6/4/95. לטענת הנתבעת החלטת ועדת המנגנון מיום 6/4/95 כאמור בפרוטוקול הישיבה, (נספח נ/8 לתצהיר מר נעמן), כפופה לאישור רשות החברות הממשלתיות. משאישור זה לא ניתן אין להחלטה זו תוקף מחייב והיא בגדר המלצה בלבד. ו. הנתבעת פעלה בתום לב וכדין 1. לטענת הנתבעת, היא פעלה כלפי התובע בתום לב ובהגינות. לטענתה, פניותיה אל רשות החברות הממשלתיות היו רק כדי לקבל את הנחיותיה באשר להטבות הפרישה שהיא מוסמכת לתת לתובע. רק לאחר שפעלה בהתאם לחובותיה החוקיות כאמור, וקיבלה את אישורה של רשות החברות הממשלתיות, היה ביכולתה להעניק לתובע את תנאי פרישתו. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי פניות אלו לא נועדו כדי להתחמק מהתחייבותה לתובע מאחר ומעולם לא ניתנה לתובע התחייבות כזו מצידה. לטענתה, היא הבהירה לתובע כל העת, כי היא אינה מוסמכת לתת הטבות פרישה שלא באישור רשות החברות הממשלתיות. 2. הנתבעת דחתה את טענתו של התובע לפיה היא הסתירה ראיות חשובות. לטענתה, היא לא היתה חייבת להזמין את הגב' קרמר להעיד, שכן מכתביה מדברים בעד עצמם ובכל מקרה, לטענתה, התובע, שנטל הראיה עליו, יכל היה להזמינה למתן עדות מטעמו. בתמיכה לגירסתה הגישה הנתבעת שני תצהירי עדות ראשית: האחד של מר אלדד בוקשפן שכיהן כיו"ר דריקטוריון הנתבעת מאז שנת 1994, והתצהיר השני, של מר נעמן אשר עובד בנתבעת משנת 1992 ומכהן כראש אגף כלכלה ומינהל וכמזכיר הנתבעת מאז שנת 1995. 5. המחלוקת בין הצדדים המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה, האם כטענת התובע, הוא זכאי לתנאי פרישה עודפים, דהיינו, לפיצויי פיטורים בשיעור 150% עבור כל תקופת עבודתו בנתבעת, החל מיום 1/1/65 וזאת, בנוסף, לכספים שהפרישה עבורו הנתבעת לקופות הגמל, וזאת מכח התחייבות הנתבעת שניתנה לו ו/או נוהג שרווח בנתבעת, או שמא, כטענת הנתבעת, לא ניתנה לתובע כל התחייבות לענין תנאי פרישה עודפים. 6. לאחר ששמענו את חקירתו הנגדית של התובע ומר דוד צבי ואת חקירותיהם הנגדיות של עדי הנתבעת מר בוקשפן ומר נעמן ועיינו בתצהירים, בכתבי בי-דין ובסיכומי הצדדים, להלן פסק הדין: א. זכויות התובע על פי הסכמי העבודה שהסדירו את תנאי עבודתו בנתבעת. על כל אחת מתקופות עבודתו של התובע בנתבעת חל הסכם עבודה אחר שקבע את תנאי עבודתו. 1. זכויות עפ"י ההסכם הקיבוצי המיוחד בתקופת עבודתו הראשונה הועסק התובע על פי הסכם קיבוצי מיוחד מיום 13/11/75, שחל על כל עובדי הנתבעת, (נספח נ/1 לתצהירו של מר נעמן, כיוון שהסכם זה לא נרשם הוא יקרא להלן: "הסדר קיבוצי"). בהגיעו לגיל 65 פרש התובע לגמלאות על פי ההסדר הקיבוצי. שוכנענו, כי התובע קיבל את כל זכויותיו בגין תקופת עבודתו הראשונה בנתבעת בהתאם לתנאי ההסדר הקיבוצי. התובע סיים את תקופת עבודתו הראשונה בנתבעת על פי ההסדר הקיבוצי עקב פרישה לגמלאות בגיל 65. ההסדר הקיבוצי הוא זה שקבע את זכותו הפנסיונית של התובע לגמלאות, (סעיף 67 לפרק יז' בנספח נ/1 לתצהיר מר נעמן). כבר נפסק בעניין זה, כי "אם הוסדרה הזכות הפנסיונית הסדר מלא ומקיף, אין לדבר על פיטורים אלא על סיום יחסים חוזיים בדרך מיוחדת- מוסכמת בבחינת גמר חוזה על ידי בצועו" ומשכך, קבע בית הדין, כי לא קמה במקרה שכזה, של פרישה לגמלאות מחמת גיל בלבד, זכות לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963, (ראה: דב"ע שם 3-139 מועצת פועלי חיפה נ' יהושוע ירחמיאל ואח', פד"ע יב 365). לאורך כל תקופת עבודתו של התובע הפרישה הנתבעת כספים ממשכורתו לקופת הגמל על חשבון פיצויים. על פי ההסדר הקיבוצי, עובד אשר מסיים את עבודתו בנתבעת זכאי לפיצויי פיטורים כחוק, בניכוי הכספים שהצטברו לזכותו בקופת הגמל, כפי שקובע סעיף 66(ד) להסדר הקיבוצי, כדלהלן: " במידה וסך הכל של הסכומים שהצטברו לזכות העובד בקרן, מהפרשות החברה בצרוף הריבית, דמי ההצמדה...לא יגיע לסכום השווה למשכורתו החודשית האחרונה של העובד כפול מספר שנות עבודתו עבורן זכאי לפיצויי פיטורין, תשלם החברה לעובד את הסכום החסר . כן יהיה זכאי העובד לקבל מהקרן את הסכומים שנצטברו לזכותו מהפרשותיו ומההפרשות המקבילות של החברה על חשבון תגמולים." עם הגיעו לגיל 65 החל התובע לקבל גמלאות כאמור, מקרן "מקפת" ואף קיבל את ההשלמה לפיצויי הפיטורים החוקיים בגובה % 1/3 2. כך העיד גם התובע : ש. זה נכון שהחל מ- 1/8/87 קיבלת גימלאות מקרן מקפת? ת. חיובי. הגימלאות הללו מקרן מקפת, הם מכספים שהפרישה עבורי הנתבעת בגין עבודתי בנתבעת משנת 65'. מעבר לזה קיבלתי גם עם יציאתי לגימלאות ממקפת את הסכומים שהופרשו על חשבון לפי 2 ו- 1/3 אחוז - שזה השלמת פיצויי פיטורין." (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 16-19 ). אשר על כן שוכנענו, כי התובע קיבל את כל הכספים להם היה זכאי על פי ההסדר הקיבוצי בגין השלמת פיצויי פיטורים ותשלומי פנסיה, עבור תקופת עבודתו הראשונה בנתבעת. 2. זכויות מכח הסכמי העבודה האישיים לאחר הגיע התובע לגיל פרישה, סוכם עימו, כאמור, כי הוא ימשיך להיות מועסק בנתבעת בתפקידו האחרון כראש אגף כספים. לשם כך נחתמו עימו שני הסכמי עבודה אישיים: ההסכם הראשון נחתם ביום 1/8/87, (נספח נ/2 לתצהיר מר נעמן), וההסכם השני, חוזה הבכירים, נחתם ביום 1/1/89, (נספח נ/3 לתצהיר מר נעמן, להלן: "נ/3"). לשם עריכת חוזה הבכירים פנתה הנתבעת לרשות החברות הממשלתיות בבקשה להכיר בראשי האגפים כעובדים בכירים ולהעסיקם על פי חוזי בכירים, ( נ/4 לתצהיר מר נעמן, עמוד 29 לפרוטוקול, שורה 19-29 ו- עמוד 30 ,שורות 2-4). החל משנת 1989 כאשר עבר התובע לעבוד על פי חוזה הבכירים חל שינוי ממשי בתנאי עבודתו: 1. התובע הוגדר מאותה העת כ"פקיד בכיר" כהגדרתו בסעיף 32(א)(4) לחוק החברות הממשלתיות, (המבוא לנ/3). 2. תפקידו של התובע הוגדר כתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי ולפיכך לא חל עליו חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, (סעיף 3 לנ/3). 3. שכרו של התובע הוצמד מעתה לשכר מנכ"ל, ( סעיף 6 לנ/3). בשנת 1991 העלתה הנתבעת את משכורתו של התובע, יחד עם עובדים בכירים אחרים, ל- 80% משכר מנכ"ל, באישור רשות החברות הממשלתיות, (נ/4 לתצהיר מר נעמן). 4. השכר ששימש בסיס להפרשות סוציאליות על פי חוזה הבכירים היה גבוה בהרבה מהשכר הפנסיוני של התובע טרם חתימתו על חוזה הבכירים, ( עמוד 19 לפרוטוקול , שורות 13-18 ). 5. בהתאם לחוזה הבכירים הפרישה הנתבעת מדי חודש על חשבונה סכום השווה ל- % 1/3 13 ממשכורתו הכוללת של התובע לקופת הגמל "הדר" במהלך כל תקופת עבודתו על פי חוזה הבכירים, ( סעיף 16 לנ/3, עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 19-21). 6. כן נכתב בחוזה הבכירים מפורשות, כי ההסדר הקיבוצי שחל על עובדיה האחרים של הנתבעת לא יחול על התובע, (סעיפים 5 ו- 20 לנ/3). שוכנענו, כי גם עבור תקופת עבודתו השניה, על פי חוזה הבכירים, קיבל התובע את כל הזכויות המוקנות לו על פי חוזה זה ואף מעבר לכך לענין תנאי פרישתו. התובע קיבל מהנתבעת, עם סיום עבודתו כאמור, 150% פיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתו השניה, כולל הכספים שהופרשו לקופות הגמל. התובע דרש בתביעתו לקבל תנאי פרישה עודפים עבור כל תקופת עבודתו בנתבעת, החל מיום 1/1/65. וזאת, לאור נוהג שרווח לטענתו בנתבעת ולאור התחייבויות שונות אשר לטענתו התחייבה הנתבעת כלפיו. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו אלו. שוכנענו, כי אין לקבל את תביעתו בנדון. ב. טענת הנוהג. 1. הנוהג של מתן תנאי פרישה עודפים לעובדים בכירים. לטענת התובע, בתקופת פרישתו לגמלאות ואף לאחר מכן, רווח בנתבעת נוהג לפיו, ניתנים תנאי פרישה משופרים לעובדים בכירים של לפחות 100% פיצויי פיטורים בנוסף להפרשות עבורם לקופות הגמל. לטענתו, נוהג זה הפך לחלק בלתי נפרד מחוזה עבודתו עם הנתבעת ועל כן, היא מחוייבת לפעול לפיו ולהעניק לו תנאי פרישה עודפים. כראיה לטענתו זו, ציין התובע את שמם של חמישה עובדים בכירים בנתבעת, שבעת סיום עבודתם, קיבלו תנאי פרישה משופרים של פיצויי פיטורים מוגדלים בנוסף להפרשות הסוציאליות שהפרישה עבורם הנתבעת במהלך תקופת עבודתם, ואלו הם: (1) מר רוזינר - שימש בתפקיד ראש אגף תכנון- פרש בשנת 1989, וקיבל לטענת התובע 100% פיצויי פיטורים בנוסף להפרשות לביטוח מנהלים. (2) מר מרום - שימש בתפקיד ראש אגף תכנון - פרש בשנת 1985, וקיבל לטענת התובע 175% פיצויי פיטורים בנוסף לכספים שהופרשו לקרן הפנסיה. (3) מר חירם - שימש כמנכ"ל הנתבעת - פרש בשנת 1982, וקיבל לטענת התובע פיצויים של 100% בנוסף להפרשות הסוציאליות שהנתבעת הפרישה עבורו. (4) מר ברוך עמיר - שימש כמנכ"ל הנתבעת - פרש בשנת 1975וקיבל לטענת התובע תנאי פרישה משופרים לפיהם הוא זכה לפנסיה בנוסף לכספים שהופרשו עבורו במהלך תקופת עבודתו לביטוח מנהלים. (5) מר גדעון בן דוד שימש בתפקיד ראש אגף כספים ומנהל - פרש בשנת 1974, וקיבל פיצויי פיטורים כמקובל בחברה. בנוסף, טען התובע, כי תנאי פרישתו של אף אחד מחמשת הבכירים כאמור לא הובא לאישור רשות החברות הממשלתיות. לא מצאנו לקבל את טענת התובע בדבר הנוהג שרווח בנתבעת לגבי מתן תנאי פרישה עודפים לעובדים בכירים. בהקשר זה שוכנענו, כי התובע לא הציג בפני בית הדין תשתית ראייתית מספקת כנדרש בפסיקה לביסוס טענתו זו. הלכה פסוקה היא, כי צד החפץ להשלים חוזה תוך היזקקות לנוהג, מוטל עליו הנטל להוכיח קיומו של אותו נוהג. כן נפסק, כי הוכחת נוהג חייבת להיות חד משמעית וודאית. (דב"ע מח/40-3 חבקין נ' גחלת- גמול חיסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169). על מהותו של "נוהג" עמדה פרופ' שלו בספרה "דיני חוזים", מהדורה שניה, "דין" - הוצאה לאור בע"מ, ירושלים, תשנ"ה בעמ' 320, כדלקמן: "כדי לעשות שימוש בנוהג פרטי להשלמת החוזה, עליו להיות "קיים בין הצדדים", כלומר: צריך להוכיח כי בעבר- עוד לפני כריתת החוזה- כבר נוצר בין הצדדים דפוס התנהגות מסויים... נוהג פרטי הוא התנהגות רצופה, חוזרת על עצמה בין הצדדים שניתן לראותה כיוצרת בסיס להבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית". התרשמנו, כי אין בחמשת המקרים שציין התובע לביסוס טענתו, כדי להעיד על הנוהג לו הוא טוען. כל אחד מחמשת המקרים שציין התובע שונה ממשנהו. תנאי הפרישה של חמשת הבכירים שצויינו על ידו, אינם מצביעים על התנהגות רצופה וודאית של הנתבעת ביחס לתנאי פרישתם של עובדיה הבכירים. בכל אחד מהמקרים נסיבות סיום העבודה היו שונות. תנאי הפרישה שניתנו לאותם עובדים לא היו זהים, שיעור פיצויי הפיטורים ששולם לכל אחד שונה, ובחלק מהמקרים איננו יודעים בבירור מה היו תנאי הפרישה שניתנו. אף אחד מ- 5 הבכירים שציין התובע לא סיים עבודתו בנסיבות כפי שסיים התובע, דהיינו, לאחר העסקה על פי הסדר קיבוצי, פרישה לגמלאות והמשך העסקה עפ"י חוזה בכירים, תוך כדי קבלת פנסיה. בנוסף, לא ידוע האם הועסקו חמשת עובדים אלו על פי חוזה בכירים, שכן מעדותו של מר נעמן, המקובלת עלינו בנדון, עולה, כי לא כל העובדים הבכירים הועסקו על פי חוזה בכירים, (עמוד 60 לפרוטוקול, שורה 6). נדון בכל דוגמא לגופה: מר חירם- מר חירם שימש כמנכ"ל בנתבעת. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת, כי לאור תפקידו זה, לא ניתן להסיק מתנאי פרישתו על תנאי פרישת התובע שכן קיים הבדל בין תנאי פרישתם של מנכ"לים לאלו של שאר העובדים הבכירים. על כך העיד מר דוד צבי: "לשאלת בית הדין: מדוע לא הבהרת בתצהירך כי יש הבדל בין מנכ"לים לבין עובדים אחרים? ת. אני מפנה לסעיף 4 לתצהירי שמתייחס רק לעובדים בכירים ולא למנכ"לים. אני טוען שמנכ"ל הוא יותר מאשר עובד בכיר ומנכ"ל זה מינוי פוליטי." (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 26-30). וכך אף עולה מעדותו של מר נעמן: "... למנכ"לים תנאי הפרישה שונים מאשר לעובדים בכירים" (עמוד 61 לפרוטוקול, שורה 8). מר רוזינר- שוכנענו מהעדויות כי מר רוזינר פוטר וקיבל פיצויים מוגדלים בשל נסיבות המיוחדות לו. לגבי הנסיבות המיוחדות לפיטוריו, העיד גם מר דוד צבי מטעם התובע: "היה מקרה של רוזנר, שרצו "להפטר ממנו". את זה אני זוכר... מר רוזנר היה לפני גיל הפנסיה ורצו "להתפטר" ממנו." (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 19- 29). מר בן דוד- שוכנענו, כי פרק הזמן שעבר בין מועד סיום עבודתו של מר בן דוד ובין מועד פרישתו של התובע הינו בעל משמעות. תנאי סיום העסקתו של מר בן דוד הוסדרו במהלך חודש נובמבר 74', (נספח נ/18 לתצהיר נעמן), בטרם כניסתו לתוקף של חוק החברות הממשלתיות שפורסם בשנת 1975, שלא כמו התובע שפרש בשנת 1987. אף אם נטען, כי היה נוהג בנתבעת לתת לעובדים בכירים שפרשו תנאי פרישה עודפים לפני כניסתו לתוקף של חוק החברות הממשלתיות, הרי שכניסתו של חוק זה לתוקף והחובה שהוא מטיל על הנתבעת לפעול ביחס לתנאי העסקתם של עובדיה הבכירים, משנה בהכרח את ההסדר הקיים ולא ניתן לדבר על נוהג רצוף לפני החוק ואחריו. יתרה מכך, לעניין שיעור פיצויי הפיטורים שקיבל מר בן דוד נכתב בסעיף ז' לנ/18 לתצהירו של מר נעמן, כי: "ישולמו למר בן דוד פיצויי פיטורין "כמקובל בחברה"." לא הוכח מהו שיעורם של פיצויי פיטורים אלו ששולמו לו. מר ברוך עמיר - מר עמיר היה היחיד שפרש לגמלאות עם סיום עבודתו בנתבעת. שוכנענו, כי אין קשר בין תנאי פרישתו לתנאי פרישת התובע. גם מר עמיר שימש כמנכ"ל החברה ושמכך, כאמור לעיל, תנאי פרישתו שונים. לא ניתן ללמוד מהם על המקרה דנן. בכל מקרה, התובע לא הוכיח את טענותיו ביחס לתנאי פרישתו של מר עמיר. שני המסמכים עליהם הסתמך התובע בקשר לתנאי פרישתו של מר עמיר - שצורפו בנספח נ/17 לתצהיר מר נעמן, אינם בבחינת הסכם פרישה סופי ומחייב והם אינם יכולים להצביע במפורש על תנאי פרישתו. לפיכך, שוכנענו, כי אין ללמד מתנאי פרישתו של מר עמיר על אלו של התובע. מר מרום - מחומר הראיות שהובא בפנינו עולה, כי מר מרום שהיה ראש אגף תיכנון קיבל פיצויים בשיעור של 275%. מר מרום סיים את עבודתו בנתבעת בשנת 1985, לאחר 6 שנות עבודה. לא הוכחו נסיבות סיום עבודתו. ראוי לציין, כי מר מרום לא פרש לגמלאות ולא הועסק בנתבעת לאחר מכן, בהבדל מהתובע. לא ניתן ללמוד ממקרה זה בלבד על קיומו של נוהג בנתבעת ביחס לתנאי פרישה עודפים, לעובדים בכירים. אשר על כן מצאנו לקבל את טענת הנתבעת, כי לא הוכח קיומו של נוהג וודאי וחד משמעי למתן תנאי פרישה עודפים לכל עובד בכיר שסיים את עבודתו בנתבעת. 2. טענת התובע לענין הנוהג שלא לפנות לקבל את אישורה של רשות החברות הממשלתיות לגבי תנאי פרישה עודפים סעיף 32(א) (4) לחוק החברות הממשלתיות, מחייב את הנתבעת, מתוקף היותה חברה ממשלתית, לקבל את אישור רשות החברות הממשלתיות, לגבי תנאי פרישתם של עובדיה הבכירים ולפעול בכפוף לאישור זה. סעיף זה קובע: "חובה על הדירקטוריון של חברה ממשלתית בלי לגרוע משאר תפקידיו... (4) לקבוע, על פי הכללים שקבעה לכך הממשלה ובאישורה, שכר, תנאים סוציאלים, הטבות, מענקים ותנאי עבודה אחרים של המנהל הכללי,המשנה והסגנים למנהל הכללי, ...ונושאי תפקידים אחרים שקבעו לעניין זה השרים לאחר התייעצות עם הרשות (להלן- הפקידים הבכירים) ושל שאר עובדי החברה;" גם סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב התשמ"ה - 1985, מחייב את הנתבעת לקבל את האישור כאמור, וזאת, מאחר והנתבעת הינה גוף מתוקצב, כהגדרתו בסעיף 21 לחוק זה. על פי סעיף 29(א): "גוף מתוקצב או גוף נתמך, לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או מגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר. ..." בהקשר זה, העיד מר בוקשפן: "ש. מה שאתה אומר לי שבשנת 87' כל דבר חריג בתנאי פרישה של עובד היה צריך אישור של רשות החברות הממשלתיות? ת. בעיקרון, כן. אם תשאל אותי האם בכל מקרה פנינו לקבל אישור , אני אומר שאני לא יכול לדעת כרגע על כל מקרה ספציפי שהיה. יתכן שהיו מקרים שלא הגיעו לאישור רשות החברות הממשלתיות, ואם היו מקרים כאלה, אז מדובר בהליך לא נכון." (ההדגשה שלי - א.ל.) (עמוד 46 לפרוטוקול, שורות 24-26). לטענת התובע, רווח בנתבעת נוהג שלא לפנות לרשות החברות הממשלתיות לצורך קבלת אישור תנאי פרישה עודפים לעובדים בכירים שסיימו את עבודתם. לטענתו, בכל חמשת המקרים שצויינו על ידו, לא פנתה הנתבעת לקבל את אישורה של רשות החברות הממשלתיות. בפנית הנתבעת לרשות החברות הממשלתיות לאישור תנאי פרישתו יש משום הפלייתו לרעה בהקשר זה. לא מצאנו לקבל טענתו זו של התובע. גם אם כטענתו, הנתבעת לא פנתה לקבל את אישורה של רשות החברות הממשלתיות לגבי תנאי פרישתם של עובדיה הבכירים שצויינו על ידו, הרי שבכך היא פעלה שלא כדין ובחוסר סמכות. אין התובע יכול לסמוך על מקרים בהם פעלה הנתבעת, (אם בכלל), שלא כדין בעיניינם של עובדיה האחרים ולטעון להפלייתו לרעה בשל פעולתה כדין. הלכה פסוקה היא, כי חריגה מסמכות במקרה אחד אינה מקנה לאיש זכות שיחזרו על כך. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט זוסמן, בהמ' 460/63 לש נ' ועדת השומה שליד עירית נהריה, פ"ד יח(1) 318, 324: "הפסול אינו נעוץ בכך שנכס המבקשת נישום ביתר, אלא שנכסים אחרים נישומו בחסר. המבקשת לא הופלתה לרעה, אלא ממנה גובים לפי מידת הדין ואחרים מופלים לטובה ונהנים מיחס של עדיפות שאינו מוצדק... אם אין צידוק אחר לאפליה מאשר הנימוק האמור, לא ייפלא הדבר שיש תרעומת בלב האזרח על דרכי פעולתה של העיריה, ואין צורך לומר שהדבר מחייב תיקון. אך אין המבקשת יכולה להינות מזה שהרי היא רק משלמת את המגיע ממנה כדין". כן נפסק גם בבג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר ואח', פ"ד מו(1) 191, 203-204: "טול למשל רשות מנהלית הנותנת רשיונות בניה בניגוד לחוק. הרשות מפלה לרעה את פלוני. אין באפליה הפסולה כדי לחייב את הרשות השילטונית להעניק רשיון בניה גם לפלוני, שכן חיוב זה עומד בניגוד לחוק". וכן: "...כל שביכולתו של פלוני לעשות הוא להביא לידי כך שהרשות המנהלית תחדל ממנהגה המפלה, ותפסיק להעניק לאחרים טובות הנאה שאינן מגיעות להם כדין. תרופתו של פלוני הינה איפוא בעלת היבט "שלילי" (מניעת טובת הנאה שניתנה שלא כדין לאחרים) ולא בעל היבט חיובי (הענקת טובת הנאה לעצמו)". לאור ההלכה כמצוטט לעיל, אנו דוחים את טענתו זו של התובע, לפיה השתרש אצל הנתבעת הנוהג שלא לקבל את אישור רשות החברות הממשלתיות לגבי הענקת תנאי פרישה עודפים לעובדיה הבכירים. ג. האם התחייבה הנתבעת כלפי התובע לגבי מתן תנאי פרישה עודפים? לטענת התובע הנתבעת התחייבה בפניו מספר פעמים לתת לו בתום תקופת עבודתו השניה, תנאי פרישה עודפים על כל תקופת עבודתו בנתבעת, החל מיום 1/1/65. 1. הטענה לענין התחייבות מכח המזכר מיום 13/8/87. (נספח ב' לתצהיר התובע להלן: "נספח ב'"). לטענת התובע, עם פרישתו לגמלאות פנתה אליו הנתבעת וביקשה ממנו להמשיך את עבודתו אצלה. לטענתו, אז התחייבה בפניו הנתבעת כי המשך עבודתו אצלה לא יפגע בהטבות להן הוא זכאי באותה העת. כן התחייבה אז הנתבעת, לטענתו, כי בתום תקופת עבודתו השניה, יבוצע עימו הסדר כולל של תנאי פרישה בשיעור מוגדל אף עבור תקופת עבודתו הראשונה. התובע הסתמך לענין טענתו זו, בין היתר, על נספח ב'. מצאנו שלא לקבל את טענתו זו. בתום תקופת עבודתו הראשונה ובטרם נחתם עימו חוזה הבכירים פנה התובע למנכ"ל הנתבעת בבקשה לאשר לו מענק פרישה בשיעור 175% משכרו בנוסף לזכויותיו בקרן "מקפת", (נספח א' לתצהיר התובע). ביום 13/8/87 נשלח לתובע המזכר - נספח ב', ובו מובא נוסח החלטת ועדת המנגנון של הנתבעת בעניין מענק הפרישה שביקש, וזו לשונו: "הועדה דוחה את הבקשה למתן מענק פרישה למר בוך. הועדה תדון בבקשה למענק בעת פרישתו מהחברה באופן סופי, דהיינו לאחר תום עבודתו על פי חוזה מיוחד שיחתם לאחר פרישתו לגמלאות." מעיון בנספח ב' עולה, כי הנתבעת דחתה את דרישת התובע למתן מענק הפרישה כמבוקש על ידו בתום תקופת עבודתו הראשונה. אין בנספח ב' כל התחייבות מצד הנתבעת לתת לתובע את תנאי הפרישה העודפים כפי שדרש בתביעתו. לכל היותר ישנה בנספח ב' התחייבות לדון בבקשתו למענק פרישה, בתום תקופת עבודתו בנתבעת. 2. הטענה לענין התחייבותו של יו"ר הדירקטוריון דאז, מר בוקשפן. לטענת התובע בסוף שנת 1994 הבטיח לו יו"ר דירקטוריון הנתבעת דאז, מר בוקשפן, כי רשות החברות הממשלתיות אישרה לתת לו פיצויים בשיעור של 150% לכל שנות עבודתו בנתבעת, והוא הסתמך על הבטחה זו. טענה זו אינה מקובלת עלינו. מר בוקשפן ציין בתצהירו, כי לא זכור לו שאמר דברים אלו לתובע, וכי יתכן שאמר לתובע כי יש בכוונת ההנהלה להמליץ לתת לו הטבות פרישה. מכל מקום הוסיף מר בוקשפן, כי ברור לו שסייג את דבריו שהכל מותנה בהחלטת הדריקטוריון ובאישור רשות החברות הממשלתיות , (סעיף 4 לתצהיר מר בוקשפן). עדות זו לא נסתרה והיא מקובלת עלינו. בנוסף ראוי לציין, כי אף אם היה מר בוקשפן נותן הבטחות לתובע לגבי תנאי פרישתו, הרי שאין להן כל נפקות שכן מר בוקשפן לא היה מוסמך להחליט לגבי תנאי פרישתו של התובע ללא אישור רשות החברות הממשלתיות. 3. הטענה לענין ההתחייבות לתנאי פרישה מועדפים מכח אישור רשות החברות הממשלתיות - נספח ד'. (א) נספח ד' אינו מהווה התחייבות חוזית מצד הנתבעת כלפי התובע לטענת התובע, משהתקבל אישורה של רשות החברות הממשלתיות לגבי תנאי פרישתו, כנקוב בנספח ד', היה מחובתה של הנתבעת לפעול על פי אישור זה, בכל הנוגע לתנאי פרישתו מעבודתו בנתבעת. מצאנו שלא לקבל טענה זו. הננו קובעים, כי נספח ד' אינו התחייבות חוזית מצד הנתבעת כלפי התובע. נספח ד' כמו גם כל שאר מכתביה של רשות החברות הממשלתיות לנתבעת, לא מוען אל התובע כי אם אל הנתבעת. רשות החברות הממשלתיות אף לא שלחה העתק ממנו אל התובע. רשות החברות הממשלתיות והנתבעת הם שני גופים שונים ונפרדים, יחסי רשות החברות הממשלתיות עם הנתבעת הינם יחסים במישור המנהלי בעוד יחסי הנתבעת עם התובע הינם יחסי עובד ומעביד הקיימים במישור החוזי. רשות החברות הממשלתיות אינה מעבידתו של התובע ולפיכך כשלעצמה אינה יכולה לחייב את הנתבעת כלפי התובע במישור היחסים החוזיים של יחסי עובד ומעביד ביניהם. דברים אלו עולים אף מפרשת חברת מל"מ, דב"ע מו/ 27-4 חב' מל"מ מערכות בע"מ נ' ההסתדרות הכללית, פד"ע יח 57, עליה הסתמך התובע, שם נקבע, כי אין לראות בחוק החברות הממשלתיות כבא להסדיר את היחס החוזי שבין החברה לעובדיה. יש לראות את הוראות החוק כחוק מתחום המשפט המנהלי שבו אומר המחוקק לחברה הממשלתית כיצד עליה לפעול כלפי עובדיה. לאור האמור לעיל, מקובלת עלינו עמדת הנתבעת לפיה, נספח ד' הוא בגדר אישור מנהלי שנתנה רשות החברות הממשלתיות לנתבעת באשר למסגרת תנאי הפרישה שהיא רשאית להעניק לתובע. (ב) פרשנותו של נספח ד'. לטענת התובע, נספח ד' קובע את זכותו לקבלת 150% פיצויי פיטורין עבור כל תקופת עבודתו, (הראשונה והשניה). לא מצאנו לקבל טענתו זו של התובע. מלשון נספח ד', כפי שצוטט לעיל, (בסעיף 2 ח' לפסק הדין), עולה כי רשות החברות הממשלתיות אינה מפרטת לאיזו תקופה היא מאשרת לתת לתובע את פיצויי הפיטורים בשיעור המוגדל . סעיף 3 לנספח ד' נוקט בלשון לאקונית הניתנת למספר פרשנויות ולאו דווקא כפי שטוען התובע. כאמור לעיל, נספח ד' אינו חוזה כי אם אישור מנהלי שנתנה רשות החברות הממשלתיות לנתבעת. פעולה משפטית חד צדדית כדוגמת אישור מנהלי, אשר כוונתה אינה ברורה דיה, ניתן לפרשה, כמו בחוזה, על ידי התחקות אחר כוונתו של בעל פעולה משפטית זו. על פרשנותה של הפעולה המשפטית החד צדדית, המופיעה באישור מינהלי, עמד נשיא בית - המשפט העליון פרופ' א. ברק בספרו "פרשנות במשפט", כרך רביעי, פרשנות החוזה, נבו הוצאה לאור, (ירושלים, תשס"א- 2001), עמוד 48-49: "במישור הסוביקטיבי השאלה הינה מהו אומד דעתו של בעל הרצון המונח ביסוד הפעולה המשפטית החד צדדית. שלא כמו בחוזה, אין אנו מתעניינים כאן באומד הדעת המשותף של בעל הצהרת הרצון ומי שקולט הצהרה זו. אנו מתעניינים באומד דעתו של בעל הפעולה המשפטית החד צדדית... על הרצון של בעל הפעולה המשפטית לומד הפרשן מכל מקור אמין". שוכנענו, כי ניתן ללמוד על אומד דעתה של רשות החברות הממשלתיות, לגבי נספח ד', מעיון במכתביה הנוספים שנשלחו אל הנתבעת כהמשך לנספח זה. לאחר שנשלח נספח ד' העבירה רשות החברות הממשלתיות אל הנתבעת שני מכתבים נוספים - נספחים ה' ו- ו', בהם הבהירה לנתבעת מהם תנאי הפרישה שהיא רשאית לאשר לתובע. בנספח ה', נכתב בזו הלשון: "למען הסר ספק מובהר בזאת כי הפיצויים בשיעור של 150% אותם רשאי הדירקטוריון לאשר למר בוך כוללים את כל הכספים אשר הופרשו עבור מר בוך במסגרת ההסכם האישי." במכתבה של רשות החברות הממשלתיות- נספח ו', נכתב שוב כדלהלן: "להלן תנאי הפרישה המאושרים על ידנו למר ברוך בוך:... פיצויים בשיעור של 150% (הכוללים את כל הכספים אשר הופרשו עבור מר בוך במסגרת ההסכם האישי.)" ההבחנה בין שתי תקופות העבודה של התובע עולה בבירור מלשונם של נספחים ה' ו- ו'. בנספחים אלו, מבהירה רשות החברות הממשלתיות, כי הפיצויים בשיעור המוגדל הם עבור תקופת עבודתו של התובע בנתבעת על פי ההסכם האישי בלבד, דהיינו התייחסות לתקופת עבודתו השניה בלבד. רשות החברות הממשלתיות חוזרת ומבהירה את אישורה כאמור, לגבי תנאי הפרישה לתובע, אף במכתב מיום 25/4/95, נספח ז', בו ציינה מפורשות ו"למען הסר ספק" כי הפיצויים מיועדים רק עבור התקופה שמיום יציאתו של התובע לגמלאות, דהיינו לתקופת עבודתו השניה. מכל האמור עולה, כי נספח ד' מתייחס רק לתקופת עבודתו השניה של התובע. שוכנענו, כי רשות החברות הממשלתיות אישרה לנתבעת להעניק לתובע תנאי פרישה משופרים של פיצויי פיטורים בשיעור של 150%, רק עבור תקופת עבודתו השניה בנתבעת על פי חוזה הבכירים בלבד, כאשר פיצויים אלו כוללים את הכספים שהפרישה הנתבעת לקופת הגמל עבור התובע בתקופת עבודתו זו. לאור כל האמור לעיל, שוכנענו, כי לא ניתנה לתובע כל התחייבות מצד הנתבעת לענין תנאי פרישה עודפים, כנטען על ידו. כן שוכנענו, כי נספח ד' אינו קובע התחייבות זו. 4. הצורך באישור רשות החברות היה ידוע לתובע כל העת. ניכר, כי הנתבעת העמידה את התנאי בדבר קבלת אישורה של רשות החברות הממשלתיות ברקע כל הדיונים שערכה עם התובע לגבי תנאי פרישתו מעבודתו אצלה: במכתבו של המנכ"ל אל התובע מיום 3/7/94, (נספח נ/5 לתצהיר מר נעמן), לגבי תנאי פרישתו מהנתבעת, נכתב כדלהן: "... תנאי פרישתך ילובנו ביננו ויובאו לאישור כל המוסדות שצריכים לאשרם כגון ועדת המנגנון (בשם מועצת המנהלים) ורשות החברות הממשלתיות (ההדגשה שלי א.ל.) ." כבר במכתב זה הובהר לתובע הצורך בקבלת אישורה של רשות החברות הממשלתיות. על דברים אלו חזרה הנתבעת אף בישיבת ועדת המנגנון מיום 14/7/94, (נספח נ/7 לתצהיר מר נעמן),שם הביא המנכ"ל לידיעת הועדה את מכתבו של התובע מיום 1/7/94, (נספח ג' לתצהיר התובע), לגבי דרישותיו לתנאי פרישתו מהנתבעת וציין בזו הלשון: "המנכ"ל יידע את ועדת המנגנון כי בכפוף להסכמתה, בדעתו לעשות כל מאמץ על מנת לאפשר למר בוך את קבלת מירב הבקשות, (ההדגשה שלי א.ל.), ככל שהן בתחום סמכותו. ולצורך זאת אף להשיג זכויות נוספות באמצעות אישור רשות החברות הממשלתיות, (ההדגשה שלי א.ל.)". ראוי לציין, כי בישיבה זו הנתבעת לא התחייבה לתת דבר לתובע אלא רק הצהירה על כוונותיה לסייע לו לקבל את תנאי הפרישה בהם הוא חפץ תוך התניה מפורשת וברורה כי הכל יעשה במסגרת סמכויותיה ובכפוף לאישור רשות החברות הממשלתיות. שוכנענו, כי הצורך באישור רשות החברות הממשלתיות היה ידוע היטב לתובע. במהלך חודש אוקטובר 1994, בטרם נשלח נספח ד' אל הנתבעת, נפגש התובע עצמו עם הגב' קרמר מרשות החברות הממשלתיות, לצורך דיון בתנאי פרישתו והתובע אף העביר לגב' קרמר, לאחר פגישתו עימה את המכתב מוצג ת/2 בנדון, (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 5-3). על כך העיד התובע: "ש. כלומר ב- 10/94, ידעת שצריך אישור של גב' קרמר? ת. נכון."(עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 15-16). יתרה מכך, התובע אף היה ער לפגישתו של יו"ר הדירקטוריון דאז, מר בוקשפן עם מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות ביום 13/12/94, בענין תנאי פרישתו ואף העביר למר בוקשפן בנדון תיק מסמכים, (עמוד 52 לפרוטוקול, שורות 12-24, וכן מוצג ת/3). ראוי לציין, כי מעורבותו זו של התובע בפנייתו של מר בוקשפן אל רשות החברות הממשלתיות ביום 13/12/94, לאחר שנשלח נספח ד', אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה נספח ד' נכתב באופן מפורש ובלתי מסוייג, (סעיף 6 לפרק ה' לסיכומי התובע), ומעורבות זו, אף סותרת את טענותיו, לפיהן פניותיה של הנתבעת אל רשות החברות הממשלתיות נעשו בהחבא וללא מעורבותו, (פרק יד' לסיכומי התובע). לאור כל האמור לעיל שוכנענו, כי התובע ידע והיה ער במהלך כל הדיונים שהתנהלו בין הצדדים לגבי תנאי פרישתו, כי תנאי הפרישה כפופים לאישור רשות החברות הממשלתיות. כמו כן שוכנענו, כי פניותיה של הנתבעת אל רשות החברות הממשלתיות היו כדי למלא את חובותיה על פי דין ולא כטענת התובע, על מנת לגרוע מתנאי פרישתו. 5. ישיבת ועדת המנגנון של הנתבעת מיום 6/4/95. לא מצאנו לקבל את טענת התובע, לפיה, לאחר שועדת המנגנון אישרה לו בישיבתה מיום 6/4/94 תנאי פרישה עודפים לכל תקופת עבודתו בנתבעת ולאחר שהחלטתה זו אושרה אף על ידי הדירקטוריון, תמה מלאכתה של הנתבעת והיה עליה לפעול בהתאם להחלטתה זו . החלטות ועדת המנגנון אינן סופיות כי אם בגדר המלצה בלבד הכפופה לאישור רשות החברות הממשלתיות, כך עולה מסעיף 4 לפרוטוקול ישיבה זו הקובע כדלקמן: "החלטות ועדת המנגנון דלעיל משמשות כהמלצות בלבד, (ההדגשה שלי א.ל.), טעונות אישור מועצת המנהלים וכפופות לאישור רשות החברות הממשלתיות, (ההדגשה שלי א.ל.)" מסעיף זה עולה באופן ברור, כי החלטת ועדת המנגנון חייבת לקבל את אישורה של רשות החברות הממשלתיות. משלא ניתן אישורה של רשות החברות הממשלתיות לתנאי הפרישה שהחליטה ועדת המנגנון כאמור, אין להחלטתה זו כל תוקף מחייב והיא בגדר המלצה בלבד. כך אף לגבי החלטת הדירקטוריון לאשר החלטת ועדת מנגנון זו. לא מצאנו גם לקבל את טענת התובע, לפיה, סעיף 4 לפרוטוקול ועדת המנגנון מיום 6.4.94 אינו רלבנטי לגביו אלא לגבי שני פורשים אחרים מהנתבעת, אשר באותה ישיבה דנה הועדה בתנאי פרישתם ואשר להבדיל ממנו, עיניינם לא הובא לאישור בפני רשות החברות הממשלתיות. בהקשר זה מצאנו לקבל את טענת הנתבעת לפיה, סעיף 4 לפרוטוקול ועדת המנגנון מיום 6/4/94, אינו מסוייג, אלא הוא מנוסח באופן שברור ממנו, כי הוא חל על כלל החלטותיה של ועדת המנגנון באותה ישיבה, לרבות על ההחלטה לענין תנאי פרישת התובע. 6. אשר לטענותיו החלופיות של התובע, מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי אין להחיל בענייננו את הלכת זגורי, מאחר והלכה זו אינה מתאימה ורלבנטית לעובדות המקרה דנן. במקרה שנדון בבג"צ זגורי, היה הסכם פרישה בכתב בין העובד והמעביד שנחתם על ידי המנכ"ל ואילו בענייננו לא הוכחה כל התחייבות של הנתבעת לתובע לגבי תנאי הפרישה העודפים. לא מצאנו לקבל גם את טענות התובע, לגבי חוסר תום ליבה של הנתבעת, לרבות לענין הסתרת ראיות על ידה. שוכנענו, כי הנתבעת ניסתה לבוא לקראת התובע לענין תנאי פרישתו, ככל יכולתה, תוך שהיה ברור, כי יש צורך לקבל את אישור רשות החברות הממשלתיות לכך. בהעדר אישור רשות החברות הממשלתיות, לא יכלה הנתבעת לקבל את דרישותיו של התובע לגבי תנאי פרישה עודפים, כמבוקש על ידו. 7. סוף דבר. לאור כל האמור לעיל, שוכנענו, כי הנתבעת לא נתנה לתובע כל התחייבות לענין תנאי פרישה עודפים, כנטען על ידו. התובע לא הוכיח קבלת התחייבות שכזו, לא בכתב, לא בעל-פה ואף לא הוכיח את טענתו לענין נוהג בנתבעת בהקשר זה. כן שוכנענו, כי לענין תנאי פרישתו של התובע, פעלה הנתבעת כדין ובתום לב. אשר על כן, התביעה נדחית, וכן נדחות כל טענותיו החלופיות של התובע. התובע ישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורך דינה בסך כולל של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים