האם מותר לבנק להציע לקנות ניירות ערך ?

פסק דין 1. מהו המצב כאשר הבנק מציע ללקוח לרכוש ניירות ערך שלבנק יש עניין בהם? האם ניתן להציע הצעה כזו בלא להכריז על האינטרס הנוגד? האם ניתן להכשיר עסקה בה הבנק מעמיד אשראי בסכומי כסף גבוהים, למעשה ללא בטחונות, לצורך השקעה בניירות ערך שיש לו עניין בהם? כיצד יש לפרש את נכונות הבנק לראות השקעה באותם ניירות ערך כבטוחה מספקת לעצם ההלוואה? לאחר מעשה, יעלה הבנק את הטענה כי הלקוח פעל על פי שיקול דעתו העצמאי. הוא לא נכפה. תפקידו של הבנק התמצה בהעמדת אשראי. אלא שטיעון זה הנשמע מפי הבנק משול לניווט מסוכן בין סלעי חובות האמון המוטלות על הבנק והמחייבות אותו להזהיר את הלקוח לבין שוניות המציאות הכלכלית של רדיפת הרווח. טעון זה אינו יכול לשכנע. גם שפעת כוחותיהם של הבנקים והמידע העומד לרשותם, כמו השליטה בטכניקת השיווק והמיומנות בשוק ההון, אינן יכולות לאפשר לבנק כלוליין בקרקס, ההולך על חבל דק, ומציג מעשי פלאים המנוגדים לטבע, להפוך פעולת שיווק שיטתית לעצה הנתנת ללקוח, במהלך העסקים הרגיל. הכלל הוא שהבנק אינו יכול להציע ללקוחותיו לבצע פעולות שיש לו עניין בהן, אלא אם כן נאמר במפורש ללקוח כי הבנק הוא בעל עניין, והוא פועל לטובת עצמו ולא לטובת הלקוח. מתכונת אחרת, שאין בה אזהרה מפורשת ומתלווים אליה אמצעי שיווק או פיתוי, היא פסולה. היא מטילה על הבנק את האחריות לכשלון ההשקעה. זוהי לדעתי המסקנה העולה מפרשה זו. כדי לעמוד על הדברים תתואר תחילה השתלשלות העובדות. ספור המעשה 2. התובע הוא תאגיד בנקאי ("הבנק"). הנתבעים ניהלו חשבון בסניף רחובות של הבנק. החשבון התנהל על פי הסכמים שונים שהשתכללו בין הצדדים, וביניהם הסכם לניהול חשבון, מיום 20.11.89 והסכם תנאי אשראי כלליים מיום 29.10.89 (ראו ת/ א-ד). בחשבון נוצרה יתרת חוב. הנתבעים לא פרעו את חובם ומכאן תביעת הבנק, שהוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעים, דוד ואלה וינטרוב, הגישו בקשת רשות להתגונן, שנתמכה בתצהירו של דוד וינטרוב ("הנתבע"). בבקשת הרשות טען הנתבע, בין היתר, כי יש לפטור אותו מיתרת החוב לבנק. לדבריו, עיקרו של החוב נובע מאשראי שהועמד לו ע"י הבנק לצורך רכישת ניירות ערך בקרנות נאמנות "פסגות על" ו"פסגות מאה" ("פסגות" או "הקרנות"). הרכישה נעשתה על פי עצתו של הבנק. היתה זו עצה נגועה ומוטה (ס' 14 לתצהיר). הבנק היה מצוי בניגוד עניינים בעת מתן ההצעה בהיותו קשור לקרנות אלה. לאחר זמן התגלו גם אי סדרים חמורים בניהול קרנות הנאמנות, אי סדרים אשר היו נמנעים אילו נקט הבנק בצעדי הפיקוח המתחייבים (ס' 21 לתצהיר). לדעת הנתבע, התמוטטות שערי ניירות הערך של קרנות הנאמנות היתה תוצאת אי הסדרים, ומכאן שהפסדיו נגרמו בשל מחדלי הבנק. 3. ביום 21.5.97 ניתנה לנתבע רשות להתגונן. הנתבע הודיע כי תוגש על ידו חוות דעת לצורך אישוש ההפסדים הנטענים על ידיו. נקבע כי "מעבר להשלמה זו ישמשו התצהירים שהוגשו עדויות ראשיות מטעם הנתבעים". הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם, אך במהלך הדיונים התייתר הצורך בבחינתה. בישיבת יום 30.6.98 הוסכם כי "אם בית המשפט יקבל את טענות ההגנה או חלק מהן, בית המשפט יהיה רשאי למנות מומחה במסגרת פסק הדין, כדי ליישם את המשמעויות המספריות של פסק הדין". עדות המומחה מטעם בית המשפט תיחשב לעדות יחידה (פרוטוקול, ע' 20). הנתבע גם ביקש לזמן את המפקח על הבנקים. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 15.12.97. מנוסח הבקשה עלה כי עדות המפקח נועדה לבסס תיזות כוללניות מהסוג של ניהול "מסע שיווק אגרסיבי של קרנות הנאמנות מקבוצת פסגות" בסניפיו של התובע, להבדיל ממסירת עובדות המתייחסות לפרשה מסוימת זו כמו למשל, האם הנתבעים נחשפו למסע שיווק כזה. קבעתי כי במהלך הדיון ניתן יהיה להתייחס פעם נוספת לשאלה זו, אם יהיה בכך צורך. לאחר שמיעת הראיות, התחוור שעדות זו לא היתה נחוצה. 4. על מנת לעמוד על טענות הנתבע יש לגלגל את המראות לאחור, לשסות את השכל הישר בגרסאות השונות של הצדדים ולבחון אם "בחשבון אחרון" ניתן לייחס לבנק פעולות המשליכות על חבותו של הנתבע. פעולות הרכישה של ניירות ערך של קרנות פסגות עומדת במרכז הבחינה, בהיותן חוד החנית לטענות הנתבע. פעולות כאלה נעשו בשתי הזדמנויות. רכישה אחת התבצעה בפברואר 1993, אחרת - בדצמבר 1993. עתה יתוארו פעולות אלה ותבחן השלכת כל אחת מהן על חיובי הנתבעים. הרכישה בפברואר 1993 5. ביום 7.2.93 הוקצתה לנתבעים הלוואה בגובה של 150,000 ש"ח. סכום של 50,000 ש"ח הועבר על ידי הנתבעים לחשבון אחר בבנק הפועלים. סכום זה שימש את הנתבעים לצורך השקעה בניירות ערך, באמצעות חברת סהר ניירות ערך (ס' 10 לתצהיר הנתבע). יתרת הסכום, בערך של 99,737.43 ש"ח, הושקעה על ידי הנתבעים ברכישת ניירות ערך, בעיקרו של דבר, של קבוצת פסגות. 6. הנתבעים טוענים כי הם ביקשו הלוואה בגובה של 50,000 ש"ח בלבד. בתגובה, הם הונחו "לבקש במקביל אשראי נוסף בסך 100,000 ש"ח שינוצל במסגרת החשבון, ויושקע על פי הנחיות יועץ ההשקעות בבנק, מר משה ברוד" (תצהיר הנתבע, ס' 11). פעולה זו של הבנק נעשתה על מנת לקדם את ענייניו של הבנק בניירות הערך של פסגות. היא היתה תוצר האינטרס שיש לבנק בניירות ערך אלה, והיא לא כוונה על ידי "טובת" הלקוחות, הנתבעים. 7. עמדות שני הצדדים בעניין זה לא היו נקיות מספקות. לכאורה, מול עדותו הברורה של הנתבע, הציג הבנק עמדה עמומה. הבנק בחר שלא העיד את עובדי הבנק אשר ניהלו את המשא ומתן עם הנתבע. וכך אומר בעדותו יאיר שמשי, מנהל סניף התובע באותה עת (פרוטוקול ע' 7, ש' 8): ש. הנתבע טוען שכשהוא ביקש ללוות 50,000 ש"ח, הדבר הותנה על ידי הבנק בכך שהוא ייקח הלוואה נוספת של 100,000 ש"ח שהיא תישאר בבנק ותושקע בניירות על פי בחירת הבנק? ת. לי זה לא ידוע. ש. ידוע לך שבמקביל לקבלת 150,000 ש"ח, סכום של 100,000 ש"ח נשארו בסניף והושקעו בפסגות? ת. זה נכון. ש. האם זה היה הרעיון של הנתבע לפצל את השימוש בהלוואה בצורה כזו? ת. אני לא יודע, מי שישב איתו זה הסגן שלי. שמו סולרו. ש. למה הוא לא הגיש תצהיר? ת. אני לא יודע למה. ואולם, גם בעדות הנתבע נתגלו פרצות. הנתבע טען כי היה זה עובד הבנק, משה ברוד, מי שהיה מנהל מחלקת עו"ש והשקעות בסניף, אשר הנחה אותו לפעול בדרך שפעל. מתברר כי משה ברוד לא עבד בסניף הבנק בפברואר 1993. וכך עולים הדברים מעדותו של הנתבע (פרוטוקול ע' 23, ש' 9): ש. ס' 11 לתצהירך - מר ברוד לא עבד בסניף באותה תקופה כלומר פברואר 1993. הוא החל לעבוד שם ביולי 1993? ת. למיטב זכרוני האדם שהייתי איתו לאורך הכי הרבה זמן בקשר לגבי המניות היה ברוד. ש. אני אומר לך שבפברואר לא היתה הנחיה של הבנק. ת. יכול להיות. לא זוכר עם מי דיברתי באותו יום. "יכול להיות" אומר הנתבע. "יכול להיות ששירות לא הותנה בשירות". אפשרות זו מתחזקת נוכח העובדה שבמכתב התלונה של הנתבע אל בנק ישראל מיום 29.5.95, לא נזכרה כלל הטענה בדבר התניית שירות בשירות בחודש פברואר 1993. בעת שהנתבע מסר עדות, בגדרה של המרצה 137518/96, העיר הנתבע כי בעת כתיבת המכתב לבנק ישראל "נשמט מזיכרוני הליך שאירע ב93-', מקרה בודד שנשמט מזיכרוני" (ת1/, ע' 9, ש' 24). בנסיבות אלה, נראית עמדתו של הנתבע מסופקת. ואולם, הנתבע עמד כעיקרון על עמדתו כי בעת נטילת האשראי, התנה הבנק שירות בשירות (ראו פרוטוקול ע' 23, ש' 2). הבנק העדיף שלא למסור עדות נוגדת של סולרו, מי שניהל את המגעים עם הנתבע. בנסיבות העניין, ניתן היה להעדיף את עדותו של הנתבע. 8. בפועל, אין צורך להכריע בשאלה זו. השתלשלות העניינים היתה כזו שהפגם אשר רבץ לפתח הבנק בעת נטילת האשראי, תוקן בלא שנגרמו לנתבעים נזקים. ביום 11.7.93 ביקשו הנתבעים למכור את ניירות הערך של פסגות. הם נתנו הוראה לבנק לבצע מכר של ניירות ערך אלה, ובמקומם הם רכשו, לפי שיקול דעתם, ניירות ערך של אדאקום בסך של 145,025.63 ש"ח. סמוך לאותו מועד התקבל אצל הנתבע מידע "מחבר רופא שאמר לי שחברת אדאקום עשויה לזכות בזכיין של הטלפון הסלולרי" (פרוטוקול ע' 23, ש' 7). על כן פנה הנתבע לבנק וביקש לממש את ההשקעה בניירות הערך של פסגות, ולרכוש במקומם ניירות ערך של אדאקום. בעת שביקשו הנתבעים למכור את ניירות הערך של פסגות ולרכוש במקומם ניירות ערך אחרים, לא הערים הבנק קשיים על דרך פעולתם. אומר הנתבע (פרוטוקול ע' 22, ש' 26): ש. נכון שבין פברואר ליוני, יולי 1993 רכשת מניות של אדאקום בכל הסכום? ת. ב- 11.7.93 קניתי מניות אדאקום. שווי המניות של אדאקום היו כ- 147,000 ש"ח. הסכום הזה כולל את כל הסכום של 150,000 ש"ח שקיבלתי כאשראי. ש. אדאקום לא קשור לבנק? ת. לא… ש. הבנק הנחה אותך להשקיע באדאקום? ת. לא. ש. אז הבנק ויתר על הדרישה שלו להשקיע בפסגות? ת. עובדתית, כן. אנו רואים שבמהלך חודש יוני, מכר הנתבע את השקעותיו בניירות הערך של פסגות, ורכש לפי שיקול דעתו שלו, ועל פי מידע שהגיע לידיו, ניירות ערך של אדאקום. באותו מועד, בעת רכישת ניירות הערך של אדאקום, לא צנחו ניירות הערך של פסגות באופן שהסב הפסדים לנתבעים. לכל היותר חלה ירידה זניחה של שערי ניירות הערך בגובה של 3,000 ש"ח (פרוטוקול ע' 25, ש' 15). בסופו של דבר, אין הנתבע מייחס את הפסדיו, ביחס להשקעה זו לעצתו של הבנק. הוא אומר (פרוטוקול ע' 24, ש' 19): בין פברואר 1993 לנובמבר 1993, ההפסד העיקרי זה אדאקום. אני לא טוען בכלל להפסדים שהם תוצאת הפעולה של הבנק. השלכת הרכישה בפברואר 93' על חיובי הנתבע 9. למעשה, הנתבע אינו יכול לייחס את פעולותיו בפברואר 1993 לעצת הבנק. לשיטתו, "בפברואר 1993 ניסיתי את מזלי עם 50,000 ש"ח, זה היה בתחום היכולת שלי". תיאור זה של הדברים קולע לדרך פעולתו של הנתבע. באותה עת ביצע הנתבע שורה של השקעות בשוק ההון, אשר התבטאו ברכישה ומכירה של כ- 40 סוגים שונים של ניירות ערך, כאשר "היקף הפעילות בניירות ערך המשתייכים לקבוצת פסגות, הינו זניח ביחס להיקפן הכללי של הפעולות שביצעו הנתבעים בשוק ההון" (תצהיר יאיר פינצ'י, ס' 19; נספח י"ח). גם אם הותנתה הקצאת האשראי בהשקעה בניירות ערך של פסגות, הוסרה ההתנאה בתוך זמן קצר, בלא שנגרם לנתבעים נזק של ממש. התוצאה היא שאין יסוד להטלת אחריות על הבנק בכל הנוגע להשקעות הנתבע בפברואר 1993. הרכישה מפברואר 1993 הוסרה מעל הפרק. עתה ניתן לעבור להשקעה המאוחרת יותר, שעוררה את השאלות בהן נפתח פסק דין זה. הרכישה בדצמבר 1993 10. בשלהי חודש דצמבר 1993 ביצע הנתבע רכישה נוספת של ניירות ערך. הרכישה בוצעה ביום 26.12.93 (הנתבע, תצהיר משלים, ס' 5). ניירות הערך שנרכשו היו ניירות ערך של פסגות. לצורך רכישת ניירות הערך העמיד הבנק לרשות הנתבע אשראי בגובה של 500,000 ש"ח. האשראי הועמד לרשות הנתבע ביום 30.12.93 (תצהיר יאיר פינצ'י, ס' 30). 11. כיצד התבצעה השקעה זו? באחד מימי חודש דצמבר 1993, פנה משה ברוד, מי שהיה מנהל מחלקת עו"ש והשקעות בסניף אל הנתבע. הוא הציע לנתבע לרכוש ניירות ערך של פסגות בשווי של 50,000 ש"ח. לצורך זה הוא היה נכון להציע לנתבע אשראי, אשר יאפשר את אותה רכישה. 12. פניה זו של משה ברוד אל הנתבע היתה במסגרת מבצע כולל של הבנק. הבנק בוחר לכנות פניות מסוג זה בשם "ייעוץ" או "עצה". לדברי יאיר פינצ'י, מי ששימש כמנהל הסניף, "העמדת הלוואות והקצאת האשראים לחשבון נעשו לאחר שיקול דעת ותוך התייחסות לביטחונות שהעמידו הנתבעים באותה עת" (תצהיר, ס' 31). ואולם, קריעת המסווה הלשוני מעל הפעולות מלמדת כי באותה עת הפעיל הבנק מבצע, שתכליתו היתה לשווק ניירות ערך מסוג פסגות, כדרך שמשווקים מוצר לקהל יעד מסויים. כך, למשל, אומר יאיר פינצ'י בעת חקירתו הנגדית (פרוטוקול ע' 10, ש' 8): ש. סליחה על דרך ההתבטאות - מה עסק של הסבתא של הבנק לצורך להגיד ללקוחות במה להשקיע, אם אדם לא נכנס לבנק ומבקש אותו להציע לו הצעות? ת. באופן כללי הבנק כן מציע דברים במטרה להרחיב עסקים. ש. מי קובע מה יציעו בסניף שלכם בתחום ההשקעות? ת. באותה תקופה היתה אווירה של שיווק קרנות. ש. מה זה היתה אווירה של שיווק קרנות? ת. הבנק אפשר להעמיד אשראי לרכישת קרנות. ש. בתנאים אחרים מאשראי רגיל? ת. בתנאים עדיפים. "היתה אווירה של שיווק קרנות", המטרה היתה "להרחיב עסקים", אומר מנהל הסניף. הבנק פועל כמשווק ניירות ערך. השיווק נעשה לפי צרכיו של הבנק. המטרה היא להרחיב את עסקי הבנק. על כן, המבצע מתייחס לניירות הערך של הבנק. אומר משה ברוד (פרוטוקול ע' 18, ש' 6): ש. … תסכים איתי שבסוף שנת 93' היה מבצע לדחוף קרנות פסגות? ת. הפסגות יצאו בשתי קרנות ובנק איגוד, מכיוון שיש לו אחוזים מסוימים בפסגות, גם הוא נרתם למשימה למכור קצת קרנות. "מכיוון שיש לו אחוזים מסויימים" נחלץ הבנק לפעולה. כיצד נרתמים למשימה זו? כדרכו של כל משווק מאתרים תחילה את קהל היעד. לאחר מכן מפעילים עליו אמצעי שכנוע שיעודדו אותו לרכוש את המוצר. אומר משה ברוד (פרוטוקול ע' 8, ש' 10): ת. פנינו לחלק מהלקוחות שעסקו בהשקעות בבורסה, הבינו את מהות ההשקעה בבורסה ולהם הצענו לרכוש פסגות. באותה תקופה הבורסה היתה במיטבה. הצענו גם את קרנות פסגות. בדרך כלל פנינו ללקוח ואמרנו לו שכדאי להחזיק בתיק מניות פסגות. בדרך כלל הלקוח קנה מניות על פי הצעה שקיבל. 13. לכאורה, ההצעה לרכוש את ניירות הערך מהווה חלק מעצה כללית. "הצענו גם את קרנות פסגות". ואולם בפועל, השיווק התייחס אך ורק לניירות הערך שלבנק היה עניין בהם. "[הבנק] נרתם למשימה זו" רק בקשר לניירות הערך אלה. אומר משה ברוד (פרוטוקול ע' 18, ש' 17): ש. הצעת איזה נייר חוץ מפסגות? ת. אני לא זוכר, יכול להיות שלא. התכלית אשר עמדה מאחורי "המשימה" הונעה בעיקר על ידי האינטרס של הבנק. לצורך זה, היה הבנק מוכן להעמיד אשראי בתנאים מועדפים. אומר משה ברוד (פרוטוקול ע' 19, ש' 3): ש. הכסף ניתן באשראי מיוחד, לא באשראי בתנאים רגילים? ת. כן. 14. יוער, כי הבנק היה נכון לראות בניירות הערך מקבוצת פסגות ביטחון בשיעור גבוה בכל הנוגע להקצאת האשראי. הבנק נאות להעמיד אשראי, כנגד ניירות הערך שנרכשו, כאשר ניירות הערך נחשבים כבטוחה בעלת מקדם גבוה. אומר יאיר פינצ'י, מנהל הסניף (פרוטוקול ע' 11, ש' 2): ש. מה היה שיעור הקרנות שניתן כביטחון באותה תקופה? ת. זה בערך בסדר גודל של 70% או 80%, אני מקווה שאני לא טועה. מנהל הסניף טען תחילה כי הבנק הקפיד על נושא הביטחונות, גם בעת העמדת אשראי לצורך רכישת ניירות ערך של פסגות. לדבריו, "נושא הביטחונות תמיד נדרש. ההקלה היתה בריבית" (פרוטוקול ע' 10, ש' 20). בקשר לכך, ניסה מנהל הסניף להצביע על איזון שהתקיים בין הביטחונות לבין האשראי שהוענק. ואולם, לאחר חקירה הסכים מנהל הסניף כי על בסיס נתוני השכר של הנתבע ובטוחות אחרות שהיו לו, לא היה הבנק נכון להעמיד לרשות הנתבע אשראי, אלמלא האשראי הועמד לצורך רכישת ניירות ערך של פסגות (פרוטוקול ע' 12, ש' 10). בסופו של דבר, מקבל גם מנהל הסניף את התיזה כי האשראי הוענק כנגד עצם הרכישה של הקרנות. הוא אומר (פרוטוקול ע' 12, ש' 13): גם ה 500,000- שבהם נרכשות הקרנות, הם ביטחון. לוקחים את ה500,000- במקדם של 80%, והיתה יתרה של 80,000 ש"ח. אני מדבר על עיקרון. הביטחון העיקרי בחשבון היה הקרנות. 15. טול מקרה זה, ותקבל את מאפייני הפעולה של הבנק כמשווק. הבנק מציע ללקוח ביוזמתו לרכוש ניירות ערך. הוא מוכן להקצות לצורך זה אשראי בריבית נמוכה. האשראי ניתן בתנאים מועדפים. ניירות הערך עצמם משמשים ביטחון להלוואה. אגב פעולה זו משדר הבנק סיגנלים ברורים של אמון בהשקעה. ההשקעה נחשבת כבטוחה וכבעלת מקדם ביטחון גבוה. הבנק מוכן לראות בה ביטחון עיקרי. 16. והעיקר, הבנק פועל בעניין זה על בסיס האינטרס העצמאי שלו. הבנק נרתם למשימה. הוא מנסה להרחיב את עסקיו. גם אם מנסה הבנק לעטוף את ההצעה באינטרס של הלקוח, הפעולה נעשית "מכיוון שיש לו אחוזים מסויימים בפסגות". הטענה לפיה נשקל גם האינטרס של הלקוח, הגם שנשמעה מפי עובדי הבנק, צבועה בצבעים עזים של העמדת פנים. אומר משה ברוד (פרוטוקול ע' 18, ש' 23): ש. פסגות הצעת לו? ת. כן. ש. לא הצעת רק לו, אלא ניסית לעודד את הקרנות האלה כי לבנק יש חלק בגוף הזה של פסגות ניירות ערך? ת. לא רק בזה, אלא לקחנו בחשבון שהלקוחות ירוויחו. הבנק אמנם לא היה בדעה שהלקוחות עלולים להפסיד, ואולם, לא שאלת הרווח או ההפסד של הלקוחות עמדה בראש מעייניו. הבנק שיווק ניירות ערך שהיה לו עניין בהם, ואגב כך שידר מסר כי הלקוחות ירוויחו. 17. פעולת ההשקעה החלה, אם כן, לפי יוזמה של הבנק. ואולם, הנתבע לא קיבל את הצעת הבנק כמות שהיא. הבנק הציע לנתבע לבצע השקעה של 50,000 ש"ח בלבד. הלקוח היה זה שביקש להגדיל את שיעור ההשקעה ולהעמידה על 500,000 ש"ח. משה ברוד מסביר כי פעולה זו של הנתבע נעשתה לאחר התייעצות עם יועץ ניירות ערך בחברת סהר ניירות ערך, שלא היה קשור לבנק. אומר משה ברוד (תצהיר, ס' 9): במהלך חודש דצמבר 93', פניתי לנתבע 2 והצעתי לו לרכוש קרנות נאמנות בסך 50,000 ש"ח. הנתבע 2 ביקש שהות להתייעץ עם יועצו ולאחר שחזר אלי ביקש לרכוש קרנות בשווי של 500,000 ש"ח, מכיוון שלדעת היועץ אין טעם ברכישה קטנה של 50,000 ש"ח, ורק ברכישה בסכום גדול יוכל לראות רווחים גדולים, אשר אולי יוכלו להחזיר לו את ההפסדים במניות "אדאקום", שרכש מספר חודשים קודם לכן. לדברים אלה מצויה תמיכה גם בעדות מנהל הסניף. אומר יאיר פינצ'י (פרוטוקול ע' 9, ש' 27): אני כעת מדבר על דברים מידיעתי האישית: אחרי שהציעו לו 50,000 ש"ח לקרנות, הוא אמר שהוא רוצה להתייעץ עם היועץ שלו. זה נאמר גם לי. ש. מה היו המילים שלו? ת. הוא אמר - תן לי לחשוב על זה, על ה 50,000, אני אתייעץ ואני אחזור אליך. 18. הנתבע ניסה לטעון תחילה כי הרכישה כולה בוצעה ביוזמת הבנק. בתצהיר שניתן על ידו הוא מציין כי "לקראת סוף דצמבר 1993 פנה אלי מר משה ברוד, והמליץ כי אשקיע סכומים גבוהים… מר ברוד ביקש לבדוק עניין אישור העמדת האשראי הנוסף עם הממונים עליו. לפיכך חתמתי על בקשה להעמיד לזכות החשבון אשראי נוסף בגובה 500,000 ש"ח". הנתבע אינו מזכיר, ולו במילה, התייעצות עם יועץ בלתי תלוי בבנק. ואולם, במהלך עדותו מאשר הנתבע כי ייעוץ כזה אכן התבצע. הוא אומר כי סכום ההשקעה נקבע לאחר ייעוץ זה. וכך התנהלה חקירתו בנושא זה (פרוטוקול ע' 24, ש' 2): ש. למה לקחת את ההלוואה הזאת? ת. כדי לעשות קופה. הבנק פנה אלי והציע לי הצעה יוצאת מגדר הרגיל, תיאר את היתרונות של פסגות, הציע לי תנאי אשראי טובים מאוד והבטיח שאין בעיה לחדש את האשראי מדי חצי שנה ושקרנות לוקחים לזמן ארוך, כיוון שהסיכוי להרוויח בקרנות הוא בין 8 ל10%-. תוך כדי האינטראקציה שלי עם היועץ ועם מר ברוד, הגענו לסכום של 500,000 ש"ח שיכסה גם את האובר וגם יהיה ההשקעה בקרנות שהוצעו… הנתבע מבקש "לעשות קופה". לשם כך הוא מתייעץ עם יועץ עצמאי. למעשה, חלקו של היועץ המקצועי בפעולת הרכישה, כפי שהוא נשמע בפי הנתבע, איננו מלא. היועץ המקצועי היה פעיל בחשבון ניירות הערך של הנתבע, לכל אורך הדרך. ליועץ זה, אבי אהל, הוקנה ייפוי כוח לפעול בשם הנתבעים, וזאת ביום 10.1.94 (תצהיר יאיר פינצ'י, ס' 23). עוד קודם לכן פעל הנתבע לפי הנחיותיו (תצהיר משה ברוד, ס' 5). הנתבע עצמו מאשר כי הוא לא פעל, אלא על פי עצתו של אבי אהל. אומר הנתבע (פרוטוקול ע' 26, ש' 2): ש. לגבי מר אבי אהל - הוא שימש כיועץ לניירות ערך? ת. כן, בסהר, למיטב ידיעתי לא היה לו קשר לבנק איגוד. רק הקשר שאני יצרתי לו. ש. הפעילות שלך בשוק ההון נעשתה רק באמצעותו? ת. לא. רק בעזרתו, אך תמיד ביוזמתו של ברוד שהיה מתקשר, מספר על ההנפקה, הייתי מתקשר לאבי אהל והוא היה מייעץ לי. לא פעלתי בלי ייעוצו. הנתבע מאשר כי לא פעל אלא על פי ייעוצו של אותו אבי אהל. ואולם, אפילו תיאור זה יש בו משום הצנעת חלקו של היועץ בפעולותיו של הנתבע. הנתבע מתאר את היועץ כיועץ בדיעבד. היזמה להשקעות היתה של משה ברוד. עיון בתיק ניירות הערך של הנתבע מעלה כי לדברים אלה אין בסיס. הנתבע לא רכש רק ניירות ערך בהנפקות, אלא השתתף באופן פעיל במסחר בניירות הערך, גם בגדרו של השוק המשני בבורסה, ופעולותיו אלה נעשו ללא קשר עם עובדי הבנק (עדות יאיר פינצ'י, פרוטוקול ע' 9, ש' 4 ואילך). 19. סכומה של נקודה זו: הצעת הרכישה מקורה ביוזמה של הבנק. היתה זו פעולת שיווק ממשית, המונעת מצרכיו של הבנק. לא היתה כאן עצה שהתבקשה, אף לא עצה שהיה בה צורך ללקוח. הבנק יצר "אווירה של שיווק קרנות", במטרה "להרחיב עסקים". עם זאת, תוכן ההצעה התייחס להשקעה של 50,000 ש"ח בפסגות. העלאת סכומי ההשקעה היתה פרי החלטה עצמאית של התובע. לעניין זה, השימוש של הנתבע בביטוי "אינטראקציה" הוא ניסיון להמעיט בחלקו של הייעוץ המקצועי הבלתי תלוי, שהוביל להחלטתו של הנתבע. אני מקבל את דברי פקידי הבנק לפיהם הצעת הבנק התייחסה לרכישת ניירות ערך של פסגות בשווי של 50,000 ש"ח. היה זה הנתבע, אשר על בסיס העצה העצמאית ביקש לכפול ב10- את ההשקעה. ממצא זה, מתבקש נוכח העובדה שהנתבע לא הזכיר את דבר העצה העצמאית בתצהירו כלל, וגילה טפח, תוך הסתרת טפחיים, רק בחקירתו הנגדית. יתר על כן, הנתבע בחר שלא להעיד את יועצו, אבי אהל, הגם שהדיון נדחה על מנת לאפשר שמיעת עד זה (פרוטוקול ע' 26, ש' 14). הצדדים התייחסו גם לשאלת גורלה המאוחר של ההשקעה, על מנת ללמוד ממהלכים מאוחרים אלה על מידת עצמאותו של הלקוח. הצגת מערך העובדות בשלמותו מחייבת התייחסות גם לכך. לאחר ההשקעה 20. הבנק ביקש לפטור עצמו מכל אחריות ולהצביע על עצמאות פעולת הנתבע גם באמצעות האירועים שהתרחשו, לאחר אותה רכישה. הבנק טוען כי כאשר החלה ירידה בשווי תיק ניירות הערך של הנתבע, הוא פנה לנתבע והציע לו למכור את ניירות הערך, כדי להקטין את נזקיו. הנתבע סירב לכך. אומר יאיר פינצ'י (תצהיר, ס' 35): כשהחלה ירידה בשווי תיק ניירות הערך של הנתבעים ויתרת החוב עלתה לכדי כ 800,000 ש"ח, בחודש אפריל 1994, פנה הסניף לנתבעים, בהצעה למכור חלק מאחזקותיהם, על מנת למזער את הנזקים. ביום 26.4.94 קיימנו משה ברוד, שהיה פקיד ההשקעות בסניף ואנוכי, פגישה עם הנתבע 2. הנתבע 2 מסר לנו, כי יועץ ההשקעות שלו יעץ לו להמתין ולא לממש את השקעתו, שכן לדעתו, בטווח של שנה, יעלה שווי התיק שלו מעבר לסך החבות שלו לבנק. הנתבע דוחה דברים אלה. לדבריו, היה זה דווקא הבנק, אשר מנע ממנו לממש את השקעותיו בזמן מוקדם יותר. עמדתו של הבנק הקרינה על פעולותיו והכתיבה אותן. "שכנועו הפנימי של הבנק שכנע גם אותי, כי אם הבנק היה מביע הסתייגות בקשר ליכולתי להחזיר חובות, גם אני הייתי חושש" (פרוטוקול ע' 25, ש' 28). הנתבע טוען, כי הבנק התיר לו למכור את ניירות הערך רק בעבור 7 חודשים. אומר הנתבע (פרוטוקול ע' 25, ש' 18): ש. גם אחרי שנגרמו לך הפסדים המשכת לשחק בבורסה? ת. לא. ניסיתי כמו אדם טובע לנסות ולהציל מה שניתן. לא התכוונתי להיכנס, אבל כיוון שהייתי בנושא הקרנות והעסק התמוטט, והבנק אחרי שבעה חודשים רק התיר לי למכור את המניות. עד 12.7.94 הוא לא נתן לי למכור, באותו יום הוא אפשר לי למכור, קניתי מניות ספקולטיביות. עד לאותו רגע הפסדתי בפסגות 30% מ400,000- ש"ח. 21. הנתבע ניסה לבצע אבחנה בין "אנחנו" לקוחות הבנק, לבין "הם" הבנקים המתוחכמים. הנתבע מנסה להציג עצמו כמי שהולך באפסר. אין לקבל תזה זו. ביום 26.4.94, הוצע לנתבע למכור את תיק ניירות הערך שלו, על מנת להקטין את חשיפתו לסיכונים. הצעה זו עולה מתרשומת שנעשתה באותו מועד על ידי יאיר פינצ'י. התרשומת מלמדת כי הנתבע "התייעץ עם יועץ ההשקעות שלו מחברת סהר שהציע לו להמתין עם ההשקעה ולא לממשה כעת בהפסד". על יסוד עצה זו, היה זה הנתבע שביקש "להמתין שלושה חודשים ואז יוכל להעביר אלינו [לבנק] משכורת והכנסות חודשיות שונות" (ת/כ"ד). לאחר ההשקעה לא פעל הנתבע כמי שצעדיו מוכתבים לו על ידי הבנק. הנתבע החליט, על דעת עצמו, להגדיל את סכומי ההשקעה, ובאותו אופן היה זה שהחליט בשלב מאוחר יותר להמשיך ולהחזיק בניירות הערך, תוך התעלמות מהצעות הבנק. דרך פעולה זו של הנתבע חזרה על עצמה גם ביום 24.5.94. גם אז, דחה הנתבע את הצעת הבנק "להקטין אחזקות כדי להקטין מנוף הסיכון", וזאת על יסוד עמדת יועץ ההשקעות שלו (נספח ת/כ"ה, תצהיר יאיר פינצ'י, ס' 36). 22. רק ביום 1.7.94 החל הנתבע למכור את אחזקותיו בפסגות, ובתוך כך הוא המשיך לרכוש בתמורה ניירות ערך אחרים, ספקולטיביים יותר. אומר מנהל הסניף, יאיר פינצ'י (פרוטוקול ע' 14, ש' 24): ש. אני אומר לך שבפעם הראשונה [השיחה מיום 26.4.94] זה יותר עלה כרעיון כללי, ובפעם השניה [השיחה מיום 24.5.94] היית יותר נחרץ. ת. כן. באיזה שלב הלקוח ביקש להמיר מפסגות למניות ספקולטיביות, כדי לנסות להציל את ההפסד. רשמתי לעצמי מתי אישרנו להמיר, זה היה ב1.7.94-. 23. מהלכים אלה מלמדים כי הנתבע המשיך לשלוט בחשבונו ולפעול בו לפי רצונו שלו, על בסיס חוות הדעת שהוא קיבל. הטענה כאילו מנע הבנק מן הנתבע, בתחילה, לממש את השקעותיו, עומדת בניגוד לתרשומות שנערכו על ידי עובדי הבנק באותם מועדים. קשה להניח כי נערכו תרשומות שאינן משקפות את עמדת הבנק, הואיל ואין בעריכה כזו כל טעם. יתר על כן, ההנחה שהבנק התנגד לבקשת הנתבע למכור את אחזקותיו בפסגות ולאחר מכן, אילץ אותו לעשות כן, איננה מתקבלת על הדעת. אומר יאיר פינצ'י (פרוטוקול ע' 14, ש' 4): ש. אני אומר לך שכשהפסיקו המכירות מכוח הוראות הנתבע, השארתם בחשבון מניות בשווי של למעלה מ 100,000 ש"ח ונתתם להן להשחק. ת. זה אבסורד. אנו רצינו למכור לכל אורך התקופה. יאיר פינצ'י מציין כי לא נעשו מטעם הבנק פעולות עצמאיות (שם, בש' 9). גם לאחר שהנתבע החל למכור, היתה המכירה על דעתו. אומר יאיר פינצ'י (פרוטוקול ע' 15, ש' 7): ש. הפגישה של אוגוסט, גם היא לא הסתיימה בהוראה של "תמכור אתה את ניירות הערך. אם לא נפעל אנחנו? ת. לא אמרנו. 24. על הלך דעתו של הנתבע אפשר ללמוד, גם מפגישה מאוחרת יותר שנערכה ביום 1.8.94. באותה פגישה השתתפו יאיר פינצ'י וכן שמואל אשל ואבי טאוב מהנהלת הבנק. הצדדים ניסו להסדיר את פירעון החוב על ידי התובע. על פי סיכום הפגישה כפי שהועלה על הכתב על ידי יאיר פינצ'י, הוסבר לנתבע כי יש לפרוע את החוב, והנתבע השיב כי בדעתו לעשות כן. וכך נאמר באותו סיכום (נספח כ"ו): הוסבר על ידי מר אשל כי הבנק אינו יכול להשאיר את המצב כפי שהנו כיום ויש למצוא פתרון מסודר לחוב. מר וינטראוב [הנתבע] הסביר כי הוא מכיר בחוב ומעוניין גם כן להחזירו בצורה מסודרת, שיוכל לעמוד בה ולא להבטיח קצב פירעון שלא יוכל לעמוד בו. הנתבע לא יכול היה לסתור דברים אלה, הנתמכים בסיכומי הפגישה השונים. עד שלב מסוים גם פעל הנתבע על פי ההסדר עם הבנק (פרוטוקול ע' 15, ש' 18). 25. זאת ועוד, בעדותו הנתבע לא חזר על העמדה אשר הוטחה בעובדי הבנק במהלך חקירתם, לפיה נמנע ממנו לפעול בחשבון כרצונו. הנתבע ספר כי הבנק המשיך לדווח על כל הפעולות בתיק ניירות הערך, גם על בסיס אישי, ליועץ ההשקעות אבי אהל, והפסקה זו בדיווח נעשתה רק לאחר פניית הנתבע בתלונה לבנק ישראל מיום 29.5.95, שלא היתה נעדרת אי דיוקים (נספח י"ג לתצהיר יאיר פינצ'י; פרוטוקול ע' 23). אין צורך לומר כי הדיווח הפורמלי נמשך לכל אורך הדרך (פרוטוקול ע' 26, ש' 8). בדברים אלה יש כדי לחזק את טענת הבנק כי למעשה מהלכי הנתבע הוכתבו כולם על ידו או על ידי יועצו והוא היה ער לנעשה בחשבונו. 26. אנו רואים שהבנק פעל בכל הנוגע לשיווק ניירות הערך על פי אינטרס עצמאי שלו. תחת כינויים של "עצה", ודאגה לכך "שהלקוחות ירוויחו" (לעיל בסעיף 16), עסק הבנק בהרחבת עסקים ובשיווק (לעיל בסעיף 12). זהו מקורה של העצה לפיה פעל הנתבע, ובגדרה אפשר הבנק לנתבע לרכוש ניירות ערך של פסגות בסכום של 500,000 ש"ח, כאשר ניירות הערך משמשים בטוחה כנגד האשראי שנדרש לנתבע למימון הרכישה. ואולם, הנתבע אינו בבחינת בובת מריונטה המופעלת על ידי חוט. היה זה הנתבע, שפעל על פי עצה עצמאית שקיבל, אשר ביקש לבצע רכישה של ניירות ערך של פסגות בסכום של 500,000 ש"ח, חלף ההצעה "הצנועה" שהתייחסה להשקעה בערך של 50,000 ש"ח. היה זה הנתבע אשר מנע את מכירתם של ניירות הערך כאשר שערם החל להישחק, מתוך תקווה, שהתחוורה כתקוות שווא, לפיה תשתנה המגמה. בעת מתן ההלוואה לביצוע ההשקעה, היה הבנק "באווירה של שיווק קרנות". באותה עת הבנק סבר "שהלקוחות ירוויחו". באותה עת סבר גם הנתבע, על בסיס עצה עצמאית, שיש ביכולתו "לעשות קופה". המשבר בשוק ניירות הערך, יצר תהום הפעורה בין הצדדים. הוא שינה את תפיסת "האמת" של הצדדים. הבנק סבור עתה כי הוא נתן עצה בלבד, והלקוח פעל על דעת עצמו. הלקוח טוען כי הבנק שידל אותו לרכוש ניירות ערך, והוא התפתה ואיבד את שיקול דעתו. הבנק שולף את עובדת קיומו של ייעוץ עצמאי כקלף ג'ק העולה באורח פלא ומשנה את המהלך הרגיל של המאורעות, שמקורם ביוזמת הבנק, והנתבע משיב בקלפים הנוגעים למחדלי הבנק בפיקוח על ניהול הקרנות ובהצבעה על ניגוד העניינים בו הבנק היה נתון בעת מתן העצה. עתה ידונו טענות אלה של הצדדים. כדי לבחון אותה יש לפרוש את המטען המרגיע של הכללים הנורמטיביים החלים על יחסי הצדדים. הבנק כנאמן 27. הבנק חייב בחובת נאמנות כלפי לקוחותיו, וכלפי הציבור בכללותו. מעמדו של הבנק, כוחותיו, ויתרונותיו מטילים עליו אחריות מיוחדת. הבנק משול למעין סוכנות חברתית, ועל כן המשפט הציבורי, ברבדים שונים שלו, מוחל על הבנק. ניצניה של תפיסה זו נפרשו בע"א 1304/91 בנק טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז (3) 309. השופט שמגר מציג, בדעת מיעוט, את הבנקים כמי שנקשרו בעסקה דו צדדית עם הציבור בכללותו. הוא אומר (בפסקה 5): ניתן לראות את הדינים הקבועים בחוק הבנקאות (רישוי) ובחוק הבנקאות (שירות ללקוח) כמיכלול קוהרנטי אחד ושלם, באופן שהתמונה המצטיירת היא של מעין "עסקה" דו צדדית: בצד הזכות, זוכים התאגידים הבנקאיים ליתרונות המיוחדים להם, ולהם בלבד. בצד החובה, כפופים התאגידים הבנקאיים למערכת חובות מיוחדת המונעת מצב בו ישתמשו בכוחם הרב באופן שיפגע בציבור לקוחותיהם. מערכת החובות קובעת מסגרת נורמטיבית נאותה לניהול התקין של הפעילות הבנקאית. "העסקה" הדו צדדית, בין הבנקים לבין כלל הציבור, מתורגמת לדרישות אופרטיביות. על הבנק מוטלות חובות מיוחדות - שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל. בכך ננטשה הגישה כאילו ניתן להשקיף על מכלול יחסי הבנק עם הלקוח כעל יחסי חייב נושה. אמנם, בע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מז (3) 240 נשמעת ההשקפה, מפי השופט שמגר, כי לעניין זכות הקיזוז של הבנקים כי "מן ההיבט העיוני, מושתתת זכות זו על התפיסה לפיה יחסי בנק לקוח הם יחסי לווה מלווה" (פסקה 13). פסק דין זה ניתן ביום 29.3.93, אך לא חולפים אלא ימים אחדים וחלה תפנית בתפיסת מעמדם של הבנקים ומוצע "קוד" אחר, העיסקה הדו צדדית, בגדרה שומה עליהם לשקול את "טובת הלקוח" ולהמנע מהכשלתו. 28. תפנית זו הולכת ומתרחבת ומגיעה לכלל הבשלה בע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573. פסק דין זה מהווה קו פרשת מים. הוא מצהיר על נטישת התפיסה לפיה יחסי הבנק והלקוח הם יחסי נושה חייב. השופט שמגר מסביר כי יש להינתק מתפיסה זו, המכונה עתה ארכאית. "מערכת היחסים בין הלקוח לבנק מושתתת במידה רבה על יחסי אמון ורק החריג הוא קיומם של יחסי לווה-מלווה במשמעותם הארכאית" (פסקה 20). נקבע במפורש כי בין בנק לבין לקוחותיו מתקיימים יחסי נאמנות. יחסים אלה מרחיבים את מעגל האחריות של הבנק. למעשה, הבנק נתפס כגוף "מעין ציבורי". חובותיו כלפי הלקוחות יונקות מן ההלכות המשפטיות המגדירות את אחריותן של רשויות ציבוריות. 29. כיצד קרה הדבר? באותה פרשה, נתן בנק טפחות הלוואות ללקוחות לשם רכישת דירות בעמנואל. הדירות נבנו על ידי חברת כוכב השומרון. חברה זו היתה לקוחה של הבנק. הבנק ידע כי החברה נתונה בקשיים כלכליים. הבנק לא מסר מידע זה ללקוחות שפנו אליו לשם קבלת הלוואה. כוכב השומרון התמוטטה. הלקוחות הפסידו. השאלה היתה האם היתה חובה על הבנק לגלות את המידע שהיה ברשותו, למרות חובת הסודיות כלפי כוכב השומרון? השופט שמגר קובע כי חובת הסודיות אינה משחררת את הבנק מחובותיו כנאמן כלפי ציבור הלקוחות. אגב כך נפרשות חובות האמון של הבנק. 30. תחילה מונחת התשתית לקיומן של אותן חובות. הבנק כמוסד כספי הוא בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם מצויים בידי בני ובנות החברה. על יסוד זה הם רוחשים אמון מיוחד לבנק. הלקוח "מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן" (א' פורת, דיני הנזיקין ספר השנה של המשפט בישראל (תשנ"ב - תשנ"ג) ע' 324). 31. יתרון זה של הבנק מחייב הכפפתו למשטר של חובות מיוחדות. חובות מיוחדות אלה נועדו לטפל גם במצבים בהם הבנק נתון במצב המכונה "הנאמנות הכפולה". מצב זה מתעורר כאשר טובת הלקוח אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישיר של הבנק בהטבת רווחיו. מכוח החובות המיוחדות המוטלות על הבנקים, שומה על הבנק להעדיף את טובת הלקוח. בית המשפט סומך בעניין זה על ע"א 122/84 מנצור נ. מדינת ישראל, פ"ד ל"ח (4) 94. באותו מקרה הוסבר, על ידי השופטת טובה שטרסברג כהן, כי תלות הלקוח בבנק מחייבת עמידה על משמר האיטרס של הלקוח. "'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח ביעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות. בין בנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו". 32. עתה מנותבים דברים אלה אל מסגרת העסקה הדו צדדית, כפי שנקבעה בע"א 1304/91 בנק טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז (3) 309. דרישה לנקיון כפיים ואמון היא מקור קרינה שהתפיסה של עסקה דו צדדית מעבירה כמו תחנת ממסר משוכללת. מסגרת זו מעצימה את חובות המוטלות על הבנקים. היא משימה את הבנק במצבו של גוף מעין ציבורי. מכוח מעמד זה מוטלות על הבנק חובות כלפי הלקוחות, וגם כלפי מי שאינם לקוחות. זוהי הסוכנות החברתית. הבנקים מוצאים, במילים מפורשות, מן הספירה של המשפט הפרטי "הרגיל". שאלת הבעלות בבנקים, העוברים תהליכי הפרטה כאלה ואחרים, אינה מכרעת. תפקידם הוא הקובע. אומר השופט שמגר (בפסקה 26): בנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים ... גם מאפיין זה, מצדיק, במקרים מסויימים, את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות, תוך לימוד אנלוגיה מן ההלכות המשפטיות המגדירות אחריותן של רשויות ציבוריות. 33. הפעלת עקרונות אלה בפרשת צבאח הוליכה לתוצאה לפיה הפר הבנק שם את חובות האמון כלפי נוטלי ההלוואה. הבנק ידע כי החברה לה נמסרו הכספים לא תוכל לקיים את התחייבויותיה. הבנק היה בעל אינטרס בהזרמת כספים לאותה חברה דווקא בשל כך. עם זאת, הבנק לא יכול היה לגלות לנוטלי ההלוואה את מצבה של החברה, עקב חובת הסודיות שהוא חב כלפיה. בנסיבות אלה נקבע כי היה על הבנק ליידע את נוטלי ההלוואות בדבר ניגוד העניינים שהוא מצוי בו. הנוסחה המוצעת על ידי השופט שמגר היא כזו (פסקה 26): "מאחר ונוצר ניגוד אינטרסים בשל זיקתו של הבנק ללקוחותיו, והם הלקוח, נוטל ההלוואה מחד גיסא, והלקוח אליו יועבר הכסף, מאידך גיסא, אין הבנק רואה לנכון לבצע את הפעולה הבנקאית המבוקשת". כך או בדומה לו יהיה הנוסח הראוי של ההודעה. 34. הנה כי כן, חובותיהם של הבנקים הם חובות מיוחדים. מהותן נגזרת מתפקיד הבנק כסוכנות חברתית. איפיון המשטר המשפטי נדמה לזה של רשויות ציבוריות. רמת הזהירות כלפי הלקוח גדלה (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט, פ"ד מז (5) 31). חובות האמון נכנסות לפעולה. גם אם ביסוד עסקי הבנקים עומד החיפוש אחר רווחים, מחייב אותם עיקרון השירות. הבנקים הם חלק ממסגרת חברתית. הם מחוייבים באני מאמין המאורגן של החברה. ההגינות חייבת לשמש גם להם משענת עיקרית, ויש למנוע מהם זכויות יתר או שימוש לרעה בכוחות בכל מקום שיתגלו. זהו המפתח לבחינת פעולות הבנק, גם בפרשה זו. ניתן לחזור עתה לבחינת מהלכי השיווק של הבנק ולשאלות הפיקוח על ניהול הקרנות. שיווקן של "עצות" כהפרת אמון 35. הבנק השיא עצה לנתבע. הוא פנה אליו ביוזמתו שלו, והעלה על הפרק את אפשרות רכישת ניירות ערך של פסגות, תוך מתן אשראי. בפועל היה מדובר בהליך שיווקי. בעצם הניסיון להסוות את השיווק בתהליך של יעוץ, הפגין הבנק כשרון יצירתי, אם גם אפל, לטעון מילים וביטויים של שוק ההון, במשמעויות מיוחדות שהלמו את מטרותיו. ואולם הכינוי שניתן לפעולה אינו יכול להעלות או להוריד. פעולה של נאמן שיש בה משום "מסחר עם עצמו" היא פעולה פסולה (השוו: חוק הנאמנות, התשל"ט 1979-, ס' 13). למעשה, הסחר העצמי אינו חייב להיות עם הנאמן עצמו, ודי בפעולה אשר יש בה כדי להנות גוף שלנאמן יש בו עניין. וכך נאמר ב- Restatement Trusts 2d, בהערה (h) של סעיף 170: The trustee violates his duty to the beneficiary if he sells to himself as trustee his individual property or property in which he had a personal interest of such a substantial nature that it might affect his judgment. It is immaterial that the trustee acts in good faith in purchasing the property for the trust, and that he pays fair consideration. This is true whether he purchases for the trust property which he owns individually, or property owned by a firm of which he is a member, or property owned by a corporation in which he has a controlling or substantial interest. 36. כללים אלה יפים גם לפעולות של בנק ביחס למשקיעים באמצעותו. הבנק הוא נאמן. ספרת האמון שהוא מחוייב בה מתהדקת כאשר מדובר בפעולות השקעה בניירות ערך. מרחב הפעולה העומד בפני המשקיע הוא רחב. על כן יכול הבנק להציע ניירות ערך של קרנות אחרות שאין לו נגיעה אליהן. מסע שיווק בין לקוחות בנוגע לאינטרס עסקי של הבנק והחבוי במסווה של עצה הוא מסע פסול. הפגם מתעצם בהתחשב בעובדה שנגישות הבנק אל הלקוח ואל פרטיו מקודמת לצורך אינטרס של הבנק. גם בעניין זה ניתן להידרש לכללים הנזכרים ב- Restatement Trusts 2d, בהערה (n) של סעיף 170: A bank or trust company as trustee cannot properly purchase for the trust it own shares, even though they are purchased from third persons. This is true although the purchase of similar shares of another bank would be a proper trust investment. Such a purchase is proper, however, אני ער להבחנה שבין "בנק" לבין "בנק להשקעות". עם זאת לעניין חומרת האיסור של טשטוש תחומים אין להבחנה זו משמעות רבה. האיסור הקיים על הנאמן הוא גורפני. ה- Restatement Trusts 2d מציין שם כי הנאמן אינו רשאי להחזיק בניירות ערך שיש לו בהם עניין אפילו אם קרן הנאמנות נמסרה לו כאשר היא כוללת מניות כאלה. הטעם לכך הוא ברור. פעולה שאיננה נטולה אינטרס עצמי נוגד, עלולה להפוך להרגל ולה חיים אורגניים משלה. היא מתפתחת לבסוף למחלה, והשיבה לדרך של ניקיון דעת, עלולה להפוך לכמעט בלתי אפשרית. יש לזכור כי לקוח של בנק מסוים יכול לצפות כי הבנק יציע לו שירותים בנקאיים של אותו הבנק. הבנק אינו חייב על כן לפרט בפני הלקוח את עלות השירותים של בנק מתחרה. שונה הדבר בכל תחום פעולה אחר. כאן שומה על הבנק להמנע מהצעות שנועדו לקדם את ענייניו שלו, בלא הסבת שימת לב הלקוח לכך. אני ער גם ליחס שבין נאמן, נקרא לו נאמן במובן הצר, לבין חובות האמון המוטלות על הבנקים בהיותם נאמנים כלפי כלל הציבור. מובן כי מוסד הנאמנות ככזה אינו לוכד ואינו יכול ללכוד את כל פעולות הבנק. ואולם הוא מחייב את הבנקים בעת שהם מונעים על ידי אינטרס עצמי מובהק ובעת שהם נכנסים לטריטוריה של "הנאמנות הכפולה". בנק החפץ למכור ניירות ערך לצורך קידום עסקיו והוא פונה אל לקוחו חייב לציין כי המניע לפעולה נעוץ בטובתו שלו, של הבנק. הוא חייב להדגיש כי הבנק אינו יכול לחוות דעה על עצם טיבה של העסקה משום שהוא נגוע במצב של ניגוד עניינים. דברים אלה קבלו בינתיים ביטוי סטטוטרי גם בסעיפים 14 ו15- חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה 1995-, אשר אינו חל על פרשה זו. 37. אכן, אפשר שאמירה מפורשת המצביעה על ניגוד עניינים ואשר נטול ממנה מרכיב של עצה, די בה היה כדי לשחרר את הבנק מחובותיו (השוו לסעיף 11 (ב) של החוק האמור). אם כך, הבנק צריך ללמוד לומר "זהו שיווק. זו אינה עצה". הוא צריך לומר, על פי "נוסחת" צבאח (לעיל סעיף 33): "איני יכול לייעץ. אני נתון במצב של ניגוד עניינים". הגיעה העת שהבנקים יניחו ללקוחותיהם, ויוציאו אותם אל מחוץ לטריטוריה בה משמשים בערבוביה אינטרסים של הבנק ושל הלקוח. בכל מקום בו הבנק מייעץ לאדם לרכוש ניירות ערך שיש לו עניין בהם, על פי יוזמה של הבנק מן הראוי שהבנק יאמר זאת בשפה ברורה. על הבנק לציין באורח חד משמעי גם את הברור מאליו, אם זו הנחתו. מדובר בשיווק ולא בעצה. מדובר בהרחבת עסקים של הבנק ולא ברווחי הלקוח. על הבנק לומר ש"מכיוון שיש לו אחוזים מסוימים בפסגות, גם הוא נרתם למשימה למכור קצת קרנות" (לעיל סעיף 12). אז ידע הלקוח מניין נכונות הבנק לתת לניירות הערך מקדם ביטחון גבוה. אז ניתן יהיה להבין גם את פשר ההפחתה בשיעורי הריבית הנגבית על חשבון האשראי שניתן לצורך העסקה. במקרה זה פעל הבנק בדרך הפוכה. בתוך כך הוא הפר את חובתו כנאמן. לצורך מסקנה זו די היה בתיאור הדברים כפי שנשמעו מפי העדים, ובעיקר עדי הבנק (לעיל סעיפים 12 עד 15). לא היה צורך או מקום לזמן את המפקח על הבנקים. זה אינו יכול להעיד על האמירות שהופנו לנתבע. ולעומת זאת, דברים כלליים, גם אם היו נשמעים מפיו, לא היו יכולים לחרוץ את שאלת ההפרה. 38. הפרת האמון מחייבת התייחסות ותגובה. עם זאת היא לא מובילה לביטול העסקאות בכללותן. ראינו כי הפרת האמון היתה קשורה בצעד הראשון הכרוך בעסקה. עצם הפנייה היתה פגומה. לאחר מכן נטל הנתבע את היוזמה לידיו. הוא גם לא התנער מן העסקה מייד עם צניחת שערי הקרנות. הוא סירב לשעות אז לעצת הבנק להקטין את נזקיו (לעיל, סעיף 20). דברים אלה מחייבים חלוקה של אחריות בין הצדדים וזיהוי נפרד של הפעולות שהובילו לנזק. זיהוי זה יעשה במסגרת הבחינה הנזיקית של פעולות הבנק, המובילה לאותה תוצאה. שווקן של עצות כמצג שווא 39. "הצעה" יכולה לעלות על הפרק את שאלת האחריות הנזיקית בעילה של מצג שווא רשלני ובעילת מרמה. לשתי עילות אלה יסוד משותף, והוא: מצגי שווא שהסבו נזק כלכלי טהור. בנוגע לאחריות מסוג זה פותחו מבחני צפיות מיוחדים. יש להם איפיונים מיוחדים לעומת המבחנים הנוהגים, למשל, בבחינת רשלנות שהובילה לנזקי גוף או רכוש. המבחנים המיוחדים ניזונים מהמצב המיוחד המשלב "מילה" שהובילה ל"נזק" כלכלי. המילה שונה מהמעשה. המעשה מקובע למציאות פיזית מוגדרת. לכן יש להשלכותיו היקף מסוים. המילה משמשת אמצעי להעברת מידע. למידע יש אופי חמקמק, המונע שליטה מוחלטת בתפוצתו, בהשפעתו, ובהעברתו המדויקת והאמינה. כושר השליטה יכול שיכתיב הגבלה על היקף האחריות וטיבה, הואיל ודווקא בצומת זו עלול להיווצר קושי לחזות מראש, לשלוט או לרסן. הטלת אחריות בגין אספקת מידע הצריכה יצירת ערובות מתאימות שיאפשרו התחשבות במאפיינים אלה של המסר המילולי. ואכן, חובת הזהירות בגין הצהרות רשלניות או כוזבות עוצבה בהתאם לשיקולים אלה. בתי המשפט היו ערים להיבטים של המסר המילולי, והביאו אותם בחשבון כשיקול מרכזי. כבר בפסק הדין הנחשב עד היום לאבן פינה בסוגיה זו, Hedley Byrne & Co. Ltd. v. Heller [1964] A.C. 465, דן לורד Reid בהבדל בין רשלנות בהצהרה לבין רשלנות המתבטאת במעשים. הוא מדגיש את העובדה, כי הפצת מסרים מילוליים עלולה להיעשות ללא הסכמתו או צפייתו מראש של המשמיע או הכותב. בנסיבות אלה סבור לורד Reid כי אין מקום להטיל על המעוול חבות כלפי כל אדם אליו יגיע המידע. 40. בעיצוב חובת הזהירות יש להתחשב לא רק באופיו המיוחד של המסר המילולי, אלא גם בטיב הנזק הנלווה לו. מעצם טיבם, מעשים או הצהרות עלולים להסב נזקים כלכליים - רחוקים כקרובים - בהיקף גדול. קיים חשש מפני הטלת אחריות נזיקית בהיקפים כספיים עצומים. על קושי זה עמד Siliciano במאמרו "Negligent Accounting and the Limits of Instrumental Tort Reform" 86 Michigan Law Rev 1929 (1988). הוא מדמה את פעולתן של מלים הגורמות לנזק כלכלי לאדוות הנוצרות במים (rippling effect). מרגע שהושלך דבר מה לתוך המים, לא ניתן למנוע את התפשטותן של האדוות לכל עבר, ואת הגעתן למקומות רחוקים. חוסר השליטה במסר המילולי ומהירות פעולתו מחייבים, לכן, עיצוב חובות זהירות מיוחדות, שימנעו הטלת חבות בהיקפים מופרזים. הוא אומר (בע' 1943): ... tort courts and scholars have been concerned that allowing recovery for such economic losses would generate excessive levels of liability. To be sure, such problems can occasionally arise even when the harm in issue is the traditional grist of tort law - property damage and personal injury. Still, in most cases, this is not so; the laws of physics generally limit the degree of physical harm caused by a torious act. The momentum of an economic harm, on the other hand, is not so easily dampened. על הקושי הכרוך בפיצוי בגין נזק כלכלי טהור עומד גם Feldthusen, בספרו Economic Negligence (Toronto, 1989), בע' 10-11: The most widely recognized distinction between pure economic loss and physical damage presents itself as what Smit refers to as an issue of remoteness. By this he refers not to a logical or qualitative distinction, but to a practical distinction. Were the ordinary physical damage rules of foreseeability applied to all claims for pure economic loss the defendant would often be exposed to indeterminate liability, potentially ruinous liability, and/or liability out of proportion to fault. 41. שיקול נוסף המשפיע על עיצוב חובת הזהירות במקרים של נזק כלכלי, הוא קיומו של "סיכון מוסרי". הפיתוי להגשת תביעות סרק טבוע בעצם ההכרה בעילת תביעה בגין נזק כלכלי. הוא מתבטא בהזדמנות שנוצרת עבור "טרמפיסטים" להגיש תביעות בגין נזקים כלכליים מדומים, או בגין נזקים שאינם מהווים תולדה של העוולה הנטענת. הסיכון המוסרי הוא בן שני מימדים שניתן למיינם על פי אמת מידה "כרונולוגית". מימד אחד נוגע לסיכון מוסרי ex-post, הכרוך ברצון "לקפוץ על העוולה" ולהינות מפיצויים להם התובע לא זכאי) Siliciano , בע' 1945). המימד האחר מתבטא בחלוקת האחריות בין מגזריו השונים של הציבור. ההנחה היא שכלל אחריות רחב מדי עלול להפחית את מידת השקידה והזהירות בה ינקטו פרטים בפעילותם הכלכלית. Siliciano מסביר דברים אלה (בע' 1945 -1946): Such moral hazard can also, under some circumstances, take an ex-ante character. In such cases, the mere prospect of recovery another can encourage a third party to relax the care it would otherwise take. 42. אך אלה הם לכל היותר שיקולי מדיניות, נקרא להם מרסנים. אין הם יכולים להעיב על הכלל. התחום של יעוץ או מצגי שווא לא נותר פרוץ. עוולת הרשלנות ועוולת התרמית הן חלק ממערך כללי בדין שנועד לקדם משטר של שתפנות, תלות הדדית וסמביוזה. מול הצורך בקידום משטר כזה נסוגים גם החששות הנוגעים לתיחום האחריות בשל מצגי שווא. עוולות אלה, כמוהן כהוראות תום הלב שבחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973-, מקדמות את האווירה החברתית לפיה אדם לאדם אינו זאב. וגם אם אין דרישה כי אדם לאדם ינהג כמלאך, הרי אדם לאדם אדם (ע"א 207/79 רביב נ' בית יולס, פ"ד לז (1) 533). אגב כך, ניתן לחדול מלהשקיף בזהירות יתר על עוולות הנוגעות למצגי השווא, שנועדו לקדם את אותן תכליות של היזון הדדי בין בני ובנות החברה. זו היתה התפיסה השלטת בדיני הנזיקין כמעט מלכתחילה (המ' 106/54 ויינשטיין נ' קדימה, פ"ד ח 1317; ע"א 86/76 עמידר נ' אהרון, פ"ד לב (2) 337). 43. שתי העוולות, מצג שווא רשלני ומצג שווא כוזב, מבוססות על קיומו של היצג בלתי נכון המתייחס בדרך כלל לעובדות. שתיהן מבוססות על הסתמכות מקבל המצג על המידע הגלום בהיצג. בגדרן של שתי העוולות נדרש קיומו של נזק שנגרם כתוצאה מן ההסתמכות. ההבדל המרכזי בין שתי העוולות מקורו ביסוד הנפשי הנחוץ לצורך הטלת אחריות. במצגי שווא רשלניים די ברשלנות. התובע אינו צריך להיות מודע בפועל לקיומו של פוטנציאל מטעה בהיצגים שעשה. אם התובע לא פעל באופן סביר על מנת למנוע קיומו של יסוד מטעה נפתח פתח להטלת אחריות. עוולת התרמית מבוססת על יסוד נפשי חמור יותר. התרמית חייבת להתבטא, לכל הפחות, באדישות של המציג לאמיתות ההיצג שעשה תוך כוונה שהמוטעה יפעל על פי היצג זה. ההחמרה בדרישת המצב הנפשי הצדיקה הקלה בביסוס היסודות האחרים של עוולה זו. 44. האם ניתן לדבר כאן על מצג שווא כוזב או רשלני? נראה כי התקיימו היסודות לקיומו של כל אחד מהם. הבנק הציע לנתבע רכישה של ניירות ערך. הבנק לא הבהיר את האינטרס הממשי העצמאי שיש לו ברכישה. הבנק טרח, כחלק מאמצעי השיווק, לעודד את הרכישה על ידי הענקת אשראי בתנאים מוזלים. אגב כך פיזר הבנק איתותים משודרים אשר ניתן לפרשם כהערכה לפיה ניירות הערך הם נטולי סיכון. חשוב להדגיש את נכונות הבנק להעמיד אשראי בשיעור של 500,000 ש"ח, בריבית נמוכה, ללא בטחונות (לעיל, סעיף 14). דרך פעולה כזו היא "סיגנל", אם לשאול את הביטוי של השופטת נאור בת"פ (ירו') 524/90 מדינת ישראל נ' בנק לאומי ואח' (10.4.94). היא משדרת את עמדת הבנק בנוגע לניירות הערך. באותה נשימה יש בה גם פיתוי לביצוע הפעולה וגם הצהרה אודות מידת הוודאות שניתן ליחס לה. התנאים הכלכליים הנלווים להצעה יש בהם כדי לעוות את הפרספקטיבה. הם עצמם מהווים מצג. כאשר הם מוצגים כתנאים המיטיבים עם הלקוח, שעה שתכליתם היא "להרחיב את העסקים", ליצור "אווירה של שיווק קרנות", המצג הוא כוזב. זהו הצעד הראשון במסע שיווק, המוסווה כטיפול בצרכי הלקוח והמלווה בפנייה יזומה אליו (לעיל, סעיף 12). זהו סוג של מופע קסמים, בו עומד הלקוח בנסיון של מתן אשראי בתנאים מועדפים ללא בטחונות נוספים, אם יבצע עסקה הנוחה לבנק. סוג כזה של שיווק מקפל בתוכו מצג שווא הן בעצם יצירת האשליה כי מדובר בעצה והן בעצם ההנחה העומדת בבסיסו כי סיכוני העסקה, לעומת סיכוייה, הם זניחים. אין להתפלא שמנהל מחלקת עו"ש והשקעות בסניף אומר (פרוטוקול, ע' 8, ש' 10): בדרך כלל הלקוח קנה מניות על פי הצעה שקיבל. יוער כי, העובדה שהמצג נעשה על יסוד אמונה של המציג לפיה לא יגרם נזק לניצג (לעיל, סעיף 16) אינו מוציא את המצג מתחולת העוולות של מצג שווא רשלני או כוזב. די בכך שנערך מצג שווא אפילו עמום, כאשר המציג ער לאפשרות כי הועבר מסר הניתן לפירושים שונים, לרבות פירוש שיש בו כי לטעת בליבו של השומע רישומן של עובדות חלקיות או בלתי נכונות. במקרה כזה אי אכפתיות של המציג בנוגע לתפיסת הניצג מניחה יסוד מספיק לקיומן של העוולות (Restatement Torts 2d, בסעיף 527). 45. על מנת לבחון את תוכן המצגים כרשלניים או כוזבים, חייבים להחזיר אל "מטריצת הפתרון" את המשקל שיש ליתן למעמדו של הבנק. בגדרן של עוולות אלה יש חשיבות למידת האמון שיש לניצג במוסר המצגים. מצגים הנמסרים על ידי הבנק נעשים באווירה של אמון, ולעיתים תלות. על כן, אי גילוי עלול ליפול לא רק לקטגוריה של היצג שווא רשלני אלא גם למצג כוזב, וזאת מקום שקיימת חובת גילוי אקטיבית. זהו המצב כאן. על כן נעשה ניתוח משותף של עוולת המצג הרשלני והמצג הכוזב. הבנק חייב בחובת אמון. על כן, שידוריו החלקיים אשר אינם נותנים ביטוי לאינטרס הנוגד, מהווים לא רק מצג רשלני אלא גם מצג כוזב. כך, גם עורכי ה - Restatement Torts 2d, הנוקטים עמדה מצמצמת בפרשנות עוולות אלה (ראו הערה (l) לסעיף 551), מבהירים כי על הבנקים רובצות חובות גילוי מורחבות. בנקודה זו חופפים חישוקי האחריות שמקורם בדיני הנזיקין ובדיני הנאמנות, והם מובילים למרחב אחד של חובת גילוי מוגברת. וכך נאמר על ידי עורכי ה - Restatement Torts 2d, בסעיף 551 (הערה f): Other relations of trust and confidence include those of the executor of an estate and its beneficiary, a bank and an investing depositor, and those of a physician and patient, attorney and client, priest and parishioner, partners, tenants in common and guardian and ward … In addition, certain types of contracts such as those of suretyship or guaranty, insurance and joint adventure, are recognized as creating in themselves a confidential relation and hence as requiring the utmost good faith and full and fair disclosure of all material facts. דברים אלה תופסים במיוחד כאשר לבנק יש עניין בעסקה אשר ביחס אליה מסופק המידע או המידע החסר. ראינו כי על מי שמצוי במערכת יחסים של נאמנות מוטלות חובות מיוחדות. זהו המצב כאן. הבנק שיווק ניירות ערך שיש לו אינטרס בהם. המצג שניתן היה מצג חלקי. הוא קיפל בתוכו הבנה אודות ביטחון ניירות הערך וסיכוניו הזניחים. הוא ניתן, כביכול, במעטה של טובת הלקוח. בפועל, לא היתה כאן עצה אלא פיתוי ושידול, ללא אזהרה נאותה אודות האינטרס הנגדי של הבנק וללא גילויו המפורש. העובדה שדובר בעצה בלבד אשר ניתן היה לקוות כי תניב רווחים, אינה מעיל הקסמים המבדיל ומייחד בין מותר ואסור. גם אם כל נייר ערך צופן בחובו סיכונים, והכל ערים לכך, הרי תחת מעיל כזה לא ניתן להפעיל מסע של שיווק שיעדו הוא תמרון נמרץ מאחורי הקלעים של לקוחות הבנק לטובתו העסקית. הבנק יכול היה רק להרוויח מן המהלך, באמצעות הקרנות והאשראי, הלקוח הוא לבד נחשף לסכונים, באותה אווירה שנוצרה על ידי הבנק. אך עצם יצירת המצג מתוך הנחה שהלקוח יסמוך עליו, ולמעשה מתוך תכלית זו, עדיין אינה מחייבת "תוצאות נזיקיות". לשם כך יש להידרש אל יסודות אחרים של העוולות. הסתמכות 46. הנתבע פעל גם על בסיס עצה עצמאית. הוא ביקש "לעשות קופה" (לעיל, סעיף 18). אמנם, לא ניתן לתאר את מהלך האירועים, מבחינתו של הנתבע כחמדנות הגוררת עונש מרפא. זה תיאור כזה יהיה פשטני. יחד עם זאת, משברי הבורסה, משמשים לא פעם גם לקוח בעל הבנה כבסיס להפנות חיצי התקפה אל הבנק, שעה שהלקוח פעל על דעת עצמו. הנתבע שהוצע לו אשראי בגובה של 50,000 ש"ח, "הקפיץ" מיד את גובה האשראי שהוא חפץ בו, ולא הטריד עצמו בשאלה כיצד יכוסה אשראי זה אם ההשקעה לא תעלה יפה. ממראה עיניים בלבד ברור לנו בכמה כלפי חוץ עוטף הנתבע את עצמו עכשיו על מנת להציל את חשבונו, מאחר שאין לו העוז להכיר כעת בטעותו. 47. איזו משמעות יש ליחס למהלכים אלה של הנתבע? לכאורה לא די בכך שהבנק התכוון שהלקוח יפעל על בסיס דבריו. נדרש שלבנק לא יהיה יסוד סביר להניח כי הערכות תיבדק בדיקה נוספת, בלתי תלויה בטרם יפעלו על פיה (המ' 106/54 ויינשטיין נ' קדימה, פ"ד ח 1317, בע' 785). על כן, לא כל הסתמכות על מצג היא הסתמכות אופרטיבית (ע"א 790/81 American Microsystems Inc. נ' אלביט, פ"ד לט (2) 785). לעיתים נחשבת הסתמכות הניצג על המסר בלתי סבירה או בלתי מוצדקת. 48. הפער בין העסקה נשוא המצג לבין העסקה שבוצעה בפועל, יכול לשלול את טענת ההסתמכות. נדרש שמרכיביה המטריאליים של העסקה יהיו דומים בטיבה ובהיקפם לאלה אשר נחזו מראש. השאלה בהיצגי תרמית, כמו בהיצגים רשלניים, היא שאלה יחסית והשוואתית. יש לנתח בכל מקרה אם בנסיבותיו הכוללות קיים דמיון מספק בין שתי העסקאות מבחינת הנתונים המטריאליים הרלוונטיים לעריכתן. היעדר דמיון כזה יכול להתבטא בסכום העסקה (Restatement Torts 2d - הערה j לסעיף 552, והערה g לסעיף 531), בעיתויה (מבחינת תנאי שוק), במטרות אשר היא נועדה להשיג (טווח רחוק או קרוב, שמירה על ערך הכסף או הרצון להרוויח), ובכל נתון אחר שיכול להשפיע על אופיו של המסר. בפרשת Al Nakib Investments v. Longcroft [1990] 3 ALL ER 321 הציעה החברה לבעלי מניותיה זכויות בדרך של תשקיף. התובעים סמכו על האמור בתשקיף ורכשו מניות בשוק הפתוח, המשני. בתביעתם הם טענו לקיומם של פרטים מטעים בתשקיף ולחבות הנתבעת על יסוג מצגי שווא הגלומים בפרטים אלה. תביעתם נדחתה. נקבע כי הרכישה בשוק הפרטי אינה בבחינת עסקה מאותו סוג, שעושי ההיצג היו צריכים להיות ערים לאפשרות קשירתה. 49. הקשר הסיבתי יכול להתנתק גם עקב השענות הניצג על יעוץ נוסף או על בדיקה עצמאית. בפרשת Barnes v. Resource Royalties, Inc., 610 F. Supp. 499 (1985) נקבע כי אם פעולת התובע הונעה ממצגיו של אדם אחר, שאינו הנתבע, דין תביעתו להכשל. בפרשה זו העלה התובע שורה של טענות הנוגעות לרכישת ניירות ערך. בית המשפט קבע כי לא קמה לתובע עילת תביעה, שכן החלטתו לרכוש את המניות לא נסמכה על מצגי שווא של הנתבעים. על פי עדות התובע עצמו, בוצעה רכישת המניות בעקבות מצגים של סוכן הבורסה, עימו היה במגע. בנסיבות אלה לא הוכח קשר סיבתי בין מצגי השווא (או הפעולות הבלתי חוקיות) של הנתבעים לבין רכישת המניות. אומר בית המשפט (ע' 503): When plaintiff bought his shares of Knox-Arizona, he did so upon the representations of his broker John Darling. Plaintiff did not know where the stock originated for sale and apparently did not care. Plaintiff testified repeatedly that he bought the Knox-Arizona stock solely on the basis of what John Darling told him. There is no evidence to link any conduct on defendants' part with plaintiff's decision initially to purchase the Knox-Arizona stock. אין יסוד לחזקה חלוטה לפיה מקבל המידע צריך לבחון אותו באופן עצמאי, באמצעות חוות דעת בלתי תלויה, ואין מקום להנחה מוקדמת בכיוון זה. וגם אם נערכה בדיקה כזו, לא נוצרת חזקה לפיה נותק הקשר הסיבתי. לכן, אם בדיקה כזו הוכחה מן הבחינה העובדתית , יש לבחון אם היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של מוסר האינפורמציה לבין הנזק שנגרם (ע"א 209/85 עירית קרית אתא נ' אילנקו, פ"ד מב (1) 190). 50. שאלה זו של קשר סיבתי יכולה להיות מושפעת גם מזיהוי המצג כרשלני או ככוזב. כאשר מדובר במצג שווא רשלני תגבר הנטיה לשלול את הקשר הסיבתי או את סבירות ההסתמכות, אם ניתן יעוץ נוסף על ידי יועץ בלתי תלוי. עם זאת, ההסתמכות בכל המקרים אינה חייבת להיות רק על מצגו של הנתבע. זה ימצא חייב אם למצגו היתה השפעה של ממש על פעולת המסתמך התובע. אומרים עורכי ה- Restatement Torts 2d (בסעיף 546 (הערה (b)): For a misrepresentation to be a cause in fact of the pecuniary loss that results from the plaintiff’s action or inaction, the plaintiff must have relied upon the misrepresentation in incurring the loss. It is not, however, necessary that his reliance upon the truth of the fraudulent misrepresentation be the sole or even the predominant or decisive factor in influencing his conduct. It is not even necessary that he would not have acted or refrained from acting as he did unless he had relied on the misrepresentation. הדברים מודגמים באמצעות מקרה בו נזקק המסתמך לבדיקה עצמאית. בדיקה כזו לא יכולה היתה לשלול את יסוד ההסתכמות כאשר מדובר היה במצג מרמתי. וזו הדוגמא המתוארת שם (דוגמא 2): A makes fraudulent misrepresentation to B in order to induce B to buy land. Although he believes A’s statements, B wishes to confirm them and therefore makes inspection of the land and inquiries of third persons. He then buys land from A. In doing so, he relies in substantial part upon A’s representation, as well as on the results of his investigation and inquiries. A is subject to liability to B for pecuniary loss that B suffers through the purchase of the land. 51. גם ידיעה כללית אודות אינטרס נוגד של מוסר העצה, אינה שוללת את יסוד ההסתמכות, אלא אם כן הבהיר מוסר העצה כי אין לסמוך על מצגיו. ידיעה זו עצמה אינה מחייבת את מקבל המצג לערוך בדיקה עצמאית של המצג. הוא רשאי להניח כי זה נמסר לו בתום לב, על מנת שיסמוך עליו. תפיסה זו מתחזקת כאשר מדובר במצג כוזב. וכך נקבע Restatement Torts 2d (בסעיף 541): The recipient of a fraudulent misrepresentation of fact may be justified in relying upon it although he believes the maker to have an adverse interest in the transaction. 52. מה השלכת הדברים כאן? ראינו כי לנתבע נערך מצג שווא. בהתחשב ביחסי הצדדים ובטיב המניע של הבנק היה זה מצג שווא שהבנק אדיש לגבי דיוקו ומידת ההסתמכות של הנתבע עליו. עם זאת, הנתבע ערך בדיקה משלו. בדיקה זו לא הסתיימה באימוץ הצעת הבנק כפי שהיא. הנתבע העדיף להגדיל את שיעור ההשקעה פי עשרה. לפעולה זו של הנתבע יש משמעות. הנתבע המבקש להציג עצמו כבובה על חוט, שטולטלה לפה ולשם על פי רצון הבנק, היה שחקן ראשי, לפחות ביחס למהלך ההשקעה הסופי. היה זה הוא נתן לעסקה את צביונה הסופי, לאחר בדיקה עם יועץ בלתי תלוי. 53. האם יש בכך כדי לשלול את ההסתמכות הסבירה? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. נראה כי ההסתמכות נשללת עד גבול מסוים. העסקה אשר בוצעה לבסוף היתה דומה מבחינת המנגנון - אשראי לרכישת ניירות ערך, ללא בטחונות נוספים - לעסקה המוצעת. ואולם הפער המשמעותי בין הסכום המוצע לבין הסכום שהתבקש יש בו כדי להשליך על מידת ההתפסות של הבנק על מצגיו. עניין אחד הוא סיכון שניטל ביחס למצג המתייחס להלוואה של 50,000 ש"ח, ועניין אחר הוא מצג המתייחס להלוואה של 500,000 ש"ח. העובדה כי שינוי שיעורי העסקה נעשה לאחר יעוץ עצמאי מכביד גם הוא על הצדקת ההסתמכות. גם פעילותו המאוחרת של הנתבע, סירובו למכור את ניירות הערך והתמדתו בהחזקתם אינם מלמדים על התנערות מן העסקה כמכלול (לעיל, סעיף 21), ומחזקים את ההנחה כי לא ניתן להטיל על הבנק את האחריות למהלכה הכולל של השקעה זו. עם זאת, ביסוד העסקה עומדת יוזמה של הבנק. יוזמה זו היתה כרוכה מראשיתה בהפרת חובות אמון. עצם הפנייה, הפיתוי והשידול, בעטיפה של עצה "לטובת הלקוח" היו נגועות. על כן ניתן לומר כי ההסתמכות נותרה סבירה עד לגבולות הצעת הבנק. מכאן שהנתבע מופטר מההפסדים הנוגעים לאותו סכום של השקעה שהגיע כדי 50,000 ש"ח. העובדה שהנתבע ביקש "לעשות קופה", מנתקת את הקשר הסיבתי בין המצג לבין העסקה שבוצעה בפועל, אך אינה יכולה לשחרר את הבנק מאחריותו לאותו חלק בעסקה אשר היה נגוע בפעולה יזומה של הבנק. אך השפעת הפעולה הנגועה של הבנק אינה נעצרת בתחנה זו. עם התמוטטות ערך ניירות הערך ניטלה גם ההצדקה לעצם העמדת האשראי במחיר שנקבע לו מלכתחילה. "מחיר" זה היה מבוסס על הנחת עבודה ביחס למידת הביטחון שניתן ליחס לתיק ניירות הערך ו"זולות" האשראי שכנגדו. הנחת עבודה זו היתה תוצאת המצגים העקיפים, הסיגנלים. עם "חיסול" תיק ההשקעות פקע הטעם העומד ביסוד "עסקת החבילה", בה הוקצה אשראי כנגד רכישת מניות מסויימות. על כן, החל מאותו מועד לא זכאי הבנק אלא להפרשי הצמדה וריבית בשל החוב שנצבר בחשבון. לאותה תוצאה ניתן להגיע דרך כללים של אשם תורם. אשם תורם 54. בחינת ההסתמכות הסבירה של מקבל המידע בגדרה של עוולת המרמה לא נעשית על פי אבן בוחן אובייקטיבית טהורה. ההתמקדות היא בנתוניו הסובייקטיביים של הניזוק. רשלנותו לא שוללת לחלוטין את האחריות כלפיו. ואולם אפשר שרשלנות הניזוק תבוא לכלל ביטוי באמצעות עקרונות אחרים של הדין. הבית הטבעי של עקרונות אלה מתגלם בסעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ניתן להפעיל את תורת האשם התורם על מצג שווא רשלני. עיון בהוראות סעיף זה או בהוראות אחרות של הפקודה אינו מלמד על סייג כלשהו המצמצם את תחולת ההוראה במקרה של עוולת המרמה. שום כלל סטטוטורי אינו מצמצם את דוקטרינת האשם התורם לעוולות מסוימות בלבד. על רקע זה, ניתן לסבור כי מקום בו התרשל מקבל ההיצג מן הראוי להפחית מסכום הפיצויים להם הוא זכאי את שיעור "תרומתו" לנזק. ואכן בר שירה בספרה התרמית (ירו', גד טדסקי - עורך, 1995) קובעת כי יש להפעיל דוקטרינה זו גם בנוגע לעוולת התרמית (בע' 16): שלילת ההגנה של אשם תורם אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 68 לפקודת הנזיקין המחיל הגנה זו על כל התביעות לפי העוולות המנויות בפקודה ללא יוצא מן הכלל. אמנם הכרה בזכותו של המרומה לסמוך בעינים עצומות על ההיצג שמציג כלפיו הנתבע כמוה כקביעה שאדם סביר בנסיבות כאלו לא היה מוצא לנחוץ לבדוק את נכונות ההיצג ולפיכך אין לראות את התובע כמי שהתרשל כלפי עצמו בהסתמכו על ההיצג. ברם, קשה להתעלם מכך שישנם מקרים, שהסתמכותו של התובע על ההיצג הכוזב מבלי שינצל אמצעים פשוטים שברשותו כדי לודא נכונותו, הינה התנהגות בלתי סבירה ואז אין מנוס מייחוס אשם תורם לתובע. ואכן בית המשפט העליון הכיר באפשרות קיומו של אשם תורם מצד התובע. מכאן שהדלת תפתח להחלת דוקטרינה זו גם בגדרה של עוולת התרמית (ראו גם אנגלרד, תורת הנזיקין הכללית (ירו', ג' טדסקי-עורך, 1970) בע' 259-258). ואכן, הגנת האשם התורם הוחלה גם על תביעה בעילת תרמית. הדבר נעשה בע"א 78/609 נתן נ' עבדאללה, פ"ד כד (1) 472. פסק דין זה עסק בהפרת הבטחת נישואין, אשר ניתנה על ידי הנתבע לתובעת. השופט קיסטר קבע כי הבטחת נישואין שניתנה בלא כוונה לקיימה יוצרת, בעיקרון, חבות בגין עוולת התרמית. ברם, בנסיבות הענין היה השופט קיסטר סבור כי המערערת, אשר רומתה בידי המשיב, תרמה לחלק מן הנזק אשר נגרם לה. על רקע זה קבע השופט קיסטר כי עליה לשאת בחלק מנזק זה (ע' 472): אין לגלגל על המשיב את כל הנזק שהמערערת סבלה, כי על ידי זהירות גדולה היתה יכולה לדעת את האמת ועל-כל-פנים כעבור תקופה קצרה יכולה היתה, ואף חייבת היתה, לעמוד על המצב; יכלה גם לברר בדיוק את המצב בין קרוביה בהיותה היא עצמה בת דודה של אשת המשיב. 55. הנה כי כן, התנהגות מקבל המידע חשופה לבדיקת סבירות, על פי אמות מידה אוביקטיביות בגדרה של תורת האשם התורם. מסכום הנזק לו זכאי הניזוק יופחת הסכום שנגרם עקב התנהגות בלתי סבירה מצידו, גם אם פעל על יסוד מצג מרמתי. מסקנה זו נתמכת מהנטיה להפעיל את תורת האשם התורם גם בדיני החוזים ((ראו א' פורת, חלוקת אחריות בדיני חוזים (תל אביב, 1989); ע"א 3912/90 Eximin S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64(. 56. בהתחשב בנסיבותיו של מקרה זה אין לי צורך לדון בשאלה היחס בין האשם התורם לבין מצג שווא רשלני. לכאורה, קיימת אי בהירות עיונית בין בנוגע ליחס ההדדי או ההיזון החוזר הקיים בין יסוד ההסתמכות כחלק ממרכיבי האחריות לבין האשם התורם כהגנה. יתכן לסבור כי האשם התורם מצביע על חסור סבירות של ההסתמכות ועל כן צריך להוביל לנתק סיבתי בין הנזק למצג. זו למשל גישתו של Feldthusen (לעיל, בסעיף 40, בע' 126). הוא סבור כי אין הצדקה להפעלת דיני האשם התורם על מנת לרכך את התוצאה של שלילת האחריות עקב שימוש במבחני ההסתמכות (בע' 126). עמדה דומה ננקטת על ידי ה- Restatement Torts 2d. בסעיף 552 נאמר כי (בהערה (a)): The recipient of a fraudulent misrepresentation who justifiably relies upon it is not barred from recovery by his contributory negligence in doing so ( See § 545A). But when the misrepresentation is not fraudulent but only negligent, the action is founded solely upon negligence, and the ordinary rules as to negligence liability apply. Therefore, the contributory negligence of the plaintiff in relying upon the misrepresentation will bar his recovery. קשה לראות טעם לשלילת יכולת חלוקת האחריות כאשר מדובר במצגי שווא רשלניים. נראה כי גישה זו אינה מקובלת (ע"א 80/87 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, פ"ד מה (4) 604; ע"א 324/82 בני ברק נ' רוטבד, פ"ד מה (4) 102). ניתן להעיר כי אפילו Feldthusen גורס כי תורת האשם תחול גם במצבי רשלנות, כאשר הנזק נגרם כתוצאה משתי פעולות רשלניות נפרדות, זו של המזיק וזו של הניזוק, והוא אינו ניתן לחלוקה או ייחוס. על כן אפילו היינו מניחים כי מדובר כאן במצג שווא רשלני, ניתן היה לפעיל את תורת חלוקת האחריות, שכן כאן מדובר בנזק הנובע משתי פעולות שונות. 57. התוצאה היא שגם לפי שיטה זו הייתי מייחס לנתבע אשם תורם משמעותי שהיה כרוך במהלך שכונה בפיו "לעשות קופה". הנתבע פעל לא רק על פי יוזמת הבנק, ובכל הנוגע להעלאת שיעור ההשקעה יש ליחס לו אחריות ממשית. גם כאן, היה מקום היה מקום לאזן את התוצאה על ידי צמצום שיעורי הריבית המתלווים לאותה הלוואה החל ממועד מכירת המניות. לבסוף, הנתבע מעלה טענה נוספת המטילה לשיטתו אחריות על הבנק התובע וגורמת לפטור מלא שלו מחבותו. הגיע תורה של טענה זו. אי סדרים בקרנות פסגות 58. הנתבע טוען כי קרנות הנאמנות של פסגות נוהלו על ידי חברה בשם "פסגות מנהל קרנות נאמנות לאומי איגוד בע"מ" ("החברה"). מנהל ההשקעות של החברה היה אחד, חיים רגב. חיים רגב עמד למשפט פלילי, בגדרו של ת"פ (תל אביב) 290/95. בכתב האישום יוחסו לחיים רגב עבירות חמורות בקשר למילוי תפקידו כמנהל ההשקעות בחברה. מגזר הדין עולה כי חיים רגב הורשע בלקיחת שוחד, לפי ס' 290 לחוק העונשין, תרמית בקשר לניירות ערך לפי ס' 54(א) (2) לחוק העונשין, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי ס' 415 לחוק העונשין, מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי ס' 425 לחוק העונשין, הדחה בחקירה לפי ס' 425 (א) לחוק העונשין". בגזר הדין מצויין גם כי חיים רגב, יחד עם נאשמים אחרים, פעלו "להפקת טובות הנאה אישיות על ידי ניצול תפקידיהם וסמכויותיהם של הקושרים במקומות עבודתם ופעילותם ועל ידי ניצול מעמדו ותפקידו בפסגות". על יסוד דברים אלה טען הנתבע כי יש לפטור אותו מחובתו לבנק. לדבריו, הבנק התרשל בפיקוח על פעילותן של פסגות, ועקב כך התדרדר שער ניירות הערך שלה. הנתבע מחלץ חובת פיקוח זו מנוסחת צבאח. לדברי הנתבע, גרמה פעילותו של רגב להפסדיו, והבנק אחראי לפעילות זו עקב אי פיקוח נאות על פעילות הקרנות. וכך אומר הנתבע (תצהיר, ס' 23) : החברה, נהגה ברשלנות בכל הקשור לקביעת שיטות עבודה, נהלים וסדרי ביקורת ופיקוח על פעולות מנהל ההשקעות. בכך אפשרה לו [לחיים רגב] לעשות ככל העולה על רוחו בכל הקשור לפעילותו בשוק ההון. 59. בבקשת הרשות להתגונן ביקש הנתבע "לנקוט הליכי צד שלישי נגד החברה ומנהל ההשקעות שלה" (תצהיר, ס' 24). דבר זה לא נעשה על ידו. על יסוד זה, קשה לדעת מהו טיב טענת הנתבע כלפי הבנק. הנתבע לא הצליח להוכיח אף לא אחד מיסודות תביעתו. הוא לא הראה כי היה בידי הבנק לקיים הליכי פיקוח על הקרנות. הוא לא הראה כי הבנק התרשל בקיום אותם הליכים, והוא אף לא הראה כי נפילת שערי ניירות הערך של הקרנות נבעה מפעילותו הלא תקינה של חיים רגב. לכאורה, מצויין בגזר הדין כי פעילות הקרנות היתה עצומה, ורק חלק מזערי ממנה נגע לפעילות העבריינית (גזר הדין, ע' 4236). 60. גם בעדותו לא עלה בידי הנתבע לבסס את הטענות הכוללניות והמעורפלות שהועלו בתצהירו. וכך התנהלה החקירה בשאלה זו (פרוטוקול ע' 24, ש' 23): ש. תביעה נגדית נגד הבנק גם לא הגשת? ת. זה הייעוץ שקיבלתי. ש. אתה לא יודע למה לא צירפתם את פסגות להליך הזה? ת. סיכמנו שבשלב זה כדי לא לפעול במספר חזיתות ולבזבז כספים, החלטתנו להצטמצם בתביעה הזו. ש. פניתם פעם לפסגות או לחיים רגב במכתב? ת. לא פניתי אליהם. ש. אני אומר לך שלכם אין טענות מוצדקות נגד פסגות ונגד חיים רגב ורק במסגרת התביעה של הבנק העליתם את הטענה הזאת. ת. זה לא נכון. לאחר חשיפת פרשת המניות, פניתי לבנק ואמרתי לו שנתנו לי המלצה בלתי מסוייגת על פסגות ועשו מצג שווא כי הקרן לא היתה מנוהלת כפי שהם תיארו אותה. מי שנותן רק התחייבות כספית ומישהו אחר משחק בניירות, יש כאן כשלון תמורה. ציפיתי למסחר הוגן. איך נקשרות טענות אלה לבנק? מה היה טיב המצג שעשה הבנק? האם הבנק הניח יסוד להבנה לפיה מנהל הבנק את הקרנות? האם בעת הצעת הרכישה נאמר לנתבע כי הבנק מפקח או יכול לפקח על ניהולן? האמנם שגה הבנק בדרך הפיקוח שהפעיל על הקרנות? אילו הפסדים נגרמו כתוצאה מפעולתו של חיים רגב? ניסוח שאלות איננו רק טכניקה ניסוחית בנוסח סיטקום אמריקאי. לשאלות אלה לא נמצא מענה, לא בעדותו של הנתבע ולא בראיות האחרות שהוגשו על ידיו. ממילא, לא ניתן לקשור אל הבנק פעילות שנעשתה בחברה אחרת, אישיות משפטית שונה מן הבנק. לא ניתן גם להחיב את הבנק ברשלנות באי הפעלת אמצעי פיקוח בלא הנחת תשתית עובדתית לצורך בהפעלת האמצעים, ובמחדל, אם היה, שהיה כרוך בהפעלתם (השוו ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מז (3) 240). 61. ואכן, ב- Restatement Torts 2d, מוסבר כי אפילו נערך מצג שווא רשלני, ניתן לתבוע על בסיסו רק אם הוכח כי הנזק נגרם עקב אותו מצג. וכך נאמר שם בסעיף 548, בהערה (b): Pecuniary losses that could not reasonably be expected to result from the misrepresentation are, in general, not legally caused by it and are beyond the scope of the maker’s liability. This means that the matter misrepresented must be considered in light of the tendency to cause those losses and the likelihood that they will follow. Thus one who misrepresents the financial condition of a corporation in order to sell its stock will become liable to a purchaser who relies upon the misinformation for the loss that he sustains when the facts as to the finances of the corporation become generally known and as a result the value of shares is depreciated on the market, because that is the obviously foreseeable result of the facts misrepresented. On the other hand, there is no liability when the value of the stock goes down after the sale, not in any way because of the misrepresented financial condition, but as a result of some subsequent event that has no connection with or relation to its financial condition. לפי זה, גם אם נניח כי לנתבע היה יסוד לסבור כי הבנק יקיים פקוח על הקרנות, עליו להצביע על כשלון הפקוח וגם על הקשר בין כשלון זה לבין נפילת ערך ניירות הערך. היה עליו להראות את התנהגות שערי ניירות הערך עקב פרשה זו או עקב חשיפתה. הוא היה צריך להצביע על התנהגות שוק ניירות הערך בכלל ושוק קרנות שיש להן אותן תכונות, בפרט. הנתבע לא הניח אפילו קצה ראייתי בעניין זה. התוצאה היא שטענה זו של הנתבע נדחית. כך הוא סוף הדרך: 62. הפעילות הייעוצית של הבנקים בשוק ההון, תוך שילובה בכוחם בהענקת אשראי, נמשכת מזה זמן. לקשיי הנאמנות הכפולה היכולה להיווצר בגדרה, יש אפקט של רעם מתגלגל. קולו של הרעם נשמע רחוק ומזמן, אך קולו החד משמעי קרא לתמורה. הבנקים אינם יכולים לשלב את מקורות האשראי שבידיהם עם פעילות כזו, כאשר היא נועדה לקדם מטרות שלהם בשוק ניירות הערך. כאשר הם נוהגים כך עליהם לומר זאת בקול רם, ובאופן ברור. עליהם לציין את קיומו של ניגוד העניינים. לא כך היה כאן. 63. בנסיבות אלה, קבעתי שבכל הנוגע לאותו חלק באשראי המגיע כדי 50,000 ש"ח, שהושקעו על פי יוזמת הבנק ובהמלצתו, יש לפטור את הנתבע מחבותו לבנק. סכום החוב, הנוגע ליתרת הסכומים, הוא פרי פועלו של הנתבע עצמו, בחריגה מן ההצעה שהוצעה על ידי הבנק ועל כן הנתבע חב בו, אך הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית בלבד החל מיום 12.7.94. אשר על כן אני מקבל את התביעה באופן חלקי. הצדדים יערכו את החישובים המתחייבים מהכרעה זו, ואם לא יגיעו לכלל הסדר ימונה פוסק, על פי ההסדר הדיוני שנקבע ביניהם (לעיל, בסעיף 3). בנקדיני חברותשאלות משפטיותשוק ההון / ניירות ערך