פסק דין א. נושא פסק-דין זה הוא עתירות העותרים לחיוב המשיבה 1 (להלן: המשיבה) לדון בתוכנית מיתאר מקומית מס' 6729 שהוגשה לה על ידי חלק מהעותרים בעת"מ 129/00. ב. רקע עובדתי: 1. העותרים בעת"מ 129/00 הינם בעלי זכויות חוזיות וקנייניות בכפר בחלקות שונות בתחום הכפר עין כרם (להלן: הכפר), המשתרע על פני 50 דונם, והעותר מס' 1 הוא ועד עין הכרם (להלן: העותרים). העותרת בעת"מ 134/00 היא עמותה המאגדת בתוכה אדריכלים ומתכננים וכן 22 ארגונים הפועלים בתחומי התכנון, הסביבה והחברה אשר מטרתה היא לחזק את הקשר בין זכויות האדם ומערכות התכנון במדינה ולפעול למען גישה תכנונית המשתפת את הציבור בהליכי התכנון (להלן: העותרת). 2. ביום 22.12.98 הגישו חלק מהעותרים בעת"מ 129/00 למשיבה ולמשיבה הפורמאלית (להלן: הוועדה המקומית) את תוכנית בנין ערים מספר 6729 בשם "אגן עין כרם וגן הלאום" (להלן: התוכנית), אשר עניינה תוכנית מיתאר חלקית לירושלים, הכוללת קביעת כללי תכנון לכל אגן הכפר עין כרם בפאתיה המערביים של ירושלים, ואשר חלה על 3,800 דונם שהם 3% מתוך מרחב תכנון מקומי ירושלים. מטרותיה של התוכנית הן בהגדרתו של האגן החזותי של הכפר עין כרם כפארק נופי והיסטורי במערב ירושלים, תוך שימור הכפר והגבלת פיתוח בו, כמפורט בנספחים א'1-2 לעתירה. 3. בחלוף מועד 60 הימים מיום הגשת התוכנית, הקבוע בחוק התכנון והבניה תשכ"ה1965- (להלן: החוק), ומשלא התקבלה תגובה כלשהי, שלחו העותרים בקשה אל המשיבה מיום 24.2.99 לדון בתוכנית ללא המלצת הוועדה המקומית, כמצוות סעיף 62(ב) לחוק ובעקבות פנייה זו, הוזמנו נציגי יוזמי התוכנית להופיע בפני ועדה מקצועית של המשיבה ביום 26.5.99 (נספח ה' לעתירה). הוועדה המקומית באמצעות ועדת משנה להפקדה שלידה, דנה בתוכנית ביום 6.3.00, לאחר שקיבלה את חוות הדעת של מחלקת התכנון העירונית מיום 28.2.00 (נספח ג' לעתירה), והחליטה בזו הלשון:- "הועדה רואה באופן חיובי את העניין כי תושבים שותפים להליך התכנון. התוכנית תובא לדיון נוסף לאחר שיבדקו ויבוצעו הדברים הבאים: 1. יש להביא את התוכנית לדיון בוועדה לשימור. 2. המחלקה לתכנון תבדוק את התאמת התוכנית המוצעת לתוכניות הקיימות במקום - תוכניות המאושרות ותוכניות אשר בוועדות הסטטוטוריות. תוכניות אלו יוטמעו בתוכנית המוגשת, בתיאום עם המחלקה לבקרת תוכניות ממוחשבות. 3. התוכנית תיבדק על ידי המחלקות הרלוונטיות בעיריה והמלצותיהן יעוגנו בהוראות התוכנית". החלטה זו הובאה בפני המשיבה, כאשר במקביל הוכנו תוכניות נוגדות על-ידי גורמים אחרים כמו למשל תוכנית 6828 ביחס להקמת הכפר התנכ"י בלב הגן הלאומי המוצע על-ידי התוכנית ותוכנית מנהל מקרקעי ישראל לתוספת אלפי יחידות דיור בשטח התוכנית. 4. ביום 21.2.00 פנתה המשיבה אל יזמי התוכנית וביקשה להמציא לידה את האסמכתאות לגבי הזהות המשפטית של הגופים המצויינים כמגישי התוכנית ולאחר שאלו סופקו לה, השיבה להם סופית במכתב היוה"מ שלה מיום 17.7.00, לפיו מגישי התוכנית אינם בגדר "מי שיש לו עניין בקרקע", כמשמעותו בסעיף 61א'(ב) לחוק, שכן "אינם בעלי זכויות במרבית הקרקע המצויה בתחום התוכנית וזיקתם היחידה לקרקע שאין להם זכויות בה הינה לכאורה קירבת מגוריהם אליה, אשר כאמור אינה הופכת אותם למי שיש לו עניין בקרקע" (סעיף 3 לנספח י' לעתירה). פנייתם של העותרים אל פרקליטת המדינה והיוה"מ של משרד הפנים, בבקשה לבטל את עמדת המשיבה, לא נענתה עד למועד הגשת העתירה. ג. טענות הצדדים: סעיף 61א'(ב) לחוק, קובע כי:- "משרד ממשלתי, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו עניין בקרקע (להלן: מגיש התוכנית), רשאים להכין תוכנית מיתאר מקומית או תוכנית מפורטת ולהגישה לועדה המקומית; היתה התוכנית בסמכות הועדה המחוזית, יעביר מגיש התוכנית עותק לוועדה המחוזית". (1) טענות העותרים: העותרים טוענים כי גישה פרשנית זאת של המשיבה, לפיה "מי שיש לו עניין בקרקע", הוא רק מי שיש לו זכות קניינית ו/או חוזית בקרקע, או לכל הפחות הסכמה בכתב של הבעלים בקרקע לכך שתוגש תוכנית הכוללת קרקע שבבעלותם, מנוגדת ללשון הסעיף 61א'(ב) כוונתו, רוחו של החוק ולגישות המושלות כיום, שכן:- (א) מגמת החוק היא לדחות טענות סף של הממסד כלפי האזרח, לעניין זכות העמידה, מאחר וטענות אלה חותרות תחת אושיות הישגיה של החשיבה והמעש הדמוקרטיים. (ב) תיקון 43 לחוק שבו נכללה לראשונה זכות מי שיש לו עניין בקרקע ליזום תוכנית מיתאר מקומית, מעודד את שיתופו של האזרח בהליכי התכנון והבניה כחלק מהרוח והגישה החדשה אותה מבטא התיקון. כך למשל, הפסיקה קבעה כי זכות ההתנגדות של האזרח במסגרת סעיף 100 לחוק, מקטינה את הסיכוי והיקף הפגיעה בו וכן משפרת את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן, כך שהגוף המחליט יוכל להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת. השינוי בין נוסח סעיף 67(א) לחוק, לבין נוסח 61(א) שבא במקומו במסגרת תיקון 43, ואשר צירף לזכאים להגיש תוכנית מיתאר את מי "שיש לו עניין בקרקע", מלמד כי המחוקק התכוון לחזק את עצמאותו של האזרח הפרטי בכך שייזום תוכניות אלו לא תהיינה עוד נחלתן הבלעדית של רשויות השלטון השונות. ההיסטוריה החקיקתית אינה תומכת בפרשנות המשיבה לפיה מי שיש לו עניין בקרקע חייב זיקה קניינית לכל הקרע הכלולה בתחום התוכנית. (ג) פרשנות המשיבה יוצרת הפליה על-ידי ייחוד ייזום שימור הקרקע והגבלות על פיתוחה, רק כזכותה הבלעדית של הרשות הציבורית, בעוד שרק פיתוחה הינה זכות השמורה לפרט. (ד) סעיף 61א'(ב) הנדון מבחין בין בעל קרקע לבין "מי שיש לו עניין בקרקע", ומכאן יש להסיק כי משמעות המונח "מי שיש לו עניין בקרקע" הוא מי שאיננו בעלים של הקרקע (או חוכרה), או בעליה של זכות אחרת בקרקע. (ה) מונח זה - "מי שיש לו עניין בקרקע" - מהווה "הגדרת סל" אשר באה להרחיב את מעגל הזכאים ליזום תוכנית על פיו. פרשנותה של המשיבה מרוקנת את נוסח הסעיף מתוכן ויוצרת כפילות לשונית בין "בעל קרקע" ל"בעל עניין בקרקע", כפילות שאיננה ממנהגו של המחוקק. (ו) גם פרוטוקול הדיונים מבית המחוקקים, שעניינו בתיקון 43 לחוק, הכולל את המונח הנ"ל, מלמד כי "בעל עניין" אינו מוגבל לבעל זכות קניינית או חוזית, בדומה להגדרתו של מעוניין בקרקע - לפי הוראת סעיף 100 לחוק - הכולל כל מי שעשוי להיפגע מהתוכנית, כפי שנקבע בע"א 2962/97 ועד האמנים חוכרים ביפו העתיקה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב (תקדין עליו, 99(2) עמ' 894 (להלן: עניין ועד האמנים)). לפיכך, שני המונחים "מי שיש לו עניין בקרקע" ו"מעוניין בקרקע", הם נרדפים ויש להם בחוק משמעות זהה מעבר לזיקה קניינית או חוזית, כדוגמת חברי "ועד האמנים" בע"א 2962/97, שהוכרו כמעוניינים בקרקע הסמוכה לשטחי מגוריהם ועיסקם כך העותרים הינם בעלי עניין ישיר בקרקע, שהרי התכנון המיועד ישפיע על רווחתם, קניינם וזכויותיהם. (ז) המילה "קרקע" בסעיף 61א(ב) לחוק, מציינת יחידת שטח בעלת משמעות תכנונית, להבדיל מהמילה "מקרקעין", שהיא יחידת שטח בעלת משמעות קניינית, וכאשר המחוקק מתכוון להקנות מעמד לבעל זכות בקרקע, הוא מפרש זאת - כגון: בסעיף 63(8); 69(8), 82(ב), 157א'(ח), 197(א), 202 לחוק - או סעיף 4(א) לחוק הליכי תכנון (הוראת שעה) תש"ן1990-). לפיכך, יש לקרוא את סעיף 61א(ב) כמאפשר למגוון הרחב ביותר של בעלי עניין להגיש תוכנית. (ח) מדובר בנושא בעל אופי ציבורי חשוב וערכי, ולכן אין כל מניעה שעותרים פרטיים כגון תושבי עין כרם וועד הכפר שהוא מוסד סטטוטורי המופקד על ענייני הכפר, יעלו נושא חשוב זה לסדר היום של ועדות התכנון על ידי הכנת תוכניות מתאר לשימור אופי של האתר, ובאשר ליחס בין השטחים שלעותרים יש זכויות בהם, לבין שטח התכנית - אין לייחס לזה כל משמעות. (ט) עמדת המשיבה סותמת את הגולל על מימוש זכות היסוד של הציבור לקחת חלק בתכנון סביבתו כחלק מההליך הדמוקרטי. הצגת היבטי תכנון סביבתי כולל, דרוש למשיבה ככלי איזון אינטרסים בדרך קבלת החלטותיה, מה גם שקבוצת אזרחים המגישה תוכנית מתאר מקומית חלקית, היא בגדר הפחתת נטל מהמשיבה אשר תקציבה וכוח האדם שלה מוגבל ובכך נמנע עיסוק מיותר של המשיבה בבירור זיקת הקניין של מגישי התוכנית. (י) אין זה נכון שקבלת העתירה תטיל עומס על מוסדות התכנון, שכן בחוק יש הוראות מיוחדות הבאות להבטיח כי לא תידון תוכנית שאינה ערוכה על-פי דרישות החוק, מה גם שלשם הכנת תוכנית מתאר מקומית, נדרשת רמת ארגון וכן "גב כלכלי" שאינם מאפשרים לכל אדם להגיש תוכנית, ולכן יש לקדם בברכה את יוזמת העותרים. (יא) כל תוכנית מתאר מחייבת הפקדה ולכן כל מי שרואה עצמו נפגע, רשאי להגיש התנגדות. מכאן, שאין ביישום זכות העותרים להגשת התוכנית, כדי לפגוע פגיעה בלתי סבירה בקניינו של אחר. העותרים מוסיפים וטוענים כי המשיבה חרגה בהתנהגותה ממתחם הסבירות עת שלא עמדה במועדי הדיון בתוכניות, כפי שקובע סעיף 62א' לחוק והתנהגות זאת לוקה בשיהוי. (2) טענות המשיבה: כאמור, המשיבה החליטה לדחות על הסף את התוכנית אותה הגישו העותרים, בנימוק כי אין לעותרים אלו מעמד להגיש תוכנית מכיוון שאינם נכללים במסגרת רשימת הזכאים להגיש תוכנית מתאר מקומית, לפי הוראות סעיף 61(א)(ב) לחוק. המשיבה טוענת כי העותרים אינם בגדר "מי שיש לו עניין בקרקע", מהסיבות הבאות:- (א) אין כל מחלוקת כי העותרים אינם בעלי זכויות קנייניות או חוזיות בלמעלה מ- 95% מהשטח לגביו הוגשה התוכנית רחבת ההיקף. העותרים הינם הבעלים של 50 דונם בלבד מתוך 3,800 דונם, ומכאן שאין להם כל זכות וזיקה של ממש לשטח הנרחב אותו הם מבקשים לתכנן. (ב) המשיבה מסכימה כי ההיסטוריה החקיקתית ולשון סעיף 61(א)(ב) לחוק, בא להרחיב את רשימת הזכאים להגיש תוכניות מתאר, אך יחד עם זאת, יש לפרש את המונח "מי שיש לו עניין בקרקע", כמי שיש לו זכות קניינית ו/או חוזית בקרקע והוא אינו בעליה, כמו למשל: שכירות, דיירות מוגנת, או הרשאה. אך, הסעיף אינו מכוון לכל אחד אלא רק לבעלי זכות כאמור, כנלמד בין היתר מההבדל בין הצעת החוק לתיקון 43, אשר כללה את המונח "כל בעל עניין" לבין הנוסח שהתקבל והוא "מי שיש לו עניין בקרקע", ואילו המחוקק התכוון להקנות "לכל מעוניין" כנטען על-ידי העותרים, היה מעניק זכות הגשה לכל מי שמעוניין בתוכנית ולא מצמצם את זכות ההגשה ל"מי שיש לו עניין בקרקע". דהיינו: המחוקק לא בחר במונח "כל אחד", אלא בחר את רשימת הזכאים להגשת התוכנית. בחירה זו משקפת את כוונתו לצמצם ולהגביל את רשימת הזכאים כאמור ולכן פרשנות המשיבה את הסעיף והמונח "מי שיש לו עניין" - עדיפה. (ג) סעיף 100 לחוק, שונה בתכלית מסעיף 61א(ב) הנדון, שכן סעיף 100 בא להרחיב את מעגל הזכאים להתנגד לתוכנית כדי להגן ככל שניתן על הפרטים מפני פגיעה, שעה שהרחבת בעל עניין לצורך מתן אפשרות להגיש תוכנית, מגדילה את האפשרות לפגוע בזכויות של אחר, ופוגעת באפשרות לפצות את מי שעלול להיפגע מהתוכנית. (ד) גם הסיפא של סעיף 61(א)(ב) מצמצמת את סמכותם של ועדה מקומית ורשות מקומית להגיש תוכנית, אך ורק לקרקע שבתחום מרחבן, קל וחומר שאין לפרש את הסמכות המוענקת לגופים פרטיים כסמכות בלתי מוגבלת. (ה) הפרשנות המוצעת על-ידי העותרים טומנת בחובה סכנה לפגיעה ברכושו של האחר, מה גם שמנהל מקרקעי ישראל הוא הבעלים של מרבית שטח התוכנית ומתנגד לתוכנית המוצעת על-ידי העותרים, שכן הוא מכין תוכנית משלו לקרקע. מכאן, שהעותרים מבקשים לתכנן קרקע בניגוד מוחלט לרצון בעליה. (ו) תכנון מקרקעין הינו הליך יקר, ומכאן שהכוח לתכנון זה יישאר בעיקרו בידי בעלי ההון, שכן קבלת העתירה משמעותה נצחון של אינטרסים צרים של פרטים בחברה, ופתחון פתח רחב לשטף תוכניות בעלי עניין צר כנ"ל, תוך התעלמות משיקולים רחבים יותר אשר לגביהם קיימת החזקה שהם מביאים בחשבון אינטרסים שונים של קבוצות שונות בחברה. (ז) ההוצאות המוטלות גם על מי שזכאי להתנגד לתוכנית לפי הוראות סעיף 100 לחוק הינן גדולות, ולכן יש לצמצם את מעגל הזכאים להגשת תוכנית מתאר ולאפשר להגיש תוכנית רק כאשר המגיש מצביע על זיקה לקרקע המצדיקה הטלת נטל על המתנגדים בכוח. ד. הפרשנות הראוייה לסעיף 61א(ב) לחוק: דוחה אני את פרשנות העותרים למילים "מי שיש לו עניין בקרקע" שבסע' 61א(ב) לחוק, לפיה כל בעל עניין תכנוני בקרקע, זכאי להגיש תוכנית מיתאר מקומית, מבלי שתהא לו כל זיקה קניינית או חוזית לקרקע - כדוגמת העותרת - או מבלי שתהא לו זיקה כאמור במרבית הקרקע, כדוגמת העותרים 21-4 בעת"מ 129/00 (להלן: התושבים). את העניין ב"רקע" המזכה במעמד "מגיש תוכנית" לפי סעיף 61א(ב) לחוק, יש לצמצם לזיקה קניינית או חוזית כלשהי, כגון: משתמש בקרקע מכוח שכירות או הרשאה, ו"עניין" זה כולל גם מי שמתכונן או מתכנן להשתמש בקרקע, כבעל זכות כנ"ל בעתיד הקרוב, כגון: יזם המתעניין בקרקע לצורך פיתוחה (להלן: "זיקה בכוח" או "זכות בכוח"), אך בכל מקרה, זיקה זו מאפשרת הגשת תוכנית שתחומיה הם תחומי הזיקה הנ"ל, דהיינו: השטח שבו או במרביתו מופעלת הזכות הקניינית או החוזית בפועל או בכוח. עמדה פרשנית זו מתבססת בעיקר על הנימוקים דלהלן:- (1) מטרת המחוקק בסעיף 61א(ב) לחוק, היא להגביל את רשימת הזכאים להגיש תוכנית, בעוד שפרשנות העותרים, למעשה מובילה להיעדר כל הגבלה על זכות ההגשה, שהרי לשיטתם כל מי שמעוניין בקרקע שבתחום המדינה, זכאי להגיש תוכנית שתשמש את עניינו, בין אם הוא תושב המחוז או המדינה, ובין אם לאו. אילו זו היתה כוונת המחוקק, היה קובע כי כל אחד רשאי להגיש תוכנית. כוונה זו של המחוקק לצמצם את זכות ההגשה של הפרט נלמדת גם מהשוואה בין הצעת החוק לתיקון 43 (2307), לפיה:- "משרד ממשלתי ועדה מקומית או רשות מקומית בתחום מרחבן, וכן כל בעל עניין רשאים להכין תוכנית מיתאר מקומית ולהגישה לוועדה המחוזית...". לבין הנוסח שנחקק הממיר את "כל בעל עניין" שהוא מושג רחב מאוד - היכול להתייחס גם ל"בעל עניין בתוכנית" - כבעל קרקע או ב"כל מי" שיש לו "עניין בקרקע". (2) ההשוואה בין הוראת סעיף 100 - כפי שפורש בין היתר בפסה"ד בעניין ועד האמנים, עליו מסתמכים העותרים לבין הוראת סעיף 61א(ב) מלמדת, כי המחוקק הבחין בין זכות ההתנגדות לתוכנית שהופקדה, הניתנת ל"כל מעוניין בקרקע, בבניין או בכל פרט תכנוני אחר, הרואה עצמו נפגע על-ידי התוכנית", לבין "מי שיש לו עניין בקרקע", היוזם תוכנית משמרת או מפתחת, שהוא שלב ראשון לפני אישור התוכנית והפקדתה להתנגדויות, שלב שבו המחוקק מעוניין לצמצם את רשימת היזמים. העותרים טוענים כי אין להבחין בין "המעוניין" הזכאי להתנגד לתוכנית לפי סעיף 100 לבין "מי שיש לו עניין בקרקע" לפי סעיף 61א(ב) ולכן חלה על האחרון הפרשנות שניתנה על-ידי בית-המשפט העליון בפסה"ד בעניין ועד האמנים. פסק-דין זה אכן קבע בין היתר, כי:- "בדומה לגישה הכללית ביחס לזכות עמידה, הגישה ביחס להוראת סעיף 100 היא כי "לשם רכישת מעמד, די שהעומר יראה על פגיעה באינטרס, ואין הוא חייב להראות על פגיעה בזכות חוקית" (ז' סגל, זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק (מהדורה שניה) (תל אביב, תשנ"ד1993-), בעמוד 85). הזכות להגיש התנגדות בודאי עומדת למי שיש לו זכויות קנין במקרקעין נשוא התכנית. אך מעגל "המעוניינים במקרקעין" עשוי להיות רחב יותר. המעוניין במקרקעין, אשר רואה את עצמו נפגע, עשוי להיות בעל זכויות במקרקעין אשר מצויים מחוץ לתחום התוכנית (ראו ע"א 603/88 וארון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד לג(3) 409, בעמוד 414 לפסק דינו של השופט שמגר)...". "... עולה מן הפסיקה גישה הנוטה להכיר בזכותם של בעלי נכסים המצויים בסמוך למקום התוכנית, ואשר התוכנית המוצעת עלולה לגרום פגיעה בהם - בין פגיעה בנוף, בין מטרדים שונים של רעש ולכלוך, ובין פגיעות אחרות ביכולת להפיק הנאה מרכושם...". לאור פרשנות זו של סעיף 100 לחוק, מטרת המחוקק היא אכן להרחיב את מעגל הזכאים להתנגד לתוכנית שהופקדה ולכן זכאי להתנגד כל "מעוניין הרואה עצמו נפגע" ואפילו אם הוא רק מעוניין "בפרט תכנוני", ללא זיקה לזכות קניינית או חוזית בקרקע. לא כן מטרת המחוקק בסעיף 61א(ב) לחוק לפיו רק מי שיש לו עניין בקרקע, זכאי ליזום תוכנית כנ"ל. הבחנה זו גם מובנת לנוכח קיום הפגיעה בזכות שיוצרת התוכנית המופקדת ולכן מרחיב המחוקק את רשימת בעלי זכות ההתנגדות (כגון: החברה להגנת הטבע בעת"מ 117-8/00). (3) פרשנות המקנה זכות הגשת תוכנית גם למי שאין לו כל זיקה קניינית או חוזית בכוח או בפועל בקרקע או במרביתה - ולו זיקת שכן, גובל או סמוך, כדוגמת תושבי יפו העתיקה בפסה"ד בעניין ועד האמנים - היא בלתי סבירה, כאשר הקרקע כולה, או כבמקרה דנן 98% מתוכה!! נמצאת בבעלות או בחזקת אחרים. לא סביר הוא כי כל אדם - אם הוא בעל אמצעים - יניע את הליכי התכנון למטרותיו ויגרום להוצאות משמעותיות, הן לוועדות התכנון שתיאלצנה לדון בכל תוכנית ותוכנית שתוגש חדשות לבקרים, והן לבעלי הזכויות בקרקע שמסתמא יאלצו להתנגד לתוכנית המוצעת עוד לפני הגיעה לשלב אישור והפקדה. הפרשנות הראוייה כפי שפורטה בס"ק (1) לעיל מאזנת על כן בין האינטרסים השונים בכך שיוצרת מסננת מפני שטף יוזמות של כל מאן דהוא. (4) טענת העותרים כי פרשנות המשיבה סותמת את הגולל על מימוש זכות היסוד של הציבור לקחת חלק בתכנון סביבתי, אין בה ממש לנוכח המשקל הניתן לציבור ברשימת הזכאים להגשת תוכנית המייצגים את הציבור בסעיף 61א(ב), קרי: משרדי הממשלה, ועדות התכנון, רשויות מקומיות למיניהן וממילא במסגרות אלו ניתן גם ניתן לציבור לממש את זכות היסוד הנ"ל. (5) דוחה אני את טענת העותרים כי שימוש המחוקק במונח "קרקע", להבדיל מהמונחים "מקרקעין" או "זכות בקרקע" - מלמד על זיקה שאינה קניינית. טענה זו אינה מתיישבת כלל ועיקר עם חוקים רבים בהם מופיע המונח "קרקע", בהקשר קנייני דווקא, בין שנחקקו לפני חוק המקרקעין תשכ"ט1969-, ובין לאחריו. ה. המסקנות: (1) לאור האמור בסעיף ד', העותרים - כולל "התושבים" שהינם בעלי זכויות הקנייניות בפחות מ- 2% משטח התוכנית והמרוכזות בכפר - אינם זכאים להגיש את התוכנית. (2) גם אם נחיל על "מי שמעוניין בקרקע" את הפרשנות לסעיף 100 לחוק, שניתנה ל"מעוניין בקרקע בבניין או בכל פרט תכנוני אחר" בפסה"ד בעניין ועד האמנים - העותרים אינם נכללים בגדר "מעוניין" כאמור, שכן באותו פסק דין שבו הכיר בית-המשפט בזכות "ועד האמנים" להתנגד להפקדת תוכנית, המדובר היה בתוכנית בינוי של "עשרות דירות במרחק עשרות מטרים משפת הים ומבתי העותרים" (שם, עמוד 894 לפסק-הדין) ולפיכך סיכם בית-המשפט (שם):- "נראה, כי על פי אמות המידה האמורות עומדת זכות ההתנגדות למערערים המתגוררים באזור יפו העתיקה. מן החומר עולה בבירור, כי מקום מגוריהם של לפחות חלק מן העותרים מצוי בסמוך למקום בו יבוצעו הפרוייקטים. מדובר בשכנות צמודה ומובהקת. האזור הוא ייחודי מבחינת הנוף. מדובר באזור קטן וצפוף. המעברים בין הסמטאות הצרות קשים. מקומות החניה מועטים. מתיאור זה עולה, כי הקמת פרוייקטים משמעותיים במקום האמור עשויה להשפיע באופן ממשי על רווחתם של המערערים. יש לומר, על כן, כי הם בבחינת מעוניינים בקרקע לענין הוראת סעיף 100". מעמד העותרים אינו דומה למעמד תושבי יפו בפסה"ד הנ"ל. תוכניתם המשתרעת על פני 3800 דונם איננה תוכנית המתרכזת ב- 50 הדונם של הכפר, דהיינו, בסמיכות לבתיהם, גניהם, ועסקיהם. היא גם איננה תוכנית הכוללת רק את הכפר ואת החלקות הגובלות או הסמוכות לו, אלא גם קרקע במרחק עשרות דונמים משטח הכפר, שאין להם בה כל זכות שהיא, ולכן גם מסיבה זו אין הם זכאים להגישה. (3) העותרים טוענים כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 62א' לחוק, לפיו עליה לדון בתוכנית 60 יום מיום הגשתה, אך משנקבע כאמור כי העותרים אינם זכאים להגשת התוכנית, לא חלה גם הוראת סעיף 62א' לחוק, שכן בהיעדר זכות אין "הגשה", מה גם ששיהוי בדיון, אינו גורר אחריו סטייה מהוראות החוק, קרי: מתן זכות להגשת התוכנית. יש גם לשים לב, שהוועדה המקומית לא סיימה עדיין את ההליכים שבפניה, כמוכח מלשון נספח ד' לעתירה שצוטט בס"ק ב'3 לעיל, ואשר על פניו איננו מהווה המלצה בפני המשיבה וכאמור בו, התוכנית אמורה היתה להיות מובאת לדיון נוסף לאחר שתיבדק ותבוצענה הדרישות המפורטות בהחלטה, וגם מסיבה זו הדיון בתוכנית על-ידי המשיבה - בהנחה שהתוכנית הוגשה כדין - היה מוקדם. בהקשר זה יצויין, כי אילו העותרים היו פועלים במסגרת "הוועדה המקומית", שראתה בחיוב את יוזמת "התושבים" והיו נענים לדרישותיה ולדרישות מחלקת התכנון של העיריה, יתכן כי "הוועדה המקומית" במליאתה לאחר שמיעת בעלי זכויות הקנין בקרקע נשוא התוכנית - כגון: מנהל מקרקעי ישראל - היתה מאמצת את התוכנית כתוכנית מיתאר שלה, כאשר לכאורה מוסכם על הכל כי תוכנית המתאר לירושלים מס' 62 טעונה תיקון יסודי, תוך החלתה על שטחים נוספים במרחב המקומי. ו. סוף דבר - העתירות נדחות והעותרים ישלמו הדדית למשיבה הוצאות הליך זה בסך 20,000 ש"ח + מע"מ צמוד למדד מהיום. תוכנית בניהבניהתכנית מתארשאלות משפטיות