פסק דין 1. מבוא בפני עתירה מנהלית, לפיה עותרים המבקשים להצהיר, כי בשל פגמים מהותיים בהפקעה, שבוצעה על ידי המשיבה 1, היא בטלה מעיקרא. כן מבקשים העותרים להצהיר על בטלות כל הפעולות הנילוות להפקעה, וצו המורה למשיבות לסלק ידן מהמגרש, ולאפשר לעותרים להשלים את הליכי רישום המקרקעין בחלקה, על שמם. 2. עיקרי העובדות העולות מחומר הראיות. א. העותרים 1-2, בעל ואישה, והעותר 3, הינם בעלי הזכויות (מכח הסכם מכר מיום 22.3.1981) והמחזיקים במקרקעין במגרש בשטח של 7,208 מ"ר בסמוך לכרמיאל, הידוע כגוש 19147 חלקה 7 (להלן: "החלקה"). העותר 3 הינו בעל 2208/7208 חלקים בחלקה האמורה במושע, יחד עם העותרים 1-2, שהינם זכאים להירשם כבעלי החלק הנותר של 5000/7208 מהחלקה, מכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א 1006/90, כב' השופט מ. נאמן) מיום 13.1.91. ב. בתאריך 10.4.97 נכנסה לתוקף תוכנית מפורטת ג/בת/ 199 (להלן: "התכנית"), אשר הוגשה לפי חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) התש"ן - 1990, ואושרה על ידי הועדה לבנייה למגורים ולתעשיה (להלן: "הול"ל"). תוכנית זו, חלה על שטח של 1042 דונם הכולל בין היתר את חלקת העותרים, והוכנה ביוזמת משרד המסחר והתעשיה (להלן: "תמ"ס") באמצעות חברת חפ"ת בע"מ (להלן: "חפת"). על פי התוכנית יש שינוי לתכנית מפורטת מס' ג4132/ באופן שהקרקע שהיתה מיועדת ברובה לחקלאות, שינתה את יעודה לתעשייה. על פי סעיף 6 לתוכנית, מטרותיה הינן, בין השאר, "יעוד שטחים לתעשיה, מסחר, מוסדות ציבור, שטחים פתוחים ציבוריים ופרטיים". הודעה על הפקדת התוכנית פורסמה בעתונות ובילקוט הפרסומים והודעה על אישור התוכנית פורסמה גם כן בתאריך 27.3.97. ג. סעיף 15.3 לתקנון התכנית קובע: "כל השטחים המיועדים בהתאם לתכנית זו לדרכים, לשטח ציבורי פתוח ולמבני ציבור, יופקעו ע"י הועדה המקומית בהתאם לסעיפים 188 ו- 189 לחוק התכנון והבניה..." ד. בהודעה שפרסם יו"ר הועדה המשיבה 1, ב- 18.6.98, לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת המקרקעין (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "הפקודה"), ולפי סעיפים 189 ו- 190 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") נמסר כי "הקרקע המתוארת בתוספת (ובכלל זה חלקת העותרים, ב.ג) דרושה לועדה לחלוטין לצרכי ציבור, והועדה סבורה כי בגלל הוראותיו של סעיף 20 לפקודת הקרקעות... אין פיצויים או פיצויים מופחתים עשויים להשתלם בעד אותה קרקע". כן נמסר כי, "הועדה מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע האמורה, מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצרכי ציבור שלמענם עומדים לרכשה, והועדה מורה בזה שכל אדם המחזיק בקרקע האמורה ימסור מיד את החזקה בה". ה. בעקבות הודעת ההפקעה, הופקעו משטחי חלקת המשיבים שתי רצועות קרקע כדי לסלול עליהן כבישים. בחלקה הצפוני של חלקת המשיבים, הופקעה קרקע בשטח כולל של כ- 1,550 מ"ר המיועד לסלילת כביש פנימי מס' 201, שישרת ויאפשר גישה למגרשי איזור התעשיה החדש. תשתית הדרך בחלק הצפוני נפרצה זה מכבר ע"י המשיבה 2 או מטעמה וכיום כפי שיתואר להלן, צו מניעה זמני שניתן ע"יע בימ"ש שלום אוסר המשך העבודות בכביש. בצידה הדרומי של חלקת המערערים, הופקעה רצועת קרקע בשטח של כ- 1,300 מ"ר, אשר יעודה סלילת כביש 300 למצפה כמון. כביש זה נועד להחליף כביש קיים, העולה למצפה כמון, אשר אינו מאושר סטטוטורית ולמעשה מהבחינה התכנונית אינו קיים כלל. נסיבות סלילתו ללא היתר של כביש זה לא הובררו כל צרכם בעתירה זו, וכל אשר ידוע הוא מפי מהנדס עירית כרמיאל, שהעיד שכבר משנת 80 כביש זה קיים (פרוטוקול, עמ' 19). ו. בעת ביצוע הליכי הפקדת ואישור התוכנית, וכן בעת ביצוע הליכי ההפקעה האמורה, לא היו המשיבות מודעות לכך שישנם בשטחי התוכנית האמורה קרקעות כלשהן בבעלות פרטית, לפחות לא באופן פורמלי; ומשכך, בעת ההליכים האמורים, לא נמסרו לעותרים הודעות במסירה אישית, אלא ההודעות פורסמו בעתונות ובילקוט הפרסומים בלבד. למעשה נודע לעותרים דבר הכוונה להפקיע, רק בעקבות התחלת עבודות תשתית בחלקתם, שהחלו עוד במהלך שנת 1997, לאחר אישור התוכנית המפקיעה, אך בטרם ניתנה הודעת ההפקעה. או אז פנו למשיבה 2 והחלו בבירורים השונים. אז נודעה למשיבות לראשונה על קיומם של בעלי מגרשים פרטיים בתחום התוכנית, והתברר כי העותרים אינם בעלי המקרקעין הפרטית היחידים שנפגעו מן התוכנית. לאחר שנודע למשיבות שהעותרים בעלי קרקע פרטית בתחום התוכנית, ומאחר שההפקעה הגיעה לכדי 52% לערך משטח חלקת העותרים, ולאור לטענת המשיבות כי כביש 300 למצפה כמון לא נחוץ לעירית כרמיאל, חזרה בה המשיבה 1 מהפקעת אותו חלק דרומי בחלקה, בהודעה לפי סעיף 14 לפקודה, שפורסמה בילקוט הפרסומים מיום 10.3.99, וזאת כדי להימנע מלחרוג מאותם 40% המותרים לדעתה,באותן נסיבות, להפקעה שלא בתמורה. ראוי לציין, כי על אף החזרה מן ההפקעה, הרי שמהבחינה התכנונית, השטח האמור מיועד עדיין על פי התב"ע לדרך ציבורית, והעותרים מנועים, סטטוטורית, מלעשות שימוש בחלק זה. ז. המצב בשטח כיום הינו כדלקמן: (1) רצועת שטח המיועדת לכביש 201, בשטח כולל של כ- 1550 מ"ר, בצידה הצפון מזרחי של החלקה, הופקעה על ידי המשיבות, ולמעשה נתפסה, שכן נפרצה זה מכבר תשתית לכביש העתידי והחלו בביצוע העבודות במקום. בנוסף, מזרחית לשטח הצפוני שהופקע נותרה רצועת קרקע קטנה, אשר שטחה לא הוברר, אך אין ספק כי אין בה כל שימוש. (2) ברצועת שטח אחרת בצידה הדרומי של החלקה, בשטח כולל של כ- 1,300 מטר, חזרה בה המשיבה 1 מן ההפקעה, אך היא עדיין מיועדת לבניית כביש עתידית, והמשיבים אף לא ניסו להסתיר את האפשרות הכמעט וודאית שבעתיד, לא יהיה מנוס מהפקעת שטח זה. סטטוטורית מנועים העותרים מלעשות כל שימוש בחלק זה. (3) ברצועת קרקע אחרת, קיים כביש פעיל, לא סטטוטורי, אשר נבנה, כפי הנראה, עוד לפני שהעותרים רכשו את הקרקע, ששטחו הכולל בחלקת העותרים הינו כ- 884 מ"ר. (4) על פי התוכנית, יועדו שטחים נוספים להפקעה לצורכי "שטח ציבורי פתוח", בשטח כולל של כ800- מ"ר נוספים, אם כי כנראה טרם בוצעה הפקעה של שטחים אלו והפקעתם לא צויינה בהודעת ההפקעה, וכך גם עולה מדבריו של מהנדס העיר, מר רותם, מטעם המשיבות. (פרוטוקול, 21) (5) באשר ליתרת הקרקע שנותרה בידי העותרים, נראה כי גם לה אין שימוש במצב שנוצר: התוכנית יצרה מגרשים תכנוניים לבניה, אשר חוצים את חלקת המשיבים, באופן כזה שנוצרה מושע תכנונית. המדובר במגרשים 202 ו- 204, אשר חלקו של כל אחד מהם נמצא בשטח העותרים וחלקו האחר מחוצה לו. במצב זה, גם לדברי מר רותם, מהנדס, המשיבה 2, אין העותרים יכולים לקבל היתר בנייה ולנצל את יתרת השטח. ח. מטרת התוכנית העיקרית, הינה הקמתו של "פארק תעשייתי", אשר לטענת המשיבות, המבחין אותו מאיזור תעשייה רגיל, הוא היות המפעלים והעסקים שבתחומו "ירוקים" ולא מזהמים. הפארק מיועד לכ- 70-80 מגרשים. הייזם לבניית פארק זה הינו, כאמור לעיל, התמ"ס, אשר האציל מסמכויותיו לחברת חפ"ת האחראית על הפיתוח. הליך הקצאת המגרשים הינו כדלקמן: התמ"ס מוציא המלצה להקצאת קרקע בפני מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). בהתאם להמלצה זו, מחכיר המינהל לזוכים השונים במגרשים את הקרקע לתקופה של 49 שנים. לעמדת מהנדס העיר כרמיאל, בניגוד ל"פארקים תעשייתים" אחרים, הפרוייקט הנדון לא יתנהל בצורת חברה כלכלית סגורה עם דירקטוריון וחברת ניהול והחזקה, והאתר ינוהל כפי שמנוהלים כל יתר העסקים באיזור התעשיה כרמיאל. לחילופין נטען, שבמידה ובכל זאת יוחלט על הקמת מינהלת, היא תהיה של העיריה ולא תגבה כספים למטרות רווח. המפעלים המאכלסים ו/או שיאכלסו את הפארק הנדון, הינם עפ"י עדותו של מר רותם, בין השאר: "מפעל לחלקי מכוניות, מוסך, מפעל לתעשיות קרמיקה, ג'ירוסקופים, מפעל לסורגים וציפוי מתכות..." (פרוטוקול, עמ' 26). ט. בתאריך 19.4.98 הגישו העותרים תביעה בבית משפט השלום בחיפה, לצו מניעה קבוע נגד המשיבה 2, חב' מקורות וחפ"ת, כן התבקש וניתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל עבודות בחלקה עד למתן פסק דין בתביעה למתן צו קבוע. ב- 29.3.99 הגישו העותרים תביעה אזרחית בת.א. 406/99 לבימ"ש המחוזי בחיפה נגד משיבה 2. בדיון שהתקיים בפני השופטת נ.שרון ביום 14.11.00, לאור עמדת המשיבות שהסמכות היא לביהמ"ש המינהלי, נעתר בית המשפט לבקשת ב"כ העותרים והורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות. למחרת היום, ב- 15.11.99, הגישו העותרים עתירה זו שבפני. במהלך הדיון היתרתי לב"כ העותרים לזמן עדים להוכחת טענותיו ולחוקרם. הופיעו בפני לעדות מר זקין אלברט, מנהל היחידה לאיזורי פיתוח בתמ"ס; מר שמואל גדרון, מנהל חפ"ת; ומר אייל רותם, מהנדס העיר כרמיאל. 3. עיקרי טענות העותרים מכתב עתירה, עולות ארבע עילות לפיהן מבקשים העותרים הצהרת בית המשפט המבטלת מעיקרה את ההפקעה הנדונה: א. ההפקעה לא נועדה לצורכי ציבור כאמור בסעיף 188(ב) לחוק. ב. משהפקיעה המשיבה בתחילה, ללא תמורה, יותר מ- 40% משטח חלקת העותרים, הרי שהפקעה שכזו איננה אפשרית ודינה להתבטל מעיקרא. משבחרה המשיבה להפקיעה בדרך אחת, אין להתיר לה לרפא הפגם שנפל בהליך ההפקעה, ולחזור בה מחלק מההפקעה, על מנת להימנע מתשלום תמורה בעד ההפקעה. ג. חזרתה של המשיבה מחלק מההפקעה אינו עולה בקנה אחד עם תום הלב הנדרש מרשות ציבורית, ומגיע לכדי חוסר תום לב קיצוני. ד. קיומם של פגמים מהותיים נוספים שנפלו באופן ביצוע ההפקעה. בסיכומיהם, הרחיבו העותרים את חזית טענותיהם בכך שתקפו את עצם ההליך התכנוני, קרי את אישור התוכנית ג/ב199/ , בטענה כי ההליך שהוביל לאישורה פגום מינהלית, בהיותו נסמך על תשתית עובדתית שגוייה. הרחבה נוספת של חזית טענותיהם, הינה טענת העותרים הנסמכת על סעיף 190(א)(1) לפיו לא יופקע חלק ממגרש בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יופחת שווי יתרת המגרש. במישור הטענות העובדתיות, דומה כי שתיים הן המחלוקות העובדתיות הראויות לציון: הראשונה - הינה עמדת העותרים, לפיה גם לאחר חזרת המשיבה מחלק מן ההפקעה, עדין נותר שיעורה גבוה מ40% משטח חלקתם ומגיע לכדי 49%, השניה - האם שווי יתרת המגרש הופחת כאמור בסעיף 190(א)(1) שכן בעקבות ההפקעה, ואישור התכנית לא ניתן למעשה לעשות כל שימוש ביתרת החלקה. 4. עיקרי טענות המשיבות המשיבות מתנגדות להרחבת החזית ומבקשות לדחות כל טענה הנוגעת לתוכנית, שכן העותרים לא הגישו כל התנגדות לתוכנית, לא העלו בעתירתם כל התנגדות בעניינה, ונמנעו מלצרף את הול"ל כצד לעתירה, על אף היותו הגורם התכנוני שאישר התוכנית. בכך, מנעו מהול"ל האפשרות להסביר או להזים את הטענות הנוגעות לתוכנית. באשר לפגמים הנטענים בנוגע להפקעה, טוענות המשיבות, כי זו בוצעה כדין ולא נפל בה כל פגם. לטענתם ההפקעה מיועדת לצרכי דרך, שהינו צורך ציבורי מובהק הקבוע בסעיף 188(ב) לחוק. לטענת המשיבות הפקעה בשיעור העולה על 40% אינה גורמת לבטלות ההפקעה, וכי לא נפל כל פגם בכך שחזרו מחלק מההפקעה. נטען שהמשיבות הציעו לעותרים פיתרון של איחוד וחלוקה בהסכמה, ואף פיתרונות אחרים, אך כל ניסיונותיהן נכשלו. המשיבות דוחות טענת העותרים כי אין לעשות שימוש בהליך האיחוד וחלוקה, לאחר ביצוע ההפקעה, וסבורות כי אין כל קשר בין שני ההליכים. עוד ציינו המשיבות, כי הן מצויות כעת בשלבי ביצוע של תכנית איחוד וחלוקה, שהינו אף אחת ממטרות התוכנית שאושרה. במישור העובדתי, טוענות המשיבות, כי לאחר החזרה החלקית מן ההפקעה, עולה שיעור השטח המופקע לכדי 32.5% משטח החלקה. באשר לשווי יתרת החלקה, סבורות המשיבות כי הפחתת שווי כאמור בסעיף 190(א)(1) לא הוכחה, שכן אין להתחשב בחוות דעת השמאי / כלכלן שהוגשה ע"י העותרים, ומקומה של זו אינו בעתירות מינהליות. המשיבות ביקשו לשמור על זכותן לחקור נותן חוות הדעת ולהגיש חוות דעת נגדית, במידה ואסמך על חוות הדעת מטעם העותרים. 5. מסגרת הדיון בעתירה בהחלטתי מיום 12.12.99 (פרוטוקול עמ' 6) קבעתי, כי שתי שאלות משפטיות יועמדו לדיון: "(א) האם הפקעה לצרכי דרך ולצרכים אחרים במקרה הנדון היא לצרכי ציבור עפ"י הפקודה או שאם היא משמשת את פארק התעשיה היא איננה לצרכי ציבור לאור טענת העותר שהיא נוגדת את חוק כבוד האדם וחירותו. (ב) באם ביטול חלק ההפקעה מחודש מרץ 1999 נעשה כדין או שמטרתו, כטענת העותר, להימנע מתשלום תמורה בגין ההפקעה." בין לבין, באו העדים בפני, טענו הפרקליטים, ואף סיכמו באריכות ובכתב בנוסף על טענותיהם בעל פה, והשתכנעתי, כי לשאלות אלו יש להוסיף גם את טענות העותרים לעניין סעיף 190(א)(1), ולעניין פגמים מינהליים בהליך ההפקעה עצמו (להבדיל מהליך אישור התוכנית) מקובלים עלי טיעוני המשיבות לעניין תקיפת התוכנית, ובעיקר הטיעון שהעותרים נמנעו מלהזמין את הול"ל כצד הכרחי לדיון נשוא החלטתו. נימוקי המשיבות מצביעות על נימוקים מהותיים, ושוכנעתי שאין מקום לדון עוד בשאלת תוקפה של תוכנית ג/ב199/ ובפגמים לכאוריים שנפלו בה. לעומת זאת, הגם שטיעוני העותרים לעניין סעיף 190(א)(1), לא בא זכרם בכתב העתירה, ויש בכך משום הרחבת חזית, סבורה אני כי יש טעם מהותי לדון בטענה זו, ומשלא נגרם למשיבות כל נזק בגין אי - העלאת טענה זו בכתב העתירה, אינני סבורה כי בנסיבות המורכבות שלפני, יש מקום לדחות טענה זו על הסף אך ורק בשל טעם דיוני זה, שיתכן ויכול להירפא באמצעות הבקשה לפיצול עילות המתוארות בסעיף 15 לכתב העתירה. 6. אחוז השטח המופקע אחוז השטח המופקע כיום, לאחר הביטול החלקי של ההפקעה איננה שאלה שבעובדה בלבד, אלא משולבת בשאלה שבמשפט. אין חולקין כי לאחר ההפקעה הראשונה, עמד אחוז השטח המופקע על 52% משטח החלקה (פרוטוקול, עמ' 22). אלא שב"כ העותרים סבור כי גם לאחר הביטול החלקי של ההפקעה, עולה שיעורה על 40% המותרים. את עמדתו זו הוא מבסס על גישה לפיה יש להתייחס לשטח שהמשיבה חזרה בה מהפקעה, כאל שטח מופקע, שכן כאמור, בתוכנית ג/ב199/ עדין מיועד שטח זה לכביש עתידי, משמע שבפועל שטח זה עדין מופקע, משום שהעותרים אינם יכולים לעשות בו כל שימוש. לכך מוסיף ב"כ העותרים את כביש הגישה לכמון, הבלתי - סטטוטורי, אשר מפקיע כדבריו "דה- פקטו" נתח נוסף מחלקת מרשיו. כן מבקש ב"כ העותרים ללמוד מעדותו של מהנדס העיר, מר רותם, שאמר בעדותו (פרוטוקול, עמ' 22) כי לפי חשבונו יחד עם הכביש העתידי שיוקם, יגיע שיעור ההפקעה ל49%. אין ולא צריכה להיות כל מחלוקת עובדתית בשאלת אחוז ההפקעה שכן אף ב"כ העותרים אמר במפורש בעמ' 4 לפרוטוקול כי "...בחודש מרץ זה ההפקעה תוקנה ע"י ויתור חלק ממנה לפחות מ- 40% ". שאלת קיומו של כביש מיועד, על הנייר בתב"ע, על אף אקט ביטול ההפקעה, כבודה במקומה מונח, אך השלכותיה יכול ויהיו במישור סבירות שיקול דעתן של המשיבות בהחלטתן לחזור בהן מחלק מההפקעה, ויתכן ואף בשאלת תום הלב, אך אין לה דבר עם דיני ההפקעה, שאינם מכירים במוסד ה"הפקעה דפקטו". באשר לשאלת קיומו של הכביש הלא סטטוטורי, הרי שככל הנראה, כביש זה קיים עוד לפני שרכשו העותרים 1-2 את חלקתם הנדונה, וקיומו של כביש זה אינו רלוואנטי לשאלת ההפקעה שלפני, מה עוד שסוגיית כביש זה מתבררת בהליך תלוי ועומד בפני בית משפט השלום. לכל היותר, ייתכן וניתן לייחס לקיומו של הכביש משקל, בשאלת תום הלב וסבירות החלטת המשיבות, כנתון עובדתי שהיה צריך להיות מונח לנגד עיניהן, ולמצוא ביטוי כלשהו, כמקובל בהפעלת שיקול הדעת המינהלי. 7. תקינות הליך ההפקעה הראשונה א. דרך ההפקעה ומתן ההודעה העותרים מלינים על כך שבניגוד להוראות סעיף 5(1) לפקודה לפיהם "יימסר העתק של אותה הודעה (על הכוונה להפקיע, ב.ג), לכל אדם ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה של הקרע, או כאדם שיש לו טובת - הנאה בה...", לא נמסרה להם כל הודעה על הכוונה להפקיע. לדעת בא כוחם פגם זה הינו מהותי ומאיין את הודעת ההפקעה. המשיבות מצידן, סבורות, שלא הייתה כל חובה שבדין למסור לעותרים 1-2 הודעה אישית, שכן הם אינם רשומים כבעלי הקרקע, אלא רק רשומה לטובתם הערת אזהרה. לדעתי, לאור הערת אזהרה הרשומה לטובתם, נכנסים העותרים לגדר "אדם שיש לו טובת - הנאה בה", וראוי שיכללו בהגדרה זו. יחד עם זה אין צורך להעמיק חקר בנושא לאור ההלכה שנקבעה עוד ב- ע"א 499/59 שיחור, קואופרטיב בע"מ נ' היועמ"ש (פ"ד יד(1) 608, 610) נקבע, כי מחדל מצד הרשות המפקיעה במסירת הודעה כאמור, אינו פוגם בתוקף ההפקעה שכן מסירת ההודעה אינה בחזקת אקט קונסטיטוטיבי, אלא דקלרטיבי (וראה גם ספרו של א. קמר, "דיני הפקעת מקרקעין" מהדורה חמישית בעמ' 191-192). שאלה אחרת היא שאלת הפגמים שנפלו בעצם ההחלטה להפקיע. בעניין זה מצביעים העותרים ובצדק, כי משנתקבלה ההחלטה להפקיע, כשלא כל המידע הרלוואנטי מונח בפני הועדה, הרי שנפל פגם מנהלי בהחלטה. לעניין זה אומר כב' השופט י. זמיר, בכרך ב' לספרו, "הסמכות המנהלית" (נבו הוצאה לאור, ירושלים, תשנ"ו 1996) בעמ' 733: "רשות מינהלית שמפעילה את שיקול הדעת שלה ללא בירור העובדות הנוגעות לעניין, ומחליטה על יסוד תחושה בעלמא, או שדעתה נחושה להגיעה לתוצאה מסויימת ללא תלות בעובדות המקרה, אינה מפעילה שיקול דעת כנדרש בחוק. במקרה כזה ניתן לומר על הרשות כי היא פועלת בשרירות. שרירות היא סוג של שחיתות. יש בה חומרה קיצונית. היא עילה לפסול כל החלטה מינהלית" (ההדגשה שלי, ב.ג). על פי העקרון האמור ייבחנו דבריו של מר רותם בעמ' 19 לפרוטוקול: "ת. הועדה המקומית בתוכניות מהסוג הזה לא בודקת את הסוגיה של בעלויות. היא קיבלה את התוכנית ככזו. מרגע שבו המינהל מודיע לנו שיש תוכנית אנחנו לוקחים כמובן מאליו שבתחום התוכנית אין קרקעות פרטיות. ש. העותר טוען שמשנת 97 בעקבות כל מיני עבודות שהחלו בשטח הביא לידיעת המועצה והועדה ולידיעתך האישית שמדובר בקרקע שלו ושמבוצעת פלישה והשגת גבול. ת. אני לא זוכר אם ב- 97 אבל זה נכון. ש. כלומר אנחנו מדברים על לפני 3 שנים מהיום, היה לך איתות שמדובר בקרקע פרטית. ת. כן. ש. מה עשית עם זה. ת. אנחנו פורמלית ידענו על מימדי הבעיה... ב- 8.7.98... אנו הפקענו מתוך ידיעה שהקרקע היא קרקע של המינהל. ברגע שאבחנו שיש בעיה התחלנו לתקן את הטעויות כדי להיתמודד עם הבעיה...". עולה שהמשיבות ידעו, עובר לאקט ההפקעה עצמו, כי ישנה בעייה של קרקעות פרטיות, ובכ"ז בחרו להתעלם מקיומם ולנקוט באקט ההפקעה. אי תקינות מעשי המשיבות, נגלית על פניה, ומוצאת ביטויה בשני מובנים עיקריים: הראשון, הטרוויאליות, בה ננקט האקט המנהלי, מבלי שהרשות נקטה מידה סבירה, ואף מינימלית של איסוף נתונים כנדרש וחוסר ההבנה כי אי איסוף נתונים שכזה עלול לפגוע בזולת ובקנינו במקרה של הפקעת מקרקעין. השני, חוסר נכונותה של הרשות המנהלית, להכיר בכך שנפלו פגמים במעשיה, ולבחון מחדש את החלטותיה ונקיטת פעולות, שנועדו להכשיר רטרואקטיבית את המעשה הפגום תוך התעקשות ודבקות בכוונה הראשונית. אכן "ניתן בנסיבות מסויימות להכשיר את פעולות הרשות באופן רטרטוקטיבי, אך "מקרים כאלה מעצם טיבעם נדירים, וראוי כי בית המשפט לא יפסוק נגד הרשות המפקיעה אך ורק אם יוכח לו כי פעלה בתום לב" (ספרו הנ"ל של א. קמר, בעמ' 172). ראינו שמר רותם הודה, למעשה, ובכנות רבה יש לומר, כי כבר במהלך 1997, ידע על כך שלעותרים ישנם זכויות בחלק מקרקע התוכנית המאושרת, אף כי פורמלית, נודע לו על כך לדבריו ב- 8.7.98. על פי העובדות שהוצגו בפני מצטיירת התמונה הבאה - שהתוכנית המפקיעה אושרה. במהלך 1997 התחילו בעבודות תשתית בחלקה, עוד בטרם הופקעה למעשה, במחשבה כי בהיות המקרקעין בבעלות ציבורית, אין לאקט והודעת ההפקעה משמעות מהותית על זכויות כלשהן, אלא פורמלית בלבד; העותרים פנו ב1997- למשיבות ואז כבר אלו הבינו, או לפחות צריכות להבין שישנה בעיה שלא נלקחה בחשבון בעת הפקדת ואישור התוכנית. במקום לבחון ההשלכות, לאסוף נתונים, ולקבל החלטות תוך שיתוף העותרים בפתרונות אפשריים, בחרו המשיבות להדחיק את הבעיה ולמסור הודעת הפקעה ב- 18.6.98. התנהגות שכזו, אינה התנהגות סבירה של רשות סבירה ונגועה בחוסר תום לב ואינה עולה בקנה אחד עם עקרון חוקיות המינהל. לשאלת ההכשרה הרטרואקטיבית של אקט ההפקעה הפגום, עוד אגיע בהמשך, אלא שבמקרה הנדון, התגלה הפגם, עוד כשהייתה אפשרות שלא להיזקק להכשרה רטרואקטיבית. ב. שווי יתרת החלקה סעיף 190(א)(1) מסתיים בהא סיפא: ";אולם לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש" כאמור לעיל, דחיתי את טענת המשיבות לעניין הרחבת החזית בסוגיה זו. נימוקן השני של המשיבות המצדיק דחיית הטענה על התקיימות תנאי הסיפא של הסעיף הנדון, עניינו בכך שהמשיבות מתנגדות להגשת חוות דעת הכלכלן/ שמאי מר דותן דרעי, ממנו סבורות הן, מסיקים העותרים את הפחתת שוויה של יתרת שוויה של חלקת העותרים. למען תנוח דעת המשיבות, אין בדעתי להסתמך כלל על חוות דעתו של מר דותן דרעי. אינני זקוקה לה, שכן במצב שיצרו המשיבות הוברר שאין שימוש כלשהוא ביתרת החלקה. המהנדס, מר רותם, שוב בכנותו הרבה, הודה בעצמו כי במצב המושע התכנונית שנוצרה אין העותרים יכולים לבנות ו/או להשתמש ביתרת החלקה (עמ' 24): "ש. אם בעצם היום העותרים רוצים להקים משהו הם כפופים למגרשים התכנוניים. ת. כפופים להוראות התכנית ש. אם יבקש היתר להקים משהו לא יתנו לו. ת. נמליץ לעשות שוב את התכנית שדיברנו עליה כדי לאפשר שיווק ושימוש מסודר במגרשים. ש. כרגע המצב התכנוני שהוא לא יכול לעשות שום דבר עם היתרה שנשארה לו. ת. אני מבקש לעיין... אני חושב שהמינהל ימנע מלשווק את המגרשים האלה, הוא לא ישווק מגרשים ששיכים לאדם נוסף...". דרך פרשנותו של הסיפא לסעיף 190(א)(1) נקבעה בפרשת סלים בילדינגס בבג"צ 189/83, פד"י ל"ד(3) 215, שם קבע כב' השופט א. גולדברג בעמ' 223, כי "כוונת הכתוב בדבר הפחתת שוויה של יתרת המגרש היא ליחס בין השווי של אותו שטח לפני ההפקעה לבין שוויו לאחר מכן". כן אומצה שם (בעמ' 224) ההבחנה, שנקבעה בבג"צ 43/79 גולדברג ואח' נ' הועדה המקומית ת"א (פ"ד לג(3), 122, 123) בין הפחתה "כתוצאה מן ההפקעה של מקצת המגרש", המזכה לסעד שנקבע בסיפא לסעיף 190(א)(1), לבין הפחתה כתוצאה מנזקים נלווים (במקרה שם, כתוצאה מן הרעש וההמולה שעתידים להיגרם) העשויה לזכות בפיצויים לפי סעיף 197 לחוק. לדעתי, נופל המקרה דנן לגדר המקרים בהן ההפחתה הינה כתוצאה מן ההפקעה, ויהיה זה מלאכותי לטעון כי המושע התכנונית, והעדר היכולת לעשות כל שימוש ביתרת החלקה, אינם כתוצאה ישירה של ההפקעה. במתן פרשנות זאת, רואה אני לנגד עיני את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובעיקר סעיף 11 לחוק זה. סוגיה זו אמנם טרם התבררה לפני בית המשפט העליון, אך תמיכה לעמדתי זו מוצאת אני, בין השאר, בעמ' 211 - 212 למאמרה של פרופ' ר. אלתרמן, "הפקעות קרקע לצורכי ציבור ללא תמורה לפי חוק התכנון והבניה-לקראת הערכה מחדש", משפטים ט"ו, תשמ"ו: "מתי אם כן תחול הסיפא לפי הפירוש השלישי? (הוא הפירוש שניתן לסעיף 190(א)(1) בפרשת סלים בילדינגס כאמור לעיל, ב.ג). גם לפי פירוש זה תהווה הסיפא מגן לבעלים במספר לא - מבוטל של מקרים. מקרים אלה ניתן למיין כך: (1) היתרה בעלת צורה או גודל אשר אינם מאפשרים פיתוח כלל (כגון מגרש בעל צורה בלתי - אחידה הנוצרת עקב העברת כביש באופן אלכסוני; או גודל מגרש הנופל מהמינימום הקבוע בתוכנית). (2) היתרה ניתנת לפיתוח, אך שוויה היחסי קטן יותר;... (3) היתרה ניתנת לפיתוח, אך עקב ההפקעה אבדו זכויות שהיו מוקנות למגרש בתור תוספת לפי מימדיו הקודמים. המקרה השלישי דורש הבהרה. לגביו עשוי, אולי, לצוץ ספק אם יש לראות בו פגיעה ביתרה.." (ההדגשות שלי, ב.ג). מהאמור לעיל רואים אנו, כי לדעת המחברת המלומדת, לא מתעורר כלל ספק בנוגע למקרה הראשון, שהינו זהה כמעט לחלוטין למקרה בו עסקינן. ג. נפקות החריגה מ- 40 אחוזי ההפקעה המותרים ללא תמורה. צודקות המשיבות, בטענתן, כי אין בחריגה לכשעצמה, מעבר ל40% המותרים להפקעה שלא בתמורה, כדי לפגום בתוקף ההפקעה. לעת עתה, עסקינן בהפקעה הראשונית, עוד בטרם חזרה בה המשיבה 1 חלקית מן ההפקעה, ובעניין זה מורנו שילובם של סעיפים 20(ב) לפקודה ו190(א(1) לחוק, כי אין מניעה להפקיע בשיעור גבוה מ- 40%, ובלבד שישולמו פיצויים, בעבור הקרקע המופקעת, בהפחתת 40 האחוזים המותרים. טענת העותרים לפיה, משבחרו המשיבות בדרך ההפקעה שלא בתמורה, אין הן יכולות לסטות ממסלול זה ולהפוך את ההפקעה להפקעה בתמורה, נכונה אך בחלקה ואינה מתאימה לנסיבות המקרה: אמנם ככלל מדובר בשני אקטים מנהליים נפרדים ושונים מהותית זה מזה, אלא שאינני מסכימה לעמדת העותרים לפיה משנבחר מסלול הפקעה אחד, אין הרשות יכולה לעבור למסלול האחר. לדעתי אין מניעה לעשות כן ובלבד, שההחלטה לכך תתקבל בהתאם לכללי המינהל התקינים, בתום לב, ובהפעלת שקול הדעת כנדרש ובסבירות. ביקורתה של פרופ' ר.אלתרמן, עליה נסמך ב"כ העותרים, ושאותה אימצתי בפרשת הולצמן בת.א. (חי') 57/94, (תקדין מחוזי, כרך 97(3) תשנ"ז-תשנ"ח1997-), עניינה בהכלאה שבין שני מסלולי ההפקעה, באופן שיהפכו למסלול אחד משותף, ייצור כלאיים, ובהעדר הבחנה בין שתי סוגי ההפקעות. אינני סבורה, כי יש מניעה עקרונית, במקרים המתאימים, לשנות את מסלול ההפקעה, להבדיל מלאחדם, ובלבד שהדבר נעשה כנדרש לעיל. ד. הפקעה לצרכי ציבור טענת העותרים כי ההפקעה אינה למטרות המותרות להפקעה שלא בתשלום, דינה להידחות. המטרות לשמן מותר להפקיע שלא בתמורה נקבעו בסעיף 190(א)(1) לחוק, המרחיב את המטרות שנקבעו לעניין זה בסעיף 20(2) לפקודה. המשיבות, מצביעות על כך שהשטחים שהופקעו מן העותרים משמשים לצורכי "דרך" ולכן עונות למטרות הקבועות בחוק. העותרים לעומתם סבורים כי אין לנתק את תכלית ההפקעות הנקודתיות מן התכלית הכללית של הפרוייקט, שלדעתם הינה מסחרית ולציבור מסויים, ומצומצם. במילים אחרות, סבורים העותרים, כי מאחר והדרכים, שבגינם הפקיעו הקרקע, מובילות ומשמשות לצרכים לא ציבוריים, אזי אין לאפשר להפקעת דרכים אלו להיכנס לגדרי התיבה "של צורכי ציבור" העונים למטרות שנקבעו בחוק. על אף שבמישור הנורמטיבי, מוצאת אני טעם בנימוקים אלו, שכן סבורה אני כי ראוי היה ליתן לשימושים הנלויים לתוכנית את אותה משמעות שניתנת למטרת התוכנית, הרי שבמישור המצוי, מקובלת עלי עמדתה המלומדת של פרופ' ר.אלתרמן, בעמ' 208 למאמרה הנ"ל: "האם קיימת מיגבלה כלשהי בחוק בפני שימוש בסמכויותיה של הרשות הציבורית להפקיע קרקע מבעל - קרקע סמוך ללא תמורה לצורכי רווחתו הכלכלית הישירה של היזם? דומה שלא נחטא לתחושתו של הקורא, אם נניח שהוא חש אי - נעימות בולטת משימוש בסמכויות הציבוריות במצב זה. עד כמה שמסקנתנו קשה, לא מצאנו בחוק הגבלה בפני השימוש בכלי ההפקעה בדרך זו. הסיבה היא, שמבחני החוק מתייחסים לשימוש בקרקע המופקעת עצמה ולא ליעוד העיקרי אשר שטחי הציבור אמורים לשרת. גם בפסיקה לא מצאנו עוגן לתלות בו מסקנה שונה. נהפוך הוא: פסק דין פייצר (ע"א 377/79) אף שאינו מעורר סוגיא זו באופן ישיר, הכשיר, כאמור, הפקעות נקודתיות מבלי שהציב כל מבחן מיוחד למקרים כאלה; והפקעות לתועלתו של יזם פרטי יהיו בדרך - כלל הפקעות נקודתיות". (ההדגשה שלי, ב.ג)" העותרים לא עמדו בנטל ההוכחה כי אכן המדובר במטרות פרטיות של יזם פרטי. התמונה שהתקבלה, היא של איזור תעשיה המשרת כ- 70 בתי עסק / מפעלים, מעסיק עשרות, אם לא יותר, עובדים, ונותן שירותים לציבור הרחב של העיר כרמיאל והגליל המערבי. 8. תוצאות הפגמים שנפלו בביצוע ההפקעה עינינו הרואות, כי בהפקעה הנדונה, נפלו פגמים ואלו הם: (1) החלטת ההפקעה אינה מבוססת על תשתית עובדתית מתאימה ואינה לוקחת בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטים. (2) התעלמות המשיבות ממידע שהיה לפניהם, עובר למתן הודעת ההפקעה, שמגיע לכדי חוסר תום לב והעדר סבירות. (3) הפקעה בניגוד לסיפא של סעיף 190(א)(1) לחוק, המפחיתה את שווי יתרת החלקה. עתה משקבעתי את הפגמים שנפלו יש לדון בשאלת הסעד והנפקות של אותם פגמים, כדברי כב' השופט זמיר בבג"צ 2911/94 באקי נ' מנכל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, בעמ' 304: "יש להבדיל הבדל היטב בין הכלל המחייב את הרשות המינהלית לבין הסעד על הפרת הכלל הניתן על ידי בית המשפט. הכלל מצוי במישור אחד, והסעד מצוי במישור אחר. בית המשפט עשוי לשקול, לאחר מעשה, שיקולים שונים מן השיקולים המחייבים את הרשות לפני מעשה..." בתחילה, בעיקר במהלך הדיונים, סברתי כי תהא זו תוצאה קשה מידי להכריז על בטלות ההפקעה, וכי יש לנסות להגיע לתוצאה מתונה יותר. באשר לסעד הראוי עמדו לנגד עיני הקווים המנחים הברורים שהוטוו על ידי שופטי בית המשפט העליון בעניין הבטלות החלקית והבטלות היחסית, ואשר תוארו לאחרונה בצורה ממצה בעמ' 679, לספרו האמור של כב' השופט זמיר: "נניח כי נפל פגם בהליכים להפקעת מקרקעין לצורך סלילת כביש. ביטול ההפקעה בשל פגם זה עלול לדחות את הסלילה למשך תקופה ממושכת. גם אם הפגם נגרם בגלל רשלנות הרשות, ולא בגלל עומס עבודה ומחסור במשאבים, עדיין שאלה היא אם ראוי לבטל את החלטת הרשות. ביטול ההחלטה, יותר מעונש המוטל על הרשות, יהיה עונש הפוגע בציבור. ברור, אם כן, שלא תהיה זו מדיניות נבונה לבטל כל החלטה מינהלית בשל כל פגם, אפילו פגם קל ערך, בסדרי ההליך. התבונה אומרת לבדוק בכל מקרה את חומרת הפגם; לשאול אם ההחלטה עשויה היתה להיות שונה לולא הפגם; לברר אם הפגם גרם נזק או עוול; ולשקול את הפגיעה שתיגרם לאינטרס הציבורי אם ההחלטה המינהלית תבוטל בשל הפגם. התוצאה הנובעת מן הפגם צריכה לבטא את האיזון הראוי בין שיקולים אלה. אפשר שבנסיבות של מקרה מסויים האיזון הראוי יוביל, לא לביטול ההחלטה המיהלית, אלא לתוצאה אחרת, כגון מתן שהות לרשות כדי שתתקן את הפגם, ואולי אפילו התעלמות מן הפגם." (ההדגשות שלי, ב.ג). כאמור, סברתי בתחילה כי יש מקום לנסות ולמצוא פתרון פחות רדיקלי מהכרזה על בטלות האקט המינהלי של הרשות, אלא שגם לאחר שהעברתי את נסיבותיו של המקרה הנדון, תחת שרביט בקורתם של הקווים המתווים כאמור בספרו של כב' השופט זמיר, והמבוססים על פסיקה ענפה ואחידה, הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת, כי במקרה הנדון, לאור חומרת הפגמים, כמותם, חוסר תום הלב והסבירות הנלווה לחלקם, אין מנוס מביטול ההפקעה. הנימוק הנוסף למסקנתי זו, הינו העובדה במצב שנוצר, נראה שאין שוני אופרטיבי רב בין השארת ההפקעה בתוקפה, לבין ביטולה: בשני המקרים התוצאה המעשית היא עצירה / השהייה של המשך הפרוייקט, עד לליבון הבעיות או פתירתן בדרך של איחוד וחלוקה, בין אם בהסכמה ובין אם לאו. במקרה של השארת ההפקעה בתוקפה, הרי שמטעמים תכנוניים, כפי שהודו המשיבות לעיל, ללא הסכמת העותרים, לא ניתן יהיה לעשות שימוש גם בחלקים של המגרשים הרלוואנטים שאינם בבעלות העותרים, כמו גם ביצוע העבודות בכביש צפוני, שם ישנו צו מניעה זמני שיצא מלפני בית משפט השלום. במקרה של ביטול ההפקעה, יעצרו תוכניות ביצוע הפרוייקט, עד שהמשיבות ייבצעו את ההליכים המינהליים שייבחרו, בתקווה שהפעם בהתאם לכללים, לפיתרון כולל של הבעיות שנגלו והתגלעו. בין שתי חלופות אלו, נראה לי עדיפה החלופה השניה, של "החזרת הגלגל לאחור", ובחינה מחודשת של מכלול הבעיות כשכל הנתונים והשיקולים הרלוואנטים מונחים בפני המשיבות. על זו המנסה לרפא פגמים בהחלטות שבעצמן התקבלו בנסיון קלוקל לרפא פגמים מוקדמים אחרים. החשש העיקרי מביטול ההפקעה, ושבכוחו היה לשכנעני לפסוק אחרת, הוא החשש עליו הצביע כב' השופט זמיר לעיל, ועניינו בכך ש"ביטול ההחלטה, יותר מעונש המוטל על הרשות יהיה עונש על הציבור" ושקילת הפגיעה שתיגרם לאינטרס הציבורי אם ההחלטה המינהלית תבוטל בשל הפגם. אלא שכפי שהראתי לעיל, חשש זה לא מתממש בנסיבות העניין, ובכל מקרה, צו הביטול שיצא מלפני, יבטל את הודעת ההפקעה רק ככל שהיא נוגעת לעותרים ולא לכל הפרוייקט כולו. הסעד הניתן אם כן לעותרים, הינו בטלות ההפקעה, שאין מדובר בבטלות מוחלטת המאיינת את כל האקט המינהלי, אלא בטלות יחסית, המבטלת אקט זה, ככל שהוא נוגע לעותרים. על מוסד הבטלות היחסית, אמר כב' הנשיא ברק בע"פ 768/00 ש. שפירא נגד מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 337, בעמ' 362-363: "...אך מה היקפו של ביטול זה? האם הוא ביטול כלפי כולי עלמא?... לעיתים משיבים על שאלות אלה באמירה הסוחפת, כי אם ההיתר הוא בטל (VOID) הרי הוא כאין וכאפס, כפיסת נייר גרידא, בלא שיהא לו תוקף כלשהו. אמירות אלה אינן מדוייקות. אפילו ההיתר בטל, אי פירושו של דבר שהוא אינו קיים. מושג בטלות כמושג משפטי ולא טבעי,הוא לעולם מושג יחסי וגמיש. נורמה משפטית יכולה להיות בטלה ומבוטלת לעניין פלוני ותקפה לעניין אלמוני; היא יכולה להיות כאין וכאפס כלפי ראובן ובעלת תוצאות מלאות כלפי שמעון. דבר זה נכון בכל שטחי המשפט. הוא קים, למשל, בתחום דיני החוזים... הוא הדין בתחומי המשפט המינהלי. מכאן, שבטלותה של החלטה חייבת להתייחס תמיד למהות הזכות המופרת, לסעד הנדרש, להליך בו נדרש הסעד ולצדדים הדורשים אותו. כל עוד לא נדרש הסעד הנכון, בהליך הנכון, על ידי הצד הנכון, ההחלטה הפגועה ביותר ממשיכה לעמוד... דבר זה תופס לעניין טענת בטלות כלפי חקיקת משנה החורגת "פונקציונלית" מהסמכות" (ההדגשה שלי, ב.ג). 9. חזרת המשיבות מן ההפקעה למעשה, משקבעתי כי אקט ההפקעה של מקרקעי העותרים בטל ומבוטל, אין משמעות מעשית ו/או משפטית לבחינת תקינות קבלת ההחלטות המשיבות לחזור בהן באופן חלקי מן ההפקעה. למעלה מהדרוש, אתייחס בקצרה להתנהגות המשיבות בעניין זה. החלטת המשיבות לחזור בהן מן ההפקעה, עולה תמונה קודרת של חוסר סבירות וחוסר תום לב. דומה כי המשיבות עשו כל לאל ידם כדי להכשיר מעשיהן וכל זאת כדי להימנע מהצורך לשלם ולו פיצוי כלשהו לעותרים. המשיבות, הפקיעו תחילה 52% מחלקת העותרים, מתוך ידיעה ומחשבה כי הפקעה זו נחוצה להן לצרכי ציבור. צרכי הציבור לא השתנו. הדבר שהשתנה הוא ידיעת המשיבות, כי הפקעה, שתחילה סברו כי אין לה עלויות נילוות, התבררה כהפקעה עם עלויות כלשהן (זניחות למדי יש לשער). ההחלטה, לחזור מן ההפקעה, אך ורק כדי להשתמט מתשלום פיצוי בגין 12% מחלקת העותרים, נגועה בחוסר סבירות. אין חולקין על כך שבידי הרשות המינהלית סמכות להפקיע כדי 40% משטח החלקה ללא תמורה. דא עקא, שהוראה שכזו, ביחוד לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנחקק שנים אחרי סעיף 120(1)(א) לפקודה, שומה על רשות סבירה לפרש במידה המצומצמת ביותר, באופן שתפגע מעט ככל האפשר בזכות קניינו של הפרט. לאמור: מקום שאין לרשות סמכות ושיקול דעת, באם לשלם פיצויים בעד הפקעה של פחות מ- 40%, הרי שעל פי מצוות החוק, לא ישתלם פיצוי. אך באותם מקרים בהם לרשות כן יש שיקול דעת וסמכות לשלם פיצויים לאזרח, לכל הפחות אין זה סביר כי באופן אוטומטי, וללא כל הפעלת שיקול דעת, תעשה הכל כדי שלא לשלם כל פיצוי, וכזהו המצב בענייננו. מבלי להיכנס יתר על המידה לסוגיה הנורמטיבית, ראוי להביא האמור בספרו הנ"ל של א. קמר בעמ' 192, שם כותב הוא: "אין חובה על הרשות המפקיעה, כתנאי מוקדם לשימוש בסמכויות ההפקעה, לפנות לבעלים ולנסות לשכנעו למכור לה את המקרקעין מרצון, מבלי שתנקוט בהליכי הפקעה, עם זאת, רצוי, כי הרשות המפקיעה תנסה לרכוש את המקרקעין מהבעלים במחיר הוגן ללא שימוש בהליכי הפקעה, ותפנה לעשות שימוש בסמכותה להפקיע רק כמוצא אחרון, מקום שלא ניתן לרכוש אותם ללא שימוש בהליכי הפקעה. (בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה 60.116, פרק ד', נקבע, שבבקשה להפקעת מקרקעי לפי פקודת ההפקעה, המוגשת לוועדה המייעצת... יש לפרט, בין היתר, את הסיבות לאי רכישת המקרקעין בדרך של מו"מ עם הבעלים)". לא זו אף זו: ידיעת העותרות, כי אין זו אלא שאלה של זמן עד שהקרקע שחזרו בה מן ההפקעה, תופקע בשנית למימוש אותה תכלית, מעמידה את החלטתה וכוונותיה באורו של חוסר תום לב מפורש. הוסף לכך את ידיעתן, כי גם עד אותה הפקעה עתידית, אין העותרים יכולים לעשות שימוש בקרקע, בגין היעוד התכנוני של השטח "המוחזר" (כביש 300), ואת ידיעתן על ההפקעה דה פקטו הקיימת בדמותו של אותו כביש בלתי סטטוטורי למצפה כמון. 10. אחרית דבר דין עתירה זו, כאמור לעיל, להתקבל באופן שהפקעת המקרקעין בגוש 19147 חלקה 7, בטלה ומבוטלת, ככל שהיא נוגעת למקרקעי העותרים, ואינה מבוטלת, ככל שהיא מתייחסת לשאר המקרקעין שהופקעו. אני מורה למשיבות לבחון מחדש, כנדרש וכמקובל, את הפתרון הראוי במסגרת האיזונים השונים אותם עליהן לשקלל, תוך שהן נותנות ביטוי בהחלטתן למכלול השיקולים הרלוואנטים העולים מפסק הדין. כן תפעלנה המשיבות לאפשר לעותרים להשלים את הליכי רישום המקרקעין על שמם. המשיבות, ביחד ולחוד, תשלמנה לעותרים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלו יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק דין זה. בנוגע להחלטתי מיום 18.6.00 (פרוטוקול, עמ' 27) בעניין שכר העד, מר גדרון, מנהל חפ"ת, הרי שלאור תוצאות העתירה והעובדה שמר גדרון בעצמו העיד כי הינו שלוחו של התמ"ס, לא ייפסק שכרו, והנושא יוסדר בין מר גדרון עצמו, התמ"ס והמשיבות. קרקעותביטול הפקעההפקעה