פסק דין 1. נושא פסק דין זה הוא בקשת התובעת להצהיר ולהורות כי:- א. היא בעלת מחצית בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כחלקה 35 בגוש 30407 (להלן: הקרקע), עליהם בנוי בית מגורים ברח' בלומנפלד 23, ירושלים (להלן: "הזכויות" ו"הבית") וכי היא זכאית להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של מחצית הזכויות החל מיום 26.6.74 ועל רשם המקרקעין (להלן: הרשם) לרשום מחצית זכויות אלו על שמה, בהתאם לצווי העיקול שהוטלו על הזכויות לטובת הנתבעים 1-2 (להלן: הנתבעים). ב. כי כל ההליכים שננקטו על-ידי הנתבעים בלשכת הוצאה לפועל (ירושלים) בתיק 03-05555-92-0 ביחס לזכויות בטלים ולחלופין להורות על ביטולם וכי על הנתבעים להימנע מכל פעולה שהיא בנוגע למחצית הזכויות שהן של התובעת, כולל מכירת זכויות הנתבע 4 (להלן: הנתבע), הרשום כבעל כל הזכויות, ככל שפעולות אלה תיפגענה במחצית זכויות התובעת. הנתבעים טוענים כי הואיל והזכויות רשומות על שם הנתבע והן עוקלו במסגרת החלטה בהמ' 3171/96 של בית-משפט זה, מיום 4.12.96 (להלן: צו העיקול), להבטחת פרעון חוב עסקי נשוא תביעה שהנתבעים הגישו נגד הנתבע ונגד שותפו בת"א 1237-8/86 בגין ליקויי בנייה בעקבותיה חוייבו השניים לפי פסק דין בתיק הנ"ל (להלן: "פסק-הדין" ו"החוב") ושלא בוצע עד היום - זכאים הם למימוש צו עיקול כל הזכויות, על מנת לגבות את החוב, חרף הצהרת הנתבע במסגרת הדיון בהמרצה הנ"ל כי הזכויות הן על שמו ועל שם אשתו (היא התובעת), שכן הצהרה זו חסרה כל נפקות לנוכח המצב הרישומי. 2. בהסכמת הנתבע, ניתן ביום 18.12.00 פסק-דין חלקי לפיו התובעת היא בעלים של מחצית מהזכויות וזכאית להירשם במרשם המקרקעין בתור שכזו והרשם ציווה לרשם את מחצית הזכויות על שמה, בכפוף לכך שאין ברישום זה כדי לגרוע מתחולת צו העיקול - כולל צו עיקול מקביל במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בתיק הנ"ל - עד למתן פסק-דין במחלוקת שבין התובעת לנתבעים. 3. הנתבעים לא חלקו על העובדות הנטענות בכתב התביעה (עמוד 5 שורות 25-26), זולת הנטען בסעיף 10ד' לכתב התביעה, לפיו הנתבעים ידעו והסכימו כי העיקול יוטל רק על מחצית הזכויות השייכת לנתבע ולא על מחצית הזכויות של התובעת. הנתבעים לא הביאו כל ראייה לסתור את עדויות התובעת והנתבע ולפיכך לאור העובדות הנטענות בכתב התביעה ועדויות בני הזוג, הוכחו העובדות דלהלן:- א. התובעת והנתבע (להלן: בני הזוג) נישאו בשנת 1963 ולהם 4 ילדים מנישואיהם. ב. מאז נישואיהם ועד שילדיהם הגיעו לבגרות ניהלו בני הזוג אורח חיים משותף, הנתבע עבד לפרנסת המשפחה והתובעת ניהלה את ביתם, הקדישה את זמנה ומרצה לטיפול בילדים ובגידולם, כאשר בחלק מהתקופה במשך 5-6 שנים היא גם השתתפה בהוצאות הבית מהכנסותיה כשכירה. עד היום בני הזוג מתגוררים בבית. ג. בשנת 1970 רכשו בני הזוג את הזכויות לצורך הקמת הבית למגוריהם ולמגורי ילדיהם, כאשר הכספים למימון הרכישה היו משותפים והבית אף הוא נבנה בשנת 1971 מכספיהם המשותפים ותוך השקעה משותפת של משאביהם. ד. הזכויות נרשמו על שם הנתבע בלבד, שכן התובעת לא ייחסה לרישום חשיבות וממילא לא ביקשה כי מחצית הזכויות תירשם על שמה, שכן היה ברור לה ולנתבע כי בפועל הזכויות הן משותפות וכי רישום מלוא הזכויות ע"ש הנתבע, לא שיקף את המצב הקנייני העובדתי הנכון, לפיו בני הזוג היו שותפים בזכויות שווה בשווה, מכוח חזקת השיתוף שנוצרה מכוח האמור בסעיף ב'. ה. בשנת 1986 במסגרת ת"א 1237-8/86, הוטל עיקול על זכויות הנתבע ושותפו בבית דירות שהקימו כקבלני בניין במסגרת המ' 2411/86 בעקבותיו ביקשו השניים להמירו בעיקול על הזכויות של הנתבע, כמפורט בפרטיכל הדיון בהמ' 3171/86 מיום 4.12.86 שבו התייצבו ב"כ הצדדים, כפי שעולה מנספח ב' לכתב התביעה, לפיו הנתבע הצהיר תחת אזהרת העדות כי "על שמו ועל שם אשתו זכויות חכירה בוילה ששטחה כ- 300 מ"ר על מגרש של 550 מ"ר שאינה משועבדת ושוויה כ- 400,000 $" ובעקבות הצהרה זו, הסכימו ב"כ הצדדים כי בהמלצת בית-המשפט "העיקול נשוא המ' 2411/86 יומר בעיקול על זכויות הנתבע בבית להבטחת ביצוע כל פסק דין עד 80,000 ש"ח" ולהסכמה הנ"ל ניתן תוקף של החלטה. ו. למרות שלפי הצהרת הנתבע, הזכויות שעוקלו במקום הזכויות נשוא העיקול שבהמ' 2411/86, היו מחצית מהזכויות בקרקע ובבית של הנתבע, בפועל הוטל עיקול מכוח ההחלטה ובעקבות פסק-הדין במסגרת תיק הוצאה לפועל הנ"ל, על כל הזכויות, שכן כאמור, זכויות התובעת במחצית מהקרקע והבית היו רשומות ע"ש הנתבע מאז 1974. ז. התובעת מעולם לא נתנה הסכמתה לעיקול או לשעבוד מחצית זכויותיה. ח. ב- 1991 הגישה התובעת תביעת גירושין נגד הנתבע, אך השניים נשואים עד היום. 4. א. בני הזוג טוענים כי לבית, כדירת מגוריהם, יש מעמד מיוחד כגולת הכותרת של חזקת השיתוף ומכל מקום התובעת אינה שותפת בנכסים העסקיים, אך גם אם התובעת שותפת בנכסים העסקיים שעל שם הנתבע וממילא בחובות נכסים אלו, אין בכך כדי להקנות לצד שלישי זכות תביעה נגדה והתחייבויות הנתבע כלפי צד שלישי אינן מחייבות אותה, דהיינו: החיוב בחובות העסקיים הוא במישור הפנימי בין בני הזוג, אך הלכת השיתוף בחובות אינה יוצרת חיוב סולידארי של החייב ואשתו כלפי הצד השלישי הנושה בחייב (ור' פסק-דין בן צבי, עמוד 17 וע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5) עמוד 661 וכן א' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, הוצאת רמות, עמוד 279). ב. (1) הנתבעים טוענים כי מכוח חזקת השיתוף שבין התובעת לנתבע, היא גם שותפת בנכסיו העסקיים וכן בחובותיו כלפי צדדים שלישיים ואלו כוללים גם את החוב נשוא פסק הדין, ולכן המרת העיקול והטלת עיקול על כלל הזכויות בקרקע ובבית נעשו גם בשמה של התובעת (ראה י' בן צבי נ' מ' סיטין ו- 5 אח', פ"ד מט(3) 5, עמוד 17-18 - להלן: פסק-דין בן צבי, וכן ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) עמוד 287, שם בעמוד 297 - להלן: פסק-דין בסיליאן). (2) הנתבעים טוענים כי גם אם הנתבע פעל בהמרת העיקול כנ"ל גם בשם התובעת ללא ידיעתה, לנתבע היתה סמכות נחזית לייצג גם את התובעת, מכוח ייצוג מכללא המשתמע מרישום כל הזכויות בקרקע על שמו והנתבעים במקרה דנן הסתמכו בתום לב מוחלט על הרישום במרשם המקרקעין, בו הנתבע היה רשום כבעל כל הזכויות ולכן גם אם הנתבע הצהיר כי הזכויות משותפות, הואיל והעיקול הוטל להבטחת פרעון חוב עסקי, היה להם יסוד לראות בבקשת ההמרה של הנתבע כהסכמה מכללא של אשתו - התובעת להמרה זו ולעיקול זכויותיה ובמיוחד "שלא יכלו להעלות בדעתם כי בית המשפט בהמלצתו "שם לפני עיוור מכשול" וכשתוצאה מהסכמתם לקבל המלצת בית-המשפט יישלל מהם המקור הכספי היחיד לגביית חובם מהנתבע 4" (עמוד 5 לסיכומי הנתבעים). ג. בני הזוג משיבים לנטען בסעיף ב(2) וטוענים כי הנתבעים ידעו היטב כי העיקול "החליף", הוא רק על מחצית מהזכויות, דהיינו: רק על חלקו של הנתבע, כאשר הם מודעים לכך כי המחצית השנייה שייכת לאשת הנתבע לתובעת, כפי שנפסק בפס"ד בן צבי (עמוד 25):- "אם בשעת רישום העיקול ידע הנושה או עצם עיניו מלדעת על זכות האישה, אין הוא יכול לגבור על זכותה... (ש) כן מוטל עליו הנטל להראות כי הוא פעל בתום לב, כלומר בלא לדעת על זכותה של האישה". כן טוענים בני הזוג, כי הנתבעים מעולם לא ראו את התובעת כחייבת במשותף עם בעלה הנתבע, דהיינו כבעלת חוב שלהם ועל כן אין להחיל את העיקול על זכויותיה שלה כפי שנפסק גם בבר"ע 1015/00 (ת"א) בו הוחלט כי שעבוד רצוני אינו יכול להיות מוטל בכפייה על זכויות בן זוג מכוח עקרון השיתוף בחובות. גם לפי הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט1969- וסע' 12 לחוק מטלטלין תשל"א1971-, התובעת הינה בגדר "קונה ראשון" וממילא הנתבעים כ"קונה השני" שזכה לעיקול זכויות התובעת - לשיטתו - נדחים מפני זכותה, זולת אם רכשו את הזכויות בתום לב שלא כבמקרה דנן (ראה בנדון: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, דינים עליון, נו, סעיף 4, 13, 14 ו- 24 לפסק-הדין). 5. מקובלות עלי טענות באי כוח בני הזוג הנ"ל בסעיף 4א' ו- 4ג' המגובות בפסקי הדין הנזכרים בהן ועל כן דין התביעה להתקבל. אמנם נראה כי בהיעדר ראיות לסתור, חזקת השיתוף של בני הזוג משתרעת גם על נכסים עסקיים והחובות בגינם ואלו כוללים גם את החוב נשוא פסק-הדין, כאמור בפס"ד בסיליאן, אך עובדה זו אינה הופכת את התובעת לחייבת בחוב במשותף עם הנתבע ושותפו וגם אם אניח כי הלכת השיתוף ביחס לחובות מזכה גם צדדים שלישיים - קרי: ב"מישור החיצוני", כדוגמת הנתבעים - אלו היו חייבים לצרפה כנתבעת בת"א 1237-8/86 ואת זאת לא עשו. אך, הנימוק העיקרי לדחיית טענות הנתבעים הוא ידיעתם בפועל כי הזכויות המעוקלות, במקום הזכות נשוא העיקול בהמ' 2411/86 הן מחצית הזכויות בקרקע ובבית שעל שם הנתבע ואשר ערכה 200,000 $, סכום שעלה בהרבה על שווי התביעה, 80,000 ש"ח, ולכן הנתבעים לא היו בגדר קוני זכויות עיקול בתום לב, או כ"עיוורים" שהוכשלו על-ידי בית-המשפט - דהיינו: על ידי הח"מ בהמלצתו - הם היו מודעים היטב כי הזכויות שתעוקלנה הן מחצית מהזכויות. הם ידעו כי המדובר הוא בבית מגורי בני זוג וכי הנתבע אינו מתיימר לשעבד גם את מחצית הזכויות של אשתו, ולכן הם הסתפקו בעיקול בזכויות ששווייין 200,000 $ ואין להם להלין אלא על עצמם, אם לא פעלו לגביית החוב מבעוד מועד. 6. אשר על כן, ניתן בזה פסק-דין הצהרתי הקובע כי צו העיקול וכן כל הליך שננקט על-ידי הנתבעים או על-ידי עו"ד ד' לם ככונס נכסי הנתבע במסגרת תיק הוצאה לפועל 03-05555-92-03 ביחס למחצית מהזכויות שעל שם הנתבע בחלקה 35 בגוש 30407, בטלים וכאמור בפסק הדין החלקי הנ"ל הרשם ירשום את מחצית הזכויות כנ"ל על שם התובעת, מבלי שיחול על מחצית זו עיקול כלשהו שהוטל על-ידי הנתבעים או מטעמם, אך בכפוף לתשלומי אגרות רישום והמצאת אישורי המיסים הדרושים להעברת זכויות. כן ניתן בזה צו מניעה המורה לנתבעים להימנע מכל פעולה שהיא בקשר למחצית הזכויות של התובעת. התובעת אמנם בעלים משותפים של הזכויות שווה בשווה עם הנתבע החל מיום 26.6.74, אך לא ניתן להורות לרשם לרשום למפרע את התובעת החל מהתאריך הנ"ל ולכן הבקשה בעניין זה נדחית. הבקשה למנוע מהנתבעים פעולות מימוש העיקול על מחצית הזכויות של הנתבע ככל שאלה תפגענה במחצית זכויות התובעת נדחית אף היא, שכן זכותם של הנתבעים לעשות כל פעולה במסגרת הדין, הדרושה למימוש העיקול של מחצית הזכויות שעל שם הנתבע. הנתבעים ישלמו לתובעת את הוצאות המשפט משוערכות להיום וכן 20,000 ש"ח שכר-טרחת עו"ד, בצירוף מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מהיום. מקרקעיןצוויםהוצאה לפועלעיקול