פסק דין רקע וטענות הצדדים 1. עניינה של התובענה שלפנינו ביחידת נופש שרכשו התובעים מהנתבעת בהסכם רכישה מיום 15/4/98 (להלן: העיסקה או ההסכם). מדובר ביחידת נופש בבית מלון רם בירושלים לתקופה של שלושים ושש שנים, תמורתה שילמו התובעים לנתבעת סך של 9,423$ וכן דמי אחזקה שנתיים בסך 555 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ומע"מ, וזאת עד לשנת 2005 (להלן: יחידת נופש). טוענים התובעים, כי בשל שיטת שיווק אגרסיבית שהופגנה על ידי נציגי הנתבעת, חתמו התובעים על ההסכם, מבלי שניתן להם הסבר מפורט אודות פרטי העיסקה ומבלי שהתאפשר להם לעיין בהסכם. התובעים, אשר לפי הנטען, גילו במהלך השנים כי נפלו קורבן למזימת הנתבעת להוציא מהם כספים שלא כדין וללא מתן תמורה הולמת לכספם, לא פעלו לביטול ההסכם, משסברו כי חתימתם על ההסכם מחייבת אותם, ואין להם מה לעשות בנידון. עילת ביטול החוזה נתגלתה לטענתם לאחר מתן פסק הדין בת.א. 9516/99 (שלום-י-ם) אמתון נ' אקטיביטי תיירות ונופש (1996) בע"מ (להלן: פסק דין אמתון), בו קבע בית המשפט כי פגמים בהתנהלותה של הנתבעת בהתקשרותה עם רוכשים אחרים, אשר לפי הנטען מתקיימים גם בעניינם של התובעים, מספיקים כדי לבטל את ההסכם עם הנתבעת. מכאן התביעה שלפנינו. 2. בפסק הדין אמתון קבע בית המשפט כי החוזה בו התקשרה הנתבעת עם רוכשים ממנה יחידות נופש הינו חוזה אחיד. משנקבע כי לא מולאו לגביו הוראות החוק והתקנות לעניין גודל האותיות בחוזה אחיד, פסק בית המשפט כי יש בכך משום ניצול מצוקה, ומשכך רשאי הצרכן לבטל את העסקה מכוח הוראת סעיף 32(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן: החוק). סעיף 32(א) לחוק קובע כי באם התקיימו הטעיה או ניצול מצוקה שהם מהותיים בנסיבות העניין, רשאי הצרכן לבטל את החוזה תוך שבועיים מיום החתימה עליו, ומטעמים המיוחדים, רשאי בית המשפט לבטל את החוזה גם אחרי התקופה האמורה. מכל מקום, קבע בית המשפט כי היה מגיע לאותה תוצאה גם לפי סעיף 14 א(ג) לחוק, הקובע הוראות מיוחדות בעניין רכישת יחידות נופש. סעיף זה מחייב את העוסק למסור לצרכן טופס גילוי עד למועד חתימת החוזה הערוך בהתאם להוראות סעיף קטן (א), וכל עוד לא יעשה העוסק כן, לא תחול ספירה של ארבעה עשר יום בהם ניתן יהיה לבטל את החוזה על-פי אותו הסעיף אף ללא כל צורך בעילת ביטול. בפסק הדין אמתון מצא בית המשפט כי יש בנסיבות של המקרה כאמור לעיל כדי לבטל את החוזה גם לאחר תקופה של שבועיים מיום חתימתו. בהסתמך על הנפסק בפסק הדין אמתון, טוענים התובעים כי קיבלו הסכם זהה לחלוטין לזה שנידון במסגרת פסק דין אמתון, וכי הנתבעת לא מסרה לתובעים כל טופס גילוי הנדרש על-פי החוק (להלן: טופס הגילוי). מכל הטעמים הללו עותרים התובעים לביטול ההסכם עם הנתבעת תוך חיובה של האחרונה בהשבת מלוא הסכומים ששילמו לה התובעים מכוח אותו הסכם. ב ע 3. הנתבעת מתנגדת לביטול ההסכם, בראש ובראשונה, בטענת התיישנות, משחלפו למעלה משבע שנים מיום כריתת החוזה. לחילופין, טוענת הנתבעת כי ביטול ההסכם על ידי התובעים נגוע בשיהוי רב, משזה נעשה בחלוף הזמן הסביר לאחר שנודע להם ו/או שהם יכולים היו לדעת על עילות הביטול נשוא התביעה. עוד טוענת הנתבעת כי הזכות אשר הוקנתה לתובעים בהסכם לא ממלאית אחר הגדרת "יחידת נופש" הקבועה בס' 14א(ה) לחוק, ולפיכך לא עומדת לתובעים כל עילת ביטול שמקורה בסעיף 14 לחוק. לחילופין, טוענת הנתבעת כי היא זכאית לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעים את שווי דמי החברות של התובעים במועדון R.C.I, בו נשאה הנתבעת למשך שלוש שנים בסך 1,500 ₪ וכן את שווי הנופש במלון הייאט רג'נסי בים המלח בין התאריכים 21-23 לחודש אפריל 1998, אותו ניצלו התובעים על חשבונה של הנתבעת בסכום של 2,166 ₪. 4. טענת התיישנות נדונה בהחלטת בית המשפט מיום 18/1/07. באותה החלטה נפסק כי סעיף 14 א(ג) לחוק קובע תקופה מוגדרת בת 14 ימים ממועד חתימת החוזה או מיום מסירת טופס גילוי הערוך כדין, לפי המאוחר, שבמהלכה רשאי הצרכן לבטל את החוזה. בתחום דיני החוזים הכלל הוא, במצב הדברים הרגיל, כי המועד לגיבוש עילת תביעה בהפרת חוזה, לעניין תחילת מירוץ ההתיישנות, הוא מועד הפרת החוזה (ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ). יתירה מזו, בענייננו כאמור קובע חוק הגנת הצרכן תניה מיוחדת, לפיה ניתנה לצרכן שהות בת 14 ימים להשתחררות מן החוזה ללא צורך בעילת ביטול כלשהי, כאשר תחילת מירוץ מנין הימים להתיישנות תביעה לביטול החוזה מתחיל לרוץ מיום מסירת טופס הגילוי לצרכן הערוך כדין, לכל המוקדם. כך שללא טופס הגילוי לא חלים כלל דיני התיישנות על העיסקה. מכאן שככל שנכונה טענת התובעים כי כלל לא נמסר להם טופס גילוי על ידי הנתבעת, הרי שטרם חלף מועד הביטול, וזכותם של התובעים לבטל את ההסכם עם הנתבעת, מבלי שתעמוד בדרכם טענת ההתיישנות. 5. מטעם התובעים העיד התובע עצמו, ומטעם הנתבעת - מנהלה, מר גיורא ניר (להלן: ניר). יצוין כבר עתה, שגם ב"כ הנתבעת, עו"ד רונן ג'ומי, הגיש את תצהיר עדותו הראשית, אלא שבסיום הליך ההוכחות ביקש ב"כ הנתבעת למשוך את תצהירו, ומבוקשו ניתן לו . דיון והכרעה התיישנות 6. סעיף הנוגע לרכישת יחידות נופש הינו סעיף 14 א', ולצורך שלמות התמונה יובא נוסחו להלן: "14א. עסקה בענין רכישה של יחידות נופש (א) לא יעשה עוסק עסקה בענין רכישה של יחידת נופש, אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) נחתם חוזה בכתב בינו לבין הצרכן (בסעיף זה - החוזה); (2) העוסק מסר לצרכן, עד למועד חתימת החוזה, טופס חתום בידיו, שבו כלולים כל הפרטים המפורטים בסעיף קטן (ב) (להלן - טופס גילוי); טופס הגילוי יימסר בנפרד מהחוזה, והצרכן יאשר בחתימת ידו את קבלתו;תקנות לפי סעיף 4א יחולו, בשינויים המחויבים, על טופס הגילוי. (ב) העוסק יפרט במדויק, בטופס הגילוי, את כל המידע שלהלן, ואותו בלבד: (1) פרטי העוסק: שמו המלא, מספר הזהות שלו ומענו המלא בארץ ובחוץ לארץ; היה העוסק תאגיד - גם את סוג התאגיד, מספרו ומקום רישומו; (2) אם העוסק אינו הבעלים של הזכויות באתר יחידות הנופש - פרטי בעל הזכויות המנויים בפסקה (1), הגדרת מעמד העוסק ביחס לאתר יחידות הנופש והקשר המשפטי בינו לבין הבעלים של הזכויות באתר; (3) תיאור מפורט של אתר יחידות הנופש ומיקומו, וכן של יחידת הנופש הנמכרת; (4) מהות הזכות הנמכרת בעסקה ותקופת תוקפה; (5) אם בניית אתר יחידות הנופש טרם הושלמה - שלב הבניה שבו מצוי האתר, המועד המשוער לסיום הבניה והמועד שבו מתחייב העוסק, שניתן יהיה לממש לראשונה את הזכויות באתר יחידות הנופש; (6) התחייב העוסק ליתן לצרכן בטוחות להבטחת תשלומיו או זכויותיו על פי החוזה - פרטי הבטוחות; (7) פירוט השירותים הכלולים בזכויות ביחידת הנופש; (8) פירוט השטחים המשותפים באתר יחידות הנופש, שבהם תהיה לצרכן זכות שימוש, ותנאי השימוש בהם; (9) מחיר יחידת הנופש, לרבות כל תשלום נוסף שהצרכן יידרש לשלם כדי לרכוש את הזכויות בעסקה; (10) הסכומים שהצרכן יידרש לשלם כחלקו בניהול ובתחזוקת יחידת הנופש ואתר יחידות הנופש, לרבות שיטת חישוב הסכומים ומועדי תשלומם; (11) זכותו של הצרכן לשימוש בזכויות דומות באתרי יחידות נופש אחרים, אם קיימות, התשלומים הנדרשים בשל כך, דרכי קביעתם ומועדי תשלומם; (12) הגבלות בזכותו של הצרכן להשתמש, להעביר או לסחור בזכויותיו על פי החוזה, אם קיימות; (13) פרטים בדבר זכותו של הצרכן לבטל את העסקה, בהתאם להוראות סעיף קטן (ג); (14) פרטים בדבר סמכות בית משפט בישראל או מחוץ לישראל, בהתאם להוראות סעיף קטן (ד). (ג) בעסקה בענין רכישה של יחידת נופש רשאי הצרכן לבטל את החוזה בתוך ארבעה-עשר ימים מיום חתימת החוזה על ידי שני הצדדים, או מהיום שבו אישר הצרכן את קבלת טופס הגילוי בהתאם להוראות סעיף קטן (א), לפי המאוחר מביניהם;הביטול ייעשה בדרך של מתן הודעה בכתב לעוסק. (ד) לבית המשפט המוסמך בישראל תהיה הסמכות לדון בכל תובענה הקשורה בעסקה לפי סעיף זה;ואולם לגבי יחידת נופש הנמצאת מחוץ לישראל, רשאי הצרכן להגיש תובענה בבית משפט במדינה שבה נמצאת אותה יחידה. (ה) בסעיף זה - "אתר יחידות נופש" - בנין או מיזם, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, שבו מתנהל, או אמור להתנהל, הסדר של יחידות נופש; "יחידת נופש" - זכות, בין קנינית ובין שלא קנינית, המקנה לבעליה זכות שימוש לסירוגין, בחדר או במקום מגורים אחר, בארץ או בחוץ לארץ, במשך שלוש שנים לפחות, לתקופה של יומיים או יותר במהלך כל שנה." (הדגשה שלי -ש.פ.). 7. לא בכדי שהצדדים הפנו את עיקר חציהם בשאלה עובדתית אם נמסר לתובעים טופס גילוי אם לאו. הכרעה בסוגיה זו לכאן או לכאן תחרוץ את גורל טענת התיישנות לשבט או לחסד, ויחד עמה את גורל התובענה כולה. על כן גם אנו נפתח את הדיון בבירור סוגיה זו. 8. כאמור נטען בכתב התביעה כי כלל לא נמסר לתובעים טופס הגילוי על ידי הנתבעת, בעוד הנתבעת הכחישה טענה זו בכתב הגנתה באופן סתמי. רק בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת באה גרסה מפורטת בדבר קורותיו של טופס הגילוי. לעדותו של ניר, הנתבעת נהגה למסור טפסי גילוי ללקוחותיה לפני חתימת ההסכמים עמם, וכך נעשה גם בעניינם של התובעים. העד הצהיר כי חתם באופן אישי על טופס הגילוי של התובעים, כאשר נציגת המכירות בשם תמרה ויליגורה (להלן: נציגת המכירות) מסרה את טופס הגילוי לתובעים, שעה שניר היה עד ראיה למסירתו לתובעים (ס' 6-7 לתצהיר ניר). לראיה, אף צירף ניר לתצהירו טופס גילוי של זוג לקוחות אחרים של הנתבעת, הנושא תעריך עריכה מיום 21/4/98, בעיסקה דומה לזו של התובעים, שנערכה רק 6 ימים לאחר ביצוע העיסקה עם התובעים (נספח ג' לתצהיר ניר). יחד עם זאת, מסר ניר בתצהירו כי טופס הגילוי של התובעים לא נשמר במשרדי הנתבעת, היות ומדובר במסמך מסוג אותם מסמכים אשר הנתבעת נוהגת לשמרם "בתיקים הראשוניים" לתקופה של שבע שנים בלבד מיום עשיית העיסקה, וזאת להבדיל ממסמכי הסכם הרכישה ונספחיו הנשמרים על ידי הנתבעת לאורך כל תקופת ההתקשרות עם הלקוחות "בתיקים השוטפים" (ס' 8-10 לתצהיר ניר). עוד מסר ניר בתצהירו, כי באותם מקרים בהם פנו לקוחות הנתבעת אליה בטענות שהיה להם קשר ענייני לטפסי הגילוי בעניינם בטרם חלוף שבע שנים מיום חתימת ההסכם, דאגה הנתבעת להעביר את טפסי הגילוי האמורים לתיקים השוטפים, זאת לצורך הגנה כנגד תביעה עתידית של אותם לקוחות, גם לאחר חלוף של 7 שנים מיום עשיית העיסקה. מאחר ולגרסת הנתבעת התובעים לא פנו אליה בטרם הושמד "התיק הראשוני" בעניינם, לא היתה לנתבעת סיבה להניח כי תוגש נגדה תביעה בקשר לטופס הגילוי כאמור, ולכן הושמד טופס הגילוי של התובעים יחד עם התיק הראשוני שלהם (ס' 11-13 לתצהיר ניר). 9. כאן המקום לדחות את טענת ב"כ התובעים, כי על הנתבעת היה לפרט את גרסתה לעניין השמדתו של טופס הגילוי כבר במסגרת כתב הגנתה. תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מורה לבעל דין לפרט במסגרת כתב טענותיו את העובדות העיקריות בלבד שהוא מסתמך עליהן, להבדיל מראיות שבאות להוכיח אותן. משגרסתה של הנתבעת לעניין השמדתו של טופס הגילוי מצויה במישור הראייתי, לא היה בהבאתה לראשונה במסגרת תצהיר עדותה הראשית של הנתבעת משום הרחבת חזית אסורה. 10. יחד עם זאת, לא מצאתי לייחס לגרסה זו של הנתבעת משקל כלשהו בנסיבות המקרה, משזו לא נמצאה מהימנה עלי כלל ועיקר. לא סביר בעיניי שמסמכים מהותיים הנוגעים להתקשרות מסוימת עם לקוח מוינו ללא סיבה עניינית לשני תיקים שונים, כאשר הנתבעת שמרה על אחד התיקים, בעוד גורלו של התיק השני נחרץ כעבור זמן לאבדון. היעלה על הדעת שחברה המשווקת חבילות נופש תשמור על מסמכי ההתקשרות עם הלקוחות, אך לא על טופס גילוי, שבלעדיו רשאי הצרכן להשתחרר מן ההסכם באופן חד-צדדי? ניתן היה לצפות שדווקא על טופס הגילוי תקפיד הנתבעת לשמור מכל משמר ביחסיה העסקיים עם הלקוחות. דברים אלה נכונים ביתר שאת, כאשר מראיות שבאו לפני עולה שהנתבעת דווקא נהגה לשמור על מסמכים שונים בעניינם של התובעים שחשיבותם פחותה מזו של טופס הגילוי, כגון לוח שבועי רב שנתי ואישור הזמנה בבית מילון היאט, אך לא על טופס הגילוי, ודבר זה כשלעצמו מטיל צל כבד על מהימנות גרסתה של הנתבעת. 11. זאת ועוד, לפי גרסת הנתבעת עצמה, נשמרו אצלה טפסי גילוי של אותם לקוחות אשר הגישו תלונה לנתבעת תוך שבע שנים מיום עשיית העיסקה. בענייננו, שלח התובע ביום 4/1/05 מכתב לנתבעת, בו התרה על כך שתשלום דמי האחזקה השנתיים באותה שנה נעשה על ידו במחאה על אופן ביצוע ההתקשרות בעיסקה (נספח ה' לתצהיר התובע). מכתב זה נשלח כאמור בטרם חלוף 7 שנים ממועד עשיית העיסקה, כך שגם לשיטת הנתבעת עצמה היה עליה לשמור את טופס הגילוי למקרה של תביעה עתידית של התובעים. תירוץ שהעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לפיו חסרה במכתב של התובע כל התייחסות לטופס הגילוי, לא משכנע. על-פי ס' 14א(ג) לחוק, זכותו של צרכן לבטל את ההתקשרות עם העוסק תוך 14 ימים מיום מסירת טופס הגילוי הערוך כדין לכל המוקדם, וזאת ללא כל צורך בעילת ביטול. כך שכל תלונה של לקוח בנוגע לעיסקה עם הנתבעת היתה כרוכה בבירור שאלת מסירתו של טופס הגילוי לאותו לקוח ומועדו, למקרה שזה יבקש להשתחרר מהעיסקה. כך גם לא היה בצירופו של טופס הגילוי של זוג לקוחות שרכשו יחידת נופש מהנתבעת ביום 21/4/08 להוכיח את מה שביקשה. בחקירתו הנגדית ניר לא ידע להסביר בצורה משכנעת, מדוע דווקא טופס הגילוי של לקוחות אלה נשמר על ידי הנתבעת, הגם שחלפו שבע שנים מיום עשיית העיסקה עמם, בעוד טופס הגילוי של התובעים כביכול הושמד על ידי הנתבעת בשל עצם חלוף תקופה זו (עמ' 28 ש' 11-12 לפרוטוקול). 12. גם לא מצאתי ממש בעדותו של ניר, לפיה היה עד ראיה למסירתו של טופס הגילוי לתובעים במעמד חתימת ההסכם עמם. העדה הרלוונטית, אותה נציגת מכירות שמסרה לפי עדותו של ניר את טופס הגילוי לתובעים, לא הובאה להעיד. דבריו של ניר בתצהירו בדבר מניעים של העדה לסירובה להעיד מהווים עדות שמיעה, והימנעותה של הנתבעת לזמן את העדה לעדות פועלת לרעתה בנסיבות העניין (ראה קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת, 1627). לא סביר בעיני שניר זוכר לפרטי פרטים את המפגש עם התובעים מכל עסקאות רכישת יחידות הנופש אצלה מלפני שמונה שנים. אני גם דוחה מכל וכל את הניסיון של ב"כ הנתבעת להיבנות מהעובדה שהתובע לא צירף לתצהירו מסמכים נוספים שחולקו לו ערב חתימת ההסכם, כגון אותו לוח שנה ונספח לחוזה המקנה לתובעים חברות במועדון R.C.I (מסמכים אלה הוגשו כנ'3 ונ'5-8 לתיק המוצגים). עצם העובדה שהתובע לא זכר אם מסמכים אלה חולקו לו ערב חתימת ההסכם אם לאו, לא מוכיחה את הטענה שהתובעים כן קיבלו מהנתבעת את טופס הגילוי באותו מעמד. התובע העיד בהגינותו, כי מאז שנודע לו על זכותו לבטל את ההתקשרות עם הנתבעת סר למשרדי הנתבעת בבירור אם טופס הגילוי כאמור אכן נמסר לו, ולכך נענה על-ידי ב"כ הנתבעת בשלילה, בנימוק שהעיסקה עם התובעים נעשתה שבועיים בלבד מאז כניסתו של סעיף 14 א' לחוק לתוקף (ס' 14 לתצהיר התובע ועמ' 14-15 לפרוטוקול). ב"כ הנתבעת הגיש תצהיר נגדי להפרכת עדות זו של התובע, אך מטעמיו הוא העדיף למשוך אותו בתום ההוכחות. אם כן, נותרה עדותו של התובע בעניין זה שלא נסתרה. לפיכך, ומכל הטעמים המנוים לעיל, יש לקבל את עדותו של התובע ולקבוע שטופס הגילוי הנדרש על-פי החוק לא נמסר מעולם לתובעים. המסקנה האופרטיבית העולה מכך היא שדינה של טענת ההתיישנות להידחות. שיהוי 13. לטענת הנתבעת, התובעים השתהו יתר על המידה בהגשת תביעתם, משחלפו למעלה מחמש שנים ממועד מתן פסק הדין אמתון ועד למועד הגשת התביעה שלפנינו. אני דוחה את הטענה. בכתב התביעה נטען כי עילת התביעה נודעה לתובעים "רק לאחר 2001" (ס' 15 לכתב התביעה). במסגרת תצהיר עדותו הראשית הצהיר התובע כי על פסק הדין אמתון נודע לו בסביבות שנת 2004, עת פורסמה על כך כתבה בעיתון "יתד נאמן". בעקבות הפרסום בעיתון "יתד נאמן" ניגש התובע לבית משפט זה לעיין בתיק בית המשפט בעניינם של ה"ה אמתון על מנת לברר בדבר זהותו של עורך הדין שזכה בתביעה זו. כך הגיעו התובעים לגרסתם לפתחו של משרד בא-כוחם, עו"ד רצרסדורפר, אשר הגיש את התביעה בשמם ביום 12/6/06 (ס' 8-9 לתצהיר התובע, עמ' 21 ש' 17-26 לפרוטוקול). שלא כטענת ב"כ הנתבעת, התובע לא שינה את החזית בכך שמסר לראשונה במסגרת תצהיר עדותו הראשית כי קרא על פסק הדין אמתון בעיתון בשנת 2004, למרות שפסק הדין האמור ניתן על ידי בית המשפט כבר בשנת 2001. התובעים לא שינו את גרסתם במסגרת תצהיר עדותם הראשית לעומת טענותיהם בכתב התביעה, אלא לכל היותר הוסיפו להן פרטים נוספים, העולים בקנה אחד עם כתב התביעה. 14. התובע הצהיר כי עילת התביעה נודעה לו לכל המוקדם בשנת 2004, ותימוכין לכך נמצאו בתיק בית המשפט בעניין אמתון בת.א. 9516/99. מקבלה שצירף התובע לתצהיר עדותו הראשית עולה כי הלה שילם ביום 19/8/04 סך של 24 ש"ח לגזברות בתי המשפט, אך לא היה ברור עבור מה שולם תשלום זה ובקשר לאיזה תיק בית המשפט (בקבלה המצורפת כנספח ד' לתצהירו של התובע מופיע תיק ידני שמספרו 1908/04). בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 5/2/08, נבדק העניין במזכירות בית המשפט על-פי תנועות שבתדפיס מעקב תיקים בת.א. 9516/99. למרות שמזכירות בית המשפט אישרה כי תשלום בסך 24 ש"ח שולם על ידי התובע עבור פעולת עיון בתיק, עדיין נותרה ללא מענה השאלה האם קיימת זהות בין התיק הידני המופיע על הקבלה של התובע לבין מספר התיק בעניינם של בני הזוג אמתון. יחד עם זאת, תימוכין לגרסתם של התובעים נמצאו בתדפיס מעקב התיקים עצמו, ממנו עולה כי ת.א. 9516/99 חזר לארכיב ביום 19/8/04, ממש ביום בו שילם התובע את אגרת העיון. די בכך כדי לקבל את עדותו של התובע, כי זה הזמין את התיק בעניינם של אמתון ביום 19/8/04. 15. האם בכך שהתובעים ידעו על זכותם לבטל את העיסקה בהיעדר טופס הגילוי כבר בשנת 2004 ולא הגישו את תביעתם באותו מועד הכשירו את טענת השיהוי שבפי הנתבעת שלפנינו? יש להשיב בכך בשלילה. על מנת לזכות בסעד של דחיית תובענה מחמת שיהוי בהגשתה, היה על הנתבעת להוכיח את התקיימות יסודות השיהוי, כפי שנתחדדו בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נז (5) 433, 447-448, שהם ויתור או מחילה על זכות התביעה העומדת לתובע ו/או שינוי לרעה של מצבו של הנתבע ו/או חוסר תום ליבו של התובע. קיום היסודות האלה במקרה דנן לא הוכח. 16. הן בתצהיר עדותו הראשית והן במהלך חקירתו הנגדית פירט התובע את כל אותן פעולות בהן נקט מאז שקרא את הכתבה בעיתון "יתד נאמן" ועד להגשת התביעה שלפנינו, ובכלל זה פניה למערכת העיתון לקבלת מס' תיק בית המשפט בעניין אמתון, הזמנת התיק מארכיב בית המשפט, שליחת מכתב התראה לנתבעת, התקשרות עם ב"כ התובעים לצורך ייצוגם בתיק, ולבסוף נסיעה למשרדי הנתבעת לצורך צילום התיק בעניינם. מהתנהלות זו של התובע באותן שנתיים עד להגשת התביעה שלפנינו למדים כי התובעים לא ישבו בחיבוק ידיים, שלא לדבר על כך שלא היה בכוונתם למחול לנתבעת על זכות התביעה העומדת להם. על כך גם הנתבעת ידעה לבטח כבר בתחילת חודש ינואר 2005, עת קיבלה מהתובע מכתב התראה, שלפי תוכנו היה עליה לדעת שהתובעים לא מוותרים על תביעותיהם. 17. הנתבעת גם לא הוכיחה שבפרק זמן זה חל שינוי לרעה במצבה. לחובתם של התובעים אמנם זוקף ניר בתצהיר עדותו הראשית שורה של נזקים שלשיטתו נגרמו לנתבעת בעטיה של השתהות מצד התובעים בהגשת תביעתם. בין אותם נזקים מונה ניר פגיעה בהגנת הנתבעת עקב השמדת טופס הגילוי, היעדר יכולת מעשית למכור את יחידת הנופש של התובעים, משהנתבעת הפסיקה להעסיק אנשי מכירות מזה שנים, וכן תשלום של עמלות גבוהות לסוכני המכירות בגין ביצוע העיסקה נשוא התביעה ותשלום מע"מ בגין כל הסכום ששילמו התובעים (ס' 35-38 לתצהיר ניר). ככל שעסקינן בנזק ראייתי, לו טוענת הנתבעת, בעקבות השמדת טופס הגילוי של התובעים, הרי שטענה זו נדחתה מכל וכל בפרק הקודם לפסק דין זה. יתר הנזקים המפורטים בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת לא נתמכים בראיות חיצוניות, מה גם שממילא הנתבעת לא הצליחה להראות כיצד מצבה של הנתבעת היה שונה, אילו התביעה היתה מוגשת בשנת 2004, מייד לאחר שנודע לתובעים על עילת תביעתם. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, נדחית טענת השיהוי. תחולתו של חוק הגנת הצרכן על העיסקה 18. לטענת ב"כ הנתבעת, לא עומדת לתובעים כל עילת ביטול לפי ס' 14 א(ג) לחוק הגנת הצרכן, מהסיבה שהזכות אותה רכשו תובעים, לא עונה על הגדרת "יחידת נופש" הקבועה בסעיף 14 א'(ה) בחוק. 19. יחידת נופש מוגדרת בסעיף 14א(ה) כ"זכות, בין קנינית ובין שלא קנינית, המקנה לבעליה זכות שימוש לסירוגין, בחדר או במקום מגורים אחר, בארץ או בחוץ לארץ, במשך שלוש שנים לפחות, לתקופה של יומיים או יותר במהלך כל שנה. (הדגשה שלי - ש.פ.)" 20. הזכות שרכשו התובעים מהנתבעת מוגדרת בהסכם כחבילת נופש במלון רם בירושלים לשבוע שמספרו 7 לתקופה של 35 שנים מדי שנה (מבוא להסכם המצורף כנספח א' לתצהיר התובע). אלא שבנספח להסכם, עליו הוחתמו התובעים במעמד חתימת ההסכם, שונתה תקופת ההסכם מ35 שנים ל36 שנים "מדי כל שנה קלנדרית זוגית" (ס' 1 ו-4 לנספח להסכם המצורף יחד עם ההסכם עצמו לתצהיר התובע). בכך לכאורה שונתה הזכות שהוענקה לתובעים תוך סטיה מהגדרת הזכות בסעיף 14 א(ה) לחוק. 21. יצוין, כי התובע לא הכחיש במהלך חקירתו הנגדית כי הזכות שנמכרה לו ולאשתו היתה כהגדרתה בנספח להסכם, היינו ל-36 שנים, אחת לשנתיים (עמ' 19 ש' 6-14 לפרוטוקול). 22. השאלה הנשאלת בעקבות כך היא האם הזכות שנמכרה לתובעים אכן לא ממלאית אחר הגדרת "יחידת הנופש" בסעיף 14 א(ה) לחוק באופן השולל מהתובעים להסתמך על הסדר הקבוע בהוראת סעיף 14 א' לחוק? 23. אקדים ואומר, שאינני שותף למסקנות אותן מסיקה הנתבעת מהגדרת המונח "יחידת נופש" הקבועה בסעיף 14 א(ה) לחוק. 24. הוראות חוק הגנת הצרכן, כמו כל החקיקה הצרכנית, מתאפיינות ברמת פירוט וקונקרטיות גבוהה. ס' 14 א' לחוק לא היה חריג לעניין זה ובין סעיפיו הקטנים מצינו הגדרה מפורטת למדי ל"יחידות נופש", בהן עוסק הסעיף 14 א' לחוק. אחת הסיבות לאפיון החקיקה הצרכנית כחקיקה פרטנית ונקודתית היתה להוסיף ודאות לזכויות הצרכן ולמנוע מן העוסק ניסיון לחמוק מן האיסורים השונים באמצעות טכניקה פרשנית כזו או אחרת, כשהוא חוסה תחת "מטרית העמימות" של ניסוח החוק (ראה א. דויטש מעמד הצרכן במשפט 338). מכאן שבמלאכת הפרשנות של הוראת החוק הצרכני יש להיצמד ללשון החוק באופן דווקני, כל עוד זו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, שהיא כידוע הגנת הצרכן. 25. עיון מדוקדק בהגדרת המונח "יחידת נופש" שבחוק מלמדנו שהמחוקק מצא לנכון להגדיר את משכה של הזכות על דרך של שלילה תוך קביעת תקופות מינימום שלמטה מהן לא תיחשב הזכות כ"יחידת נופש" לצורך החוק. הווי אומר, שכל חבילת נופש בבית מלון כזה או אחר שתקיים אחר תקופות מינימום הקבועות בחוק, תיחשב כ"יחידת נופש" לצורך החוק. סעיף 14 א(ה) קובע תקופת מינימום של שלוש שנים, מתוכן יומיים לפחות במהלך כל שנה, על מנת שזכות שימוש בחדר או במקום מגורים אחר תמלא אחר הגדרת "יחידת נופש" שבסעיף 14 א' לחוק. ויודגש, כי הסעיף לא דורש כי תקופה הנופש תהא לשלוש שנים רצופות דווקא, כך שתיתכן חבילת נופש לתקופה של שלוש שנים שלא רצופות, כגון כל שנה זוגית או אי-זוגית שבתוך תקופה, ובלבד שסך כל השנים בהן תוענק לצרכן זכות שימוש בחבילת הנופש למשך יומיים לפחות בכל שנה לא יפחת משלוש שנים. מכאן, שגם חבילת נופש לתקופה של 36 שנה למשך שבוע ימים בכל שנה זוגית ממלאית אחר הגדרת "יחידת נופש" שבסעיף 14 א' לחוק, וזאת מאחר ומתוך תקופה זו של 36 שנה ב-18 שנים לפחות תהא לצרכן זכות שימוש בחבילת נופש בבית מלון לשבוע ימים בכל אחת מאותן 18 שנים. 26. הטעות של הנתבעת בפרשנות הגדרת "יחידת נופש" שבסעיף 14 א(ה) לחוק נובעת מכך שהיא מבקשת להפריד את צמד התיבות "במהלך כל שנה" ולקראם בנפרד מיתר התנאים שבהגדרה. במילים אחרות, מפרשת הנתבעת את הסעיף באופן שכל חבילת נופש שניתנת לתקופת-מה של שנים לא רצופות לא תבוא בגדר ההגדרה שבחוק. אלא שפרשנות זו לא יכולה לעמוד בהיותה מאולצת ולא עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף. צמד התיבות "במהלך כל שנה" לא נברא בחלל ריק, ויש לקראם על רקע יתר התנאים שבהגדרה. כפי שראינו לעיל, המחוקק קבע תנאי סף של שלוש שנים לפחות במהלכן תוענק הזכות ליומיים לפחות במהלך כל שנה, מבלי שסויגה אותה תקופת מינימום של שלוש שנים לשנים רצופות דווקא. מכאן שצמד התיבות "במהלך כל שנה" כמו צמד התיבות "לתקופה של יומיים או יותר", מתייחס לתנאי של "שלוש שנים לפחות" ומהווה המשך שלו, בבחינת תנאים נוספים שצריכים להתקיים במהלך אותן שלוש שנים. לו רצה המחוקק לקבוע כי הזכות צריכה להינתן לתקופת שנים רצופות היה מסייג את תקופת המינימום של שלוש שנים שקבע לשנים רצופות בלבד. משלא עשה כן המחוקק, ומשראינו כי כוונתו היתה לקבוע את הזכות על דרך השלילה, אין לקבוע תנאים נוספים שלא מופיעים בהגדרה, ובכך לצמצמם את תחולתו של הסעיף מעבר למה שהתכוון המחוקק. למיותר להגיד שמטרתו של הסעיף 14 א' היתה להגן על ציבור רוכשים של יחידות נופש, מקום שצמצום תחולתו של הסעיף מחטיא את מטרתו של סעיף זה. 27. פרשנות הנתבעת להגדרת "יחידת נופש" שבחוק לא יכולה לעמוד גם מן הטעם שזו לא עולה בקנה אחד עם אומד דעת של הנתבעת עצמה, כפי שזה משתקף בדפוס ההתקשרות שאימצה לעצמה הנתבעת בהתקשרות עם הרוכשים ממנה יחידות נופש. במה דברים אמורים? לגרסת הנתבעת עצמה, נהגה הנתבעת כדבר שבשגרה למסור טפסי גילוי ללקוחותיה במעמד חתימת ההסכמים עמם כחלק מעסקת מכירת יחידות הנופש שברשותה ( ס' 4 לתצהיר ניר). אם כך, הרי שהנתבעת ראתה עצמה מחויבת להוראות סעיף 14 א' לחוק, הדורש מהעוסק בין היתר למסור לצרכן טופס גילוי, ובכך בעצם הודתה הנתבעת בתחולת סעיף 14 א' עליה. אני דוחה את התירוץ שהעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי דבר מסירת טפסי הגילוי ללקוחות נעשה "מחמת זהירות" בלבד. לא סביר בעיני שהנתבעת היתה משקיעה משאבים בהפקת טפסי גילוי לפי כל דרישות החוק ובמסירתם ללקוחותיה, שעה שאין עליה כל חובה חוקית לעשות כן, אלא אם כן התכוונה לעיסקה לפי החוק. מה גם, שאין כל אינדיקציה בטופס הגילוי עצמו שזה נמסר "מחמת זהירות", ובכלל זה אין כל הצהרה בהסכם על נספחיו על כך שהחוק אינו חל בהתקשרות שבין הצדדים. 28. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי חוק הגנת הצרכן, ובכללו סעיף 14 א' לחוק, חל על העיסקה נשוא התביעה. נובע מכך, שמשלא התמלאו תנאי סעיף 14 א(ג) לחוק, על-פיו היה על הנתבעת למסור לתובעים טופס גילוי בהתאם לדרישות הסעיף קטן (א), זכותם של התובעים לבטל את ההסכם עם הנתבעת. לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, מתייתר הצורך לדון בעילה נוספת לה טענו התובעים בתביעתם בהסתמך על הוראות החוק והתקנות לעניין גודל האותיות בחוזה אחיד. מכל מקום, דינה של טענה זו היה להידחות ממילא, מאחר והתובעים לא הביאו כל בדל ראיה להוכיח כי גודל האותיות בהסכם נשוא התביעה לא עומד בדרישות החוק. קיזוז 29. בכתב הגנה טענה הנתבעת לקיזוז סכומים שונים שנשאה בהם בגין טובות הנאה שהעניקה לתובעים במסגרת ההתקשרות עמם. אלא שבסיכומים זנח ב"כ הנתבעת את הטענות האלה ובכך גילה את דעתו כי לנתבעת לא עומדת כל זכות קיזוז כנגד התובעים. מה גם, שהנתבעת ממילא לא הוכיחה שהוציאה הוצאות כספיות, שאילולי ההתקשרות בהסכם לא היתה נושאית בהן. כך, לא צירפה הנתבעת כל אסמכתא לכך שהוציאה את ההוצאה הנטענת של 1,500 ₪ בגין חברות של התובעים במועדון R.C.I., וכן לא נסתרה גרסת התובעים כי הנופש במלון הייאט רג'נסי הוענק לתובעים בתור מתנה, שהם זכו בה עובר לחתימת החוזה ללא כל קשר להתקשרות עם הנתבעת בהסכם. סוף דבר 30. אני מורה על ביטול ההסכם שנכרת בין הצדדים. משכך, על הנתבעת להשיב לתובעים את התמורה שקיבלה על חשבון העיסקה. בכתב התביעה תבעו התובעים השבת הסכומים ששילמו לנתבעת על חשבון העיסקה, לרבות בגין דמי אחזקה שנתיים, בסך כולל של 64,708 ₪, מבלי שפירטו כיצד הגיעו לסכום זה. יחד עם זאת, ב"כ הנתבעת לא העלה כל השגה במסגרת סיכומיו כנגד חישוב סכום התביעה על ידי התובעים, ובמצב זה יש לקבל את הסכומים הנטענים על ידי התובעים כנכונים. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעים סך של 64,708 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. 31. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח + מע"מ וכן הוצאות המשפט. חוזהנופששאלות משפטיותביטול חוזהביטול עסקה (יחידות נופש)