החלטה 1. בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל כך שהוגשה לאחר שהתיישנה. אין מחלוקת, כי הארוע שהצמיח את עילת התביעה ארע ביום 26/5/91, וכי התביעה הוגשה ביום 4/6/98, היינו, לאחר שחלפו שבע שנים. לכאורה, התיישנה התביעה על-פי סעיף 5 (ו) לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), ודינה להידחות על הסף. 2. טענת התובעים היא, כי רווח והצלה עומדים להם מכוחן של הוראות סעיף 15 (ו) לחוק ההתיישנות, לפיהן: "אין להביא בתקופת ההתיישנות את התקופה שבין הגשת תובענה לבין דחייתה, וזאת באופן שאינו שולל מהתובע אפשרות הגשתה בשנית". 3. בעניינם של התובעים, הוגשה תובענה בגין הארוע מושא התביעה הנוכחית בתאריך 19/8/91 (ת.א. 11320/91). תובענה זו נמחקה בתאריך 19/12/91 מחמת אי תשלום אגרה. בעת הגשתה, לוותה התובענה בבקשה לפטור מתשלום האגרה. בקשה זו התקבלה בחלקה, וניתן פטור מתשלום האגרה לגבי סכום הפיצויים שלא יעלה על 180,000 ש"ח. כן נקבע המועד לתשלום האגרה לגבי יתרת סכום התביעה. התובעים לא שילמו את האגרה, מחד גיסא, ואף לא הודיעו כי הם מבקשים להעמיד את התביעה על הסכום שניתן לגביו פטור, מאידך גיסא. לאחר שהנתבעים ביקשו כי התביעה תימחק מטעם זה, החליט בית המשפט על מחיקת התביעה על-פי סמכות המוקנית לו בתקנה 13 (ו) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח 1987- (להלן: תקנות האגרות). כאמור היה הדבר ביום 19/12/91. טענת התובעים היא, כי פרק הזמן בו היתה התביעה בת.א. 11320/91 תלויה ועומדת אינו נמנה במניין ההתיישנות, ולכן תביעתם בתיק שבפני לא התיישנה במועד הגשתה. 4. השאלה היא, איפא, האם הליך שנמחק על פי תקנה 12 (ו) לתקנות האגרות בשל כך שלא שולמה בגינו אגרה, בא בגידרן של הוראות סעיף 15 (ו) לחוק ההתיישנות המורות כי אין להביא במנין ההתיישנות את התקופה שבין הגשת תובענה לבין דחייתה באופן שאינו שולל מהתובע אפשרות הגשתה בשנית. סעיף 15 פורש בפסיקתו של בית המשפט העליון בהרחבה, נקבע לגביו, כי אמנם מדובר בו בתביעה שנדחתה ולא בתובענה שהופסקה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי או בכתב תביעה שנמחק לפי תקנה 100 לתקנות אלה: אך "אין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהן מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט..." (רע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' מחמוד ואח', פ"ד מג (2) 624). הרציונל לפרשנות שנבחרה הוא, כי, בכל המקרים הנזכרים לעיל (דחיית התביעה או מחיקתה או הפסקתה) התנהל בפועל הליך, שבו גילה התובע את דעתו, בתוך תקופת ההתיישונות, שהוא עומד על זכויותיו, ובכל המקרים הללו אפשר לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך של ההתדיינות הקודמת" (שם, ההדגשה במקור - א.א.ג.) (וראה גם: ע"א 502/88 אדמונד שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד (3) 833, ע"א 748/89 שלומית שפירא נ' שמחה חייט, פ"ד מח (2) 365). 5. ומכאן לענייננו. כזכור, בענייננו מדובר בהליך שנמחק על פי תקנה 13 (ו) לתקנות האגרות בשל כך שלא שולמה בגינו אגרה. תקנה 13 (ו) לתקנות האגרות קובעת לאמור: "לא שולמה אגרה תוך הזמן שנקבע כאמור בתקנת משנה (3), רשאי בית המשפט למחוק את ההליך, ויראו את ההליך כאילו לא הוגש, או להאריך את הזמן לתשלום האגרה או השיעור, אם נמצא טעם מיוחד לכך. קודמת לתקנה 13 (ו) לתקנות האגרות תקנה 13 ד3) על פי - במועד הרלבנטי - רשאי היה בית המשפט משדחה את בקשת הפטור או קיבל אותה חלקה, לדחות תשלומה של האגרה לפרק זמן שלא יעלה על חודשיים (והשווה לנוסחה של תקנה 13 (ד) היום שאין בו הגבלת זמן כזו). תקנה 13 (ד) מוסיפה וקובעת, כי מששולמה האגרה תוך המועד שנקבע, יראו את התשלום כאילו נעשה ביום שהובא ההליך". ממשיכה תקנה 13 (ו) וקובעת, כי אם לא שולמה האגרה תוך הזמן שנקבע "יראו את ההליך כאילו לא הוגש". הוראות אלה משתלבות יפה עם הוראותיה של תקנה 2 לתקנות האגרות, לפיה יקובל לרישום רק הליך ששולמה בגין הסעד המבוקש בו האגרה המתאימה, או שההליך או מגישו פטורים מאגרה (ראה תקנות 20 ו21- לתקנות האגרות), או שהוגשה לגביו בקשה לפטור מתשלום האגרה. 6. עיון בתקנות האגרות כמפורט לעיל מלמד על כך, כי לא קיים מצב "דמדומים", מצב ביניים או הליך המוגש "על-תנאי". קיימת הבחנה ברורה בין הליך חייב באגרה והליך פטור. לגבי הליך המוגש בצירוף בקשה לפטור מאגרה, הרי שאם בקשת הפטור התקבלה, ההליך פטור; ואם זו נדחתה, ניתן פרק זמן קצוב לתשלום האגרה. שולמה האגרה, דינו של ההליך כדין הליך ששולמה לגביו האגרה ביום שהוגש, לא שולמה האגרה, "יראו את ההליך כאילו לא הוגש". הגיונם של דברים הוא בכך, שהגשת הליך ותשלום האגרה בגינו הן שתי פנים של אותו מטבע. הליך אינו מקובל לרישום אלא אם כן שולמה בגינו האגרה או שקיים פטור על-פי דין. תשלום האגרה והגשת ההליך כרוכים זה בזה, ואין להליך קיום אלא מששולמה בגינו האגרה לכך מכוונת ההוראה לפיה כאשר משולמת אגרה במועד נדחה רואים אותה כאילו שולמה בו הבאת ההליך, כמעין תשלום רטרואקטיבי. ולכך מכוונת אף ההוראה הרלבנטית לענייננו, לפיה משלא שולמה האגרה במועד הנדחה, רואים את ההליך כאילו לא הוגש (תימוכין לכך ניתן למצוא בהוראות תקנה 7 א (ג21/) שתוקנה בעת האחרונה בק"ח התשנ"ה, עמ' ) 7. הפועל היוצא מהוראות תקנות האגרות שנסקרו לעיל הוא, כי לענין מנין תקופת ההתיישנות, לא ניתן להביא בחשבון את פרק הזמן שבין הגשת תבוענה לבין מחיקתה לפי תקנה 13 (ו) לתקנות האגרות. על פי לשונן של התקנות, המדוברבהליך שרואים אותו כאילו לא הוגש. בהקשר זה יש להעיר, כי לו צדק ב"כ התובעים אשר טען כי יש לקרוא את תקנה 13 (ו) לצרכי תקנות האגרות בלבד, כבאה למנוע חיוב באגרה עבור ההליך הנמחק, כי אז היתה מתייתרת הוראות תקנה 13 (ד) לתקנות האגרות, הקובעת הוראה זו באופן מפורש. זוהי התוצאה גם על פי המטרה המונחת ביסוד הוראותיו של סעיף 15 (ו) לחוק ההתיישנות. כפי שנאמר לעיל, המטרה היא לתת נבקות בדין לפרק הזמן שבו התנהל בפועל הליך, בו גילה התובע את דעתו כי הוא עומד על זכויותיו, שאז, כדבריו כב' המשנה לנשיא, השופט ש. לוין, "אפשר לראות את ההליך החדש שהוגש כהמשך ההתדיינות הקודמת". כאשר מוגש הליך ולא משולמת בגינו אגרה תוך המועד שנקבע, האם ניתן לדבר על הליך שהתנהל? התשובה לכך היא לא. המדובר בהליך שטרם קרם עור וגידים בשל כך שלא שולמה בגינו האגרה. תשלומה היה מחייה אותו בדיעבד, ואי תשלומה ממית אותה רטרואקטיבית. ראיה כך בעובדותיו של מקרה זה: לתובעים ניתנה ארכה לתשלום האגרה לגבי אותו חלק מן הסעד שלא ניתן לגביו פטור. התובעים לא שילמו את האגרה, ואף לא תיקנו את התביעה והעמידוה על הסכום הפטור, בכך גילו התובעים את דעתם דווקא שהם אינם עומדים על זכויותיהם. זאת ועוד, בערעור שהוגש על החלטת המחיקה מיום 19/12/91 נקבע, בהסכמה, כי אם לא תשולם האגרה תוך 20 ימים, כי אז תעמוד החלטת המחיקה בעינה. אם תשלום האגרה, החלטת המחיקה תימחק. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9/4/92 בע"א 1/92 התובעים לא שילמו את האגרה, ובכך חזרו וגילו דעתם כי אין בכוונתם לעמוד על זכויותיהם וכי הם זונחים אתההליך שהיה בדעתם לנקוט. אשר על כן, אין לסטות מן הכלל לפיו מתיישנת התביעה בחלוף שבע שנים, שכן התובעים לא גילו דעתם במהלך תקופת ההתיישנות, כי בדעתם לממש את הזכויות שהם טוענים להן. הגשת התביעה על ידיהם בשנת 1991 הנסיבות שבוארו אינה אלא כוונה שלא מומשה ולא יצאה אל הפועל. 8. על היחס שבין הוראות תקנות האגרות והוראות חוק ההתיישנות ניתן ללמוד מן הדיון שנערך בהמ' 39/63 חיים וייסמן נ' עובדיה סרז'י, פ"ד יז (3) 1527. באותו עניין עמדה לדיון, בין היתר, השאלה האם ניתן להאריך על פי תקנות סדר הדין האזרחי מועד שנקבע על פי תקנה 15 (ה) לתקנות בית משפט (אגרות), התשי"ח 1957- בהקשר זה נאמר שם מפי כב' השופט זוסמן (כתוארו אז) בעמ' 1533: באותו פסק דין מאוזכרת גם התקנה המקבילה לתקנה 13 (ו) לתקנות האגרות, היא תקנה 15 (ו) לתקנות מהתשי"ז (בעמ' 1535), וראה גם: ע"א 186/64 החברה הלאומית לביטוח ולאחריות בע"מ נ' שיכה פראשי ואח', פ"ד יח (4) 547, בעמ' 554 - 555). 9. העולה מן המקובץ הוא, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת ההתיישנות. אשר על כן, אני מחליטה לדחות את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעים 1 ו2- וכן לנתבעים 3 ו4-, לכל אחת מן הקבוצות, שכר טירחה והוצאות הסכום של 1500 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התיישנות