חרדות בגלל פיגוע

פסק דין העורר נסע באוטובוס בחדרה ביום 25.5.01. לאוטובוס נצמדה מכונית תופת שגם התפוצצה. הוא נפצע פציעה קלה בחזה, נלקח לבית החולים "הלל יפה" בחדרה, טופל וניתנו לו חמישה ימי מחלה. בגליון בית החולים נרשם כי הוא סובל מחרדה. הוא קיבל תרופות, ונרשמו לו בהמשך, ובמקוטע עוד שלושה עשר ימי מחלה - כל זאת בעקבות הפיגוע. תביעתו להיות מוכר כנפגע פעולת איבה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי. הם הכירו בכך שהאירוע היה פעולת איבה ושהעורר היה מעורב בו, אלא שהוחלט שם כי הוא לא נפגע באופן שנגרם לו נזק נוסף או נפרד מהנזקים שהיו לו לפני האירוע. מדובר באדם קשה יום. אין חולק על כך כי הוא סבל קודם לאירוע מחרדה ומדיכאונות. מקורם של אלה הוא בקשיי תפקוד בינוניים וכתוצאה של תאונת דרכים שקרתה לו במשך שרותו בלבנון במלחמת שלום הגליל. כפי שיפורט להלן, הרי שתאונה זו השאירה רישומה ונזקיה ממשיכים ללוות את העורר לפחות עד שנת 2005, כי לאחר שנה זו אין תיעוד בתיק ביחס למצבו. אין בתיק זה סוגיה משפטית, ואין למצוא אי-בהירות עובדתית, והכל נמצא במסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק. בשלב הזה אנו מפנים לתעודה ממשרד הבטחון שסומנה בתיק נ/3 לפיה עוד בשנת 1997 אובחנו אצל העורר חרדה, מצבי רוח קשים, "בטויי מצוקה וקשיי תפקוד בינוניים". בשנת 1998 נרשם באישור צה"ל כי העורר סובל מ INTROVERT PERSONALITY DISORDER עם הפרעה תפקודית קשה. עלינו, אם כך, לבדוק אם לעורר נוספה החמרה על מצבו הקודם שלפני הפיגוע. אנו דוחים בשלב זה כל טענה לפיה מצבו של העורר בכללותו נגרם מהפיגוע עצמו. השאלה היא שאלת ההחמרה - אם היתה או לא היתה. כאמור לעיל הפיגוע היה ביום 25.5.01 ואין להתפלא על כך שלעורר היתה חרדה אפילו קשה. כל מי שנמצא בקרבתו של פיגוע וחווה וחזה את כל האירוע מקרוב לוקה בחרדה שלעיתים נמשכת מספר חודשים. מחקרים מלמדים שכל מי שחוזה בפיגוע - אפילו על מרקע הטלוויזיה לוקה בחרדה במידה זו או אחרת. הוגש התיק הרפואי של העורר החל מיום האירוע והלאה. ביום 30.5.01 נרשם (נ/5) כי הוא לוקה בתסמונת חרדה וטופל בתרופה VABEN. כפי הנראה זוהי תרופת הרגעה. כחודשיים לאחר מכן שוב ניתנה לו התרופה הזו. במסמך נ/4 שניתן על ידי המרכז הרפואי ע"ש "שיבא" נרשם התאריך 28.5.03. על פי המסמכים שהוגשו הן מקופ"ח "כללית" והן מהמרכז הרפואי ע"ש "שיבא" הרי שישנה הפסקה בפניות של העורר. במסמכים של קופ"ח ישנה הפסקה בביקורים החל מחודש יולי 2001 ועד לחודש אוגוסט 2002. בנ/4 הנ"ל נרשם כי החל מחודש אוגוסט 2002 העורר ביקר במרפאה שבתל השומר שלוש פעמים. עוד נרשם באותו אישור נ/4 כי כאשר העורר הפסיק בטיפול תרופתי הופיעו שוב "סימפטומים דיכאוניים-חרדתיים". דבר הפיגוע לא נזכר. ביום 22.8.04, העורר התלונן על חרדות ונמנע מנסיעות באוטובוס. לאחר שבדקנו את התרשומות הרפואיות של העורר הן בקופ"ח "כללית" והן במרכז הרפואי ע"ש "חיים שיבא", אנו קובעים כי העורר סובל מקשיי תפקוד, מדכאונות וחרדה המלווים אותו החל מן התאונה שהוא עבר בלבנון, מקשיים בחיי הנישואין שלו כתוצאה מקשיי היום יום שהוא עובר, ומתשישות פיזית הנגרמת מעבודה קשה שהוא עוסק בה - קרי עבודת נקיון. אנו נאלצים, בכל הכבוד, לדחות את טענתו של בא כוחו המלומד של העורר לפיה התסמונות שנגרמו לו לעורר כתוצאה מהתאונה בלבנון עברו חלפו כולן, וכל אשר חווה היום העורר הוא תוצאה מאירוע הפיגוע נשוא תיק זה. אנו מפנים לגליון בדיקה ומעקב מתל השומר שאנו מסמנים כעת פ/1, שתחילתו מכחודש לאחר הפיגוע וסופו ביום 22.8.04. אף ביום 18.7.01, שהיא התרשמות השניה אחרי 18.6.01 העורר מתלונן על מצב רוח, קשיי שינה וקושי לקום בבוקר, והוא מוסיף כי היו לו מחשבות חוזרות הן על הפיגוע והן על תאונת הדרכים במלחמת של"ג. אין לקבוע, בשום אופן, כי לפני האירוע החבלני, העורר נרפא מהחרדה ומהדיכאונות הקשורים בתאונת הדרכים בלבנון. בדף השני מפ/1 שאף שם רשום תאריך 18.7.01 נרשם שהוא זקוק לחופשה בשל רעד בידיים וכי עבודת הנקיון קשה לו. אמנם ביום 26.6.01 הוא דיווח על חרדות כתוצאה מהפיגוע, אלא שזה היה חודש אחד בלבד אחרי הפיגוע, והחרדה היא טבעית. אנו קובעים כי העורר נרפא מחרדה זו, וזאת אנו למדים מהתרשומות הרפואיות. ביום 11.10.01 בפ/1 העורר מתלונן על בעיות ביחסיו עם אשתו, אלא שהוא דיווח כי היה שיפור בקשיי השינה. ביום 15.10.02, בדף השלישי מפ/1 העורר התלונן על תשישות בלבד והוא דיווח אז כי פרט לתשישות הוא מרגיש בטוב. ביום 20.6.04, בתרשומת מהמרכז הרפואי בתל השומר נאמר כי העורר יותר רגוע אלא שהוא חולם חלומות הקשורים לתאונת דרכים. כחודשיים לאחר מכן הוא שוב חזר על הפחד לנסוע באוטובוסים וכי הוא מבקש להיות מוכר כנפגע פעולת איבה. אנו קובעים כי הדכאונות, החרדה ודאגות הקיום היום יומיות של העורר, והקשורות בתפקודו האישי הלקוי הן כולן תוצאה של מצבו שהתגלה בצבא בשנת 1998, עת נכתב באישור של משרד הבטחון כי לעורר קשיי תפקוד קשים. אנו קובעים כי הפיגוע גרם לו לעורר חרדה שנמשכה מספר חודשים לאחר האירוע, אלא, כפי שצייננו לעיל בשנת 2004 העורר התלונן על חלומות הקשורים בתאונת הדרכים. אנו קובעים כי לא חלה החמרה במצבו של העורר בעקבות הפיגוע. בסיכומיו טוען עורך דין אשורי המלומד כי יש להתחשב בעובדה כי העורר לא נזקק לתרופות ולא ביקר במרכזים לטיפול נפשי לפני הפיגוע. הוא מבקש מאיתנו להסיק מכך שיש לזקוף את כל מצבו הנפשי של העורר לאירוע החבלני. אין אנו יכולים לקבל טיעון זה. העורר פנה בעקבות הפיגוע לבית החולים "הלל יפה" ושם הוא הופנה לפסיכיאטר. רק אז הוא התחיל להיות מטופל בתרופות. אין להסיק מכך כי לפני הפיגוע הוא לא היה זקוק לתרופות. הוא פשוט לא פנה לעזרה רפואית. אנו רוצים בשלב זה להתייחס לאבחון נוירו פסיכולוגי שנעשה לו לעורר מטעם המל"ל על ידי ד"ר זלוטוגורסקי. האבחון הוא מיום 20.4.05. נעשו לו מבחנים של תפקוד, של ערנות, של PTSD Rating Scale, ונמצא כי לא היו לו לעורר מחשבות חודרניות, אף לא סיוטי לילה או flashbacks ספציפיים לאירוע החבלני. נמצאה אצל העורר עדות למצוקה נפשית ובעיקר חרדה ומצב של דחק שהיו מנת חלקו שנים רבות לפני האירוע. אכן נמצאה אצל העורר הימנעות ממקומות וממצבים מסויימים. הוא הרי נמנע מלעלות לאוטובוס, ככל האפשר. אין בהימנעות זו שהיא טבעית למי שראה פיגוע ואף לאלה שלא נכחו באירוע חבלני, בכדי ללמד על חרדה פתולוגית כתוצאה מהאירוע. עוד נמצא במבחנים של ד"ר זלוטוגורסקי כי העורר לוקה בתפקוד ונמצא בטווח הממוצע הנמוך. אנו מאמצים את האבחון הזה והוא מתיישב עם שאר החומר הרפואי שהוגש בתיק. ראוי לציין, לבסוף כי בעדותו הראשית של העורר שהוגשה בתצהיר נמנע העורר מלהזכיר את תאונת הדרכים שהוא עבר בלבנון ושאנחנו קובעים כי היא המקור של דכאונותיו וחרדותיו, והוא אף ציין כי עד לפיגוע הוא תפקד בצורה נורמאלית. כאמור לעיל לא יכולנו לקבל קביעות אלה. המסקנה מכל האמור לעיל היא שאנו נאלצים לדחות את הערר וכך אנו עושים. נפגעי פעולות איבהחרדה