להלן החלטה בנושא הוצאות אשפוז תאונת עבודה: 1. מבוא המשיב מס' 1 (להלן - "התובע") הגיש לבית משפט זה את התובענה שבת"א 200/03. בתביעתו טען התובע כי עבד אצל המשיבה מס' 2, שהינה שותפות שיחידיה הינם המשיבים 3 ו-4. במועד הרלוונטי לתביעה, כך נטען, הזמין המשיב מס' 6 (הבעלים של לול עופות העוסק בגידול עופות) את שירותיהם של מעבידיו של התובע. התובע טען כי ביום 11.6.02, בעת שעבד אצל מעבידיו הנ"ל בלול העופות שבבעלותו של המשיב מס' 6, קיבל מכת חשמל ונפגע בגופו בנסיבות שפורטו בכתב התביעה (להלן - "התאונה"). בכתב התביעה נטען כי בשל הפגיעה שנפגע התובע בתאונה האמורה הוא איבד את הכרתו ואושפז בבית החולים נהריה כשהוא מחוסר הכרה. ביום 8.10.02 הועבר התובע להמשך טיפול בבית החולים הסיעודי "נוף הגפן" בחיפה. בעקבות החמרה במצבו הועבר התובע ביום 21.11.02 לבית החולים "רמב"ם" בחיפה. לאחר שחלה הטבה מסויימת במצבו הועבר התובע ביום 1.2.02 לבית החולים "אלישע" שם הוא מאושפז עד היום כשהוא מחוסר הכרה. בכתב התביעה, שהוגש באמצעות אפוטרופיסיתו של התובע, נטען כי התובע עודנו מחוסר הכרה, שרוי בתרדמת, וזקוק להשגחה, טיפול ועזרה סיעודית לאורך כל שעות היממה. על שום כך הגיש התובע את תביעתו שבה עתר לחייב את המשיבים (הנתבעים) לשלם לו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו וייגרמו לו בעתיד. התביעה הוגשה גם נגד המשיבה מס' 5 (להלן - "הראל"), שהיא חברת ביטוח שהיתה המבטחת של המשיבים 3-1, וכנגד המשיבה מס' 7 (להלן - "איילון"), חברת ביטוח שהיתה המבטחת של המשיב מס' 6. הן הראל והן איילון הגישו הודעות צד ג' כנגד המבקש, המוסד לביטוח לאומי. בבקשה שלפני עותר המבקש לסלק את הודעות צד ג' שהגישו כנגדו הראל ואיילון - על הסף. 2. הסכם הפשרה בבית הדין האזורי לעבודה א. בין התובע לבין המבקש וקופת חולים כללית התקיים הליך בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (בל 458/03) במסגרתו הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל ביום 1.12.04 תוקף של פסק דין (להלן- "הסכם הפשרה"). ב. בהסכם הפשרה שבין התובע לבין המבקש וקופת החולים הכללית נקבע כדלקמן: "1. שירותי בריאות כללית והמוסד לביטוח לאומי אינם מכירים בדרישת התובע לתשלום בגין האשפוז בתקופה שבין 1.12.02 עד 30.11.04, ביחס לסכומים שמעבר לסכומים ששולמו בפועל עד היום ע"י שרותי בריאות כללית (בהתבסס על הסכומים אשר אינם שנויים במחלוקת השווים לעלות אשפוז התובע במרכז הגריאטרי נוף הגפן). 2. שרותי בריאות כללית מתחייבת לכסות את אשפוזו של התובע בבי"ח אלישע החל מ- 1.12.04 ואילך כשהסכום החודשי יוסדר בהסכמה בין שירותי בריאות כללית לבי"ח אלישע עד ליום 31.12.04 וכי התובע ימשיך להיות מאושפז בבי"ח אלישע וכי לא יעבור למוסד רפואי אחר. 3. בי"ח אלישע מתחייב להמשיך לאשפז את התובע בתנאיי אשפוזו דהיום. 4. התובע באמצעות בא כוחו מתחייב לתבוע את ההפרשים שנוצרו בגין התקופה בעבר (1.12.02 עד 30.11.04), במסגרת תביעת הנזיקין המתנהלת בבית המשפט המחוזי חיפה ת.א. 425/03, וכי התחייבות זו הינה במקום התחייבותו של עו"ד ואקים כלפי בי"ח אלישע מיום 23.2.2003. הסכומים בגין הפרשי עלות האשפוז, ככל שיפסקו, יועברו לבי"ח אלישע מיד עם קבלתם. 5. בי"ח אלישע מאשר קבלת סך של 37,200 ₪ ישירות ממשפחת התובע לכיסוי חלק מהוצאות האשפוז בחודשי האשפוז הראשונים בבי"ח אלישע. (...) 7. ד"ר גיורא וינטרשטיין- מנהל בי"ח אלישע, וד"ר חן שפירא- מנהלת רפואית מחוז חיפה של שרותי בריאות כללית מסכימים בחתימתם לתנאי הסכם הפשרה. 8. הסכם פשרה זה מסיים הליך זה בבית הדין. 9. הצדדים מבקשים מבית הדין ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, וכל צד ישא בהוצאותיו". (נספח ב' לבש"א 5807/05). ביום 1.12.04 קיבל הסכם הפשרה האמור תוקף של פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. 3. טענות המבקש המבקש טען כי דין הודעות צד ג' שהוגשו כנגדו להידחות על הסף בשל שני טעמים כדלקמן: ראשית, טען המבקש, הסכם הפשרה שנערך בינו לבין התובע וקופת חולים כללית שקיבל ביום 1.12.04 תוקף של פסק דין בבית הדין האיזורי לעבודה (ב"ל 458/03) "(...) מהווה השתק עילה ופלוגתא בכל הקשור לתביעת הניזוק -מחאמיד פארוק- (היינו, התובע. ע.ג.) למימון הוצאות ריפוי, אישפוז וכו', בגין התאונה נשוא תיק זה". שנית, טען המבקש, בית משפט זה חסר סמכות לדון בשאלת הוצאות ריפוי נפגעי תאונות עבודה. לטענתו - "(...) הסמכות הייחודית לדון בשאלת הוצאות ריפוי נפגעי תאונות עבודה ע"י המל"ל ו/או השירות הרפואי המוסמך הנותן את הריפוי הינה לבית הדין האזורי לעבודה בלבד". המבקש הוסיף וטען כי - "(...) יצויין כי ס"ק (5) במסגרת סעיף 391 (א) מקנה הסמכות הייחודית לבית הדין בכל ענין "שבין המוסד ובין שירות רפואי מוסמך בכל ענין הנובע מההסכם ביניהם או מתקנות לפי סעיף 91"". 4. טענות המשיבים א. המשיב מספר 1 (התובע) הודיע לבית המשפט כי הוא משאיר את ההחלטה בנדון לשיקול דעת בית המשפט. להלן יכונו כל יתר המשיבים (2-7) "המשיבים". ב. המשיבים טענו כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האיזורי לעבודה אינו מהווה מעשה בית דין מאחר והם לא היו צד לדיון שהתנהל בבית הדין לעבודה וממילא לא היה להם יומם בבית הדין. ג. המשיבים טענו כי המבקש מנוע מלהעלות טענה כנגד סמכותו של בית משפט זה שכן במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין של בית הדין האיזורי לעבודה נקבע כי עלויות האשפוז בבית החולים אלישע השנויות במחלוקת יתבררו בפני בית משפט המחוזי. ד. המשיבים 2-5 טענו כי טענתו הנ"ל של המבקש בדבר חוסר סמכותו של בית משפט זה נגועה, לאור האמור לעיל, בחוסר תום לב. ה. ב"כ המשיבים 2-5, עו"ד אהוד דויטש, שפך על המבקש אש וגופרית ולא חסך במילים: בקשה "נגועה בחוסר תום לב"; המבקש "רקח את המזימה שתשחרר אותו מחובתו החוקית לשאת בהוצאות האשפוז והריפוי של התובע ולהעביר נטל זה למשיבים"; "המל"ל התחמק מקיום חובתו החוקית, גרר את התובע להתדיינות בבית הדין ובמסגרת הסדר בינו לבין התובע ובשיתוף קופ"ח המשמשת למעשה כקבלן של המל"ל, סוכם ביניהם כי התובע יאושפז בבית החולים אלישע וכי קופת החולים תכסה את עלות אשפוזו החל מיום 1.12.04". ו. ב"כ המשיבים 2-5 טען כי המשיבים 2-4 הם מעבידיו של התובע וככאלה הם מבוטחים על ידי המבקש "אך זה ללא בושה מבקש מהתובע כי יגבה מהם את עלויות האשפוז שהוא עצמו צריך לשלמם על פי דין". ז. ב"כ המשיבים 2-5 הוסיף וטען כי חבותה של הראל על פי תנאי הפוליסה שלה היא "לכל אותם הנזקים שאין המל"ל אמור לכסות". כתוצאה מאופן התנהלותו של המבקש עלולים המשיבים 2-4 למצוא עצמם "קרחים מכאן ומכאן". ב"כ המשיבים תהה אם היה עולה בדעתו של מישהו לשחרר את המבקש מחובתו לשאת בהוצאות האשפוז של התובע אילו, למשל, לא היתה למשיבים 2-4 פוליסת חבות מעבידים. ח. עוד טען ב"כ המשיבים 2-5 כי - "סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 דן בדיוק בסיטואציה זו, בה בית המשפט יאלץ להכריע על מי יחולו הוצאות האישפוז הנכבדות בבית חולים אלישע, ולכן גם אם צודק המשיב בטענתו לקיומה של סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה, אזי זהו המקרה בו עומדת לבית משפט נכבד זה הסמכות הנגררת הקבועה בחוק, ובית המשפט חייב לקיים דיון הוגן ולאפשר את צירוף המבקש לדיון על מנת שזכויותיו לא ייפגעו, שכן טענתנו היא שההוצאות צריכות לחול עליו. (…)". ט. המשיבים 6-7 טענו כי לא ידעו כלל על קיומו של ההליך בבית הדין לעבודה ומשכך נמנעה מהם זכות הטיעון. י. המשיבים 6-7 הוסיפו וטענו כי- "ברור שהמל"ל אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו- וכך בדיוק מבקש הוא לעשות במסגרת בקשה זו: באם אכן מסורה הסמכות העניינית לדון בתביעה להחזר הוצאות האשפוז באלישע לביה"ד לעבודה בלבד, הרי שלא יכולה תביעה זו להתברר בבית משפט נכבד זה, על דרך של תביעת התובע כנגד הנתבעים (המשיבים דכאן. ע.ג.) להחזר עלויות אלה. התביעה במהותה, גם כשהיא תביעה המוגשת ע"י התובע-נוגעת להוצאות רפוי נפגעי תאונות עבודה ע"י המל"ל או השירות הרפואי המוסמך מטעמו. שכן הפשרה בביה"ד אינה מחייבת הנתבעים, לא נחתמה עמם והם לא היו צד להליכים במסגרתה הגיעו הצדדים לאותו הסכם פשרה". 5. דיון א. האמנם מתקיים במקרה זה מעשה בית דין? כזכור, טען המבקש כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 1.12.04 מבית הדין האזורי לעבודה מהווה מעשה בית דין ומשכך מושתקים המשיבים 2-7 מלצרף את המבקש כצד ג' להליך המתנהל בפני. אין בידי לקבל טענה זו. אכן כן, בבית הדין האיזורי לעבודה נערך הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בעניין כיסוי הוצאות אשפוזו של התובע. ברם, איש מן המשיבים 2-7, שהגישו את הודעות צד ג' הנדונות, לא נטל חלק בהליך שהתנהל בבית הדין האיזורי לעבודה. הסכם הפשרה ממילא גם לא נחתם על ידי איש מהם. המשיבים 2-7 לא זכו, על כן, לשטוח את טענותיהם בפני בית הדין האיזורי לעבודה ומשכך אין הם מושתקים מכוח הסכם הפשרה האמור מלהעלות טענותיהם בדבר חובתו של המבקש לשאת בהוצאות האשפוז של המשיב 1 בבית החולים אלישע בתקופה שבין 1.12.02 ועד 30.11.04. הלכה היא כי דוקטרינת מעשה בית דין מוגבלת לצדדים שהיו בעלי דין בהליך הקודם. בענין זה כתבה ד"ר נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (1991), בעמ' 11, כדלקמן: "פסק דין בהתדיינות in personam פועל כמעשה-בית-דין בכל התדיינות אחרת בין אותם צדדים, ואין בכוחו של פסק-הדין לחייב כהשתק את מי שהיה זר להליך". (ההדגשה שלי. ע.ג.). ובע"א 718/75 עמרם נגד סקורניק, פד"י לא(1) 29, 32 (1976) נפסק כדלקמן: "(...)טענה של הלכת ההשתק בשל מעשה-בית-דין על שתי שלוחותיה (היינו, השתק עילה והשתק פלוגתא. ע.ג.) היא כידוע, שאין להטריד את בעל-הדין ואת בית-המשפט פעמיים בבירור אותה עילה או אותה פלוגתה, אשר הוכרעה בדיון קודם, כאשר היתה לבעל-דין, המבקש לחדש את הדיון, שעת כושר להביא את טענותיו ואת ראיותיו לפני בית-המשפט בדיון הקודם ("היה לו יומו בבית-המשפט"). אכן, בדרך-כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק, כי מי שלא היה צד לדיון הקודם, ממילא לא היתה לו, בדרך כלל, שעת הכושר הדרושה (...)". (ההדגשה שלי. ע.ג.). על הרציונאל העומד בבסיס הכלל הנ"ל עמד מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז) בע"א 440/70 ע'אנם נגד ע'אנם, פד"י כו(2)829, 838 (1972) כדלקמן: "(...) הכלל האמור, המגביל מעשה-בית-דין למי שהיה בעל-דין במשפט, מבוסס על הרעיון, שמי ש"היה לו יומו בבית-המשפט" לא ישמיע דברו בשניה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים. אך למי שלא היה בעל-דין, לא היתה שעת כושר להביא דברו לפני השופט, ולכן אין משתיקים אותו עקב מעשה-בית-דין שהיה בין אחרים". (ההדגשה שלי. ע.ג.). המושג "בעל דין זהה" לעניין השתק מכוח מעשה בית דין פורש בע"א 718/75 הנ"ל, בהרחבה, כעולה מדברי בית המשפט שם בעמ' 33: "בעל-דין זהה לענין זה (הכוונה להשתק מכוח מעשה בית דין. ע.ג.) הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (PRIVITY) עם בעל-דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת." ומהי אותה "קירבה משפטית" אשר יש בכוחה להרחיב את כלל ההשתק מכוח מעשה בית דין אף לצד שלא היה בעל דין בהליך המקורי? ד"ר זלצמן משיבה על שאלה זו בעמ' 377-378 בספרה הנ"ל כדלקמן: "(...) "קרבה" זו אינה מגעת כדי "חליפות" בזכות של בעל דין, דוגמאת יחסי מעביר-נעבר של זכות בנכס, ועל כן, כדי שהיא תגרום להרחבת היקף חלותו של מעשה בית דין צריכות להתקיים נסיבות נוספות המעידות על מעורבותו של בעל ה"קרבה" בהתדיינות עצמה, עד כי ניתן לראותו כשותף פעיל בה או כמי שעניינו שלו יוצג בהתדיינות באמצעות אחד מן הצדדים לה. במילים אחרות, זר להליך שיש לו עניין בתובענה המתנהלת בין אחרים אינו קשור בתוצאותיו המניעותיות של פסק-הדין שניתן באותה תובענה רק משום "קרבת העניין" שלו. כדי לשלול מזר להליך את זכותו ל"יומו בבית-המשפט" נדרשים אלמנטים נסיבתיים נוספים, הקושרים אותו להתדיינות עצמה ואשר בכוחם לשכנע, כי יהא זה אכן צודק, בנסיבות המקרה, לייחס לו, לצורך חלותו של כלל ההשתק, את "יומו" של בעל-הדין שעימו יש לו "קרבת עניין"; זאת, בין שהוא עצמו נטל חלק במיצוי זכות ההתדיינות של בעל-הדין, ועל-כן, אף שלא היה צד פורמלי לתובענה, מיצה מבחינה מעשית-מהותית את ההזדמנות להתדיין כבעל- דין, ובין שעניינו יוצג במסגרת אותה התדיינות הלכה למעשה על-ידי בעל-הדין, ועל-כן, אפילו לא נמנה, מבחינה טכנית, עם המתדיינים, הוא מיצה את זכותו באמצעות בעל-הדין נציגו. (...). לאמור, לא רק מי שנמנה עם בעלי-הדין באותה תובענה, אלא גם מי שיש לו "קרבת עניין" עימו וניתנה לו הזדמנות להשמיע את דברו בבית-המשפט בקשר לעניינו שלו, בין באופן אישי ובין באמצעות אותו בעל דין. (...)". (ההדגשה שלי. ע.ג.). מכאן שהמשיבים 2-7 אינם בבחינת גורם הנמצא ביחסי "קירבה משפטית" המכפיפים אותם להסכם הפשרה. המשיבים 2-7 לא היו צד להליך שהתנהל בבית הדין האיזורי לעבודה, לא מיצו את זכותם להתדיינות ועניינם לא יוצג בכל דרך שהיא על ידי מי מבעלי הדין בהליך הקודם. אדרבא, במסגרת הסכם הפשרה בבית הדין לעבודה התחייב התובע לתבוע את סכום הוצאות האשפוז בבית החולים אלישע בגין אשפוזו בתקופה שבין 1.12.02 ועד 30.11.04 "(...) במסגרת תביעת הנזיקין המתנהלת בבית המשפט המחוזי חיפה (..)" וזאת מבלי שנשמעה קודם לכן עמדתם של המשיבים 2-7 ביחס לעניין זה. כאן ראוי לציין כי הצדדים להליך שהתנהל בבית הדין לעבודה לא מצאו לנכון לצרף את המשיבים 2-7 כצד להליך שהתנהל שם על אף שהיו בעלי עניין באותו הליך. על אי צירופו של צד רלוונטי להליך הביעה ד"ר זלצמן את דעתה בעמ' 488-489 כדלקמן: "(...) אם קיומו של פלוני, כבעל-עניין בתובענה, ידוע לאחד מבעלי-הדין, התובע או הנתבע, קיימים בידיו הכלים הפרוצדורליים לבקש את צירופו של פלוני להתדיינות, ובכך להרחיב את גבולותיה של המחלוקת, מבחינת הצדדים לה, וממילא את גבולות חלותו של מעשה-בית-דין. משלא צורף פלוני להתדיינות, לא היתה לו הזדמנות ליומו בבית-המשפט, על מנת להציג את עניינו שלו בקשר לאותה מחלוקת, ועל-כן, מבחינת עקרון מעשה-בית-דין וטעמיו, אין הוא קשור בפסק-הדין שניתן בסיומה של ההתדיינות". (ההדגשה שלי. ע.ג). הואיל וכך, הרי שמאחר ובעלי הדין שהיו צדדים להליך שהתנהל בבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה לא צירפו את המשיבים 2-7 כצדדים נוספים להליך, אין המשיבים 2-7 מושתקים בגין הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין כאמור לעיל. מסקנתי היא, על כן, כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין האזורי לעבודה אינו מהווה מעשה בית דין כלפי המשיבים 2- 7 ואין בו כדי להוות עילה לדחיית הודעות צד ג' שנשלחו למבקש על ידי המשיבים 2-7. ב. האם מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בשאלת הוצאות ריפויו של מי שנפגע בתאונת עבודה? התובע הגיש את התביעה בתיק העיקרי (ת.א. 200/03) בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת העבודה. סכום התביעה, כך נטען, הוא מעל 2,500,000 ₪. הואיל וכך הרי שהתביעה העיקרית מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה. במסגרת התביעה העיקרית עתר התובע לתשלום פיצויים בגין נזקים מיוחדים ונזקים כלליים שנגרמו לו. בין יתר הנזקים המיוחדים שפורטו בכתב התביעה, טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאות אשפוזו בבית החולים "אלישע" בתקופה שבין 1.12.02 ועד 30.11.04 (להלן- "הוצאות האשפוז"). אכן, לפי סעיף 391(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן- "החוק") הסמכות הייחודית לדון בשאלת הוצאות האשפוז נמסרה לבית הדין האזורי לעבודה. אלא מאי? שהתביעה בגין הוצאות האשפוז לא הוגשה כתביעה העומדת בפני עצמה אלא היא מהווה חלק מהתביעה העיקרית המצויה, כאמור, בתחום סמכותו העניינית של בית משפט זה. סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 קובע כדלקמן: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר." הנשיא אורי גורן הסביר בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שביעית בעמ' 35 את הרציונאל העומד בבסיס ההוראה האמורה כדלקמן: "קיימים נושאים המתבררים בבית המשפט בתחום סמכותו, אולם, לצורך ההכרעה בעניין הנ"ל שבסמכותו, יש להכריע בנושא מסוים שבתחום סמכותו של בית- משפט אחר או של בית-דין אחר. סעיף 76 הנ"ל מקנה את הסמכות לדון גם בנושא האחר, כדי לא לעכב את ההליכים בתובענה שלפניו ומייתר את הצורך בפנייה לבית המשפט האחר, שיחליט בעניין. (...)". סברוני כי בית המשפט המחוזי מוסמך, במקרה זה, לדון בתביעת הוצאות האשפוז בבית החולים "אלישע" בתקופה שבין 1.12.02 ועד 30.11.04 מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט כסמכות שבגררא. הואיל וכך הרי שדין טענת המבקש כי יש לסלק את הודעות צד ג' כנגדו על הסף בשל חוסר סמכות עניינית - להידחות, וכך אני מורה. ג. הואיל וכל עוד התביעה העיקרית תלויה ועומדת כנגד המשיבים 2-7 הרי שהם עומדים בפני הסיכון כי יחוייבו בתשלום הוצאות האשפוז. בנסיבות אלה, והואיל ושולחי הודעות צד ג' טוענים כי הם זכאים להשתתפות או לשיפוי מאת המוסד לביטוח לאומי הרי שהם זכאים לשלוח אליו הודעות צד ג', כפי שעשו. בכך תושגנה שתי המטרות העיקריות של הודעה לצד שלישי: האחת, שהצד השלישי יהא קשור בהכרעה אליה יגיע בית המשפט הדן בהליך העיקרי ולא יוכל לחלוק עליה; והשניה, כי גם הפלוגתא שבין הנתבע לבין הצד השלישי תבוא על פתרונה במסגרת הדיון בהליך העיקרי או בסמוך לו: רע"א 854/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד גדי פיגומים ואחרים (החלטתו של כב' השופט ריבלין מיום 21.5.06 שפורסמה באתר "נבו"). 6. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה. המבקש ישלם לכל קבוצה משולחי הודעת צד ג' הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הוצאות אשפוזרפואהתאונת עבודה