סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי - זכות שיפוי

החלטה 1. התובע הגיש תביעת שיבוב נגד הנתבעות לתשלום סך של 385,423 ₪. התביעה הוגשה בגין גמלאות ששילם התובע למר שמואל לוי (להלן: "הנפגע") שנפגע בתאונה (להלן: "התאונה") בעת שנסע כנוסע ברכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעות. 2. התביעה מבוססת על הסכם מיום 5.2.1979 בין התובע לנתבעות (להלן: "ההסכם") הקובע בס' 3 כדלקמן: "שילם או משלם המוסד- על פי הוראות החוק- גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן- התביעה), והחברה אחראית- על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח- לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן ...". הסכם זה נועד לחסוך את הצורך בהתדיינויות משפטיות נפרדות בין התובע לנתבעות בגין כל תביעה ותביעה (ראה המבוא להסכם וכן דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט ). לשם כך נקבע מנגנון פיצוי לפי ההסכם, הקובע שיפוי בסך 62.5% מהגימלה כאשר הנפגע הוא מי שנהג ברכב ו-80% מהגימלה כאשר הנפגע לא נהג ברכב (כמו במקרה דנן). אלמלא ההסכם, היה צורך לנהל תביעות שיבוב לפי ס' 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שהחליף את ס' 150 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשכ"ח- 1968). על טיבו של ההסכם נאמר בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט: "אכן, ההסדר החוזי בא להסדיר מראש, ובמבט כולל, את שאחרת צריך היה לברר, בהליך משפטי פרטני, בכל מקרה ומקרה שבו קמה למל"ל זכות שיפוי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ... המכניזם שנקבע משקף רצון משותף של הצדדים לוותר על בדיקה פרטנית של כל מקרה ומקרה, והויתור הזה כורך עמו, מניה וביה, הבנה שיתכנו מקרים בהם ההסדר הכללי שנקבע מראש לא יתאם באופן מלא לנסיבות הפרטניות. לעתים, כך יש להניח, יוצא המל"ל נשכר מן ההסדר המוסכם, ולעתים יהיו אלה חברות הביטוח שההסדר החוזי ייטיב עמן." 3. הנתבעות ביקשו רשות להתגונן. טענתן העיקרית היא שלא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הגמלאות ששילם התובע לנפגע, שכן לנפגע נקבעו על ידי התובע עצמו 15% נכות צמיתה בגין כאבי גב תחתון מחמת תאונת עבודה שאירעה לנפגע ביום 3.6.1998, כשנתיים וחצי בטרם ארעה התאונה נשוא התביעה. בנוסף טוענות הנתבעות כי לנפגע היו בעיות בתחום האורולוגי עוד קודם לתאונה, ועל כן אין לייחס את הנכות הצמיתה שנקבעה לנפגע בגין הפרעות במתן שתן, לארוע התאונה. לדידן של הנתבעות, ההסכם לא חל על גימלה המשולמת בגין מחלות ופגיעות שאינן קשורות לתאונה, אלא אך ורק על גימלה שעילתה האחת והיחידה היא בתאונת דרכים שנגרמה על ידי רכב המבוטח על ידן. 4. התובע חולק על גישה פרשנית זו. לשיטתו, אין הוא מחוייב בהוכחת הקשר הסיבתי בין הנכות הרפואית שנקבעה לנפגע לבין התאונה, שכן, לאור מטרת ההסכם- מניעת התדיינויות בין הצדדים- די בכך שהפגיעות מהתאונה העבירו את הנפגע אל מעבר לסף הרפואי שנדרש לצורך קבלת הגימלה, על מנת שיחול מנגנון השיפוי שנקבע בהסכם. כל הגורס אחרת, כך טוען התובע, מרוקן את ההסכם מכל תוכן. 5. בשלב זה של הדיון לא שוכנעתי כי במחלוקת הפרשנית שנתגלעה בין הצדדים לגבי משמעותו של ס' 3 להסכם, ידו של התובע היא על העליונה. כשם שיש תימוכין בלשון ההסכם לדרך הפירוש המוצעת על ידי התובע, כך יש תימוכין בלשון ההסכם, ובעיקר במבוא לו, לדרך הפרשנית המוצעת על ידי הנתבעות. טיעונן הפרשני של הנתבעות אומץ לאחרונה בגדרו של ת.א. (י-ם) 9280/04 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח, מפי כב' השופט בר-עם, שקבע כי "פרשנות תכליתית של התנאי הראשון מחייבת זכות שיפוי רק בגין גימלאות הקשורות סיבתית לתאונה...". ראה גם החלטתו של כב' השופט וינוגרד בגדרו של ת.א. 4844/00 (י-ם) המוסד לביטוח לאומי נ' ענבל חברה לביטוח, שקבע: "[ש]הפרשנות שמציע התובע להסכם אינה הגיונית כל עיקר, ובוודאי שאין היא עולה בקנה אחד עם מהותו של ההסכם, שהוא בעל מטרה כלכלית ... ההנחה לפיה הסכימו צדדים להסכם מעין זה לתניה לפיה ישולמו סכומים גם בגין נכויות שאינן נובעות מהתאונה אינה סבירה כל עיקר. ההסכם נועד לחסוך התדיינויות, אך לא נועד למתן מתנות חינם." בנסיבות אלה מן הראוי לשמוע ראיות על מנת שניתן יהיה להתחקות אחר אומד דעת הצדדים כפי שהוא עולה מכלל נסיבות הענין, לרבות האופן בו נהגו הצדדים מאז שנת 1979 ועד היום. כידוע, התנהגות הצדדים לאורך זמן עשוייה להוות כלי פרשנות כדי להתחקות אחר אומד דעתם. 6. במידה והפירוש המוצע על ידי הנתבעות הוא הנכון, אזיי צריך יהיה התובע לבודד את אותו חלק מן הגימלה אשר ניתן לייחסו לתאונה, להבדיל מיתרת הגימלה אשר יש לייחס לפגיעותיו ומחלותיו הקודמות של הנפגע, והוא יהיה זכאי ליטול פסק דין רק בגין מרכיב הגימלה שניתן לייחסו לתאונת הדרכים. במקרה כזה תחול ההלכה שנפסקה בפרשת רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' תק-על 2003(2), 1797 ,עמ' 1800: "משנגזרת זכות ההשבה של המוסד לביטוח לאומי מזכות התביעה של המבקשת כלפי המשיבים, ברי שהמוסד לא רכש כל זכות שבתחלוף אלא כלפי אותו חלק בתגמולים המבטא את הנכות שהוסבה למבקשת בתאונה. אכן, כשם שמוגבלת זכותה של המבקשת כלפי המשיבים לנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה, כך גם מוגבלת זכות השיפוי של המוסד - שבא בנעליה של המבקשת - לתגמולים שמשקפים את דרגת הנכות שהוסבה למבקשת בתאונה." אם אכן עמדתן הפרשנית של הנתבעות היא הנכונה, אזיי אין בעצם העובדה שתאונת הדרכים היא שהעלתה את הנפגע אל מעבר לרף הדרוש לצורך גימלת נכות, משום שהפגיעות הקודמות לא הצדיקו תשלום גימלה, כדי להטיל חבות על הנתבעות בגין מלוא הגימלה: "חיובו של המזיק בהשבת שווי ההטבה למיטיבו מותנה בקיומו של קשר סיבתי מתאים. אין המדובר בקשר הסיבתי העובדתי בין המעשה המזיק לבין הסרת המחסום בפני תשלום הגמלאות. קשר כזה אכן מתקיים בעצם העובדה שאלמלא המעשה המזיק דהיום לא היו משתלמים התגמולים. הקשר הסיבתי שהוא תנאי לחיוב המזיק להשיב למיטיב ערך הטבתו מתבטא, לעומת זאת, בזיקה הסיבתית שבין המעשה העוולתי לבין הנזק דהיום, לאמור בין מעשה הנזיקין לבין הנכות שהוסבה בתאונה. אכן, המעשה המזיק חולל את הזכאות כולה, אך הוא הסב רק מקצת הנכות שבגינה קמה הזכאות. לנכות זו אחראי המזיק. נכות זו גודרת את זכות החזרה של המוסד אל המזיק." (שם, בע' 1801) 7. התובע מפנה לפסק דינה של כב' השופטת ערקובי בת.א. 42484/05 (ת"א) המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח, שם נתקבלה עמדתו של התובע ונקבע כי אין צורך בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הגימלה. ההנמקה שניתנה היתה שאין כל הגיון לייחס לתובע הסכמה בגדרו של ההסכם לוותר על שיבוב מלא בגין הגימלה המשולמת על ידו, אם יידרש הוא להוכיח בכל מקרה ומקרה את קיומו של הקשר הסיבתי הנ"ל. על כך ניתן להשיב כי ברוב המקרים הסוגיה כלל לא תתעורר, שכן היא צצה ועולה רק כאשר לנפגע הספיציפי עבר רפואי שקדם לתאונה. זאת ועוד, בהחלט ניתן לטעון כי תשלום מופחת זה שנקבע בהסכם משקף את העובדה שהנתבעות מוותרות על כל טענה בענין שיעור הנכות שנגרמה לנפגע בגין תאונת הדרכים בה היה מעורב הרכב המבוטח על ידן, וכי ההסכם נועד למנוע מחלוקות בענין כימוי הנזק, ובלבד שהנכות נגרמה כולה מחמת תאונת דרכים. עדיין, אין בכך כדי לקבוע שהנתבעות קיבלו על עצמן בגדרו של ההסכם לשפות את התובע גם בגין נכויות שאינן קשורות כלל ועיקר לתאונת הדרכים, רק משום שנכויות אלה, יחד עם הנכות שנגרמה בגין תאונת הדרכים, יצרו את אותה "מסה קריטית" הנדרשת לצורך קבלת גימלה. 8. התובע טוען לחלופין כי במקרה דנן הוכח קשר סיבתי בין קביעת אובדן הכושר לבין התאונה. לראייה הוא מפנה להחלטה בדבר דרגת אי כושר מיום 3.5.2001 שם נקבע כי הנפגע הפסיק לעבוד עקב תאונת דרכים. כמו כן מפנה התובע למסמך נוסף ברוח דומה, שצורף לראשונה לסיכומיו. צירוף זה פסול על פניו, באשר לא מצאתי כי מסמך זה צורף לכתב התביעה. אל מול מסמכים אלה, מפנות הנתבעות לחוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט במסגרת תביעת הנזיקין שהגיש נגדן הנפגע, שקבע כי לנפגע עבר רפואי בתחום האורולוגי שאינו קשור לתאונה. כמו כן מציינות הנתבעות כי ענף נפגעי עבודה של התובע קבע לנפגע נכות צמיתה בשיעור 15% בגין כאבי גב תחתון בגין תאונת עבודה שאירעה ביום 3.6.1998. כמו כן מפנות הנתבעות להודעת הנפגע מיום 28.11.1999 שהצהיר בפני התובע כי הפסיק לעבוד עקב כאבי גב חזקים. לצורך הענין אני מוכן להניח כי אכן קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין חלק משיעורן של מהגמלאות ששולמו לנפגע על ידי התובע, אך איני משוכנע בשלב זה כי קשר כזה קיים בייחס למלוא שיעורן של הגימלאות (הספק הוא ביחס לקיומו של קשר סיבתי במובן המשפטי, ולא במובן העובדתי. ראה ההבחנה שנעשתה בענין זה בפרשת פרלה עמר הנ"ל). זוהי שאלה המחייבת שמיעת ראיות. 9. סוף דבר, ניתנת לנתבעות רשות להגן בטענה לפיה לא קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הגמלאות המשולמות לנפגע. התובע ישלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. שיפויביטוח לאומי