סמכות בלעדית בית משפט לענייני משפחה

החלטה השופט י. גרוס, אב"ד, ס"נ: 1. המערער עתר לבית משפט זה בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת לבהר-שרון, ס"נ), כשבאמתחתו נימוקים מנימוקים שונים. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון שהגיש לא הועלתה כל טענה שהיא לעניין סמכותו של בית משפט השלום לדון בתביעה, וטענה מעין זו לא הועלתה אף במסגרת קדם הערעור. משהתקרב מועד הדיון, פנה המערער בבקשה להתיר לו להעלות לראשונה את הטענה, כי בית משפט קמא לא היה מוסמך לדון בתביעה, מאחר וזו נתונה לתחום סמכותו הבלעדית של בית המשפט לענייני משפחה. בפתח הדיון בערעור התרנו למערער להשמיע טענה זו, וכן שמענו דבר תגובתו של ב"כ המשיבה לטענה והוחלט, כי תחילה תינתן החלטתנו בסוגיה זו ולאורה ייקבע המשך הדיון בתיק. החלטה זו מתמקדת איפוא, בטענת חוסר הסמכות העניינית לבדה. 2. מעשה שהיה כך היה: המערער, מר מנחם גרינברג, הגיש תביעה לבית משפט השלום בנתניה על סך של כ- 780,000 ש"ח נגד המשיבה, הגב' מלכה צ'רמושנר, שהייתה בת זוגו לחיים של אביו המנוח, מר משה גרינברג ז"ל (להלן: "המנוח"). עתירותיו של המערער עפ"י כתב התביעה היו כדלקמן: המערער דרש דמי שימוש ראויים לגבי דירת המגורים של בני הזוג (אביו המנוח והמשיבה) מיום פטירת המנוח ועד ליום הגשת התביעה עבור מגוריה של המשיבה בדירה. המערער אף דרש השבת סכום של 40,000 $, שלטענתו לקחה המשיבה מאביו שלא כדין. 3. בפסק דינה קבעה השופטת, כי המערער התחייב במפורש ובכתב בהסכם מיום 13.5.92, לאפשר למשיבה להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים עד אחרית ימיה ללא כל תמורה שהיא. הסכם זה נחתם בנוכחות המנוח, שאישר את ההסכם בחתימת ידו על גבי ההסכם. בנוסף, הותיר המנוח אחריו צוואה מיום 3.1.93, אשר בה קבע במפורש, כי הוא מותיר את זכות המגורים בדירת המגורים המשותפת למשיבה לכל ימי חייה. לגבי עתירת המערער להשבת 40,000 $ קבעה השופטת, כי המערער לא הביא כל ראייה לכך, וכי הוא לא ידע מאומה מידיעתו האישית, על כן יש לדחות עתירה זו מכל וכל. לאור כל האמור לעיל, דחתה השופטת את התביעה. כאמור לטענת המערער בית משפט קמא לא היה מוסמך לדון בתובענה, והיה עליו להעבירה לבית המשפט לענייני משפחה. לטענתו נופל המקרה בגדר סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה- 1995, מאחר והמערער הוא ילדו של בן זוגה של המשיבה ולפיכך הוא "בן משפחה" של המשיבה והתביעה דלמטה עילתה סכסוך בתוך המשפחה. לאחר עיון בכל החומר הפרוס לפני ובטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את בקשתו של המערער. 4. סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995 (להלן "החוק") קובע, כי "ענייני משפחה לפי חוק זה ידונו בבית המשפט לענייני משפחה". בסעיף 1 מגדיר החוק "ענייני משפחה", בין השאר כוללת ההגדרה בחלופה שבסעיף 1(2) גם "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". סעיף 1(2) לחוק מעמיד דרישה לקיומם של שני מבחנים מצטברים לצורך הקניית הסמכות הבלעדית לבית המשפט לענייני משפחה: הראשון, שהתובענה תוגש על ידי אדם נגד בן משפחתו או נגד עזבונו של בן משפחתו, כאשר המונח "בן משפחתו" מוגדר בחוק עצמו. זהו המבחן הרחב, אך עם זאת הברור והפשוט להפעלה מבין השניים. המבחן השני הינו, שעילתה של התובענה הינה סכסוך בתוך המשפחה. מטרת מבחן זה היא לצמצם ולסייג את גדר סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, באופן שלא כל תובענה בין בני משפחה תהא בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, אלא רק אותן תובענות בין בני משפחה, אשר עילתן סכסוך בתוך המשפחה. על מבחן זה דובר רבות בספרות ובפסיקה. כך במאמרם של דן ארבל ויהושע גייפמן, "חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה- 1995", הפרקליט מג, חוברת ג', נאמר, כי: "היסוד השני הנדרש בחוק כדי להקנות סמכות לבית המשפט למשפחה מתייחס לתובענה שמקורה או סיבתה בסכסוך בתוך המשפחה. רק כאשר הסכסוך לא היה בא לעולם אלמלא המדובר ביחסי משפחה- לפנינו סכסוך שמקורו בתוך המשפחה. האלמנט המשפחתי צריך להיות הסיבה לסכסוך" (שם, בעמ' 7). לאחרונה נבחנה הסוגייה בבית המשפט העליון בפסק דינו של הנשיא ברק ברע"א 6558/99, נחום חבס נ' דין חבס, פ"ד נד (4) 337. בפסק הדין קובע הנשיא ברק את גדרה של סמכות בית המשפט לענייני משפחה, אגב ניתוח מפורט של המבחנים שבסעיף 1(2) לחוק, תוך שימת דגש על התכלית המונחת ביסוד הוראת החוק, וזאת בהאי לישנא: "נראה לי כי אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה. נמצא, כי מחד גיסא לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה, כדי שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית משפט אחד - הוא בית המשפט לענייני משפחה - את הסכסוך המשפחתי על כל היבטיו, תוך נסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית המשפט לענייני משפחה. ריכוז זה מוצדק הוא, רק אם הסכסוך המשפחתי מונח בתשתיתן של תביעות אזרחיות המוגשות לבתי משפט שונים. אין כל צידוק בריכוז זה אם האופי המשפחתי של הסכסוך אינו בעל תרומה משמעותית. במצב דברים זה, לא נדרשת מומחיותו של בית המשפט למשפחה. נהפוך הוא: מן הראוי הוא שהסכסוך בין בני המשפחה ייפתר באופן בו נפתרו סכסוכים אזרחיים בדרך כלל, כלומר, בבתי המשפט האזרחיים המתמחים בכך" (שם בעמ' 344). בגישתו זו נוטה הנשיא ברק לצמצם את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, לפי מבחן התכלית המונחת ביסוד סמכותו, שהינה לשרת את בני המשפחה בפתרון סכסוכים פנים משפחתיים, תוך ריכוז בערכאה מקצועית אחת של מלוא המחלוקות שבין בני המשפחה, ותוך חתירה להגיע לפתרון יסודי וכולל. על כן, פרשנות מרחיבה לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה תחטיא את המטרה שביסוד הקמתו, ותגרור את בית המשפט לעיסוק בעניינים אזרחיים, אשר אינם בתחום מומחיותו. 5. בהקשר זה ובהערת שוליים ראוי לציין, כי אף שמטרת המחוקק בהוראה הנידונה הייתה להביא לאיחוד ולריכוז הסכסוך במסגרת אחת במקום פיצולו בין ערכאות שונות, מטרה שיש לברך עלייה, הרי שהמציאות מורה, כי יש להוראה זו לא אחת השלכות קשות ופוגעות. זאת, מקום בו אמורים הדברים בסכסוך שמקורו אמנם בתחום המשפחה, אך הוא נושא בחובו בעיות כלכליות ופיננסיות קשות, סבוכות ומורכבות ביותר, אשר לשופט בית המשפט לענייני משפחה, שמומחיותו בתחום המעמד האישי, אין לעתים כלים מקצועיים להתמודד עימן ומקומן הראוי חייב להיות דווקא בבית המשפט האזרחי הרגיל המתמחה בבעיות שכאלה. יוצא לא אחת שסכסוכים כלכליים מעין אלה הכרוכים בסכומי עתק, אשר מבחינת הסכום היה מקומם בבית המשפט המחוזי, נדונים בבתי המשפט לענייני משפחה. זהו מצב שראוי למצוא לו פתרון. 6. מכאן לבקשה שבפנינו: אין חולק, כי המבחן הראשון הנ"ל מתקיים ללא כל קושי. מדובר בתביעת אדם נגד בת זוגו של אביו, הנכללת בגדר תביעת אדם נגד "בן משפחתו" כהגדרת החוק. לעניין המבחן השני הגעתי למסקנה, כי אכן מדובר בתובענה, שעילתה "סכסוך בתוך המשפחה". אף אם לא נראה בסכסוך סכסוך ירושה טבוע, הרי שלכל הפחות מדובר בסכסוך כספי בן בני משפחה שמקורו ביחסים הפנים משפחתיים. על כן, התובענה נשוא הערעור הינה אכן בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. אף על פי כן, הקביעה, כי המקרה דנן הינו בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, אינה מחייבת בהכרח את ערכאת הערעור, במצב בו מונח בפניה פסק דינה המנומק של ערכאה אזרחית דלמטה, להורות באופן אוטומטי ומכאני על בטלותו של פסק הדין ועל גלגול העניין לפתחה של ערכאה אזרחית אחרת. נהפוך הוא, נקודת המוצא ראוי שתהיה דווקא, כי מרגע שניתן פסק דין באחת מערכאותיה של מערכת בתי המשפט האזרחיים, אין להותיר לצדדים להעלות כל טענה בנוגע לסמכותה של הערכאה דלמטה. בכך ימנע אובדן זמן שיפוטי יקר, שעלול להיגרם בהפעלת גלגלי המערכת בשנית באותו העניין. בתחום זה יש לבחון ולשקול כל מקרה עפ"י נסיבותיו, כאשר דגש מיוחד יינתן להתנהגותם של הצדדים בערכאה דלמטה ולתום לבם. המערער טוען בפני בית משפט זה, כי פסק דינה של הערכאה דלמטה ניתן בחוסר סמכות עניינית. אשר על כן ראוי להדגיש, כי המערער- הוא הוא אשר פנה מיוזמתו לערכאה הראשונה והטריחה בעניינו. במהלך ההליך השיפוטי בערכאה הראשונה לא פצה המערער את פיו ולא הלין, ובצדק, על הסמכות, אשר "נטלה לה" הערכאה הראשונה בעניינו. הערכאה דלמטה- לא היא אשר כפתה עצמה על המערער, אלא נהפוך הוא. אף בערעור לא הועלתה כאמור טענת חוסר הסמכות ואף לא בקדם ערעור, אלא רק בסמוך למועד הדיון בערעור. לאור כל המתואר לעיל, לא יהא זה מרחיק לכת לומר, כי התנהגותו של המערער משקפת את בחירתו בערכאה דלמטה כערכאה המתאימה ביותר לדון בעניינו, ומכאן, על משקל קל וחומר, את הסכמתו לשיפוטה. דעתו של המערער שונתה רק לאחר שפסק הדין לא נשא חן בעיניו בלשון המעטה. בפסק הדין דחתה השופטת את התביעה ואף הביעה את מורת רוחה מהתביעה באומרה, כי "מדובר בתביעה קנטרנית שהתובע לא היה צריך כלל להגישה" (בעמוד 1 לפסק דינה). על כן, פנה המערער לערכאת ערעור זו ושטח בפנייה את טענותיו. עד כאן אין כל פסול במעשי המערער, אשר במעשיו אלו הפעיל למעשה את זכות הערעור הקנויה בידיו. אלא שהמערער הרהיב עוז ובין טיעוניו לערעור מחה נגד סמכותו של בית משפט קמא לדון בתובענה, אשר הוא המערער מלכתחילה מצא לנכון להגישה בפניו. ושוב ראוי להדגיש, כי הדיון שבפנינו איננו דיון בהחלטת בית משפט קמא לעניין סמכותו לדון, שכן עניין הסמכות מעולם לא עלה בפני הערכאה דלמטה, אלא בפנינו מונח ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, אשר במסגרתו עולה לראשונה שאלת הסמכות. עיננו רואות, כי המערער פעל בחוסר תום לב "בהסתתרו" מאחורי טענת העדר הסמכות, ובנסותו להעתיק את הדיון בערכאת הערעור משאלות הקשורות לגופו של עניין אל שאלת הסמכות. במצב בו מערכת בתי המשפט על אחת מזרועותיה כבר הוציאה תחת ידה פסק דין בעניין פלוני לאחר דיון ממצה בתביעה, לית מאן דפליג שביטולו ע"י ערכאת הערעור והעברת העניין לערכאה אזרחית אחרת תגרום נזק רב למערכת במספר מישורים: ראשית, יש בכך השחתת זמנה השיפוטי של המערכת לריק. שנית, מבחינת המסר היוצא בהקשר זה ממערכת בתי המשפט אל "ציבור המערערים", אשר יצאו נפסדים בפסקי הדין של הערכאה דלמטה- אלו עשויים לשלב כדבר שבשגרה בין טיעוני הערעור טיעונים בדבר העדר סמכות. למעשה, כל בר דעת, אשר פסק הדין לא נושא חן בעיניו, יוכל לשוב ולתהות על קנקנה של סמכות הערכאה דלמטה. אין חולק, כי בכך יש הרחבה לא רצויה של השימוש במוסד הסמכות אל מעבר למה שנתכוון המחוקק לתת ואל מעבר למה שמסוגלת המערכת לסבול, ועל כך כבר אמר השופט אור בפסק דינו בע"א 1049/94, דור אנרגיה בע"מ נ' חאג' ואח', פ"ד נ (5) 820, בעמ' 829 דברים אלה: "בעניין טענת חוסר הסמכות מתבקשת הערה. הדיון בבית המשפט המחוזי היה דיון מלא ועניני, וניתנה במהלכו לכל אחד מהצדדים אפשרות מלאה להביא את ראיותיו וטענותיו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי היתה לגופו של ענין. גם בפנינו הובא טיעון מלא של באי הצדדים - בכתב ובעל פה. אין כל מניעה שנכריע במחלוקת לגופה. קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות היתה מחייבת החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. במקרה כזה היתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות, לבית המשפט העליון. תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאבדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בענין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית משפט דן בענין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות הענינית בכל שלב נוסף של הדיון." בהקשר זה הפנה ב"כ המערער את תשומת לב בית המשפט, לכך שבאותו פסק דין נתקיים דיון ממצה בשאלת הסמכות כבר בערכאה הראשונה טרם מתן פסק הדין, על כן אין ללמוד, לטענתו, מפסק דין זה לענייננו. אלא שלגישתי רלבנטיים דבריו של השופט אור עוד יותר לענייננו על משקל קל וחומר, שהרי דווקא במקרה, בו אף אחד מהצדדים לא עורר את שאלת הסמכות בערכאה הראשונה, אין לשעות לבקשתו של המערער לבטל את פסק דינה של הערכאה דלמטה מהטעם של העדר סמכות, מאחר ובבקשה זו יש להעיד באופן מובהק על חוסר תום לבו של המערער, ובעיקר במצב בו המערער- הוא זה שפתח בהליך בערכאה הראשונה. ואכן למצב דברים, הדומה לזה שמונח בפנינו, התייחסה כב' השופטת ביניש בפסק דינה בע"א 4796/95 איברהים חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה, פ"ד נא (2) 669, באומרה (בעמוד 675): "לעניין טענת הסמכות אוסיף עוד. המערער לא העלה את טענת הסמכות בבית המשפט קמא, וראה לעשות כן רק בערעור, כאשר לא השלים עם תוצאות פסק הדין. לו קיבלנו את טענתו, היה הדבר מחייב בירור עובדות מחדש של הסכסוך, ללא כל הצדקה עניינית. לפנינו, אפוא, דוגמא נוספת לכך שאין להשאיר פתח להעלאת טענת חוסר סמכות כאשר ההליך התברר במלואו בפני בית משפט הנמנה עם בתי המשפט של המערכת השיפוטית הרגילה. שאלת הסמכות מתעוררת בדרך כלל במקרים המצויים בתחום האפור והמטושטש בו שוררת אי בהירות בהגדרתה, וקבלת הטענה בערעור גוררת אחריה התדיינות ממושכת ומיותרת נוספת על חשבון הבירור הענייני והיעיל של הסכסוך". סוף דבר- לאחר שבמקרה שבפנינו התקיים דיון נרחב וממצה בתובענה שהמערער עצמו מצא לנכון להגישה לבית משפט השלום, ועד לשמיעת הערעור ממש לא הועלתה כל כפירה שהיא בסמכותו של בית המשפט לדון בתובענה זו, ואין ספק, כי הטענה לא הייתה מועלית, אם היה המערער רווה נחת מפסק דינה של הערכאה הראשונה, אין כל הצדקה לשעות בשלב זה לטענת חוסר הסמכות שבפיו והריהו מושתק מלהשמיעה. ער אני לכך שנקבע בעבר, כי טענת חוסר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב, אך כפי שפורט, המגמה בתחום זה השתנתה ולפחות בנסיבות שכאלה אין להתיר למערער לפרוץ כל גדר. לאור האמור, יש לדעתי לדחות את טענת חוסר הסמכות ולהמשיך ולדון ביתר נימוקי הערעור, תוך חיוב המערער בהוצאות בקשה זו בסך של 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מהיום. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא השופטת א. קובו : מצטרפת אני בכל לב לחוות דעתו של כב' הש' גרוס, לכל הטעמים המנויים שם לדחיית הערעור. אסתר קובו, שופטת השופטת מ. רובינשטיין : בנסיבות הענין המתואר בחוות דעתו הממצה של אב"ד השופט גרוס וכאשר מדובר בניסיון להשיג יתרון המלווה בחוסר תום לב, אין לי אלא להסכים לתוצאה. מיכל רובינשטיין, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד השופט גרוס. בית המשפט לענייני משפחה