החלטה 1. הבקשות שבפניי נוגעות לסכסוך בקשר להפצה ושיווק של סיגריות מתוצרת זרה כאשר היצרן והספק הזר משתייך לקבוצת חברות שבשליטת המשיבה 4 BAT בתיק אזרחי 585/00 מבקשת התובעת למנוע מהספק הזר להעביר את הפצת הסיגריות בישראל ממנה למפיץ אחר (המשיבה 6 באותו הליך). בתיק אזרחי 638/00 עתרו 35 תובעים, שהם המפיצים בפועל של הסיגריות, למתן סעד דומה הן כנגד הספק הזר, הן כנגד היבואן (הנתבעת 5 בהליך זה) והן כנגד מי שמבקשים להעביר את ההפצה אליו (הנתבע 7) בתיק אזרחי 638/00. 2. בשתי התביעות האמורות הוגשו עתירות למתן סעדים זמניים, שעיקרן שמירה על המצב הקיים, מניעת העברת ההפצה ליבואן אחר בישראל ומניעת ההעברה של ההפצה בפועל בארץ מאלה שעסקו בכך עד היום. שמעתי את הבקשות לסעדים זמניים במעמד כל בעלי הדין (אחרי שניתנו ארכות למשא ומתן בין הצדדים, שבינתיים לא העלה דבר). לפי הסדר דיוני, לא נחקרו מצהירים בעל פה והפרקליטים המלומדים סיכמו את טענותיהם על סמך התיעוד שהוגש לבית המשפט. 3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי תחילת ההתקשרות בין הספק הזר לבין היבואן בישראל היתה על סמך כתב מינוי שנחתם ב- 18.6.74. מכתב זה מינה את היבואן המקומי, אסר על העברת זכויות לאחר וקבע, בסעיף 12, שהמינוי יהיה לתקופות של שנה שיתחדשו בסוף כל שנה, כאשר ניתנה אפשרות לכל אחד מהצדדים להביא את ההסכם לידי סיום בהודעה מראש ובכתב של 6 חודשים. עוד אין מחלוקת שניתנה הודעה בכתב על סיום ההתקשרות לפי ההסכם של 1974 במכתב מיום 2.6.88. עם זאת, היחסים העיסקיים בין הצדדים נמשכו עד סמוך לתחילת ההליכים כאן והשאלה שבמחלוקת היא: מה היתה המסגרת המשפטית של יחסים אלה? עמדת היבואן היא, והמפיצים תומכים בה, שהיה הסכם בעל פה בין הצדדים לפיו ההתקשרות היא לתקופות קצובות של 5 שנים, המתארכות, בהיעדר הודעה מתאימה מראש מאליהן. לתמיכה בעמדתו הביא היבואן את תצהיר מנהלו משה דוידס וכן הביא אישור בכתב שניתן בסמוך לתחילת ההליכים (9.12.99) כאן מאת מי שהיה עובד של הספק הזר R.C. Koloszar. המשיבות, חברות הטבק הזרות, אינן חולקות על כך שניתן לראות את ההתקשרות, לאחר 1988, כמבוססת על הסכם בעל פה, אך הן אומרות שתוכן ההסכם זהה לכתב המינוי של 1974. הן חולקות על כך שיש ראיה להתקשרות לתקופה קצובה של 5 שנים. קיבלתי תצהיר של עו"ד מהמחלקה המשפטית באנגליה ((Mark Biss האומר זאת כמסקנה מהחומר שהובא בפניו וכן קיבלתי תצהיר של נציגו הישראלי של הספק הזר, (Soterios Constantinou) באותו כיוון. 4. אחרי שעיינתי בתיעוד שהוגש לי, נראה לי, לצורך הכרעה בהליכים שבפניי, כי אין יסוד לטענה של היבואן כאילו היה הסכם בעל פה בין הצדדים שתוכנו התקשרות לתקופות קצובות של 5 שנים. טענה זו הוצגה לי בתור מסקנה ואין כל נתונים עובדתיים שיסבירו לבית המשפט על מה היא מבוססת. המכתב של מר קולוסצר מיום 9.12.99 מסביר מדוע, לדעת הכותב, מן הראוי היה להגיע להסכם כזה, אך אין מכתב זה, כמו גם תצהירו של מר דוידס מביאים עובדות שמהן ניתן ללמוד קיום ההסכם הנטען. בשלב הנוכחי, היבואן הוא הנושא בנטל הראיה לכאורה לטענה העובדתית המובאת על ידיו, והשנויה במחלוקת בין בעלי הדין. ראיות לכאורה כאלה אין בפניי. 5. יש ממש גם בטענת הספק הזר, כי טענת ההסכם בעל פה לתקופות קצובות של 5 שנים נטענה רק בשלב מאוחר ולא בהזדמנויות שונות בעבר, בהן היה מתקבל על הדעת שהטענה תובא, אם היה בה ממש. הטענה לא הובאה בשנת 96', כאשר נעשה שינוי בהיקף העסקים של היבואן. הטענה לא הובאה על ידי מר משה דוידס, כאשר נאמר לו בעל פה, לראשונה, שיש כוונה לסיים את ההתקשרות עימו. אפילו כאשר כתב דוידס ביום 6.8.99 והתלונן על ביקור בעל פה בו נמסר לו על ידי נציג הספק על כוונה לסיים את ההתקשרות, הוא לא אמר דבר על כך שמדובר בהתקשרות לתקופות קצובות של 5 שנים ולכן לא ניתן להביאה לידי סיום בדרך שביקש לעשות נציג הספק. ברור, שציון תקופות ה- 5 שנים, היתה בהקשר זה מתבקשת דווקא מפי מי שטוען היום, בבית המשפט, לקיום הסכם כזה. 6. המצב הוא, למעשה, שתובעת טוענת, כי בידיה הסכם בעל פה. על הסכם זה היא מבקשת להשתית עתירתה לסעד ביניים. ההסכם האמור לא הוכח בפניי בדרך הדרושה אפילו לצורך שלב הביניים הנוכחי. כפי שנאמר בע"א 4391/94, טייג נ' קורן (2.12.98), נדרשות ראיות של ממש מאת בעל דין המבקש להסתמך על הסכם בעל פה (שם, סעיף 7). בוודאי שיש צורך בראיות של ממש מקום שבעל הדין הטוען זאת מבקש סעד ביניים מרחיק לכת מסוג הסעד המתבקש כאן. 7. מסקנתי היא, איפוא, שאין בידי היבואן תשתית ראייתית לסעד המתבקש על ידיו. לאור מסקנה זו, אין לי צורך לדון בטענותיו הנוספות של ב"כ הספק הזר. אני מבקש לציין, כי יש ממש בטענה כי חוזים מסוג זה שאכיפתם מתבקשת כאן, לא נאכפו בעבר בבתי המשפט. ראו, למשל, ע"א 442/85 זוהר נ' טרבנול, פ"ד מד(3), 661, רע"א 5284/95 ג'יג'י נ' של (24.10.95), רע"א 3031/97 ארז נ' שמיע (4.6.97). 8. אפילו טעיתי בכל קביעותיי דלעיל, עדיין הייתי דוחה את בקשת היבואן בשים לב לשיהוי שחל בפניה מצידו לבית המשפט. היבואן קיבל הודעה ראשונה על הכוונה לסיים את ההתקשרות עימו בפגישה בעל פה בחודש אוגוסט 1999, עליה התלונן במכתבו מיום 6.8.99 (נספח ג' לתשובת המשיבות 1 - 4). לאחר מכן, היתה התכתבות בין הצדדים ובכל ההודעות של הספק הזר חזרה ונשנתה הקביעה שההתקשרות מובאת לידי גמר. בנסיבות אלה, מן הראוי היה לפנות לבית המשפט ללא דיחוי ולא לחכות עד ימים ספורים לפני המועד שנקבע להעברת הסוכנות. פניה ברגע האחרון מכבידה מאוד על בעלי הדין שכנגד ומקשה על דיון ענייני. פניה ברגע האחרון יוצרת את הרושם אצל בעל הדין שכנגד, שאין כוונה לנקוט בהליך משפטי. הפניה הראשונה לבית המשפט נעשתה רק ביום 4.4.00. בנסיבות כפי שתוארו, יש בכך כדי להכשיל כל בקשה לסעד זמני מצד היבואן המקומי. 9. כפי שציינתי כבר לעיל, היבואן המקומי אינו היחיד הנאבק נגד הספק הזר. עומדים לצידו גם המפיצים בפועל של הסיגריות בשוק הישראלי. אלה טוענים כי הספק הזר ידע, מטבע הדברים, על המצב בשוק וכי מידיעה זו ניתן להסיק קיום התקשרות חוזית ישירה בין הספק הזר לבינם וכי תוכנה של התקשרות זו הוא כתוכן ההתקשרות הנטענת שבין היבואן לספק. המפיצים אומרים כי הספק צריך להיות ער לכך שהיבואן מפיץ את הסיגריות על ידי קבלנים עצמאיים וכי לכן נוצרת מחוייבות של הספק הזר כלפי אותם מפיצים. עוד אומר בא כוחם המלומד של המפיצים, כי בשים לב לאותה ידיעה של הספק הזר, הנמשכת שנים רבות, מנוע הספק הזר מלכפור בזכויותיהם להפצת סיגריות בשוק הישראלי. בא כוחם של המפיצים הפנה גם את שימת הלב לכך, שבניגוד ליבואן לא נמסרה להם כל הודעה מוקדמת על אפשרות הפסקת ההתקשרות, וכן אמר שהם פנו בהזדמנות הראשונה לבית המשפט. 10. טענה נוספת של המפיצים היא שיש לראות בהסכם הנטען בין הספק לבין היבואן משום חוזה לטובת אדם שלישי במובן פרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973-. 11. האמת ניתנת להיאמר, שעניינם של המפיצים מעורר אהדה מסויימת. מדובר במי שעסקו בפועל בהפצת תוצרתו של הספק ואשר, כך לפחות הענין נראה בשלב הנוכחי, לא קיבלו כל הודעה מתאימה על השינוי המתוכנן בדרכי ההפצה. חרף האהדה האמורה וחרף המאמצים שעשה בא כוחם המלומד של המפיצים, אינני סבור, שניתן לקבל את עמדתו בשלב הנוכחי. אין בפניי כל ראיה לקשר משפטי כלשהו בין הספק לבין המפיצים בפועל. אינני יכול ללמוד על קשר משפטי כזה רק מעצם העובדה שהספק, כמו כל אדם אחר, מבין שיש מי שמוביל את קופסאות הסיגריות ממחסניו של היבואן לנקודות המכירה השונות. אין בפניי גם ראיה ברורה לטיב ההתקשרות בין היבואן למפיצים המקומיים ומכל מקום לא ניתן ללמוד מהתקשרות זו על קשר חוזי בין אותם מפיצים לבין הספק הזר. זאת ועוד: אם יש קשר חוזי בין הספק לבין המפיצים המקומיים, כיצד מתיישב קשר זה עם מעמדו של היבואן? 12. כפי שניסיתי להסביר לעיל, לא קיבלתי את הטענה לפיה ההתקשרות בין הספק לבין היבואן היתה לתקופות קצובות של 5 שנים. ממילא, לא הוכח לי שההתקשרות בין הספק הזר לבין היבואן היא בגדר חוזה לטובת צד שלישי, המקנה למפיצים המקומיים זכויות כמוטב. תוכן חוזה כזה לא הוכח לי וממילא אינני יכול לפרש חוזה שלא הוכח כמקנה זכויות לצדדים שלישיים. המפיצים לא רק שהיו צריכים להוכיח את תוכן ההסכם בין הספק לבין היבואן אלא היו צריכים להראות שפרשנות אותו הסכם מלמדת על כוונה להקנות זכויות לטובת אדם שלישי, קרי המפיצים עצמם. מכך שקיומו של חוזה כזה לא הוכח, ברור שאין גם אפשרות להגיע לפרשנות לה טוען בא כוחם של המפיצים. 13. הן היבואן והן המפיצים כאן טוענים שאפילו לא תתקבל העמדה של חוזה סוכנות לתקופות קצובות של 5 שנים, הרי עדיין ניתן לצאת מתוך הנחה שמדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה (כמו בענין זוהר נ' טרבנול), שניתן להביאו לידי סיום רק במתן הודעה סבירה מראש. עמדתם היא שפרק הזמן הסביר, בנסיבות הענין, עולה על ההודעה שנמסרה ליבואן בפועל (חצי שנה מראש), ודי בכך כדי להצדיק מתן סעד זמני. גם לעמדה נטענת זו אין בפניי ראיה של ממש. יתרה מזאת, בהסכם הכתוב היחיד שבין הצדדים, זה מ- 1974, ניתנה אפשרות לתת הודעה על סיום ההתקשרות חצי שנה מראש. לכאורה, מדובר בתניה שהיתה מקובלת על הצדדים ב- 1974 ואינני רואה במה השתנו הנתונים העובדתיים, שיצדיקו קביעה של פרק זמן אחר. מכל מקום, לא די בטענות הסתמיות, שהביא בפניי בהקשר זה היבואן כדי לבסס פרק זמן שונה. אפילו הייתי בדעה, כי משך ההודעה צריך להיות ארוך במספר חדשים מזו שניתנה בפועל (ואינני סבור כך), הרי לא די בכך כדי להצדיק סעד של צו זמני ותרופת הניזוק היא בפיצוי כספי. 14. אני ער לכך שסירוב הבקשות לסעדים זמניים בשלב הנוכחי עלול להכביד מאוד על מתן הסעדים הסופיים להם עותרים התובעים בהליכים כאן. מנגד, אינני יכול להתעלם מכך, שהתשתית הראייתית שהוצגה לי לביסוס העתירות לסעדים הזמניים האמורים, היא דלה למדי. בנסיבות אלה, ולאחר ששקלתי את התיעוד שהובא בפניי, על סמך טענותיהם של הפרקליטים המלומדים, החלטתי לדחות את שתי הבקשות לצווים זמניים בתיקים הנ"ל. 15. בנסיבות הענין, כפי שהבהרתי לעיל, אינני עושה צווים בדבר הוצאות בבקשות הקשורות לתיק אזרחי 638/00. 16. אני מחייב את המבקשת בתיק בש"א 5268/00 (החברה ליבוא ויצוא מוצרי ואביזרי טבק בע"מ) לשלם למשיבות 1 - 5 באותו תיק את הוצ' המשפט בבקשה הנ"ל וכן שכ"ט עו"ד בסך 35,000 ש"ח + מע"מ, להיום. כן אני מחייב את המבקשת האמורה לשלם הוצ' הבקשה למשיבה 6, שם, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, להיום. חוזהטבק / סיגריות