פסק דין 1. תביעה ותביעה שכנגד של שתי חברות קבלניות לעבודות בניה בקשר לביצוע עבודות בפרויקט "בית הלוחם" באזור מנחת בירושלים. רקע עובדתי ודיוני 2. בתאריך 14.8.92 נחתם בין הצדדים חוזה שלפיו תבצע התובעת (להלן - "נאורם") כקבלן משנה של הנתבעת (להלן - "מנרב") עבודות בטונים וברזל (בנית שלד) של המבנה המרכזי בפרויקט "בית-הלוחם" בירושלים בגושים 1 ו- 2 (העתק החוזה צורף כנספח א לתצהירו של עד ההגנה צבי לשם). על פי החוזה אמורה הייתה מנרב לספק את החומרים ואילו נאורם את העבודה. מנרב מצדה התחייבה לבנות את בית הלוחם עבור ארגון נכי צה"ל. הפרוייקט חולק על ידי מנרב למספר גושים וחלקים כאשר נאורם אמורה הייתה לבצע את גושים 1 ו - 2. ביצוע גושים אחרים נמסר לקבלני משנה אחרים. על פי החוזה נאמד היקף העבודה שנמסרה לנאורם בכ- 2,000 מטר מעוקב (קוב) בטון. התמורה עבור כל קוב נקבעה לסך של 200 ש"ח ומע"מ. תחילת העבודה הייתה מיידית וצריך היה לסיימה עד ליום 15.3.93. על פי חשבונות ביניים שהגישה נאורם למנרב, אשר אושרו על ידי מנרב, עד לחודש מרץ 1993 ביצעה נאורם 2,383 קוב בטון (בנוסף ל- 288 קוב שבוצעו על פי הזמנה נפרדת). לטענת נאורם בחודש אפריל ביצעה 137 קוב נוספים דהיינו 2,520 קוב בסה"כ (חשבון ביניים מס' 9 מיום 15.5.93 - נספח יד לתצהירו של מר רפפורט). בחודשים מאי ויוני 1993 ביצעה לטענתה 245 קוב נוספים ובסה"כ 2,765 קוב (חשבון ביניים לחודש מאי ת1/; חשבון יוני לא הוגש כראיה אך הוא צורף לכתב התביעה). בחודש יולי 1993 הפסיקה נאורם את ביצוע העבודה, זאת על רקע חילוקי דעות שנתגלעו בין הצדדים שבהם נעסוק להלן. 3. תביעתה של נאורם מורכבת משלושה ראשים: האחד, עוסק במחיר החוזי ועניינו בטענת נאורם כי בשלב מסוים של העבודה הוסכם שמחיר הקוב יהיה 250 ש"ח במקום 200 ש"ח כפי שהוסכם בחוזה המקורי. השני, עוסק בכמויות שבוצעו ועניינו בטענת נאורם כי למרות שבצעה 2,765 קוב אושרה לתשלום כמות קטנה יותר. השלישי, עוסק בהפסקת ההתקשרות ועניינו בטענת נאורם כי מנרב הפסיקה בחוסר תום לב את עבודתה בפרויקט. לאור האמור לעיל עותרת נאורם לחייב את מנרב לשלם לה את יתרת החשבון בסך 263,577 ש"ח בצרוף מע"מ נכון ליוני 1993, וכן פיצוי בגין הפסד רווח על יתרת הפרוייקט בסך של 24,250 ש"ח. 4. בכתב הגנתה כפרה מנרב בחבותה לשלם סכומים כלשהם לנאורם. אשר למחירי העבודה טוענת מנרב שלא התחייבה להעלות את המחיר החוזי לקוב ואם היה משא ומתן לא הבשיל לכלל חוזה מחייב. אשר לכמויות שבוצעו נטען כי נאורם ביצעה לכל היותר 2,152 קוב בטונים. במהלך שמיעת הראיות הודיעה מנרב כי למעשה בוצעו על ידי נאורם רק 2,081 קוב וכתב הגנתה תוקן בהסכמה בהתאם (עמ' 28 - 29). אשר להפסקת העבודה טוענת מנרב כי הדבר נעשה משום שנאורם לא עמדה בלוח הזמנים המוסכם ובכך הפרה את החוזה, מה שהסב למנרב נזקים כבדים. מנרב מוסיפה וטוענת שלנאורם בוצעו תשלומים ביתר. לכתב ההגנה צורפה, אפוא, תביעה שכנגד שבה עותרת מנרב (כתובעת שכנגד) לחייב את נאורם (כנתבעת שכנגד) לשלם לה פיצויים בסך 300,000 ש"ח בגין נזקיה שלה. השאלות הצריכות הכרעה 5. על רקע מה שפרטנו למעלה אלה הן שלוש השאלות העיקריות הצריכות הכרעה: א. האם בין הצדדים סוכם כי במקום המחיר של 200 ש"ח לקוב בטון הנקוב בחוזה המקורי ישולם לנאורם 250 ש"ח לקוב (למפרע החל מהקוב הראשון). ב. מהי כמות הבטון שבצעה נאורם שבגינה הנה זכאית לתשלום. ג. נסיבות הפסקת עבודתה של נאורם ומי מהצדדים הפר את החוזה. נפנה ונבחן שאלות אלה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. האם סוכם על הגדלת המחיר החוזי 6. טענותיה של נאורם בעניין זה מבוססות על עדותו היחידה של מנהלה מר נח רפפורט (להלן - רפפורט). רפפורט ספר בתצהירו, כי בעוד שההערכה המוקדמת כפי שבאה לידי ביטוי גם בחוזה הייתה שהיקף העבודה הנו כ- 2,000 קוב, הרי בפועל עד לחודש מרץ 1993 (התאריך המוסכם לסיום העבודות) הספיקה נאורם לבצע 2,383 קוב, היינו, כ- 20% יותר ממה שהוערך תחילה (וכן בוצעו 288 קוב בסעיפי משנה); בדיקה והערכה נוספים שערכה אז מנרב העלו שהכמויות שתבצע נאורם עד לסיום העבודה תסתכמנה בכ- 3,250 קוב בסעיף עיקרי בלבד. באותה עת הוטל סגר כללי שלא אפשר כניסתם לישראל של פועלים ערבים מתחומי יהודה ושומרון ועזה, מה שגרם לעליה חדה במחיר שכר העבודה של פועלי בניין שנותרו בענף. קבוצות קבלניות אחרות שהועסקו אז על ידי מנרב בחלקים אחרים של הפרויקט קבלו שכר של 350 ש"ח לקוב. במצב דברים זה ומאחר שמנרב הייתה מעונינת שנאורם שיש לה פועלים ישראליים תשלים את הפרויקט התקיים בין הצדדים משא ומתן, שבסופו הוסכם, בסוף מרץ 93 (סעיף 14 לתצהיר), כי במקום לשלם לתובעת עבור כל קוב נוסף מעבר ל- 2,000 קוב סך של 350 ש"ח, ישולם לה סך נוסף של 50 ש"ח לכל קוב שבוצע וזאת למפרע מיום חתימת החוזה. סיכום זה נערך בין רפפורט לבין הנתבע מס' 2, מר משה ברודסקי (להלן - ברודסקי) והוא אושרר על ידי סמנכ"ל מנרב מר אפרים אידלשטיין (להלן - אידלשטיין), אשר אף נתן להנהלת החשבונות הוראה להעביר לתובעת סך של 20,000 ש"ח על חשבון תוספת המחיר שהוסכמה. על יסוד הסכמה זו הוסיפה נאורם לעבוד ובמהלך החודשים אפריל- יוני 1993 ביצעה 382 קוב נוספים. 7. ברודסקי העיד מנגד, כי מעולם לא נוהל עמו משא ומתן בעניין זה. הוא משמש אצל מנרב כמנהל פרוייקטים ועניינים כספיים לא היו כלל בסמכותו ואף לא היה מוסמך לאשר לעובד תוספת משכורת ולו צנועה ביותר. החרה והחזיק אחריו אדלשטיין באומרו כי בטענות נאורם אין אמת שכן הוא לא הסכים מעולם להעלאת מחירו של הקוב. 8. בא כוח נאורם מונה בסיכומיו מספר נימוקים הדוחקים, לטענתו, לעבר אימוצה של גרסת התובעת: באותה עת כבר בצעה נאורם 2,000 קוב בטון ובכך השלימה את ביצוע חיוביה וכל קוב נוסף בוצע על ידה מעבר לחוזה וללא שהייתה חייבת לבצעו. ברור שנאורם לא הייתה מסכימה לבצע קובים נוספים כאלה במחיר הפסד של 200 ש"ח, בפרט לאחר ששכרה פועלים ישראליים בשכר גבוה יותר, וכאשר קבלנים אחרים מקבלים עבור עבודה דומה 350 ש"ח לקוב. זאת ועוד: נציגי מנרב מודים בחצי פה כי התקיים בין הצדדים משא ומתן. ניהול משא ומתן מלמד שגם הנתבעים סברו שהחוזה המקורי מיצה את עצמו ושנאורם השלימה את כל חיוביה על פיו. לו סברה מנרב שנאורם חייבת להשלים את העבודה במסגרת החוזה המקורי תמורת 200 ש"ח לקוב לא הייתה מנהלת עמה משא ומתן אלא דוחה את דרישתה על הסף. בא כוח מנרב מונה מנגד סתירות ופרכות הקיימות בגרסת נאורם. לשיטתו לא היה משא ומתן ואף אם היה, לא השתכלל לסיכום מחייב. 9. לאחר ששקלתי את העדויות על רקע התמונה הכוללת אני מקבל את דברי רפפורט שלפיהם פנה לנציגי מנרב ובקש מהם להעלות את המחיר שסוכם. דבריו של רפפורט בסוגיה זו נתמכים במה שאמר ברודסקי בחקירתו הנגדית: "היו דבורים שבהם רצו תוספת אבל אני לא זוכר מתי" (עמ' 42 ש' 7). דרישה לתוספת מחיר גם הולמת יפה את העובדה שבחודש מרץ 1993 התחוור שהיקף העבודה בפועל עתיד לחרוג באופן משמעותי ממה ששיערו בתחילה (יצוין שגם לשיטת מנרב הסתכם היקף העבודה ב- 2,845 קוב לעומת האומדן המוקדם של 2,000 קוב). בנסיבות כגון אלה היה כל קבלן היה דורש מהמזמין תוספת מחיר ואין יסוד להניח שנאורם פעלה באופן שונה. 10. אולם בה בעת אין קושי לקבוע, כי המגעים שהתנהלו בין הצדדים בעניין זה לא הבשילו להתחייבות קונקרטית של מי מנציגי מנרב שיש לה תוקף מחייב. כמה נימוקים חברו למסקנתי זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד: א. מי שניהל את ביצוע העבודות באתר מטעמה של נאורם היה שותפו של רפפורט, מר דוד פרל. בדומה לרפפורט גם פרל הוא מנהל ובעל מניות בנאורם. והנה פרל, אשר נכח באתר מדי ביומו, לא ידע על כל סיכום שלפיו ישולם לנאורם יותר מ- 200 ש"ח לקוב. כדבריו (בעמ' 12): "ש. אתה יודע כמה כסף סוכם למטר קוב בטון? ת. אני שמעתי כמה שסוכם מהשותף שלי נוח רפפורט. ש. מה שמעת? ת. שאנחנו מקבלים 200 ש"ח לקוב". אם אמנם היה סיכום על תוספת של 50 ש"ח לכל קוב בטון שבצעה ותבצע נאורם, המהווה העלאה נכבדה של 25% במחיר החוזי, כיצד קרה הדבר שפרל לא מודע לו? הדעת נותנת שלו היה סיכום כזה אזי בתור שותף בנאורם, הנמצא באתר באופן שוטף, היה פרל בין הראשונים לדעת עליו. ב. רפפורט טען בתצהירו כי הסיכום עם ברודסקי על העלאת המחיר נערך בחודש מרץ (סעיף 14 לתצהירו: "ההסכם ממרץ 93"). בחקירתו הנגדית דיבר על "סוף חודש מרץ תחילת אפריל" (עמ' 21). אלא שבין כך ובין אחרת, בחשבון חלקי מס' 8 שהגישה נאורם ביום 15.4.93 אין כל ביטוי לכך שהוסכם על תוספת במחיר. גם בחשבון חלקי מס' 9 שהוגש חודש לאחר מכן, ביום 15.5.93, אין כל ביטוי ל"הסכם" הנטען. הכיצד? הדעת נותנת שלו היה הסכם על תוספת במחיר הייתה נאורם נחפזת לממשו. הסבריו של רפפורט לקושיה זו היו מעורפלים ורחוקים להניח את הדעת (ראו עמ' 21 - 22). ג. הפעם הראשונה שבה דרשה נאורם ממנרב את התוספת שלטענתה סוכם עליה הייתה בחשבון ביניים מס' 10 שנערך ביום 30.5.93 (ת1/). על פי חשבון זה הייתה כמות הבטון המצטברת שבוצעה עד אז (לשיטתה של נאורם) 2,710 קוב. בגין תוספת המחיר שלטענת רפפורט סוכם עליה בחודש מרץ הייתה אמורה נאורם לדרוש, אפוא, סך של 135,500 ש"ח (2,710 קוב * 50 ש"ח נוספים). בה בעת אפשר היה לצפות שבחשבון ייכתב מפורשות שמחיר הקוב הנו 250 ש"ח. והנה עיון בחשבון מלמד כי מחיר הקוב נותר 200 ש"ח כפי שהיה קודם לכן, כאשר נאורם דרשה בגין התוספת שלטענתה סוכם עליה סכום גלובאלי של 140,000 ש"ח. גם במכתבו מיום 14.6.93 של רפפורט לסמנכ"ל מנרב (נספח ג לכתב התביעה) טוען רפפורט כי בשיחות בחודשים מרץ, אפריל ומאי הובטח ש"אכן מגיעה לנו תוספת למחירי החוזה" ובשיחה מיום 24.5.93 "הסכמנו על תוספת כללית של כ- 140,000 ש"ח", וכל זאת מבלי שנזכר כלל הסיכום שלפיו ישולם החל מהקוב הראשון ועד לסיום העבודה סך של 250 ש"ח לקוב. יצוין כי במכתב לא מפורט מהי התוספת שהובטחה בחודשים מרץ, אפריל ומאי, ואילו באשר לסיכום הנטען מיום 24.5.93 דומה שאין צורך להכביר מילים על כך שלא הרי הסכם שלפיו מתווסף לכל קוב שבוצע ושיבוצע בעתיד סך של 50 ש"ח, כהרי הסכם שלפיו תשולם "תוספת כללית" של 140,000 ש"ח. מה סוכם, אפוא, בין נאורם לבין מנרב ומתי בדיוק נערך הסיכום? אכן, חוסר יכולתו של רפפורט להציג גרסה עקיבה, כשהוא לעצמו, מלמד שהצדדים לא באו בעניין זה לכלל גמירת דעת קונקרטית. ד. על רקע כל האמור לעיל אי אפשר שלא לייחס משקל הולם לעדויותיהם של נציגי מנרב כי לא נערך כל הסכם מחייב שלפיו הועלו מחירי העבודה, כי הסמכות לאישור תוספות למחיר יוחדה לסמנכ"ל אדלשטיין, וכי כל תוספת המאושרת על ידו טעונה עריכת חוזה פורמאלי בכתב. בהקשר זה יצוין כי ניסיונותיו של בא כוח נאורם להראות שגם סעיפי תשלום אחרים סוכמו בעל-פה לא עלו יפה. אדלשטיין עמד על כך שסיכומים שאושרו על ידו הועלו על הכתב בצורת מזכר פנימי או נספח לחוזה (עמ' 60 - 61) ועדותו לא נסתרה. כך העידו מטעמה של מנרב גם ברודסקי ולשם. לאור מכלול הנתונים שמניתי אי אפשר להעדיף על פני עדויות אלה את עדותו של רפפורט. ה. כך הם פני הדברים גם בטרם מביאים בחשבון את הוראתו של סעיף 17 לחוזה, הקובע לאמור: "17.א. כל ויתור ו/או שינוי מהוראות הסכם זה לא יהיו ברי תוקף אלא אם נעשו בכתב ומראש. שתיקה ו/או אי פעולה ו/או אי שימוש בזכות כל שהיא מצד מנרב במקרה אחד לא יהוו גזירה שווה למקרה אחר. ב. כל אישור ו/או הסכמה על פי הסכם זה לא יהיו ברי תוקף אלא אם נעשו בכתב ומראש. כל הודעה שתשלח על פי הסכם זה בדואר רשום לפי כתובות הצדדים המופיעות בכותרת להסכם זה תחשב שהגיעה לתעודתה תוך 72 שעות ממועד משלוחה". רואים אנו כי הצדדים הסכימו שעל כל שינוי של החוזה ביניהם להיעשות בכתב ומראש שאם לא כן לא יהיה בן תוקף. במקרה דנן לא נערך הסכם בכתב שעניינו תוספת למחיר. ו. להשלמת התמונה ראוי להוסיף, כי במהלך חודש יוני התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות. נאורם התרעמה על כך שלא אושרה לה תוספת למחיר ואילו מנרב טענה מנגד שנאורם לא עומדת בקצב העבודה הנדרש. בה בעת התעוררה מחלוקת אודות הכמויות שבצעה נאורם. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה חדלה נאורם לעבוד באתר (עיינו בחליפת המכתבים בין הצדדים במהלך חודש יוני 1993). כיצד מתקשרים הדברים לענייננו? אין זה מן הנמנע שלו היו הצדדים מיישבים את חילוקי הדעות היו מגיעים להסכם שלפיו תשולם לנאורם תוספת כלשהי למחיר. רמז לכך אפשר למצוא במכתבו מיום 15.6.93 של אדלשטיין (נספח ג 1 לכתב התביעה), שבו הנו למעשה מזמין את נאורם לנהל משא ומתן. בכך יש כדי ליישב את הקושי שעליו מצביע בא כוח נאורם בסיכומיו, כי אין זה סביר שנאורם הייתה מסכימה להשלים את בניית השלד במחירי החוזה המקוריים למרות שהיקף העבודה חרג באופן קיצוני מהאומדן. דא עקא שהזמנתו דלעיל של אדלשטיין והמגעים שקיימו הצדדים לישוב המחלוקות לא הניבו פרי, עד שנגדעו כליל בעת שנאורם הפסיקה את עבודתה. 11. סיכומו של דבר: נאורם דרשה תוספת למחיר המקורי של 200 ש"ח לקוב, אולם לא שוכנעתי שהדין ודברים שהתנהל בין הצדדים בעניין זה השתכלל לחוזה מחייב או שמי מנציגי מנרב נתן התחייבות קונקרטית לתוספת מחיר. המסקנה היא, כי יש לדחות את רכיב תביעתה של נאורם שעניינו בטענה כי סוכם על תוספת של 50 ש"ח לכל קוב בטון שיצקה. עתה נפנה ונבחן את הפלוגתא השניה שעניינה בכמויות שבוצעו. כמה קובים בטון ביצעה נאורם 12. בעוד שנאורם טוענת כי עד להפסקת עבודתה בחודש יולי 1993 ביצעה 2,765 קוב בטון, מנרב גורסת כי לא בוצעו אלא 2,081 קוב. מדובר בהפרש של 684 קוב. חישוביה של נאורם מבוססים בעיקרם על חשבונות הביניים שהוגשו על ידה במהלך העבודה ואושרו לתשלום על ידי מנרב. על פי חשבונות ביניים אלה עד לחודש אפריל 1993 ועד בכלל ביצעה נאורם 2,520 קוב בסה"כ (חשבונות ביניים 1 - 9 שצורפו כנספחים ה - יד לתצהירו של רפפורט). בחודש מאי 1993 ביצעה לטענתה 190 קוב נוספים ובסה"כ 2,710 קוב (חשבון הביניים ת1/; יצוין כי חשבון זה לא אושר על ידי מנרב שכן בשלב זה העלתה את הטענה כי לפי חשבונות הביניים בוצעו תשלומים ביתר). ביוני ביצעה לטענתה 55 קוב נוספים (חשבון יוני לא הוגש כראיה) ובמצטבר: 2,765 קוב. מנרב טוענת מנגד, כי חשבונות הביניים אושרו ושולמו אך ורק כתשלום על חשבון ולא נועדו לשקף את כמות העבודה שבוצעה בפועל. בכל הזמנים היה ברור כי יהיה צורך בחישוב מדויק של הכמויות ובאישורן על ידי המזמין (בית-הלוחם). טענתה כי נאורם ביצעה 2,081 קוב בלבד מבוססת על חישובי כמויות מפורטות של העבודה שבוצעה בגושים 1 - 2, אשר הוכנו על ידי מי ששימש מטעמה חשב הכמויות של הפרויקט: מר דאוד אבוגנאם (להלן - דאוד). חישובי כמויות אלה (צורפו כנספח ב לתצהירו של דאוד) מתייחסים בנפרד לגוש 1 ולגוש 2 כאשר בכל דף בוצע חישוב של אלמנט אחד או יותר במבנה. ריכוז החשובים העלה כי בגוש 1 בצעה נאורם 714.57 קוב ואילו בגוש 2 בצעה 1,377.16 קוב ובסה"כ: 2,112 קוב. אולם המפקח מטעם המזמין (בית-הלוחם) אשר בדק את החישובים ערך בהם מספר תיקונים ובסופו של דבר אישר לתשלום 704.54 קוב בגוש 1 ו- 1,377.16 קוב בגוש 2 ובסה"כ: 2,081.70 קוב. עיננו הרואות, כי המחלוקת נובעת מכך שכל אחד מהצדדים מסתמך על קנה מידה אחר להערכת כמות העבודה שבוצעה בפועל: נאורם מסתמכת על חשבונות הביניים שאושרו על ידי מנרב במהלך ביצוע העבודה; מנרב מסתמכת על חישובי כמויות מפורטים שערך דאוד כפי שאושרו על ידי המזמין (בית-הלוחם). זה המקום לציין כי במהלך שמיעת הראיות מנה בית המשפט מומחית מטעמו לבחינת הכמות שבוצעה: המהנדסת ויוויאן בולר (להלן - המומחית). המומחית הגישה דו"ח ביניים והשיבה לצדדים על שאלות הבהרה ואז הוסכם שתופסק עבודתה (עמ' 67 - 68). לדו"ח הביניים ולתשובות המומחית נחזור בהמשך. 13. עד שננסה להכריע בשאלה: מהו קנה המידה לחישוב הכמות שבוצעה, ראוי להקדים ולומר, שאף אם תתקבל בסופו של דבר עמדתה של נאורם שלפיה יש להתבסס על חשבונות הביניים עדיין אי אפשר יהיה להיעתר למלוא תביעתה, שכן מעבר ל- 9 חשבונות ביניים מאושרים המגיעים לכמות מצטברת של 2,520 קוב לא הובאה על ידה ראיה של ממש אודות קובים נוספים שבצעה. טענתה של נאורם כי בצעה 245 קוב נוספים מעבר לחשבונות הביניים מס' 1 - 9 הנ"ל שאושרו מבוססת על עדותו היחידה של רפפורט. דא עקא שדברי רפפורט בעניין זה היו כלליים וסתמיים ולא הובא כל נתון חיצוני לביסוסם. שותפו של רפפורט, מר פרל, שהיה איש הביצוע של נאורם באתר העבודה, לא היה מסוגל לפרט את הכמויות שבוצעו מעבר לאמירה כללית וסתמית כי "ביצענו מעל 2600 קוב עד 2700 קוב ביצענו בפועל" (עמ' 14). אף אם נניח, אפוא, שקנה המידה הקובע לחישוב הכמות שבוצעה הם חשבונות הביניים המאושרים אין מנוס אלא לקבוע, כי בידי נאורם לא עלה לשכנע כי בצעה יותר מ - 2,520 קוב שאושרו בחשבונות ביניים מס' 1 - 9. אפשר לסכם, אפוא, ולומר כי המחלוקת האמיתית שיש להכריע בה היא זו: האם נאורם בצעה 2,520 קוב כפי המופיע בחשבונות הביניים מס' 1 - 9 שאושרו על ידי מנרב במהלך העבודה, או שמא ביצעה 2,081 קוב בלבד כפי המופיע בחישובי הכמויות המפורטים של דאוד שאושרו על ידי המזמין (בית-הלוחם). 14. לביסוס הטענה, כי את הכמות שבוצעה יש לחשב לפי חשבונות הביניים מס' 1 - 9 שאושרו במהלך ביצוע העבודה, מעלה בא כוח נאורם בסיכומיו את הנימוקים הבאים: א. מעדויותיהם של נציגי מנרב עולה כי במהלך ביצוע העבודה לא נדרשה נאורם להגיש חישובי כמויות ואף לא הייתה לנאורם גישה כלשהי לפיקוח מטעם המזמין (בית-הלוחם). ב. מהראיות עולה כי קשרי העבודה שבין נאורם לבין מנרב לוקים בחוסר תיעוד חמור אשר מקשה על ברור חישוב הכמויות שבוצעו. האחריות להעדרו של תיעוד מוטלת על מנרב, שכן היא זו שהייתה חייבת לנהל תיעוד לאור העובדה שנאורם ספקה רק עבודה. ג. חישובי הכמויות של דאוד נערכו בדיעבד במאי 1993. ד. התיעוד היחיד שנערך בזמן אמת הוא חשבונות הביניים המאושרים, מחד גיסא, ויומני העבודה שבין מנרב והמזמין (בית- הלוחם) מאידך גיסא. ה. מהראיות עולה כי חשבונות הביניים אושרו רק לאחר שנערך חישוב מדויק איזה כמות בוצעה בכל חודש וחודש. ו. חישובי הכמויות של דאוד לא יכולים לשמש בסיס לחישוב הכמות שבוצעה ממספר נימוקים: ראשית, הם מתיחסים לגושים מס' 1 - 2 בלבד בעוד שנאורם ביצעה עבודות גם בגושים אחרים. שנית, במהלך ביצוע העבודה היו שינויים ותוספות לעומת התכניות המקוריות שלא באים לידי ביטוי בחישוביו של דאוד. שלישית, שיטת ההתחשבנות שבין מנרב לנאורם הייתה שונה משיטת ההתחשבנות שבין מנרב והמזמין. רביעית, קיים הפרש של 1,457 קוב בין כמות עבודות הבטון הכוללת שאושרה על ידי המזמין (בית-הלוחם) לבין הכמות הכוללת שאשרה מנרב לקבלני המשנה שעבדו בפרויקט. חמישית, דאוד עצמו אשר בעדותו כי זוהי הפעם הראשונה שיש לו סטייה של 25% בהערכת כמויות שביצע קבלן וכי זוהי "טעות גדולה מאד" (עמ' 46). לאור מכלול הנתונים אין מדובר בטעות שבהערכה אלא בהפרש הנובע "משיטות שונות של התחשבנות כאשר בחישובי דאוד לא נלקחו העבודות הנוספות של התובעת באזורים אחרים בפרויקט משום שזה אינו מעניינו של המזמין" (עמ' 12 לסיכומי בא כוח נאורם). 15. את טענתה של מנרב, כי את הכמות שבוצעה יש לקבוע לפי חישובי הכמויות של דאוד שאושרו על ידי המזמין, מבסס בא כוח מנרב על הנימוקים הבאים: א. נציגי נאורם עצמם אשרו לגבי חישובי הכמויות כי זו אחת הדרכים לבצע חישובים. ב. נאורם נמנעה לבדוק את החישובים תוך שהעלתה טענות סרק ולא עלה בידיה להראות שנפלה בהם טעות כלשהי. ג. חישוביו של דאוד נבדקו הן על ידי המזמין (באופן מלא) והן על ידי המומחית (באופן מדגמי) ולא נמצאה בהם טעות כלשהי. ד. נאורם עבדה רק בגושים מס' 1 - 2 ולא ביצעה עבודות כלשהן בגושים 3, 4 או 5. ה. אין שינויים או תוספות שלא באו לידי ביטוי בחישוביו של דאוד. ו. אין הבדל רלבנטי בין שיטת חישוב הכמויות ביחסי מנרב - נאורם לבין שיטת החישוב ביחסי מנרב - המזמין. ז. ההפרש בין הכמויות שאשר המזמין לבין הכמויות שבגינן שלמה מנרב לקבלני משנה בוצע על ידי עובדים יומיים של מנרב. ח. לפי הוראות החוזה אישור חשבון ביניים לא מהווה אשור של כמות העבודה שבוצעה. מה שקובע לעניין זה הוא אישור של מנרב ושל המזמין (בית-הלוחם) כאחד. אין סיבה שלא ליישם את הוראות החוזה כלשונן. 16. אקדים ואומר, כי לאחר העיון הגעתי למסקנה שקנה המידה הראוי לקביעת הכמויות שבצעה נאורם הנו חישובי הכמויות של דאוד כפי שאושרו בידי המזמין (בית-הלוחם), וכי בידי נאורם לא עלה לשכנע שבצעה כמות גדולה יותר מזו המפורטת בחישובי הכמויות הנדונים. להלן יובאו הנימוקים למסקנתי זו. (1) מעמדם של חשבונות הביניים 17. מאחר שנאורם מבססת את תביעתה על חשבונות הביניים שאושרו על ידי מנרב במהלך ביצוע העבודה ראוי להתחקות אחר תוקפם של חשבונות אלה ואחר מעמדם כפי שהוגדרו בחוזה שבין הצדדים. סעיף 5 לתנאים הכלליים של החוזה קובע לאמור: "5. תמורת ביצוע כל התחייבויותיו של קבלן המשנה מתחייבת מנרב לשלם לקבלן המשנה את הסכומים המפורטים בנספח וזאת בהתאם לתנאים המפורטים להלן: א. קבלן המשנה יגיש למנרב חשבונות בצורה ובמועדים המפורטים בנספח. במידה וחשבונות אלה טעונים אישור המזמין יהיה קבלן המשנה אחראי לקבלת האישורים הדרושים לחשבונות הנ"ל. ב. כל עבודה ו/או חשבון לא יחשבו כמאושרים אלא עד לאישורם ע"י מנרב והמזמין. בכל מקרה ישמש מהנדס ראשי של מנרב כפוסק בלעדי. ביצוע התשלומים לקבלן המשנה יהיה בכפוף לביצוע התשלום ו/או אישור החשבונות ו/או החשבונות ע"י המזמין. אישור תשלומי ביניים לא ישמש כהסכמה לכמויות ולמחירים שצויינו בחשבונות ו/או כהסכמה לאישור וקבלת עבודות בחשבון ביניים". בנספח לחוזה נאמר בעניין זה כדלקמן: "תנאי התשלום א…. ב. חשבונות ביניים - הקבלן יגיש למנרב לאישורה עד לסופו של כל חודש/שלב חשבון ביניים בצירוף חשובי כמויות על בסיס המחירים המפורטים בהסכם…החשבונות יכללו חלקי עבודות שבוצעו על ידו עד לסוף החודש האמור. החשבונות יבדקו תוך_/__ימים והסכומים שיאושרו ישולמו כדלקמן: ג. החשבון הסופי - החשבון הסופי ישולם תוך 45 מיום אישורו בכפוף לכך שהקבלן ימציא למנרב הצהרה על חיסול תביעות וערבות לתקופת הבדק לשביעות רצון מנרב. התקופה לבדיקת החשבון הסופי הנה 45 יום". רואים אנו כי בסעיף 5 ב' לחוזה הותנה מפורשות שאישור חשבונות ביניים על ידי מנרב לא יהווה אישור לכמויות שצוינו באותם חשבונות וכי בסופה של העבודה יש צורך לבצע חישוב כמויות מדויק ובמסגרת זו לתת את הדעת גם על מה שאשר למנרב המזמין (בית-הלוחם). יושם לב כי הוראות החוזה אינן מחייבות להעביר לאישור המזמין דווקא את החשבון הסופי הספציפי שמגיש קבלן המשנה עם סיום העבודה ואינן מחייבות קיומו של קשר ישיר בין קבלן המשנה למזמין. לכן, למשל, אפשר יהיה ללמוד על אישור המזמין לעבודה מסוימת שבצע קבלן משנה גם מתוך עמדתו כלפי החשבון שהגיש לו הקבלן הראשי. להמחשה בענייננו: במסגרת דרישת התשלום של מנרב מהמזמין אושרו למנרב ביצועם של 2,081 קוב בטון בגושים מס' 1 - 2. לפי סעיף 5ב' לחוזה אישור זה משליך במישרין גם על יחסי מנרב-נאורם וזאת למרות שהמזמין לא התייחס במישרין לחשבונה של נאורם אלא רק לחשבונה של מנרב. חוסר קשר בין קבלן המשנה לבין המזמין, או חוסר אפשרות של קבלן המשנה לפנות ישירות למזמין, לא משמיט, אפוא, את הבסיס מתחת מנגנון ההתחשבנות כפי שנקבע בסעיף 5ב' לחוזה. תכליתה של הזיקה שנקבעה כאמור לעיל בין חשבונותיה של נאורם המוגשים למנרב, לבין חשבונותיה של מנרב המוגשים למזמין, הנה ברורה: נאורם הנה קבלן משנה של מנרב ומקבלת את שכרה מתוך מה שמנרב מקבלת מהמזמין (כך למצעיר מבחינת ההגיון הכלכלי של ההתקשרות). במצב דברים זה יש למנרב אינטרס לגיטימי להתנות את אישור חשבונה הסופי של נאורם באישור חשבונה שלה (של מנרב) לגבי אותן עבודות אצל המזמין, שכן אישור תשלומים לקבלני משנה בגין עבודות שהמזמין לא יאשרן למנרב עלול להעמידה לפני שוקת שבורה. מצד שני יש להטעים כי בדומה לקבלן המשנה גם למנרב יש אינטרס מובהק לאשר אצל המזמין כמות עבודה גדולה ככל האפשר וכך להגדיל את התמורה שמשלם לה המזמין (בהנחה, כמובן, שגם מנרב מתוגמלת לפי כמות העבודה שבוצעה). מימושן של הוראות החוזה הנדונות אינו כרוך, אפוא, בהכרח בניגודי אינטרסים בין נאורם לבין מנרב. לשתיהן יש אינטרס משותף לגרום לכך שמזמין העבודה יאשר כמות גדולה ככל האפשר. אין צורך לומר כי בפעלה אצל המזמין לאישור החשבון חייבת מנרב להתחשב בתום לב גם באינטרסים של נאורם, אולם במקרה של סתירה בין דרישות התשלום לבין אישורו הסופי של המזמין אמור לקבוע אישור המזמין גם ביחסים הפנימיים ביניהן. 18. עד כאן באשר להוראות החוזה. אשר לראיות שהובאו בעניין אופן עריכת חשבונות הביניים הרי בחינתן מלמדת כי החשבונות אכן נבדקו ואושרו על ידי נציגי מנרב על פי הערכות לא מדויקות כתשלום על חשבון בלבד. הדברים עולים אפילו מעדותו של מנהל נאורם בעניין אופן אישורם (עמ' 13): "לדאוד הייתה סקיצה של השטח והראינו מה שביצענו בפועל בשטח. חזרנו למשרד לדאוד הייתה כמות הבטון שסופקה לשטח. נווט את הכמויות, אישר מה שעשינו ושלח את החשבונות לנתבעת". הוסיף והסביר דאוד (בעמ' 44): "את ההערכה לא תמיד הייתי מכין על יסוד תכניות. הייתי מכין בדרך כלל על יסוד כמה בטון שהיה מגיע לבניין שבו עבדה נאורם. הבטון היה מגיע באוטו בטון עם תעודת משלוח. תעודות המשלוח היו מגיעות אלי ולפי זה בדרך כלל הייתי מעריך…" ובהמשך (בעמ' 45): "…באותה תקופה חלק מהכמויות חישבתי במדויק וחלק הערכתי…" הנה כי כן, חלק מהכמויות חושב במדויק (מה שמסביר מדוע בחלק מהחשבונות מופיעה ספרת אחדות בכמויות הקובים), אך לגבי חלק אחר בוצעה הערכה גרידא שבוססה בדרך כלל על מספר משאיות הבטון שהגיעו מדי חודש לאתר העבודה. דומה כי עצם העובדה ששתי שיטות ההערכה (תכניות מחד, ומספר משאיות הבטון מאידך) שמשו בערבוביה מלמדת שהחישוב לא היה מדויק, שהרי אם השוואת התכניות למה שבוצע בשטח הייתה אמורה לספק את מספר הקובים שנאורם יצקה באותו חודש לא היה צורך להוסיף ולבדוק את מספר משאיות הבטון, ואילו אם מספר משאיות הבטון היה נותן תשובה בדוקה לא היה צורך לבחון את התכניות. כך הם פני הדברים גם בטרם מביאים בחשבון ששיטת ההערכה המבוססת על מספר משאיות הבטון אינה תואמת את שיטת ההתחשבנות שעליה הוסכם בחוזה של תשלום "עבור קוב בטון יצוק לפי התכניות" (סעיף 7 לתנאים המיוחדים). בהקשר זה ראוי לציין כי עקב שקיעת בטון בעת התייבשותו או שפיכת בטון על האדמה במהלך העבודה עשוי להיות הפרש של כ- 5% בין הכמות המגיעה במשאית לבין זו המופיעה בתכנית (עדות דאוד בעמ' 47; וכן ראו דבריו בעמ' 45 כי לא הביא גורם זה בחשבון בעת אישור חשבונות הביניים). גורם אפשרי נוסף להפרש הנו כאשר במשאית נותרה לאחר היציקה כמות בטון שהועברה למקום אחר. אף יש להביא בחשבון טעויות אפשריות בספירת המשאיות או באיתור יעדן הסופי. אפשר לסכם, אפוא, ולקבוע כי לאור לשון החוזה על ההתחשבנות הסופית להתבצע עבור "קוב בטון יצוק לפי התכניות" ולא עבור קוב בטון אשר במהלך ביצוע העבודה סברו (כאשר אושר חשבון הביניים) כי הובא לאתר במשאיות הבטון. (2) חישובי הכמויות של דאוד 19. דאוד הוא חשב כמויות מנוסה. חישובי הכמויות שהגיש (נספח ב' לתצהירו) בוססו על תכניות הביצוע של גושים מס' 1 -2 שבהם עבדה נאורם והם מפורטים כדבעי. לאור שיטת התשלום שנקבעה בחוזה: "עבור קוב בטון יצוק לפי התכניות", זוהי דרך המלך להוכחת הכמות שבוצעה. נציגי נאורם עצמם אשרו בעדויותיהם כי זוהי אחת הדרכים לבצע חישוב של כמות שבוצעה (פרל בעמ' 12; רפפורט בעמ' 19). 20. והנה, בידיה של נאורם לא עלה להצביע על כל טעות ספציפית שנפלה בחישובי הכמויות של דאוד. ככל שהשתמע מדבריו של רפפורט כי נבצר מעמו לבחון את החישובים מחמת העדרן של תכניות ביצוע, יומני עבודה וחוזה (עמ' 19) - אין בידי לקבלם. המומחית מציינת את המובן מאליו כי בידיה של נאורם נמצאו תכניות ביצוע, תכניות שינויים וסקיצות שינויים, שאם לא כן לא היה ביכולתה לבצע את העבודה והרי ידוע שהעבודה בוצעה (תשובות המומחית מיום 15.12.98 לבא כוח נאורם). מכל מקום, את כל התיעוד הרלבנטי אפשר היה לקבל ממנרב במסגרת הליכי הגילוי המוקדם (וראו את הצו שניתן ביום 19.1.95 בהמר' 1386/95 ואת הצהרות בא כוח נאורם בעמ' 3 ובעמ' 6 לפרו'). ברי שאפשר היה לבקש לבדוק את כל המסמכים במסגרת הבירור שנערך אצל המומחית שמנה בית המשפט. אלא שנאורם העדיפה מסיבות השמורות עמה שלא לבצע בדיקות אלה. ממצא זה מתחוור לא רק מכך שנאורם לא שעתה לבקשותיהם של נציגי מנרב לבחון את החישובים ולהעלות לפניה השגות ענייניות וקונקרטיות אלא גם מדו"ח הביניים של המומחית שבו ציינה: "עד לכתיבת דו"ח זה טרם נתקבלה כל התייחסות ו/או חוו"ד ו/או הסתייגות ספציפית ועניינית מנאורם לחישובי הכמויות שנערכו ע"י מנרב (באמצעות דאוד) ואושרו ע"י מנהל הפרויקט מטעם המזמין. התייחסות ספציפית ועניינית לחישובי הכמויות, באם תתקבל, תוכל לחסוך משמעותית בזמן ובהוצאות הבירור". מנגד לכך ראוי להטעים, כי פיקוח המזמין (בית-הלוחם) לא מצא בחישוביו של דאוד טעויות של ממש וגם המומחית שערכה בדיקה מדגמית לא מצאה בהם כל טעות חישוב שלא תוקנה על ידי הפיקוח (מכתבה של המומחית מיום 18.12.98 סימוכין 11795). (3) השגותיה הכלליות של נאורם על חישובי הכמויות 21. במצב דברים זה שבו לא נמצאה בחישובי הכמויות של דאוד טעות ספציפית כלשהי העלתה נאורם כלפי החישובים מספר השגות כלליות. לטענתה, בכל אחת ואחת מהשגות אלה יש כדי לאין את תוקפם או למצעיר לגרוע באופן ממשי ממשקלם כאשר את החסר יש להשלים בהעדר כל נתון אחר מחשבונות הביניים שאושרו. נפנה ונבחן את השגותיה של נאורם אחת לאחת. השגה ראשונה: ביצוע עבודות בגושים 3,4,5 22. אם אמנם בצעה נאורם עבודות בטון בגושים 3, 4 או 5 אזי פשיטא היא, שאין בכוחם של חישובי דאוד, המתייחסים לגושים מס' 1 ו - 2 בלבד, כדי להדוף את תביעתה. ואמנם בתצהירו של רפפורט הועלתה טענה כזו, אם כי באופן סתמי וכללי (סעיף 8 לתצהיר). הטענה פורטה לראשונה לפני המומחית בישיבה שהתקיימה במשרדה ותועדה במכתבה מיום 4.6.98 (סימוכין 2861). באותה ישיבה טענה נאורם כי בצעה את גוש 5 במלואו וכן בצעה עבודות מסוימות בגושים 3 ו- 4. מנרב הכחישה טענות אלה. לטענתה נאורם עבדה אך ורק בגושים 1 - 2 (וראו פירוט עמדות הצדדים במכתבה הנ"ל של המומחית). בחינת הראיות מלמדת כי גרסתה של מנרב בסוגיה דנן עדיפה על פני גרסתה של נאורם. להלן אנמק את דבריי: המומחית בדקה ומצאה כי עבודות הבטונים בגוש 5 בוצעו לפני המועד שבו נכנסה נאורם לעבוד בשטח (ראו: מכתב המומחית מיום 4.6.98 + שאלות ההבהרה של בא כוח מנרב ותשובות המומחית במכתבה מיום 18.12.98 סימוכין 11795). אין, אפוא, כל תימה בכך שהמומחית סכמה וקבעה כי "סביר להניח שנאורם לא ביצעה עבודות בגוש 5". נאורם לא הביאה לפני ראיה של ממש כדי לנסות לסתור קביעה זו. המסקנה לענייננו היא, כי לניגוד למה שטענה לפני המומחית למעשה לא בצעה נאורם עבודה כלשהי בגוש 5. מיותר לומר כי בקרוס גרסתה של נאורם לגבי ביצוע גוש 5 במלואו יש כדי להעיב על אמינות טענותיה לגבי ביצוע עבודות בגושים 3 ו - 4. על רקע האמור לעיל אין סיבה שלא ליחס משקל הולם לעדותו של דאוד (בעמ' 44): "נאורם לא ביצעה עבודות בטונים בגושים אחרים, לא זוכר דבר כזה, היא עבדה רק בגושים 1 ו - 2 בבטונים". עדותו של דאוד נתמכת באמור במכתבו מיום 11.12.97 של בא כוח נאורם למומחית (העתק נשלח על ידי בא כוח נאורם לתיק בית המשפט). והנה כך כותב עו"ד שפירא למומחית: "בין התובעת …לבין הנתבעת…מתנהל משפט…עם ובקשר לעבודות שלד שבוצעו עבור הנתבעת בגושים הידועים כ- 1 ו - 2 בפרויקט הידוע כבית הלוחם… בין יתר המחלוקות קיימת מחלוקת מהם כמויות הבטונים שבוצעו בפועל על ידי התובעת בשני הגושים הנ"ל" (ההדגשה שלי - י.ע). הנה כי כן, במכתבו הנדון שכמוהו כהודאת בעל דין מבהיר בא כוח נאורם כי גדר המחלוקת שלגביו מתבקשת המומחית לחוות דעתה הנם גושים מס' 1 -2 בלבד. בזוכרנו כי למצעיר לגבי גוש מס' 5 התחוור בבירור שנאורם לא עבדה בו (בניגוד לטענתה שבצעה אותו במלואו!) אין סיבה להניח כי הודאה זו הנה יד המקרה. לכך יש להוסיף שעיון מדוקדק בכתב התביעה אמנם מלמד כי נאורם ציינה בו שבצעה עבודות נוספות מעבר להסכם המתייחס רק לגושים מס' 1 - 2 אלא שבה בעת אשרה שתמורתן של עבודות אלה שולמה לה במלואן (סעיף 6 א לכה"ת) ומכאן שלא עליהן סובבת תביעה זו. בדומה לכך גם מעדותו של רפפורט עלה שעבודות הבטון נשוא התביעה בוצעו רק בגושים מס' 1 - 2 (עמ' 25 ש' 25). המסקנה המתחייבת, היא, אפוא, כי טענתה של נאורם אודות ביצוע עבודות נוספות בגושים אחרים לא הוכחה. אדרבא, הכף נוטה לקבוע שלא עבדה אלא בגושים מס' 1 2-. השגה שניה: נאורם ביצעה בגושים 1-2 שינויים שלא מופיעים בחישובי הכמויות 23. נאורם מוסיפה וטוענת כי בגושים מס' 1 2- בוצעו על ידה תוספות ושינויים שאינם מופיעים בחישובי הכמויות. לאחר שבחנתי השגה זו הגעתי למסקנה שגם בה אין ממש. כפי שכבר נאמר, חישובי הכמויות של דאוד נבדקו על ידי המפקח מטעם המזמין (בית הלוחם) והיוו בסיס לתשלום המזמין למנרב. התיקונים שבוצעו על ידי המפקח היו מיזעריים. גם המומחית שמנה בית המשפט ערכה בדיקה מדגמית של חישובי הכמויות ולא מצאה בהם טעות שלא תוקנה על ידי המפקח. בידי נאורם לא עלה להצביע לפני המומחית על כל שינוי או תוספת שאינם מופיעים בחישובי הכמויות. זאת ועוד: הן המפקח מטעם המזמין והן הקונסטרוקטור אישרו לפני המומחית כי "לא קיים שוני מהותי בין המתועד בתוכנית העדות של השלד לבין המבוצע בפועל" (דו"ח המומחית עמ' 2 סעיף ג'). דברים אלה עולים בקנה אחד עם עדותו של דאוד שלפיה "בגושים 1 ו - 2 כמעט ולא היו שינויים ביחס לתוכניות" (עמ' 44 ש' 9). כמו כן הבהיר דאוד כי לגבי כל שינוי קיימת תוכנית ביצוע וכי "חישוב כמויות עבור חשבון סופי מתבצע לפי תוכניות ביצוע שיש בשטח". דבריו אלה של דאוד לא נסתרו ואין סיבה שלא לקבלם. נאורם לא ראתה לנכון לפנות למומחית עם השגה "ספציפית ועניינית לחישובי הכמויות" (כלשון המומחית בדו"ח הביניים) גם לאחר מתן דו"ח הביניים. רק בסיכומיה מופיעות לראשונה טענות כאילו ביומני העבודה ת2/ מופיעות הוראות שינויים שלא באו לידי ביטוי בחישובי הכמויות. דא עקא, המקום הראוי לבירורן של טענות אלה היה לפני המומחית. בה בעת היה ראוי להעלותן לפני דאוד בחקירתו הנגדית. רק כך אפשר היה לברר בצורה בדוקה האמנם מדובר בשינויים שבוצעו בגושים 1 - 2 מחד, והאמנם לא ניתן להם ביטוי בחישובי הכמויות מאידך. לאחר שנאורם לא עשתה כן אין בידי לקבוע ממצא כטענתה. 24. בהקשר זה לא למיותר להביא את דברי המומחית בתשובתה לשאלת הבהרה של נאורם: "לפי אינפורמציה שנמסרה לנו על ידי המפקח, כל אירוע שחייב חריגה מוסכמת משיטת המדידה נרשם ביומן באופן ספציפי וניתן לשייכו לחלקי המבנה... הבסיס לזיכוי היה צריך להיות תיעוד עבודת קבלן המשנה באמצעות ניהול יומני עבודה בין מנרב לנאורם. על פי ההסכם האחריות לניהול יומנים אלו הייתה של נאורם היא גם הנפגעת העיקרית בהעדר התיעוד". דבריה של המומחית אודות האחריות לניהול יומן עבודה מכוונים לסעיף 11 לתנאים הכלליים של החוזה, הקובע לאמור: "11. קבלן המשנה ינהל יומן עבודה וירשום בו מדי יום ביומו, בין היתר, את הפרטים הבאים: מספרם של העובדים לסוגיהם המועסקים ע"י קבלן המשנה בביצוע העבודות, כמויות החומרים למיניהם המובאים למקום העובדות או המוצאות ממנו…תקלות והפרעות בביצוע העבודות, התקדמות ביצוע העבודות במשך היום, הוראות והערות שניתנו לקבלן המשנה ע"י המפקח. היומן יחתם מדי יום ביומו ע"י קבלן המשנה והעתק חתום מהרישומים ימסר ע"י קבלן המשנה למנרב…היומן ינוהל בצורה מסודרת ויישמר במקום מתאים באתר העבודות. נציג מנרב רשאי לרשום ביומן הערותיו… הרישומים ביומן לא יחייבו את מנרב ולא ישמש כראיה נגדה ולא ישמשו כשלעצמם עילה לתביעה נגדה…". יצוין שגם במקום אחר ציינה המומחית בהקשר זה כי קשרי העבודה בין מנרב לנאורם "לוקים בחוסר תיעוד חמור אשר מקשה על בירור הנושא" (דו"ח הביניים מיום 18.8.98). בא כוח נאורם טוען בסיכומיו כי נאורם לא יכלה לנהל יומן עבודה משום שכל החומרים והציוד סופקו על ידי מנרב בעוד שנאורם ספקה רק עבודה. התקשיתי לרדת לעומקו של טיעון זה ואין בידי לקבלו. העובדה שמנרב הייתה זו שספקה את החומרים ואת הציוד לא מנעה ולא יכולה הייתה למנוע מנאורם לנהל יומן עבודה שבו ירשם מה סופק. וודאי שלא היה בעובדות אלה כדי למנוע מנאורם לנהל יומן שבו ירשם באיזה גושים בצעה מדי יום ביומו עבודות (ככל שעבדה מחוץ לגושים 1-2) ואיזה שינויים ותוספות התבקשה לבצע (ככל שהיו בקשות כאלה). נאורם לא קיימה את חובתה החוזית לנהל יומן עבודה. במצב דברים זה העדרו של תיעוד שיכול היה לסייע בבירור העובדות - פועל במשור הראיתי לחובתה. ראו והשוו: ע"א 789/89 עמר נ' קופ"ח של ההסתדרות פ"ד מו' (1) 712, 720 - 721; ע"א 285/85 נגר נ' וילנסקי פ"ד מג' (3) 284. 25. ולסיום נוסיף שגם הגיונם של דברים מטה את הכף לעבר דחיית טענתה של נאורם כי ביצעה בגושים 1 -2 תוספות ושינויים שאינם מופיעים בחישובי הכמויות של דאוד. חישובים אלה שימשו בסיס לדרישת התשלום של מנרב מהמזמין (בית-הלוחם). לעיל כבר צוין כי בדומה לנאורם גם למנרב יש אינטרס שבחישובים יבואו לידי ביטוי כל העבודות שבוצעו ללא יוצא מן הכלל. אין, אפוא, סיבה להניח שקיימים תוספות או שינויים שאינם מופיעים בחישובי הכמויות. השגה שלישית: שוני בשיטות החישוב 26. אין מאום גם בהשגתה הנוספת של נאורם כי אי אפשר להסתמך על חישובי הכמויות משום ששיטת חישוב הכמויות על פי ההסכם שבין מנרב ונאורם שונה משיטת חישוב הכמויות על פי ההסכם שבין מנרב והמזמין (בית הלוחם). אדלשטיין הבהיר בעדותו (עמ' 51 ש' 14 ואילך) כי בכל הקשור לכמויות שבוצעו שני ההסכמים הינם BACK TO BACK” " וכי "סך הכל כמות הבטון שאושרה על ידי המזמין זהה לסך הכל כמות הבטון ששולמה לקבלן המשנה". אדלשטיין הוסיף והבהיר כי למרות שהנתונים מוצגים בהסכמים בצורה שונה כל שנדרש לצורך המרה ועריכת מכנה משותף הינה פעולה חשבונאית פשוטה כגון המרתם של מטרים לסנטימטרים (עמ' 52 ש' 4). והנה לא זו בלבד שדבריו של אדלשטיין לא נסתרו, אלא שבחומר הראיות בכללותו יש כדי לחזקם: מנהליה של נאורם אישרו בעדויותיהם ששיטת החישוב של דאוד הינה שיטה אפשרית ולא טענו ולו ברמז שהשיטה אינה ישימה לאור הבדלים בין שיטות החישוב שבהסכמים. ההיפך מזה, כאשר התבקש רפפורט בחקירתו הנגדית להצביע על טעות בחישוביו של דאוד לא השיב כי החישובים אינם רלבנטיים משום שמדובר בשתי שיטות חישוב שונות, כביכול, אלא השיב כי "אין לי כלים" כגון תכניות, סקיצות ויומנים (עמ' 19). הימנעותם של נציגי נאורם להעלות טענה זו ב"זמן אמת" אומרת דרשני. ואם בכך לא די, הרי נציגי נאורם לא העלו את הטענה גם לפני המומחית שלפניה הסתמכה מנרב על חישוביו של דאוד. ואמנם גם מחוות דעת המומחית עולה כי אפשר גם אפשר להסתמך על חישוביו של דאוד שאם לא כן, מדוע דרשה מנאורם להתייחס אל חישובים אלו באופן ספציפי ולנסות להעלות נגדם טענה ספציפית? רואים אנו, כי גם בהשגה זו אין ולא כלום. השגה רביעית: הפרש בין אישור המזמין לבין תשלומי מנרב לקבלני משנה 27. מעדויותיהם של נציגי מנרב עולה, כי בפרוייקט הועסקו פועלים בעבודה יומית שלא דרך קבלני משנה (תצהיר ברודסקי סעיף 17; תצהיר דאוד סעיף 19; עמ' 57 ש' 27; דפי הנוכחות נספח ב' לתצהיר לשם). עולה מכאן שכמויות בטון בוצעו גם שלא על ידי קבלני משנה. במצב דברים זה, בקיומו של פער בין כמות הקובים ששולמו למנרב על ידי המזמין עבור כל הפרוייקט לבין כמות הקובים ששילמה מנרב לקבלני משנה, אין כדי לתמוך בתביעתה של נאורם כהוא זה. (4) סיכום ומסקנות 28. באה עת לקבץ את מה שפרטנו למעלה. בתוך כך נתייחס להשגתו החמישית של בא כוח נאורם כי הסטיה בין חשבונות הביניים לבין אשור המזמין גדולה ומצביעה מתוך עצמה על טעות. ניתוחנו העלה את המסקנות הבאות: א. לפי החוזה אישור חשבונות ביניים לא מהווה אישור לכמויות שצוינו בחשבונות אלא עם סיום העבודה יש צורך לבצע חישוב מדויק שיאושר על ידי המזמין. ב. חשבונות הביניים אכן אושרו על פי הערכות לא מדויקות כתשלום על חשבון בלבד. ג. שיטת התשלום שנקבעה בחוזה הנה "עבור קוב בטון יצוק לפי התכניות". חישובי הכמויות של דאוד שנערכו לפי תכניות הביצוע לרבות תכניות שינויים הראו כי בוצעו 2,081 קוב. ד. חישובי הכמויות של דאוד אושרו על ידי המזמין. ה. נאורם לא הצביעה על כל טעות ספציפית בחישובי הכמויות של דאוד וגם בהשגותיה הכלליות עליהם אין ממש: לא הוכח שנאורם בצעה עבודות בגושים אחרים או כי בצעה תוספות ושינויים שלא נכללו בחישובים; לא הוכח קיומו של שוני רלבנטי בשיטות החישוב בין הסכמיה של מנרב עם נאורם ועם המזמין; ההפרש בין הכמות הכוללת שאישר המזמין לבין הכמות הכוללת ששולמה לקבלני משנה ניתן ליחוס לעובדים יומיים. אמת נכון הדבר, קיימת סטיה של כ- 20% בין הכמויות המצוינות בחשבונות הביניים (2,520 קוב) לבין הכמות המצוינת בחישובי הכמויות שאשר המזמין (2,081 קוב) ודאוד אישר בעדותו כי מדובר בסטיה גדולה שלא ארעה אצלו כדוגמתה בעבר. הסטיה עודנה גדולה גם אם מנטרלים מחשבונות הביניים 5% שדאוד זקף אותם על חשבון פחת. אולם בכך בלבד אין כדי להפוך את הקערה על פיה. הפער בכמויות מלמד שדאוד טעה, אך אין בו כדי ללמד שמקור הטעות בחישובי הכמויות דווקא, להבדיל מטעות שמקורה בחשבונות הביניים. כדי לשכנע את בית המשפט להתבסס (בניגוד להוראות החוזה) על הכמויות שאושרו בחשבונות הביניים היה על נאורם להראות, כי הטעות נפלה בשלב עריכת חישובי הכמויות דווקא. דא עקא, בנטל זה נאורם לא עמדה. אני קובע, אפוא, כי נאורם בצעה 2,081 קוב בטון בלבד. כפועל יוצא מכך יש לדחות את רכיב תביעתה של נאורם שעניינו במספר הקובים שבצעה. מנגד לכך יש להיעתר לרכיב התביעה שכנגד שעניינו השבת תשלומי יתר לנאורם על פי חשבונות הביניים. בסיכומיו נוקב בא כוח מנרב בסכום עודף של 87,600 ש"ח (קרן), אולם בכתב התביעה שכנגד לא נתבע אלא סך של 15,520 ש"ח נכון לחודש אפריל 1993 וגם לאחר תיקון הכמות שנערך לאחר מכן לפי בקשת מנרב (עמ' 28) נתבע החזר של 27,671 ש"ח בלבד (סעיף 20 לתצהיר לשם; יושם לב כי בנספח ז לתצהיר לשם כבר מופיעה הכמות המתוקנת של 2,080 קוב). אין מקום לחרוג ממסגרת זו. בחלקו האופרטיבי של פסק הדין אורה, אפוא, בהתאם. התביעות ההדדיות שעניינן בנסיבות הפסקת ההתקשרות 29. נאורם טוענת כי מנרב הפסיקה את עבודתה שלא כדין והיא תובעת פיצוי של 24,250 ש"ח בין "הפסד רווח על יתרת הפרויקט על פי ההסכם החדש". מנרב טוענת מנגד כי נאורם הפרה את החוזה בכך שלא סיימה את העבודות עד לחודש מרץ 1993 והחל מחודש אפריל אף הקטינה את מספר הפועלים באתר. לטענתה עקב כך ביטלה את החוזה כדין וסיימה את העבודה עם קבלן חילופי במחיר של 350 ש"ח לכל קוב. במסגרת התביעה שכנגד נדרשת נאורם לשלם למנרב פיצויים בגין נזקיה, הן בשל העיכוב בהשלמת העבודה והן בשל תוספת העלות בגין שכירת שירותיו של הקבלן החלופי. 30. תביעתה של נאורם מבוססת כולה על "ההסכם החדש", היינו, על ההסכם שלפיו אמורה הייתה נאורם לקבל, לטענתה, סך של 250 ש"ח לכל קוב למפרע החל מתחילת העבודה ועד להשלמתה. דא עקא, לעיל דחיתי את גרסתה של נאורם בסוגיה זו שכן לא שוכנעתי שנכרת "הסכם חדש". כפועל יוצא מכך נשמט הבסיס גם לתביעה הנדונה כאן. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי לא הובאה על ידי נאורם ראיה של ממש מהו שיעור הרווח שהייתה אמורה להפיק מהעבודה ודין התביעה להדחות ולו מטעם זה. 31. ומה באשר לתביעתה של מנרב? טענתה הראשונה של מנרב היא, כי נאורם הפרה את החוזה בכך שלא השלימה את העבודה עד 15.3.93. אין בידי לקבל טענה זו. מהראיות עולה כי לאחר שנאורם בצעה כ- 2,300 קוב (כולל 300 קוב בגין עבודות חריגות) התחוור שכמות הקובים הנדרשת להשלמת השלד בגושים מס' 1 - 2 עולה ביותר מ- 40% על האומדן המוקדם שנערך עובר לכריתת החוזה. בעוד שמהחוזה עולה שמנרב ובעקבותיה נאורם העריכו שהיקף העבודה הוא 2,000 קוב (כפי שעולה מהעובדה שהיקף החוזה נאמד בכ- 400,000 ש"ח שישולמו לנאורם לפי 200 ש"ח לקוב), הרי היקף העבודה בפועל היה 2,845 קוב (2,081 קוב שבצעה נאורם + 764 קוב שביצע הקבלן שסיים את העבודה אחריה). המדובר בסטייה של יותר מ- 40%. אפילו עדיה של מנרב אשרו כי מדובר בסטייה לא סבירה החורגת מהמקובל (ברודסקי בעמ' 33; דאוד בעמ' 44). אף אם אניח, כשיטתה של מנרב, כי בעובדה זו כשלעצמה לא היה כדי לשחרר את נאורם מהתחייבויותיה, שכן העבודה הוגדרה במסמכי החוזה כביצוע השלד בכללותו כאשר המספר של 2,000 קוב הווה הערכה גרידא, עדיין ברי שנאורם הייתה זכאית לארכה מתאימה. הדעת נותנת שהאומדן המוקדם שמש לשני הצדדים בסיס להיערכות לביצוע חיוביהם. שניהם הסתמכו עליו כאשר קבעו את לוח הזמנים. לא סביר להניח שמה שהוסכם בין הצדדים על יסוד האומדן יעמוד בתוקפו ללא סייג גם לאחר שהסתבר שבין האומדן לבין המציאות אין ולא כלום. בהקשר זה לא למיותר להטעים כי הפעם הראשונה שבה פנתה מנרב לנאורם בטענה שאינה עומדת בלוח הזמנים הייתה במחצית יוני 1993, וזאת למרות שהמועד המקורי לסיום העבודה היה בחודש מרץ (נספח ב לתצהיר רפפורט). אין זאת אלא שגם היא הבינה שנדרשת ארכה. זאת ועוד: אני סבור כי במצב שנוצר הייתה מנרב חייבת לקצוב את משך הארכה מראש. כך התחייב לא רק מכוחו של עקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973) אלא גם מהוראות הנספח לחוזה, שלפיו הייתה מנרב אמורה למסור לנאורם במהלך ביצוע העבודות לוח זמנים מפורט לשלבי ביצוע. לאחר שהסתבר כי היקף העבודה חורג ביותר מ- 40% ממה ששיערו תחילה, נועדה למסירתו לנאורם של לוח זמנים מפורט חשיבות מיוחדת. והנה, מנרב לא מסרה לנאורם בשלב כלשהו לוח זמנים מפורט. היא לא קצבה לנאורם מועד חדש להשלמת העבודה גם לאחר שהתברר שהיקפה סוטה באופן משמעותי מהאומדן. משכך היו פני הדברים, באי השלמת העבודה על ידי נאורם עד למועד המקורי שנועד לכך אין כדי להצמיח למנרב עילת תביעה לפיצויים. להשלמת התמונה נוסיף, כי הקבלן שבא בנעליה של נאורם לאחר הפסקת עבודתה בתחילת יולי 1993 סיים את העבודה רק בחודש דצמבר 1993, היינו, לצורך השלמת העבודה נדרשו כשישה חודשים נוספים. גם עובדה זו מלמדת שאין ממש בטענת מנרב כי נאורם הייתה חייבת להשלים את העבודה במועד המקורי למרות הסטייה המשמעותית בהיקפה לעומת האומדן המוקדם. עצם העובדה שנדרשו שישה חודשים נוספים כדי להשלימה מלמדת שהדבר כלל לא היה אפשרי. 32. מנרב מוסיפה וטוענת כי בחודש יולי 1993 נאלצה להפסיק את עבודתה של נאורם מאחר שזו הפחיתה באופן קיצוני את מספר עובדיה. דא עקא שסבורני כי טענה זו לא הוכחה כדבעי. אמנם הוכח שעד להפסקת העבודה בוצעו רק 2,081 קוב ועדיה של מנרב הגישו טבלאות ריכוז נוכחות של עובדי נאורם, אולם בחקירתם הנגדית התחוור שמי שריכז את נתוני הנוכחות היה מנהל העבודה יוסי ביאזי, שלא זומן להעיד (ראו עדות ברודסקי בעמ' 35). זאת ועוד: ביאזי מסר את הנתונים שריכז ל"משרד" והעדים שאבו את הנתונים שעליהם העידו מה"משרד", כאשר זהותו של מי שרשם "במשרד" את הנתונים מפי ביאזי נותרה עלומה (שובו ועיינו בדברי ברודסקי בעמ' 35; וכן ראו דברי אידלשטיין בעמ' 55). מדובר, אפוא, בעדות שמיעה על גבי עדות שמיעה שאינה קבילה (וראו את התנגדותו של בא כוח נאורם בעמ' 35 ואת ההסכמה בעמ' 37 שלפיה עדויות שמיעה אינן קבילות). במכתבו מיום 28.6.93 של רפפורט (נספח ג' 3) שבא כוח מנרב מסתמך עליו, ואשר לא ברור לאיזה תקופה בדיוק הנו מתייחס, אין כדי להשלים את החסר. הוא הדין באשר ליתר שברירי הראיות שעליהם מסתמכת מנרב. בכל אלה אין כדי להוות תחליף לראיות קבילות שלא ברור מדוע לא הובאו. במצב דברים זה אי אפשר לקבוע שנאורם הפחיתה את כמות העובדים עד כדי הפרת החוזה עם מנרב. ממילא עולה מנגד האפשרות שיסוד הפיגור בעבודה היה באי אספקת חומרים ועזרים כפי שטוענת נאורם, וכי עבודתה של נאורם הופסקה מחמת האווירה הקשה שהחלה לשרור בין הצדדים לאור חילוקי הדעות שעניינם בכמויות שבוצעו ובמחיר שבו תבוצע יתרת העבודה (שובו ועיינו בתכתובת מחודש יוני 1993). בהקשר זה מעניין לציין כי מכתבה של מנרב, שבו נדרשה נאורם להפסיק את עבודתה, נשלח רק אחרי שנאורם הודיעה מצדה במכתביה מתאריכים 28.6.93 ו- 30.6.93 כי "את הכמות החוזית סיימנו זה מכבר" ואף צירפה "חשבון סופי" בגין 2,765 קוב שבו נכללו 140,000 ש"ח מעבר למה שהוסכם בחוזה המקורי. בשולי הדברים אוסיף כי שאלה היא, אם לאחר שהסתבר שהיקף העבודה חורג באופן משמעותי מהאומדן המוקדם לא הייתה נאורם זכאית לבטל את החוזה מחמת טעות שעמדה ביסוד כריתתו (ראו סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי)). לכך קשורה שאלה נוספת - האם אפשר לראות במכתביה הנ"ל של נאורם מסוף חודש יוני בבחינת הודעת ביטול. אם החוזה בוטל כדין על ידי נאורם - וכבר ציינתי כי מכתביה הנ"ל קדמו לדרישת מנרב כי תסלק ידה מאתר - ברי כי למנרב אין כלפיה עילת תביעה בגין הפרת חוזה. סוגיות אלה לא זכו להתייחסות בסיכומיהם של באי כוח הצדדים. לאור התוצאה שאליה הגעתי לעיל ממילא, לא ראיתי מקום לעסוק בהן מיזמתי ואפשר להותירן בצריך-עיון. תוצאות 33. תביעתה של נאורם - נדחית בזה. 34. רכיב תביעתה הנגדית של מנרב שעניינו בתשלומי יתר מתקבל במובן זה שנאורם חייבת להשיב למנרב סך של 27,671 ש"ח צמוד ונושא ריבית כחוק החל מיום 15.5.93. יתר רכיביה של התביעה שכנגד - נדחים בזה. 35. בשים לב לסכום תביעתה של נאורם (360,331 ש"ח), להיקפה של ההתדיינות ולתוצאה הסופית תשלם נאורם למנרב הוצאות משפט ושכ"ט-עו"ד בסכום כולל של 40,000 ש"ח ומע"מ, צמוד ונושא ריבית כחוק החל מהיום. יצוין כי קבעתי סכום הוצאות כולל לאור התחייבותה של מנרב לשאת בשכ"ט המומחית ללא קשר לתוצאה (עמ' 61 ש' 25), מחד, ולאור הפער בין סכום התביעה שכנגד לבין מה שמנרב זכתה בו שאינו מצדיק להורות להשיב לה את כל האגרה ששלמה, מאידך. קבלן משנהחוזהקבלן