פסק דין השופט י. דר: 1. ערעור וערעור שכנגד על פסק דין שנתנה השופטת ב' בר-זיו בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 20141/93), בהליך שנקט המערער, דוד טולדנו (להלן - טולדנו) נגד המשיב יוסף אלבז (להלן - אלבז). 2. על עובדות היסוד לא היתה מחלוקת. אלבז היה בעל שליטה בחברה ששיווקה מוצרי קוסמטיקה של חברת לוריאל. טולדנו מכר מוצרים אלה. לאלבז היה עניין למסד קשר בין טולדנו ובין אחד פלנר (להלן - פלנר), שמכר מוצרי לוריאל, ולפיכך יזם רישומה של חברה משותפת, שנקראה "פלנר את טולדנו בע"מ" (להלן - החברה). חלקיהם של פלנר וטולדנו בחברה היו שווים. אלבז מסר בידיו של טולדנו מסמך (נ3/; להלן - המסמך) שכתב אלבז בכתב ידו בנוכחות רואה חשבון אונגר, שאימת נכונות המסמך בחתימתו. 3. עסקיה של החברה לא עלו יפה, ולאחר חודשים מספר הודיע טולדנו שהוא חדל מפעילות במסגרת החברה והיא חדלה מפעילות. טולדנו טען שהוא זכאי לקבל מאלבז כספים על יסוד המסמך. המסמך נוסח ניסוח כושל, ופרשנותו הוא שורש המחלוקת בין שני הצדדים. וזו לשון המסמך: "לכבוד דוד טולדנו אני החתום מטה מאשר בזאת לפצות את מר טולדנו במידה ושכרו מרווח של מכירות ירד מתחת ל7.5% בתקופת הרצת החברה המשותפת בין פלנר יהודה למר טולדנו דוד. תקופת הניסיון מוגדרת בזאת למשך 90 יום מיום הפעילות המשותפת. למען הסר ספק מוסכם כי 7.5% תהיה הכנסתו של דוד טולדנו מהמחזור של 90 יום ברוטו לצרכי מס אישיים. בכבוד רב אלבז יוסף". כאמור, המסמך נ3/ נושא גם חתימתו של רואה החשבון אונגר, שאישר שהמסמך נחתם בנוכחותו. תאריך המסמך הוא 6.2.90. 4. טולדנו תבע לדין את אלבז בסדר דין מקוצר, לתשלום כספים על יסוד המסמך. על פי כתב התביעה, מחזורה של החברה בתקופת פעילותה הגיע לסכום של 494,982 ש"ח. על יסוד המסמך, טוען טולדנו שהוא זכאי ל7.5%- מן המחזור, סכום המגיע ל37,124- ש"ח, והוא הסכום שתבע טולדנו מאלבז, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אלבז הגיש בקשת רשות להתגונן שהתקבלה, והשופטת בר-זיו שמעה ראיות ונתנה פסק דין, שאינו זה שבפנינו (להלן - פסק הדין הראשון). 5. בערעור על פסק הדין הראשון שהוגש לבית המשפט המחוזי עלתה טענה דיונית בקשר להגשת הסיכומים בבית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי (השופטים נ' קליינברגר, ח' אריאל וש' ברלינר; ע"א 4492/97) קיבלו את הטענה הדיונית, ביטלו את פסק הדין הראשון והורו לבית משפט השלום לקבוע מחדש סדרים להגשת טעונים של באי כוח הצדדים, וליתן פסק דין חדש, לאחר קבלת הסיכומים. השופטת בר-זיו פעלה כמצווה, ונתנה את פסק הדין שעליו הוגש הערעור שבפנינו. אין שוני בתוצאות בין פסק הדין הראשון לבין פסק הדין שבפנינו. 6. אחת מטענות ההגנה של אלבז היתה שההתחייבות היתה מותנית בכך שטולדנו יפעל בתום לב לקידום ענייני החברה, כי בפועל לא פעל כך ומסיבה זו אין עוד מקום לחייב את אלבז לעמוד בהתחייבות. עוד טענו באי כוח הצדדים לעניין פרשנותו של המסמך, לשאלה אם פעלה החברה 90 יום או פחות מכך, וכן עלתה טענה של ויתור מצד טולדנו. 7. השופטת בר-זיו קבעה עובדות על יסוד קביעות בדבר מהימנותם של העדים שהופיעו בפניה. היא דחתה את טענת אלבז כאילו טולדנו פעל נגד ענייניה של החברה. היא דחתה גם את הטענה שטולדנו ויתר על זכויותיו. עוד דחתה טענה כאילו המסמך התייחס למכירת מוצרים של לוריאל בלבד. 8. השופטת קבעה כעובדה שהחברה פעלה 84 ימים ולא 90 ימים, ועל יסוד כך הטילה על טולדנו אשם תורם בשיעור 30%. לאחר שקיבלה כעובדה שהמחזור הוא אכן זה שנקב בו טולדנו, קבעה שמן השיעור של 7.5%, אותו התחייב אלבז לשלם לטולדנו במקרה של הפסדים, יש לנכות חלק כשיעור האשם התורם שקבעה, וכן יש לנכות שכר שקיבל טולדנו, והוא מחצית מהשכר ששילמה החברה בתקופה האמורה. לאחר הניכויים האמורים נותרה יתרה בסך 9,621 ש"ח, אותה פסקה לטולדנו. 9. בפנינו ערעור וערעור שכנגד. בא כחו של טולדנו מערער על הקביעה בדבר אשם תורם, וטוען שלא היה מקום לקבוע כאן אשם תורם ולנכות בגינו שיעור כלשהו, ולחילופין - שיעור של 30%, בגין הפעלת החברה 84 ימים במקום 90 יום. עוד הוא חולק על הקביעה לעניין משך הפעלתה של החברה. כן הוא חולק על ניכוי השכר, שכן, לדעתו, לא היה מקום כלל לנכות שכר, ולחילופין, לא הוכח שהשכר ששילמה החברה הוא אכן שכרם של שני המנהלים בלבד. כלומר, הוא חולק על כך שהסכום שנוכה משקף שכר שקיבל טולדנו. 10. בערעור שכנגד טוען בא כחו של אלבז, שמשקיבל בית משפט השלום כעובדה שהחברה לא פעלה 90 יום, לא קמה זכות לטולדנו לקבל פיצוי על פי המסמך, שכן ההתחייבות לפיצוי מותנית בכך שהחברה תפעל 90 יום לפחות. עוד תקף את קביעתו של בית משפט השלום לפיה פעל טולדנו בתום לב לקידום ענייניה של החברה. 11. שני הצדדים האריכו והרחיבו בהודעות הערעור והערעור שכנגד ובעיקרי הטיעון בפרשנויותיהם המנוגדות למסמך. בנושא אחד היתה הסכמה בין שני הצדדים כאשר טענו בפנינו בעל פה. הם מסכימים שלא היה מקום להטיל אשם תורם על טולדנו. על פי גירסתם של שני הצדדים, היה על בית המשפט לקבוע אם קמה חובתו של אלבז לשלם כספים לטולדנו אם לאו, ולא היה מקום לקבוע אשם תורם ולחלק את התשלום בנושא זה. 12. הודענו לבאי כוח הצדדים שפסק הדין ישלח להם בדואר. מחמת תקלה, לא הגיע התיק לכתיבה אלא לאחרונה, והדבר גרם עיכוב בכתיבתו ובמשלוח פסק הדין. 13. אפתח בכך שאיני רואה כל יסוד להתערב בקביעות מהימנות שקבע בית משפט השלום, לאחר ששמע עדים והתרשם מהם. קביעתה של השופטת בר-זיו, שאלבז לא הוכיח את טענתו כאילו פעל טולדנו כדי להכשיל את החברה ולא קיים התחייבויותיו בתום לב, מקובלת עלי, והיא מעוגנת היטב בראיות שהובאו בפני השופטת בר-זיו. איני רואה עילה להתערב גם בקביעתה של השופטת בר-זיו, שפעילותה של החברה הופסקה לאחר 84 ימים. גם חלק זה של פסק הדין נומק כהלכה ומבוסס היטב. 14. המחלוקת העיקרית היא ביחס לפרשנותו של המסמך. ניסוחו של המסמך מעורר שאלות. אחת השאלות היא, אם הפסקת פעילותה של החברה ביוזמתו של טולדנו לפני תום תקופת הניסיון של 90 יום, מאיינת את ההתחייבות אם לאו. שאלה אחרת, האם השיעור של 7.5% מן המחזור אמור להיות פיצוי על רווחים, תוך התעלמות ממשכורת, או שזו התמורה הכוללת המינימלית המובטחת לטולדנו בגין התקופה. המסמך מונח בפנינו, והתשובות לשאלות שעלו במהלך הדיון אינן עולות על פני המסמך ומתוכו, ויש צורך לפרש את הדברים על פי הנסיבות. 15. אין מחלוקת שלאלבז היה עניין בהקמת החברה, ולכן היה מוכן לקבל עליו התחייבות להכנסות מינימום של טולדנו, שביקש להבטיח את עצמו בפני הפסדים בניסוי שהציע לו אלבז. ניתן להניח שבשלב שבו גובשה התנאים במסמך, היה לשני הצדדים עניין שהעסק יצליח והם ציפו לכך. 16. ברור היה שהכוונה שאלבז יערוב להכנסותיו של טולדנו לתקופת נסיון בלבד, ולא ליותר ממנה. מן השימוש במלים "תקופת הניסיון" ו"בתקופת הרצת החברה המשותפת", ברור ששני הצדדים התכוונו לנסיון, שאם לא יעלה יפה, יוכל כל צד ללכת לדרכו. ברור היה שאם טולדנו ימשיך להפעיל את החברה לאחר תקופת נסיון, ויהיו בה הפסדים, או שהכנסותיו לא תגענה לשיעור של 7.5% מן המחזור, לא יהיה טולדנו זכאי לקבל מאלבז יותר מאשר שיעור של 7.5% מן המחזור לתקופת הנסיון של 90 הימים. בכך צימצם אלבז את הסיכון שלו ל7.5% מן המחזור ל90- ימים. 17. האם היה רשאי טולדנו להפסיק את הפעלת החברה לפני חלוף 90 הימים או שחייב היה להמשיך להפעילה משך כל התקופה בת 90 הימים? התשובה לכך נראית לי ברורה. מדובר בתקופת נסיון. בכל שלב בתקופה, כך מחייב ההיגיון, יכול היה טולדנו להסתלק מן הפעילות בחברה. ברור שעם הסתלקותו חדלה החברה מלפעול, ולפיכך הפסדיו של אלבז, כלומר התשלום המובטח לטולדנו, מוגבל למחזור שמקורו בתקופת ההפעלה, בין אם היא בת 21 ימים, 72 ימים או 90 ימים. 18. אין הגיון בפירוש, לפיו הפסקת פעילותו של טולדנו בחברה לפני חלוף 90 הימים, מאיינת זכותו לכל פיצוי. פרשנות כזו תציב יעדים בלתי סבירים לשני הצדדים, ותחייב אותם להמשיך ולקיים עסק בניגוד לרצונו של אחד מהם לפחות, של טולדנו, רק כדי לזכות בפיצוי. 19. כמובן שבמקרה כזה עולה השאלה מצד באי כחו של אלבז, כיצד מתיישבת פרשנות זו עם הפיתוי בפני טולדנו להכשיל את החברה על ידי תחרות בה, למשל, תוך ידיעה שזכויותיו לרווחי מינימום מן המחזור מובטחים? השאלה אינה קשה בעיני. ההתחייבות מותנית בביצוע החוזה על ידי טולדנו בתום-לב. אילו היה אלבז מוכיח חוסר תום-לב של טולדנו בביצוע החוזה, לא היה טולדנו זכאי לאכיפת ההתחייבות שבמסמך. אלבז היה ער לכך, ולכן טען שטולדנו הכשיל את החברה. טענתו נדחתה לאחר שמיעת ראיות והערכתן בערכאה הראשונה. משנדחתה טענתו של אלבז שטולדנו פעל נגד עניינה של החברה, אין מקום לטעון כלפיו שהחליט שתקופת הנסיון תהיה קצרה מ90- יום. 20. השאלה השנייה המועלית על ידי באי כח הצדדים היא לענין ניכוי השכר. בענין זה נראית לי קביעתה של השופטת בר-זיו. המלים "למען הסר ספק מוסכם כי 7.5% תהיה הכנסתו של דוד טולדנו מהמחזור של 90 יום ברוטו לצרכי מס אישיים" (ההדגשה אינה במקור), מכוונות להכנסה כולה. אין כל הגיון מסחרי בקביעה שהתחייבות להכנסת מינימום בשיעור 7.5% מן המחזור, מכוונת לרווחים, להבדיל משכר. אני ער לשימוש במלה "מרווח" במשפט "במידה ושכרו מרווח של מכירות..." , אולם נראה לי שצריך להדגיש גם את המלה "שכרו". 21. המסמך נועד להבטיח הכנסת מינימום לטולדנו. הכנסת המינימום היא זו שמקורה בחברה, בין אם תקרא שכר, בין אם תקרא רווח ובין אם תקרא בכל שם אחר. אין שום הגיון לקבוע שהשכר אינו כלול ומדובר רק ברווחים, כאשר החברה עצמה מפסידה. פרשנות זו מתיישבת גם עם ההסכמה שבין הצדדים, לפיה אין מקום להטיל אשם תורם על טולדנו. זכותו היתה להפסיק את תקופת הנסיון לפני חלוף 90 הימים, והוא מימש זכות זו. 22. כל יתר הטענות שהעלו באי כוח הצדדים בערעור ובערעור שכנגד, נענו בפסק הדין של השופטת בר-זיו, ואיני רואה מקום להרחיב בהם. לפיכך, אם תשמע דעתי, נקבל את הערעור והערעור שכנגד, בכך שנקבע שאנו מבטלים אותו חלק של פסק הדין שבו נקבע אשם תורם. כתוצאה מכך נקבע שהסכום המגיע לטולדנו הוא 9,621 ש"ח בתוספת 11,137 ש"ח שניכתה השופטת. לסכום הכולל יש להוסיף הפרשי הצמדה ורבית כפי שקבעה השופטת בר-זיו בסעיף 12 לפסק הדין, בשינויים המחוייבים. לא הייתי משנה דבר בסכום ההוצאות שנפסק. לאור תוצאת ההליך בפנינו, הייתי מחייב את אלבז לשלם לטולדנו הוצאות מופחתות בערעור בסך 5,000 ש"ח, בתוספת סכום השווה למע"מ. י' דר, שופט ב. גילאור, שופטת [אב"ד]: אני מסכימה. ב. גילאור, שופטת [אב"ד] ש. ברלינר, שופט: אני מסכים. ש. ברלינר, שופט הוחלט כאמור בפסק-דינו של כב' השופט י. דר. מסמכיםפרשנות