פסק דין התובעת היתה בעת הרלוונטית אגודה צרכנית שיתופית המפעילה סניפים של חנויות סופרמרקט. במסגרת פעילותה העסקית, שכרה התובעת בשנת 92' מבנה ברח' אורי 20 הרצליה, השייך לר.מ.ט שותפות לבניה, מהשותף מר רחמני (להלן: "המושכר", "המשכיר"). בהסכם השכירות בין התובעת למשכיר נקבע כי דמי השכירות יעמדו על 3% מהיקף הפדיון במושכר (ללא רצפת מינימום). התובעת השקיעה השקעות רבות בציוד והכשרת המושכר לצורך תפעולו כסופרמרקט, והפעילה סופרמרקט במושכר במשך שנתיים. הוכח כי הפעלת העסק במושכר לא צלחה, הסבה לתובעת הפסדים, ולאחר שהתובעת נואשה מלהעלותו על פסי רווחיות, החליטה לחדול מהפעלת הסניף, ולסיים את חוזה השכירות. כדי להחזיר לעצמה, ולו חלקית, את השקעותיה הרבות בציוד המושכר, פרסמה התובעת מודעה בעיתון למסירת הסניף, קרי: למכירת הציוד ולהסבת הסכם השכירות. בעקבות פניית הנתבע, נוהל מו"מ ונקשר הסכם בין הצדדים. על פי הסכם מיום 25.9.94 (להלן: ההסכם), רכש הנתבע מהתובעת את כל הציוד שהתקינה בסניף, כולל מתקני קירור, מקפיאים, מיזוג אויר, קופות, מכונות שונות וכיו"ב, כמפורט בנספח להסכם (להלן: הציוד) תמורת סך של 100,000$ (בערכם בש"ח) בצירוף מע"מ. במסגרת תניות ההסכם, התחייב הנתבע לשכור את המושכר במקום התובעת החל מתאריך 1.10.94, וזאת לאחר שהתובע קיבל את הסכמת המשכיר לכך. מועדי תשלום התמורה נקבעו כך שסך 30,000$ + המע"מ ישולם במעמד חתימת ההסכם, והיתרה ב-3 מועדי תשלום בחודשים יוני - אוקטובר 95'. בפועל, נדחתה כניסת הנתבע למושכר עקב חילוקי דעות שנתגלעו בינו לבין המשכיר בנוגע לתנאי השכירות. הנתבע עמד במצב בו כבר היה קשור בהסכם מוגמר עם התובעת, בעוד שטרם נחתם הסכם השכירות עם המשכיר. התובעת, שהיתה מעוניינת בסיום יחסי השכירות שלה עם המשכיר, סייעה למשכיר ולנתבע להגיע לעמק השווה לעניין תנאי השכירות, תוך שנטלה על עצמה לשלם את דמי השכירות לחודשיים נוספים והסכימה כי אחת מהערבויות הבנקאיות שהיה על הנתבע להמציא לה על פי ההסכם, תשמש את המשכיר, ובמקומה מסר הנתבע לתובעת שטר חוב בחתימת אחיו כערבים. בפועל, לא המציא הנתבע לתובעת את הערבויות הבנקאיות הבלתי תלויות לגבי תשלומי יתרת התמורה, מחמת קשיים כספיים, חרף התראות שנשלחו לו. התובעת לא ביקשה לבטל את ההסכם עקב אי המצאת הערבויות. אין מחלוקת, כי הציוד נמסר לנתבע לפי המוסכם, וכי באותו מעמד שילם הנתבע סך של 30,000$, כשהמע"מ על סכום העסקה שולם ב-15.11.94. בהתאם להסכם, הנתבע מסר לתובעת שלושה שיקים המשוכים על בל"ל סניף חולון, למועדים ובסכומים המוסכמים. בהתקרב מועד פרעונו של השיק הראשון, ביום 29.5.95, הגיע הנתבע למשרדי התובעת וביקש להחליף את השיקים בשיקים אחרים. לצורך כך, ביקש הנתבע לעיין בשיקים שבידי התובעת, וכשנמסרו לידיו לצורך כך, רשם עליהם את המילה "מבוטל" וקרע אותם. הנתבע הודיע לתובעת כי יחזור תוך שעה עם השיקים החדשים, אך לא עשה כן. בהמשך לכך, סרב הנתבע לעמוד בהתחייבותו לשלם את יתרת התמורה בסך 70,000$ + מע"מ. התובעת הפקידה את השיקים בבנק אך אלה חוללו מחמת הוראת ביטול. על כן הגישה התובעת ביום 27.6.95 תביעה בגין הפרת ההסכם, ובמקביל הגישה את השיקים לביצוע בהוצל"פ. לבקשת הנתבע, ההליכים אוחדו. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות וניתנה לו רשות להתגונן בעילת התרמית וההטעיה החוזית, שנטענה על ידו בהתנגדות ובכתב ההגנה, כפי שתפורט להלן. הנתבע טוען כי התובעת הטעתה אותו במו"מ שקדם לכריתת ההסכם, בכך שמסרה לו ולאחיו מהרן והרצל פרוזנפר, שנטלו חלק פעיל במו"מ, נתונים כוזבים לגבי מחזורי המכירות בסופרמרקט שהפעילה במושכר. הנתונים נמסרו ע"י אברהם גימאני, המשנה למנכ"ל התובעת (להלן: גימאני) ובנוכחות יו"ר התובעת, מאיר יוסף. לטענת הנתבע, הסכים להתקשר בעסקת רכישת הציוד, כחלק מכניסתו ל"נעלי" התובעת לגבי הפעלת סופרמרקט במושכר (תוך התקשרות נפרדת בהסכם שכירות עם המשכיר), על יסוד נתוני המחזור המנופחים שנמסרו לו ע"י התובעת. לטענת הנתבע, משנודעו לו נתוני האמת, הבין כי רומה וסרב לשלם את יתרת התמורה החוזית המוסכמת. הנתבע טוען כי הודיע לתובעת על ביטול העסקה סמוך לאחר ביטול השיקים וכן במסגרת כתב ההגנה שהגיש ביום 1.10.95. בבש"א 387/98 הוחלט כי הדיון יפוצל, כך שבשלב ראשון תידון טענת ההגנה של הנתבע, ואם תתקבל - יעבור הדיון לשלב של הערכת הנזק והפיצוי לו זכאי הנתבע עקב הפרת החובה לניהול מו"מ בתום לב, כדי לקזז סכום זה מיתרת התמורה המגיעה לתובעת. לפיכך, השאלה הטעונה הכרעה בשלב זה היא: האם הטעתה התובעת את הנתבע במהלך המו"מ ביניהם, והאם התקשר הנתבע בהסכם עם התובעת עקב ההטעיה. להלן אדון במחלוקות הרלוונטיות להכרעה, כפי שעלו מכתבי הטענות ומסיכומי הצדדים. א. מהות העסקה והרלוונטיות של נתוני המחזורים התובעת טוענת כי הנתבע רכש את הציוד גרידא, ולא סופרמרקט פעיל. לפיכך, נתוני המחזורים אינם רלוונטיים למהות העסקה בין הצדדים ואינם חלק מהמו"מ שקדם לה. בטענה זו יש היתממות רבה. אין מחלוקת על כך שהתובעת מכרה לנתבע ציוד אלקטרוני מגוון לתפעול סניף סופרמרקט, אולם מדובר בעסקה משולבת עם הפעלת הסופרמרקט במושכר ע"י הנתבע, ע"י התקשרות מקבילה עם משכיר הנכס. הא ראיה, שרצונה של התובעת להתקשר עם תנובה בעסקה למכירת הציוד לא יצא לפועל, אך ורק משום שהמו"מ בין תנובה לבין בעל הנכס לא צלח (תנובה הציעה לשלם שכ"ד נמוך). לכל הצדדים - התובעת (כמוכרת הציוד החיוני להפעלת סופרמרקט במושכר), המשכיר והשוכרים-הקונים הפוטנציאליים של הנכס והציוד, ובכללם הנתבע, היה ברור כי הא בהא תליא, וכי אין הציוד נרכש כציוד מיטלטל וזמין לשימוש בעליו אלא אך ורק לצורך הפעלת סופרמרקט במושכר בו הוא מותקן. לשון המודעה שפרסמה התובעת, "הצעות למסירת סופרמרקט פעיל", מדברת בעד עצמה. האינטרס המובהק של התובעת היה למכור את הציוד במסגרת מסירת הסופרמרקט כעסק פעיל, שכן בכל דרך אחרת היתה מפסידה את מירב השקעתה בציוד ובשיפור המושכר. התובעת לא הכחישה את הטענה, כי אסור היה לה, לפי החוזה עם המשכיר, לפרק את ההשקעות. לדברי גימאני, אי אפשר היה להזיז חדרי קירור ומיזוג. די להפנות לעדות מאיר יוסף, יו"ר הועד הממונה של התובעת (להלן: יוסף), שהודה כי אם מוציאים את הציוד מהמושכר, ערכו יורד ל20%- משוויו במושכר. הנתבע, לעומת זאת, שילם לתובעת 65% ממחיר הציוד וההשקעות שהוציאה, וזאת בגין רכישתו את הציוד במסגרת מסירת הסניף כעסק פעיל. זאת ועוד: הוכח, כי שיפורים במושכר שהכניסה התובעת בתקופת הפעלת הסופרמרקט על ידה, היו חלק מהנתונים הרלוונטיים שמסרה לנתבע. התובעת טוענת כי הנתבע הסתמך, בהערכת כדאיות העסקה, רק על נתוני עבר, כגון עלותו המקורית של הציוד ועלות השיפוצים. ברם, הטענה אינה סבירה, שכן אין מדובר בנכסים המפיקים תשואה עצמאית אלא רק במסגרת הפעלתם בסופרמרקט, כשבין נתוני התשואה הרלוונטיים נמצא מחזור המכירות (ממנו נגזר הרווח). בנסיבות אלה סביר כי עצם ההחלטה לרכוש הציוד, במסגרת הכניסה לניהול סופרמרקט במושכר, הושתתה במידה מכרעת על תחזיות הרווח המבוססות בעיקר על נתוני המחזור (בשקלול עם יתר הנתונים ה"קשיחים" שהיו ידועים לרוכש הפוטנציאלי, כגון מחיר הסחורה הסיטונאית, הוצאות התפעול (משכורות, תשומות חשמל, ארנונה וכו') ואחוז הרווח הקמעונאי). לפיכך הנני קובעת כי נתוני המחזור היו נתונים מהותיים ורלוונטיים ביותר לעסקת המכר שנקשרה בין הצדדים, והטעיה לגביהם - אם תוכח - הינה הטעיה הקשורה לתכונה בסיסית וחשובה של הממכר, קרי: יכולתו של הסניף בו הוא מותקן לגרוף הכנסות. אין עסקינן בנתון הנוגע לכדאיות העסקה גרידא, כפי שהוסבר בהחלטת כב' השופטת גרסטל בבר"ע 7934/96. ב. האם מסרה התובעת לנתבע נתונים על מחזורי ההכנסות של הסניף, והאם היו אלה נתונים כוזבים? המו"מ בין הנתבע לתובעת נוהל בחלקו ע"י שני אחיו של הנתבע, הרצל (שהיה בעל עסק עצמאי) ומהרן (שהינו כלכלן בעל תואר שני המשרת בצבא קבע). האחים פרוזנפר טענו, כי במהלך המו"מ שקדם לכריתת ההסכם, נפגשו מהרן והרצל מספר פעמים עם גימאני במשרדי התובעת, ושם מסר להם את הנתונים הבאים: א. עם תחילת הפעילות בסניף, בשנת 1993, מונה לו מנהל מצליח והמחזורים עמדו על 230,000-250,000 ש"ח לחודש. ב. לאחר מכן פרצו מריבות עקב דרישת העובדים למנות סגן מנהל המקורב להם, וכשמונה הסגן - החלו מריבות בינו לבין המנהל. כתוצאה מכך, פוטר המנהל המוצלח ולסניף הובאה מנהלת. עם זאת, הסכסוכים נמשכו, והעובדים היו מוכנים לעבוד רק שמונה שעות ביום. עקב כך ירדו מחזורי המכירות למצבם הנוכחי בעת המו"מ - 150,000-170,000 ש"ח לחודש. על יסוד נתונים אלה ערכו הנתבע ואחיו תחשיב של ההכנסות הצפויות מהפעלת הסניף 14 שעות ביום, וגיבשו הצעה לגבי דמי השכירות שניתן להציע למשכיר, והנתבע אף הגיע איתו לסיכום עקרוני לגבי דמי השכירות. הנתבע טען, כי גימאני חזר על תיאור זה של התנהלותו העסקית של הסניף, לרבות הנתונים המספריים, גם בפגישה עמו סמוך לפני חתימת ההסכם. ייאמר מיד, כי אין מחלוקת שהנתונים המצויינים לעיל הינם כוזבים, שכן ע"פ נתוני המחזור של הסניף בשנה וחצי שקדמה למו"מ (4/93 - 9/94), עמדו ההכנסות על 150,000 ש"ח לחודש בתחילת התקופה, וירדו הדרגתית עד 80,000 ש"ח לחודש בסופה (עת נוהל המו"מ). הנתבע ואחיו הרצל ומהרן חזרו על גרסתם בחקירה הנגדית, והותירו רושם מהימן. גרסתם של האחים פרוזנפר מתחזקת ע"י ההגיון הפנימי של הדברים, לפיו נתוני המחזור של העסק הינם רכיב חיוני ביותר לעריכת תחשיב הכדאיות, ואין זה מתקבל על הדעת כי כלכלן בעל תואר שני, ושני בעלי נסיון בניהול עסק עצמאי, יגישו הצעה לרכישת הציוד ושכירת המושכר מבלי שיבססו את הצעתם על חישוב ההכנסות הצפויות מניהול העסק. בנוסף, נתמכת הגרסה בשתי נקודות אחיזה חיצוניות: הראשונה - התובעת לא ניסתה לסתור עובדתית את הנתונים המפורטים לגבי ניהול הסניף והירידה בהכנסותיו, כפי שנטענו ע"י האחים פרוזנפר. התובעת, שהנתונים המלאים על השתלשלות העניינים בסניף אורי הינם בשליטתה, היתה יכולה להוכיח כי מדובר בעלילה בדיונית שנועדה למטרת התחמקות מתשלום התמורה על הציוד. הימנעותה של התובעת מלהביא ראיות לסתור תיאור מפורט זה, מלמדת כי אין הדברים בבחינת עורבא פרח. בחקירה הנגדית נשאל גימאני על השינויים בניהול הסניף, ואישר את התיאור שצויין בתצהירי הנתבע ואחיו, בקוים כלליים (עמ' 17 לפרוט' 25.1.99). זאת, בסתירה לתצהיר התשובות לשאלון שמסר (נ/2), בו טען גימאני (תשובה 6) כי הגרסה שהעלה הנתבע בתצהירו, אין לה כל קשר למציאות. השניה - המכתב ששלח הרצל, מטעם הנתבע, למשכיר ביום 15.6.94, עם העתק לתובעת. במכתב זה, הנתבע ואחיו מציינים כי נמסרו להם בישיבה עם המנכ"ל אברהם "נתוני ההכנסות וההוצאות של העסק היום ובעבר". על מכתב זה לא בא מכתב הכחשה מצד התובעת, שהמכתב הגיע אליה. נוסח המשפט המצוטט תומך בגרסת הנתבע, לרבות ההבחנה בין המצב הנוכחי (העגום) של הכנסות הסניף למצבן (הטוב יותר) בעבר. בהקשר זה יש לציין כי בחקירתו הנגדית של גימאני הוצג לו סעיף 14 לפלוגתאות ומוסכמות מטעם התובעת. לפיו, קבלו הנתבע ואחיו את הנתונים הרלוונטיים באמצעות שהיה יומיומית ממושכת בסניף, במהלכה בדקו סרטי קופה ומחזורים, ו/או ע"י שיחה עם עובדי הסניף. ברם, גימאני הכחיש כל גישה של הנתבע ואחיו, כקונים פוטנציאליים, לסרטי הקופה של הסניף, ואף טען כי למיטב ידיעתו לא נמסר להם כל מידע לגבי המחזורים ע"י מי מעובדי התובעת. הלכה למעשה, התובעת חזרה בה מטענה זו ולא ניסתה להוכיחה, אף באמצעות עדיה האחרים. מכאן עולה כי לא הוכחה כל דרך חלופית בה היו הנתבע ואחיו יכולים לקבל את נתוני ההכנסות וההוצאות של הסניף. עובדה זו מחזקת את משקל גרסת הנתבע ואחיו. עוד יצויין, כי מנוסח המכתב מיום 15.6.94 עולה כי הנתונים נמסרו להם בדרך המלך ע"י מנהלי התובעת ולא בגנבה ובהסתר ע"י עובד זוטר, שאם לא כן, לא היו האחים מצהירים על קבלתם בריש גלי, במכתב הממוען למשכיר ולמנכ"ל התובעת. העדים גימאני ואברהם מטעם התובעת, הכחישו מכל וכל מסירת נתוני מחזורים לנתבע ולאחיו. ברם, מול גרסתם המהימנה והסבירה של האחים פרוזנפר, לקתה גרסת עדי התובעת בחוסר סבירות ובחוסר מהימנות. העד גימאני התגלה בחקירתו הנגדית כעד בלתי אמין, שהרבה להתחמק ולהיתמם, ואף שיקר בנושאים המהותיים. התרשמתי כי זכר יותר מכפי שהציג עצמו, אך בחר להסתיר. לא האמנתי לטענתו, כי לא מסר לקונים הפוטנציאליים (תנובה והנתבע) נתוני מחזור, שהם הנתון העסקי המשמעותי ביותר לקונה. גרסתו, לפיה נשאל ע"י הנתבע לגבי נתוני המחזורים אך משהודיע לו גימאני שלא מוסרים נתוני פדיון "הוא לא לחץ" - איננה מתקבלת על הדעת. כל קונה פוטנציאלי שהיה נתקל בסירוב מוחלט למסור נתוני מחזור, היה חושד כי יש לתובעת מה להסתיר, וסביר כי היה מדיר רגליו מהעסקה. גימאני נתלה בנימוק של סודיות עסקית בלתי-מתפשרת, כסיבה לאי מסירת נתוני מחזורים לרוכשים הפוטנציאליים של הציוד, ובכללם האחים פרוזנפר. טענה זו לא בוססה בנוהלים כתובים כלשהם ("אני לא בקיא ב-100% בזה, אפילו קופאית לא מוסרת מידע לגבי פדיון יומי, זה הוראות. אני לא זוכר אם בע"פ או בכתב" - עמ' 14). גם ההשוואה בין קופאית הנדרשת לדיסקרטיות כלפי חטטנים, לבין משנה למנכ"ל המנהל מו"מ למסירת הסניף לגורם אחר - מגוחכת. הסבר הסודיות אינו סביר כשמדובר בקונה שלגביו הנתונים רלוונטיים ביותר, מה עוד שבשלב זה הינם חסרי ענין לתובעת, שממילא אינה מתכוונת להמשיך בניהולו של הסניף או להתחרות בו. יצויין, כי אי מהימנות גרסה זו עולה גם מהסתירה בינה לבין גרסת המנכ"ל יוסף (שהיה הממונה על גימאני) כי נתוני המחזור של הסניף "זה לא סוד אך זה לא נתון אמיתי, כי לא ידענו מה קורה במחזור" - גרסה מופרכת אף היא. גימאני לא נתן הסבר סביר לאי תגובה מצידו, כמי שניהל את המו"מ מטעם התובעת, על המכתב מיום 15.6.94, בו מוזכרת מסירת נתוני הכנסות והוצאות ע"י הנהלת התובעת. הוא אישר את קבלת המכתב, וניסה לטעון כי לא הבין למה התכוון הכותב: "אני לא יודע למה הוא התכוון, אולי הוא התכוון לנתונים שנתתי לו בהתחלה לגבי הציוד והעלויות, אני לא ישבתי לעיין דווקא במה שכתוב בדיוק, התחלתי לחשוב שזה על הציוד..." (עמ' 21). הטענה כי מדובר ב"הכנסות והוצאות" של הציוד היא מופרכת. גם העובדה כי המחיר שהציע לנתבע כמחיר סביר לשכ"ד מכסה את כל הרווח הגולמי של מחזורי המכירה הקיימים (שאינם שנויים במחלוקת - ראו נ/1, נ/2, נ/6)- אינה מלמדת על תום לב במו"מ שניהל עם הנתבע. גם המנכ"ל יוסף לא חיזק בעדותו את גרסת התובעת, נהפוך הוא. יוסף התגלה כעד מתחמק, ש"לא ראה, לא שמע ולא ידע" מה מסר גימאני לנתבע ולאחיו; אך דווקא נסיונו להרחיק עצמו מכל שיג ושיח מהותי עם הנתבע ואחיו ("יכול להיות שגימאני דיבר איתם על זה, אני לא דיברתי" - עמ' 6 לפרוט' 22.6.99) מחזק את ההתרשמות כי יש לו מה להסתיר, ותומך בעקיפין בגרסת הנתבע לגבי מסירת נתוני המחזור במהלך המו"מ, גם בנוכחותו. ב"כ התובעת טענה כי עדי התובעת כבר אינם משמשים בתפקידיהם ואין להם כל אינטרס בתוצאות המשפט, בניגוד לנתבע ואחיו שהינם בעלי ענין בתוצאה, ולפיכך יש לייחס יתר משקל ומהימנות לגרסתם. ברם, האינטרס של כל אדם לשמור על שמו הטוב ולהימנע מתוית הקלון של רמאי ושקרן, קיים גם לאחר פרישתו מתפקידו. היה זה מפליא למדי, ומנוגד לנסיון החיים, אילו מי שהטעה את זולתו לגבי פרט מהותי במו"מ, היה קם ומודה בריש גלי במעשהו, רק משום שכבר אינו מכהן באותו תפקיד. לנוכח התרשמותי ממהימנות העדויות, ומהגיון הדברים, כפי שתוארה לעיל, הנני קובעת כי אכן נמסרו נתוני מחזורים ע"י התובעת לנתבע, וכי נתונים אלה היו כוזבים ורחוקים במידה רבה מנתוני האמת. ג. הסתמכות הנתבע על נתוני המחזור המוטעים שקיבל, כבסיס להתקשרות בהסכם הצבעתי כבר על הרלוונטיות הרבה של נתוני המחזור לעריכת תחשיב הכדאיות של הפעלת הסניף במושכר ורכישת הציוד. קבעתי כי אכן נמסרו נתוני מחזור כוזבים אשר היה בהם כדי להטעות את הנתבע באופן ממשי לגבי יכולתו של הסניף להניב הכנסות. שוכנעתי מעדויות הנתבע ואחיו, כי אכן הסתמכו על נתונים אלה בעת עריכת תחשיב הכדאיות וגיבוש הצעתם לרכישת הציוד ושכירת המושכר. יודגש, כי מדובר בנתונים המצויים בשליטתה הבלעדית של התובעת, וכי לא היתה לנתבע דרך אחרת להשיגם: הנתבע לא ידע, באותו שלב, כיצד חושב שכר הדירה ששילמה התובעת למשכיר. גם התובעת וגם המשכיר לא רצו לגלות לנתבע כמה משלמת התובעת לפי ההסכם, כל אחד משיקוליו: המשכיר כדי לדרוש ולקבל שכ"ד הגבוה פי כמה ממה ששילמה התובעת, והתובעת - כדי שלא לחשוף את נתוני המחזור האמיתיים. שניהם לא רצו לגלות לנתבע, שההסכם עם התובעת היה מבוסס על אחוז מהמחזור ללא "רצפה". הנני מקבלת את טענת האחים פרוזנפר, כי נוכח היותה של התובעת גוף ציבורי ולא עסק פרטי, לא חשדו באמיתות הנתונים שנמסרו על ידיה. העובדה, כי הנתבע ואחיו לא דרשו לקבל את הנתונים בכתב, נובעת ככל הנראה מכך שלא קיבלו ייעוץ משפטי באותו שלב, ואין להסיק ממנה כי הנתונים לא היו מהותיים לגבי החלטת הנתבע להתקשר בהסכם עם התובעת. לפיכך, אין קושי לקבוע כי הנתבע אכן הסתמך על הנתונים הכוזבים שמסרה לו התובעת. התובעת הפנתה לחוו"ד המומחה מטעם הנתבע, לפיה הסופרמרקט אינו רווחי בכל מקרה במחזור של פחות מ-300,000 ש"ח לחודש. כן ציינה, כי גם לגרסת הנתבע, נמסרו לו נתוני הכנסות עדכניים של 150,000-170,000 ש"ח, וידע כי הסופרמרקט אינו רווחי במחזור זה; מכאן שנטל על עצמו הסיכון ביודעין. התשובה לטענות אלה היא, כי אילו נמסרו לנתבע נתוני האמת, יכול היה להחליט בעיניים פקוחות אם ברצונו להשליך יהבו על ההימור, לפיו יצליח להכפיל פי ארבע (!) את מחזור המכירות ע"י ניהול טוב או יעיל יותר, הימור שספק רב בעיני אם היה מסתכן בו. שונים היו פני הדברים לנוכח הנתונים הכוזבים שנמסרו לנתבע, לפיהם די היה אם יצליח הנתבע להעלות את ההכנסות ב-20% ביחס לתקופה הטובה של הסניף, כדי להעלותו על פסי רווחיות. ד. נסיבות ביטול השיקים ע"י הנתבע, הקשר בינן לבין חשיפת "נתוני האמת", והודעת ביטול העסקה הנתבע טען, כי גילה את התרמית רק מספר חודשים לאחר כניסתו לניהול העסק במושכר, תקופה במהלכה צבר העסק הפסדים והפדיון החודשי עמד על 85,000 ש"ח בממוצע. היה זה ביום 29.5.95, עת ניגש למשרדי התובעת כדי להחליף את השיקים המקוריים שמסר לה בשיקים חלופיים עקב העברת פעילותו לבנק אחר. לדבריו, לאחר שקרע את השיקים המקוריים ויצא להביא שיקים אחרים, פגש במסדרון את האחראית על המחשבים בתובעת, וכשסיפר לה שאין הוא מצליח להעלות את המחזור מעל 100,000 ש"ח ושאל איך הצליחה התובעת לעשות כך בעבר, השיבה לו סווטלנה כי מעולם לא מכרו בסניף ביותר מ-100,000 ש"ח. לפיכך חזר הנתבע לחנות וביקש מהמשכיר את נתוני היקף מחזור המכירות של התובעת, אותם קיבל ביום 1.6.95. עוד קודם לכן, ביום 31.5.95, ביקרו בחנותו של הנתבע אנשי התובעת - גימאני ולאה ברש, וביקשו לקבל שיקים חלופיים, והנתבע ענה להם כי הם רימו אותו ואינו מתכוון לשלם להם. עדי התובעת מסרו גרסה שונה. העדה סווטלנה בראון הכחישה מכל וכל את הפגישה הנטענת במסדרון ומסירת פרט כלשהו על נתוני המחזור בעת שהתובעת ניהלה את הסניף. העדה לאה ברש, שהינה מנהלת החשבונות הראשית של התובעת, סיפרה כי הנתבע ביקש לעיין בשיקים המקוריים, העתיק את פרטיהם על פנקס שיקים שהביא עמו ואז קרע את השיקים המקוריים; אך במקום למסור לה את השיקים החדשים, טען לפתע כי התבלבל והביא את הפנקס הלא נכון, ואמר כי ישוב תוך שעה עם שיקים חדשים. לבקשתה, החזיר לה הנתבע את השיקים הקרועים. הנתבע לא חזר כפי שהבטיח. לאחר שהגישה תלונה במשטרה, ועל פי עצתה, הלכה ברש עם גימאני לחנות הנתבע לדרוש שיקים חלופיים. משפגשו בו, אמר הנתבע (דברים שהעדה רשמה על פתק במקום): "אין לי שיקים, לא מחליף שום שיקים. גר בחולון מול אבו כביר מוכן לשבת שם. מוכן להתאבד. העסקה מבוטלת מבחינתי מאחר ולא תיקנו את המזגנים והרעש. מוכן להחזיר היום המקום". התובעת טוענת, כי נסיבות קריעת השיקים ע"י הנתבע וביטולם, מעידות על חוסר תום לב מצד הנתבע. לטענתה, אין לקבל את גרסת הנתבע, לפיה בדיוק כאשר יצא להביא פנקס שיקים חדש, לאחר שקרע וביטל את השיקים הקודמים, נתגלו לו מפי סווטלנה, במסדרון, נתוני המחזור האמיתיים. גם ההסבר שנתן, כאשר נדרש סמוך לאחר מכן ע"י נציגי התובעת להמציא שיקים חדשים, מלמד כי הסיבה לביטול ההסכם לא היתה גילוי נתוני המחזור האמיתיים כטענת הנתבע, אלא הטענה לגבי אי תיקון המזגנים, שגרמו לרעש וגררו תלונות מהשכנים לעיריה ולמשכיר. עוד טוענת התובעת, כי טענת התרמית בקשר לנתוני המחזור הועלתה תוך שיהוי לא סביר ובחוסר תום לב, שכן לא הושמעה לאנשי התובעת אלא נטענה לראשונה בכתב ההגנה - ארבעה חודשים לאחר ביטול השיקים. בהתייחס לגרסאות הנוגדות בנקודה זו יש לציין, כי חשיבותן של נסיבות קריעת השיקים היא משנית; אין כל משמעות משפטית לקריעה כשלעצמה, והנתבע יכול היה להשיג אותה תוצאה ע"י ביטול השיקים בהוראה לבנק (כפי שעשה), מבלי לגעת בשיקים שבמשרד התובעת. יתר על כן, גם אם תכנן הנתבע את מהלך קריעת השיקים מראש, עקב חשיפת ההטעיה, אין במהלך שעשה לגבי קריעת השיקים כדי להעלות או להוריד לגופו של ענין ולגבי הסעדים החוזיים להם הוא זכאי ע"פ דין. לגופו של עניין, העדה סווטלנה נראתה לי מפוחדת בעת שחזרה והדגישה כי לא מסרה לנתבע נתונים כלשהם, משום נאמנותה המוחלטת לתובעת. נראה כי הופעל עליה לחץ ישיר או עקיף בגלל ה"האשמה" של הנתבע כי היא זו שגלתה לראשונה את אזנו על נתוני המחזור האמיתיים - האשמה שנתפסה כמעילה באמון מצידה (בעיניה או - יותר סביר - אצל המעביד). המדובר בעובדת ותיקה, שהדגישה מספר פעמים את נאמנותה המלאה למעביד. במהלך עדותה, חששה למסור נתונים בסיסיים לגבי תכנות המחשב והנתונים שהיו בידיה. עם זאת, לא התרשמתי כי שיקרה בענין מסירת נתוני המחזור לנתבע. לא נראה לי כי יחסיה עם הנתבע היו פתוחים עד כדי מסירת מידע שאינו בתחום עיסוקה הישיר, בחופשיות ובשיחת מסדרון. גם העיתוי הנטען ע"י הנתבע לשיחה זו נראה תמוה במקריות שלו: בדיוק כאשר יוצא הנתבע ממשרדה של ברש והולך להביא שיקים חדשים "נכונים" (ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לטעות של הנתבע בהבאת פנקס השיקים), פוגש הוא במפתיע את סווטלנה, המגלה לו נתון שלא היה בידיעתו, וזה פוקח את עיניו להבין כי רומה. צירוף המקרים נראה בלתי סביר. סביר יותר בעיני, כי המהלך של קריעת השיקים היה מתוכנן (גם אם מיותר מבחינה משפטית), וכי נתוני המחזור האמיתיים הגיעו לידי הנתבע ממקור אחר - ככל הנראה מהמשכיר. לא הובהר, ממתי נודע לנתבע כי המשכיר מחזיק בנתוני הפדיון (שהיוו הבסיס לחישוב שכה"ד), והאם התבקש או הסכים המשכיר למסור לנתבע את הנתונים רק ביום 1.6.95. שני הצדדים בחרו שלא לזמן את רחמני לעדות, ואף הנתבע לא העיד ולא נחקר על הנסיבות בהן גילה שרחמני מחזיק בנתוני הפדיון והקשר בין נסיבות אלה לבין ביטול השיקים. מכל מקום, די בכך שלא נסתרה גרסת הנתבע, כי נתוני המחזור האמיתיים התגלו לו ב-1.6.95, המועד בו חולל השיק הראשון מחמת הוראת ביטול, או סמוך לפני כן. גם לגבי המעמד שהתרחש בחנותו של הנתבע, בעת שהגיעו ברש וגימאני כדי לדרוש שיקים חלופיים, לא מצאתי שיש בו כדי לסתור את גרסת הנתבע, לפיה הביטול היה עקב התרמית. ברש העידה, כי שמעה רק חלק מהדברים שנאמרו ע"י הנתבע לגימאני, שכן הגיעה מאוחר יותר. העדה לא שמעה את הדברים הקשים, אותם אישר גימאני בחצי פה. התרשמתי כי עדותה בנקודה זו היתה חלקית ומגמתית, תוך השמטת החלקים בדברי הנתבע שאינם נוחים לתובעת, כגון האשמות כלפי גימאני בתרמית. גימאני דווקא הודה כי "אולי" אמר לו הנתבע "שקרן, רמאי" (האמנם יכול אדם לשכוח על נקלה מלים כאלה?) - ומהודאה רפה זו ניתן להבין, כי הדברים שהוחלפו בחנות לא נגעו רק לעניינים טכניים כמו השתקת המזגנים המרעישים. גם תגובתו המלודרמטית של הנתבע מביעה יאוש של מי שגילה שרומה, ולא מי שמתלונן על רעש ממזגנים שלא תוקנו (בעניין זה יכול היה הנתבע לנקוט סעד עצמי ולקזז את עלות השתקת המזגנים, שגימאני התחייב בכתב כי יתוקנו על חשבון התובעת, מסכום יתרת התמורה שטרם שולמה). סוף דבר, שוכנעתי כי במעמד הביקור בחנות הודיע הנתבע לתובעת על ביטול העסקה, וזאת מחמת התרמית ולא עקב אי תיקון המזגנים. בכך מילא הנתבע את המוטל עליו על פי חוק החוזים לעניין ביטול חוזה מחמת הטעיה. ה. סיכום: הנני מקבלת את טענת הנתבע, כי הוטעה על ידי התובעת לגבי נתונים מהותיים לעסקה, וכי התקשר בהסכם עקב כך. הנני קובעת, כי משנתגלו לנתבע נתוני האמת, הודיע לתובעת בריש גלי על ביטול העסקה מחמת ההטעיה והמרמה כלפיו, וזאת תוך זמן סביר. משנתקבלה טענת ההגנה, יש לדון כעת בפיצוי לו זכאי הנתבע על הנזקים שנגרמו לו עקב ההטעיה שבעטיה התקשר בהסכם. לצורך יעול הדיון בעניין הנזק, הנני ממנה את רו"ח בועז יפעת כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה יבדוק את כל המסמכים הרלוונטיים שיוצגו לו בעניין זה ע"י הנתבע והתובעת (העתק כל מסמך יומצא גם לצד שכנגד), ויתייחס בחוות דעתו גם לנושאים ו/או מסמכים שיועלו בפניו ע"י שני הצדדים. המזכירות תשלח את פסק הדין החלקי לצדדים ולרו"ח בועז יפעת. הצדדים יפנו למומחה תוך 30 יום עם המסמכים והנקודות אליהן הם מבקשים שחוות הדעת תתייחס. שכ"ט המומחה ישולם, בשלב זה, בחלקים שוים בין הצדדים ולפני תחילת הכנת חוות הדעת. המומחה יגיש חוות דעתו תוך 60 יום מיום התשלום. שכירות