הסכם מכירת דירה - נזקים בגין אי פינוי דירה בזמן

פסק דין הרקע וטענות הצדדים התובע, רוכש הדירה ברחוב ברל לוקר 13/24 הידועה כגוש 30501 חלקה 10/24, הגיש את תביעתו כנגד הנתבעים, מוכרי הדירה. טענתו של התובע הייתה, כי ביום 14.10.96, נחתם בינו לבין הנתבעים הסכם למכירת הדירה, ונקבע, כי יום 1.1.97 הוא המועד לפינויה. בעקבות הפרתם של הנתבעים את ההסכם, בכך שהם לא העבירו את הדירה על שם התובע ולא פינו אותה, נאלץ התובע להגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 6.10.98 ניתן פסק דין ע"י כב' השופטת אור, בו נקבע, כי הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית ועליהם לשלם לתובע פיצוי מוסכם וכן לפנות את הדירה. ברם, לדברי התובע, הנתבעים לא פינו את הדירה והוא נאלץ לפנותם רק ביום 14.6.99, בעזרת הליכי הוצאה לפועל. התובע גרס, כי בגין החודשים בהם ישבו הנתבעים בדירה ומנעו ממנו את השימוש בה, הם חייבים לפצותו בדמי שימוש ראויים. התובע נסמך על חוות דעת מומחה מטעמו לפיה שווי דמי השכירות החודשיים בדירה עומד על סכום שבין 600$ ל - 650$ לחודש, ומשום כך הוא תבע מהנתבעים סכום של 18,439$, שערכם בשקלים נכון ליום הגשת התביעה היה 91,728 ש"ח. כן טען התובע, כי על הנתבעים לפצותו בגין ההטרדה ועוגמת הנפש שהיו מנת חלקו בדרך לקבלת החזקה בדירתו, והוא תבע משום כך סך של 5,000 ש"ח נוספים. הנתבעים השיבו לטענותיו של התובע כנגדם. ראשית, הם פרסו לפני בית המשפט את הנסיבות שהובילו לכריתת החוזה, אולם אין לחזור ולפרוס את טענותיהם שכן בעניין זה כבר ניתן, כאמור, פסק דין ע"י כב' השופטת אור. הנתבעים טענו שהם פינו את הדירה מרצונם וללא שנכפו לעשות כן, וכן גרסו, כי בכך שהתובע לא פנה ודרש מהם דמי שכירות בעבור התקופה בה הם שהו בדירה, הוא גילה דעתו, כי הוא מוותר על כל טענה בגין כך. הנתבעים ציינו, כי הם שומרים לעצמם את הזכות להעלות טענות נוספות כנגד התובע במידה ויתברר, כי הוא היה שותף בקנוניה שמטרתה לרוקן אותם מנכסיהם. לעניין דמי השכירות החודשיים, גרסו הנתבעים כי הם עומדים על סך של 400$ לחודש בלבד. כן טענו, כי הסכום אותו מבקש התובע עבור עגמת נפש הוא חסר כל הצדקה, שכן כל שהתובע יכול לטעון הוא כי נדרש להתייצב במשרדו של עו"ד לחתום על תצהיר, והביא עימו את אגרת פתיחת התיק בהוצאה לפועל. בדיון שהתקיים ביום 18.6.00, הסכימו הצדדים, כי הדירה פונתה בפועל ביום 14.6.99, וכי אין הסכם בכתב או בע"פ לכך שהנתבעים ישארו בדירה עד למועד הפינוי. הצדדים אף הגדירו את הפלוגתאות שנותרו ביניהם, והן: א. האם התובע ביקש שכר דירה עבור התקופה שבין מתן פסק הדין לבין הפינוי, והמשמעות הנובעת מכך. ב. האם התובע ציפה לקבל שכר דירה. ג. גובה שכר הדירה. בהסכמת הצדדים מונה באותו דיון שמאי המקרקעין, יעקב פטל, כמומחה מטעם בית המשפט לצורך הערכת שווי דמי השכירות הראויים בדירה נשואת המחלוקת (להלן: "המומחה"). הראיות ביום 26.9.00, הגיש המומחה את חוות דעתו וקבע, כי גובה דמי השכירות החודשיים הראויים מהדירה הוא 600$ לחודש בתקופה שמיום 1.1.97 (מועד פינוי הדירה על פי החוזה) ועד ליום 30.6.98, ו- 550$ לחודש בתקופה שמיום 1.7.98 ועד ליום 14.6.99 (יום פינוי הדירה). בתשובה לשאלתו של ב"כ התובע, השיב המומחה, כי ביחס לחלל הגג הקיים בדירה, הוא סבר שזהו שטח זניח לאדם ששוכר דירה לתקופה מסויימת ואח"כ עוזב, על אף שמדובר בשטח אחסון נוסף, וזאת מאחר והגישה אליו מסורבלת, ומשום שגובהו משתנה. הוא ציין, כי לגבי שוכר הרוצה להשאר בדירה למשך תקופה ממושכת וארוכה, והרוצה לעשות שימוש בחלל זה, יש להעריך תוספת של 30$ - 40$ לחודש כדמי שכירות נוספים בגין שטח זה. ב"כ הנתבע לא טמן את ידו בצלחת, ושיגר אף הוא שאלות הבהרה למומחה. על מכתבו של ב"כ הנתבע מיום 05/12/00, השיב המומחה ביום 07/12/00, וקבע, כי התוספת האמורה בשיעור 30$ עד 40$ שייכת לענין מקום בו הדירה מושכרת לתקופה ארוכה וממושכת משנתיים ומעלה, וזאת כאשר גם המשכיר וגם השוכר יודעים שהמושכר יהיה בשכירות לפחות שנתיים בידי אדם אחד, עם אופציה להארכה משנה לשנה. משום כך טען ב"כ הנתבעים, אין להעניק לתובע סכום העולה על דמי השכירות שנקבעו ע"י השמאי, בלי התוספת. בעניין מחלוקת זו, דעתי הינה כדעת ב"כ הנתבע, ואין להוסיף על שכר הדירה הבסיסי שקבע המומחה בחוות דעתו. המקרה דנן מתאים יותר למקרה בו לא מדובר בשכירות ארוכת טווח. מדובר בשכר דירה ראוי ולא בהפסד שכר דירה ממשי בפועל, ואין לפנינו נקודת אחיזה עליה ניתן להשתית את הדרישה לתוספת. בדרך כלל דירות מושכרות לתקופות קצרות, ונראה לי כי במסגרת הדיונית בה עסקינן, יש לתור אחר הפתרון המקובל, בו ברירת המחדל של השכרת דירה למגורים, אינה לתקופת השכרה כה ארוכה עם אופציות ארוכות טווח. בכך ניתנה התשובה לפלוגתא השלישית, שהיא כאמור גובה שכר הדירה. שני הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ואף נחקרו על תצהיריהם. התובע בתצהיר עדותו הראשית, הבהיר, כי הוא מעולם לא ויתר על תשלום דמי השכירות מהנתבעים. הוא ציין, כי הוא הציע להם, מתוך התחשבות במצבם, להישאר בדירה למשך תקופה קצובה שתוסכם בין הצדדים עד שימצאו דיור חלופי, ובלבד שישלמו דמי שכירות עבור תקופת שהותם בדירה. ברם, לדבריו, הנתבעים דחו את הצעתו והם נשארו בדירה עד להגעתם של קבלני ההוצאה לפועל, סבלים ושוטרים לצורך פינויים. התובע הדגיש, כי הוא ממילא התכוון להמשיך ולהשכיר את הדירה, ומשום כך לא היה אכפת לו להשכירה לנתבעים ובכך לסייע להם. הוא הוסיף, כי לא סביר לייחס לו ויתור על דמי השכירות, שכן אחד השיקולים שעמדו בבסיס רכישתו את הדירה, וביסוס מקורות המימון שנדרשו לו לצורך רכישתה, היו ההכנסות שהוא צפה לקבל מהשכרת הדירה. בחקירתו חזר התובע וציין, כי הוא דרש מהנתבעים תשלום דמי שכירות בסך של 600$ (עמ' 6 לפרוטוקול). במסגרת זו יש לציין, כי טענתו של ב"כ הנתבע בסיכומיו שהתובע לא פנה מעולם לנתבע, כשלצורך כך הוא הפנה לעמ' 10 לפרוטוקול, אין לה רגליים ומוטב היה שלא היתה נטענת כלל. התובע לא אמר כלל שלא פנה אל הנתבע אלא אך אישר כי לא פנה אליו בכתב. נהפוך הוא, התובע העיד שהוא פנה פעמים רבות לנתבע וביקש את שכרו. בענין זה מקובלת עלי לחלוטין עדותו של התובע והוא עשה עלי רושם מהימן. בכך ניתנה תשובה לפלוגתא הראשונה, לאמור, האם התובע ביקש שכר דירה מהנתבע, והתשובה לכך חיובית. בתצהיר עדותו הראשית טען נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), כי העיכוב בפינוי הדירה נבע מכך שבין התובע ובא כוחו לבין מר ברהום (שהיה מעורב במכירת הדירה), התקיים מו"מ שמטרתו למנוע את פינויו ואת פינויה של משפחתו מהדירה, ואף הוכנה טיוטת הסכם אשר לבסוף לא התגבש לכדי הסדר פשרה מחייב. הנתבע טען, כי לאורך כל התקופה שמאת מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ועד ליום הפינוי, לא דרש ממנו התובע דמי שכירות בגין שהייתו ושהיית בני משפחתו בדירה. הנתבע טען, כי נאמר לו ע"י מר ברהום, כי הוא שילם לתובע בהמחאה סך מסוים בתמורה לשהות הנתבע ושהות בני ביתו בדירה, ומכך הוא למד שהתובע התכוון להותירו בדירה ללא תשלום דמי שכירות. הנתבע טען עוד, כי הוא פינה את הדירה מיוזמתו לאחר שקיבל הודעת פינוי מלשכת ההוצאה לפועל, וכן הוסיף, כי אף ביום הפינוי עצמו הסכים בפניו התובע לוותר על התביעה בגין תשלום דמי השכירות. יצויין, כי טענה זו, לפיה התובע לכאורה ויתר במפורש על דמי השכירות, לא מצאה את ביטויה בכתב ההגנה, היא חרגה מהפלוגתאות שהוגדרו בין הצדדים, והתובע הדף אותה מכל וכל (עמ' 8 לפרוטוקול). על גרסתו זו של הנתבע אעיר, שיש בה חוסר סבירות קיצונית. אין לשער כלל שהתובע, שעבר את כל תלאות הדרך במשפט הפינוי שהתנהל זה מכבר בבית המשפט המחוזי, יוותר במחי יד על שכר הדירה המגיע לו כדין. הנתבע מנגד, לא הוכיח ולו ברמז שהתובע הסכים שהוא ישב בנכסו ללא תשלום כל שכר דירה. הוא נתלה במה שמסר לו ברהום אך לא הביא אותו למתן עדות. כמו כן, הנתבע טען שברהום הגיע להסכם עם ב"כ התובע, עו"ד מן, אך לא טרח להזמין לעדות את עורך הדין אשר בו הוא תלה כה הרבה תקוות. יתר על כן, הנתבע גם לא ידע לספר, אפילו על דרך השמועה, מה סיכם ברהום, אם בכלל, עם עו"ד מן. לא זו בלבד, איפוא, שהתיזה שהציג הנתבע משוללת מבחינת סבירותה והגיונה, אלא שהוא אף לא טרח להוכיח את המעט שניתן היה לו להוכיח, באמצעות עדים חיצוניים. ולמעלה מכך. יש בגרסתו של הנתבע סתירה פנימית. לפי גרסתו, נוהל מו"מ בין ברהום לבין עו"ד מן באשר להסדרת השהות של משפחתו בדירה. אם נכונה הטענה שהתובע לא ציפה לקבל שכ"ד, על מה נוהל המו"מ? כיצד יכול הנתבע, בעת ובעונה אחת, להניח כביכול שהתובע ויתר או לא ציפה לקבל שכ"ד ולנהל באמצעות אחר מו"מ עבור כריתת הסכם שכירות הכרוך לודאי בתשלום דמי שכירות מוסכמים? מסקנה זו גם משמיטה את הקרקע מתחת לטענותיהם האחרות של הנתבעים, אך על כך להלן. המסקנה המתבקשת מכל המקובץ הינה איפוא, כי יש להשיב על השאלה השניה בחיוב, לאמור, שהתובע ציפה גם ציפה לקבל דמי שכירות. ברם, משהעלה ב"כ הנתבעים שאלות נוספות במסגרת סיכומיו, אתייחס לטענות אחת לאחת. למעשה, ישנה מידה גדושה של אמת בדברי ב"כ התובע בסיכומיו, שעל אף שהצדדים הגדירו את הפלוגתאות ביניהם סביב בקשתו וציפייתו של התובע לדמי שכירות, אין חשיבות רבה לשאלות אלו, כיוון שהתובע היה זכאי ממילא לדמי שכירות עבור התקופה בה שהו הנתבעים בדירתו לאחר המועד שנקבע לפינויים, אף אם לא דרש זאת מהם ולא ציפה כי יעשו כן. הנפקות היחידה להכרעה בשאלה זו, היא לדעת ב"כ הנתבעים במצג שהציג התובע כלפי הנתבעים. נפנה איפוא עתה, לדון בשאלה האמורה. עשיית עושר ולא במשפט ב"כ הנתבעים ביקש לסמוך את יתדותיו על חוק עשית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 (להלן: "החוק"). לטענתו חרף העובדה שהוא מודה שכל יסודותיו של סעיף 1 לחוק התמלאו ולכאורה חלה חובה על הנתבעים לשלם לתובע את שכר דירתו הראוי, יש לפנות לסעיף 2 לחוק, המעניק שיקול דעת לבית המשפט לפטור את הזוכה מחובת השבה לפי סעיף 1 לחוק, אם ראה שהזכיה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או מנסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי מוצדקת. בעניין זה, ב"כ הנתבעים השתית את טיעוניו על החלופה השניה המופיעה בסעיף, לאמור שבמקרה זה קיימות "נסיבות אחרות", העושות את ההשבה לבלתי מוצדקת. ב"כ הנתבעים פטר עצמו באימרה כללית אודות החלופה הראשונה באומרו, שלנוכח העובדה שהדירה עמדה רק להשכרה ולא למגורים של התובע, הוא לא נחל הפסד בתפיסת הדירה ע"י הנתבעים. טענה זו משוללת עד היסוד ואין בה כל ממש. למעלה מכך, ולמען השלמת התמונה, אתייחס לטענה, ואציין כי לצורך הכרעה בשאלה האם הפטור חל, יש להיזקק למקורות ההלכה היהודית שכן פרשנותו של החוק יונקת ממקורות אלו, וכפי שנאמר במבוא להצעת החוק (ה"ח 1353 מיום ל' בסיון תשל"ח, (5 ביולי 78): "החוק המוצע מאמץ את גישת המשפט העברי בנקודות אחדות...הוא מאמץ את העיקרון של "זה נהנה וזה לא חסר" כשיקול לפטור את הנהנה מהשבה.." (ע"א 6126/92 אטלנטיק נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984), פד"י נ(4), 472). למעשה, מקורו של הכלל האמור של "זה נהנה וזה אינו חסר - כופין אותו על מידת סדום" הוא בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא דף יב' עמ' ב' העוסק במקרה זהה לענייננו - "הדר בחצר חבירו". הלכה בסיסית היא "זה נהנה וזה לא חסר- פטור והדר בחצר חברו שאינה עשויה להשכיר והוא דרכו לשכור - אינו צריך להעלות לו שכר". ראשיתה של ההלכה בסוגייה בתלמוד הבבלי במסכת בבא קמא דף כ' עמ' א' כדלקמן: "הדר בחצר חברו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי (באיזה עניין מדובר - ד.מ.). אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר (שמא תאמר שמדובר בחצר שאינה עומדת להשכרה ולאדם אשר אינו רגיל לשכור - ד.מ.) - זה לא נהנה וזה לא חסר! אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר (אלא מדובר בחצר העומדת להשכרה ולאדם שדרכו לשכור - ד.מ.) - זה נהנה וזה חסר! לא צריכא - בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר (מדובר איפוא, בחצר שאינה עומדת להשכרה ובאדם שדרכו לשכור - ד.מ.)". הסיטואציה שהתלמוד דן בה הינה במקרה שאדם הרגיל לשכור נכסים דר מבלי לשלם תמורה, בחצר של חברו שאינה עומדת להשכרה. באופן האמור, הדר בחצר מפיק תועלת והנאה ואילו בעל החצר אינו חסר דבר. על כך שואלת הגמרא, האם על הדר בחצר לשלם לבעל החצר או לאו. בתשובה לשאלה, קיימת מחלוקת בין חכמי התלמוד. רמי בר חמא ור' אבהו בשם רבי יוחנן סוברים שצריך הדר בחצר להעלות לבעל החצר שכר - "כיוון שנהנה". ר' אמי ורב כהנא בשם רבי יוחנן אמרו שאין צריך להעלות לו שכר מהטעם "וכי מה עשה לו ומה חיסרו ומה הזיקו" (שם עמ' ב'). הפוסקים תמימי דעים שההלכה נקבעה כדעת ר' אמי ורב כהנא בשם רבי יוחנן, שאין צריך להעלות לו שכר. וכך לשונו של הרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק ג' הלכה ט': "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו - שזה נהנה וזה אינו חסר". וכך מובא גם בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסג סעיף ו': "הדר בחצר חברו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר... אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו - שזה נהנה וזה אינו חסר". שאלה אחרת שנשאלה הייתה, האם מלכתחילה יכול הדר בחצר לדרוש מהבעלים ליתן לו לדור בחצר ללא תמורה, הואיל וכופין על מידת סדום. הרי ככלות הכל, הבעלים אינו מפיק רווח מהחצר והיא עומדת מבחינתו כאבן אשר אין לה הופכין. על כך משיב רבינו מרדכי בר הלל אשכנזי ז"ל בעל ספר "המרדכי", על הגמרא בבבא קמא אות טז' כדלקמן: "כתב רבינו אבי העזרי, שמעתי דמצי למכפייה (שיכול הדר בחצר לכפות את הבעלים - ד.מ.), דהא (שהרי - ד.מ.) כופין על מידת סדום. ויש מפרשין דאין כופין - אלא כגון היכא דמנהי אי הוה בעי לארווחי בהא מילתא לא מצי לארווחי (כופין רק במקום שגם לו ביקש הבעלים להפיק רווח, לא יכל לעשות כן - ד.מ.) הילכך כייפינן ליה כיוון דלא חסר מידי (הואיל וממילא לא חסר הבעלים דבר - ד.מ.). אבל היכא דאי הוה בעי בעל החצר לאיגורי הוה מירווח (אבל במקום שיכל הבעלים להשכיר את החצר ולהפיק ממנה רווח - ד.מ.) השתא נמי כי לא מיגר ליה לא כייפי ליה (כך גם במקרה שהוא לא משכיר בפועל לא כופין אותו - ד.מ.)". המרדכי מבחין איפוא, בין שני מקרים. הזהות בין המקרים הינה שבפועל החצר אינה מושכרת, ברם, השוני מתבטא בפוטנציאל העסקי הטמון בהשכרת החצר מבחינתו של הבעלים. במקרה הראשון, אם הבעלים לא יוכל להפיק כל רווח מהחצר בעצמו - גם אם יחפוץ לעשות כן, כופין אותו להעמיד את החצר לשימושו של חברו - שהוא מסוגל להפיק תועלת משימוש בחצר, ללא תמורה. במקרה השני, הבעלים מסוגל להשמיש את החצר לתועלתו העצמית, ועל כן אין כופין אותו להעמידה לרשות חברו ללא תמורה. נדמה לי, כי זהו המסר האמיתי של "כופין על מידת סדום". ברשותך נכס העומד מבחינתך לכל דבר ועניין, כאבן אשר אין לה הופכין. ממנו לא תוכל אתה להפיק כל רווח, אולם חברך מסוגל לעשות כן. לא יחסר לך דבר, אולם לחברך ירווח - ההלכה מצפה ומחייבת אותך להעניק את טובת ההנאה לזולת, ללא קבלת שכר. דברים אלו נקבעו גם להלכה ברמ"א, חושן משפט, שם, בזה הלשון: "ודווקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו אע"פ שכופין על מידת סדום, במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות (זה במקרה שאם רוצה הבעלים ליהנות ואינו יכול - ד.מ.), אבל בכי האי גוונא דאי בעי (אבל במקרה שכזה שאם רוצה -ד.מ.) בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחינם". מכלל האמור עולה, שתביעתנו אינה עוסקת כלל ב"זה נהנה וזה לא חסר", אלא ב"זה נהנה וזה חסר", כיוון שדירתו של התובע לא עמדה כאבן שאין לה הופכין, אלא הוא בכל מקרה התכוון להפיק ממנה רווח, ולהשכירה, ושהייתם של הנתבעים בה מנעה זאת ממנו. יתר על כן, התובע אמר לנתבעים מפורשות, ולו באמצעות התביעה שהגיש כנגדם בבית המשפט המחוזי, כי עליהם לצאת מהדירה, ולפיכך חלה בעניין זה קביעתו של השולחן הערוך שהובאה לעיל כי "הדר בחצר חברו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו". מכאן יש לדון בקיומה של החלופה השניה, והיא "הנסיבות המיוחדות" העושות את ההשבה לבלתי צודקת. במסגרת זו יש לציין, כי הרקע להסתבכותם של הנתבעים אינו שייך לענין. ב"כ הנתבעים ניתלה רבות בעובדה שברהום הוא זה שבישל את הקדרה הרותחת עבור הנתבעים. ברם, נסיבותיהם של הנתבעים, ככל שיהיו קשות, אינן רלוונטיות לענין, שכן נסיבות אלו והיווצרותן לא היו בעטייו של התובע. יתר על כן, הנתבעים לא הניחו תשתית ראייתית כלשהי לכך שנוהל משא ומתן על ידם באמצעות ברהום על הישארותם בדירה ללא תשלום שכר דירה, והנתבע רק שיער שכך היו פני הדברים. לא הוכח איפוא, שהתובע הציג מצג כלשהו כלפי הנתבעים, ונראה שאלו למדו את המצג אך מתוך הסקת מסקנות בלתי מבוססות. הוא הדין לגבי טענתו של ב"כ הנתבעים בסיכומים, שהנתבעים "שינו לרעה" את מצבם מהטעם שלו היה מוחה בפניהם התובע, הם היו עוזבים את הדירה במועד שנקבע בפסק הדין לדירה קטנה יותר, שעלות דמי השכירות בגינה נמוכים. אף אם ניתן היה לייחס משקל כלשהו לטענה זו, השינוי לרעה חייב להיות בעטיו של הצד השני, וכאמור, לא הוכח כי התובע יצר מצג כלשהו כלפי הנתבעים ומכאן, שהשינוי לרעה לא היה בעטיו. משום כך ע"א 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש, פד"י מ"ה(5), 297, שאוזכר ע"י ב"כ הנתבעים ושעליו הוא נתלה, אינו לענין. עוד טען ב"כ הנתבעים, שניתן היה ללמוד מכללא על וויתור על דמי השכירות, וזאת מכמה טעמים. ראשית טען, שהתובע שהגיש את תביעתו לבית המשפט המחוזי, ביקש שורה ארוכה של סעדים, חלקם בגררא לסעד העיקרי שהיה בסמכותו של בית המשפט המחוזי להורות לנתבעים לרשום את זכויות הדירה על שם התובע בלשכת רישום המקרקעין. לדבריו, בין הסעדים עתר התובע גם לפינוי הדירה ולתשלום סכום הפיצויים המוסכם, ומשלא עתר הוא אף לפיצול סעדים או לתשלום דמי שכירות הראויים החל ממועד הפינוי החוזי ועד הפינוי בפועל, ויתר התובע על סעד זה. לטענת ב"כ הנתבעים, ויתור זה יצר מצג כלפי הנתבעים לכל הפחות לתקופה שממועד הפינוי כפי שנקבע בחוזה, ועד למועד הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי. על טענה זו יאמר ראשית לכל, שהיא לא נטענה ולו ברמז בכתב ההגנה. משלא נטענה הטענה בכתב ההגנה ובמהלך הדיונים, נמנעה מהתובע האפשרות להתמודד עימה, ולהוכיח כי אי עתרותו לתשלום דמי שכירות ראויים, אינו מצביע על ויתור עליהם. כאשר נשאל התובע בחקירתו האם הוא דרש את כל הסעדים במסגרת תביעתו בבית המשפט המחוזי, ענה הלה "איני יודע" (עמ' 12 לפרוטוקול), ומכאן שהתובע לא ראה ברשימת הסעדים שהוא תבע בעבר, רשימה סגורה, ולא התכוון לותר על הסעד הנוסף. שנית יצויין, כי מעשים שבכל יום הם שבעל נכס מצטייד עם פס"ד לפינוי, ולאחר מכן עותר לתשלום שכירות ראוי המבוסס על עילת תביעה אחרת. סברתו של ב"כ הנתבעים תוביל את בית המשפט למסקנה הבלתי סבירה, שכל אימת שלא הוגשה בקשה לפיצול סעדים, מקום בו לא היתה כל סיבה להגיש בקשה שכזו (אף לדברי ב"כ הנתבעים בסיכומיו), די בכך כדי להצביע על ויתור על הגשת תביעה בעילה אחרת. השאלה הבאה שהעלה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, הייתה שאלת כפל הפיצוי לאור העובדה שהתובע זכה זה מכבר לקבל את הפיצוי המוסכם החוזי, ועתה עותר הוא לקבלת שכר דירה ראוי. לפי הטענה, הפיצוי המוסכם אשר נקבע בחוזה, בא ליתן מענה על מכלול הפרותיו הפוטנציאליות של הצד המפר. בענין זה תלה ב"כ הנתבעים את יתדותיו בע"א 2702/92 אהרון גינזבורג נ' יוסף בן יוסף, פד"י מז(1), 540, ברם, אין הנדון דומה לראיה. בפסק הדין האמור, התייחס בית המשפט להפרתו של חוזה שכירות אשר נקבע בו סעיף פיצוי מוסכם. או אז, עתירה לפיצוי המוסכם ולדמי שכירות ראויים בגין תפיסתו של המושכר שלא כדין, מהווה פיצוי כפול. ברם, במקרה דנן מדובר בחוזה מכר, והפיצוי המוסכם לא בא בהכרח ליתן מענה דווקא לשכר הדירה הראוי, אלא למכלול הפרות אחרות הנוגעות לחוזה המכר. מכאן, שאין בעתירתו של התובע לשכר דירה ראוי משום כפל פיצוי, ואין לנכות מהפיצויים אף את שכר הדירה בגין התקופה שבין מועד ההפרה (מועד פינוי הדירה לפי החוזה) לבין מועד הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי. פיצוי בגין עגמת נפש לאור התוצאה אליה הגעתי, ומשכשלה ההגנה בביסוס טענותיה, נראה שאין מניעה לקבל את דרישתו הסבירה של התובע לפיצוי עבור עגמת נפש בשל הטרדה שנגרמה לו בעטיים של הנתבעים. הסכום בו נקב התובע אינו מוגזם, ולפיכך אני פוסק לו סך של 5,000 ש"ח כבקשתו. סיכום מכלל האמור עולה, שעל הנתבעים לשלם לתובע דמי שכירות ראויים עבור התקופה שבה הם התגוררו בביתו. בהתאם לחוות דעתו של המומחה, על הנתבעים לשלם לתובע סך בשקלים של 10,800$ (600$ כפול 18 חודשים) בגין התקופה שמ - 1.1.97, ועד 30.6.98, בהתאם לשער היציג של הדולר האמריקאי. לעניין זה השער היציג הוא השער היציג שהיה ידוע ביום 30.6.98, ומאותו יום הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כן עליהם לשלם סך בשקלים של 6,325$ (550$ כפול 11.5 חודשים) בגין התקופה שמ - 1.7.98 ועד 14.6.99, בהתאם לשער היציג של הדולר האמריקאי. לעניין זה השער היציג הוא השער היציג שהיה ידוע ביום 14.6.99, ומאותו יום הסכום ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק. כן על הנתבעים לשלם לתובע סך של 5,000 ש"ח בגין עגמת נפש. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח ועוד מע"מ. מכירת דירהחוזהמקרקעיןחוזה דירהפינויפינוי דירה