תביעה אישית נגד מנהל חברה

פסק דין בפני תביעה לחיובו האישי של מנהל החברה (להלן: "החברה") (להלן: "הנתבע") לתשלום סך 90,257 ש"ח, בגין סחורה שהוזמנה על-ידו מאת נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ (להלן: "התובעת") בעבור החברה. להלן העובדות הצריכות לעניינו, כפי שעולות מכתבי הטענות והמסמכים אשר בפניי: 1. במהלך חודשים יוני - יולי שנת 1997, הזמין הנתבע סחורות ומוצרי קרמיקה שונים מאת התובעת, בשם החברה, תמורת סך כולל של 79,780 ש"ח. 2. לשם סילוק חלקי של החוב, מסר הנתבע לתובעת שיק ערוך לפקודתה על סך 41,083 ש"ח, אשר נמשך מחשבונה של החברה. 3. התובעת הציגה השיק לפרעון כדין, במועד ובמקום הראוי לתשלומו, אך השיק חולל על-ידי הבנק הנמשך. 4. לפיכך מסר הנתבע למר יצחק בן - אריה, האחראי על לקוחות וגבייה אצל התובעת, שיק חלופי לשיק שחולל. השיק החלופי על סך 76,230.26 ש"ח (להלן: "השיק החלופי") ערוך לפקודת התובעת נמשך מחשבונה של חברת מלון נווה יעקב בע"מ (להלן: "נווה יעקב") התובעת הציגה השיק החלופי לפרעון כדין, במועד ובמקום הראוי לתשלומו, אך השיק החלופי חולל באי פרעון מהסיבה: "ניתנה הוראת ביטול + אין כיסוי מספיק". טענות הצדדים: טענות התובעת: לטענת התובעת יש מקום לחייב את הנתבע, אישית, בסכומים נשוא כתב התביעה (סכום החוב לתובעת בצירוף הפרשים כדין), זאת מהטעמים הבאים: א. חוסר תום לב: 1. התובעת טוענת, כי סיפקה למי מן החברות שבבעלות הנתבע או בשליטתו (החבה ונווה יעקב) סחורה בסכום התביעה, אשר תמורתה לא שולמה לה עד למועד הגשת התביעה. 2. לטענת התובעת, פעל כלפיה הנתבע בחוסר תום לב במסגרת המו"מ שניהל עמה בשם החברה שעה שכאורגן החברה ידע או היה עליו לדעת, כי לא יעלה בידי החברה שבניהולו לפרוע את השיקים שנתן בשמה, תמורת הסחורה שסיפקה התובעת. עם ולמרות זאת, המשיך הנתבע לרכוש סחורות מהתובעת. 3. לחילופין טוענת התובעת, חב הנתבע בסכום התביעה כיוון שהזמין את הסחורה על שם חברה אשר איננה קיימת (החברה), כאשר בפועל יועדה הסחורה לחברה אחרת, שהנתבע הוא בעליה ומנהלה. ב. מרמה: 1. התובעת טוענת, כי במעשיו ובמחדליו של הנתבע, כפי שמתוארים בכתב התביעה, יצר הוא מצג שווא כלפיה, לפיו עסקיה של החברה מתנהלים כרגיל, וכי תוכל לפרוע חובותיה לתובעת בגין הסחורות שהזמינה ממנה. 2. התובעת טוענת, כי הנתבע ניהל במרמה את החברות שבבעלותו ובכללן החברה, במטרה להתחמק מחיוביו החוזיים ו/או הכספיים כלפי התובעת. 3. התובעת טוענת, כי הנתבע חב לה את סכום התביעה מכוח היותו אורגן בחברה, אשר ניהל את עסקיה, וקיבל מהתובעת מוצרי קרמיקה שונים לחברה שבשליטתו ובניהולו, והכל בחוסר תום לב, תוך הצגת מצגי שווא כלפי התובעת בדבר יכולת הפירעון של החברה. ג. הרמת מסך: 1. טוענת התובעת, כי מסירת השיק החלופי המחולל בנסיבות בהן נמסר לתובעת, מחייבת את הנתבע באופן אישי, מבלי שהוא נהנה מהגנת האישיות המשפטית הנפרדת של החברה אותה ניהל במרמה כלפי נושיו, ובכללם התובעת. 2. לטענת התובעת, פעל הנתבע בתרמית ובחוסר תום לב כלפי התובעת על מנת להתחמק ממילוי חיוביה של החברה תוך תמרון וניצול האישיות המשפטית הנפרדת שלה. 3. לטענת התובעת, פעל הנתבע בתרמית על מנת להתחמק מתשלום הזמנותיו מן התובעת תוך תמרון וניצול האישיות המשפטית של חברות שונות בהן הוא משמש מנהל, תוך בלבול ויצירת מבוכה אצל התובעת לגבי מיהות המתקשר עמה. ד. התחייבות אישית: לטענת התובעת, יש לראות בנתבע אחראי לפירעון השיק החלופי על סך 76,230.26 ש"ח, נספח ה לתצהירו של בן-אריה, זאת עקב מצג שווא שהציג, לפיו שיק חלופי זה ייפרע בזמן ובמועד ולא תהיה בעיה בפרעונו (סעיף 6 ז' לתצהירו של מר בן - אריה). טענת הנתבע: הנתבע בחר שלא להביא ראיות כלשהן וטענותיו הן, כי אין ראיות מטעם התובעת המצדיקות הרמת מסך בנסיבות הענין, ומכיון שכך, אין אחריות לנתבע, באופן אישי. עוד טוען הנתבע, כי האמור בסעיף 6 ז' לתצהיר מר בן - אריה - במיוחד על רקע העובדה, שהתובעת מכירה נוהל עבודה על פיו חברות בע"מ נדרשות נדרשות על - ידי התובעת להמציא ערבות אישית של מנהליהן כתנאי לאספקת סחורה - אינו מקים ערבות של הנתבע לפרעון השיק החלופי. השאלה המשפטית: האם יש מקום להטלתה של חבות אישית על הנתבע לפירעון חובות החברה על-פי העילות הנטענות על ידי התובעת? דיון: חוסר תום לב: 1. הטענה לפיה לא שולמה מלוא התמורה בעד הסחורה שסיפקה התובעת לחברה לא נסתרה. לא נטען בפניי, כי השיק אשר נמשך מחשבונה של נווה יעקב נועד לכיסויו של חוב שונה מזה הנטען על ידי התובעת. כמו כן, לא הוכח כי חובותיה של החברה לתובעת בגין סחורה שסיפקה לה, כפי שמפרטות זאת חשבוניות המס אשר צורפו לכתב התביעה, כוסו ואינם קיימים עוד. משום כך, מקבלת אני את טענת התובעת בנקודה זו. 2. המסכת הראייתית המצומצמת שנפרשה בפני לא הוכיחה את טענת התביעה לניהול מו"מ בחוסר תו"ל מצד הנתבע. לא הוכח בפניי, כי שעה שניהל הנתבע את המו"מ בשם החברה מול התובעת, ידע כבר אז, כי לא יעלה בידה של החברה אותה ייצג, לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות (והדבר אמור רק לגבי שלב המו"מ לקראת התקשרותה של החברה עם התובעת). יתכן ובמעמד מסירת השיק הראשון בגין הסחורה שסיפקה התובעת לחברה שונה היה המצב, אולם שאלה זו עוד תידון במקום הראוי לה, בהמשך. הטענה לפיה המשיך הנתבע ברכישת הסחורות מאת התובעת, למרות שידע כי מצבה הכלכלי של החברה אותה ייצג היה קשה, אין סיבה שתיטען בהקשר של ניהול מו"מ בחוסר תום לב, הואיל ומדובר בהתנהגות הנתבע בשלב בו כבר קיים היה חוזה בין החברה לתובעת. 3. אשר לטענת התובעת, לפיה החברה איננה, בפועל, יישות משפטית קיימת - משלא שבה התובעת לדון בענין זה בסיכומיה, אני רואה בה כמי שזנחה טענה זו ולפיכך מתייתר הצורך לדון בה. התוצאה היא, כי לא הוכח כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בניהול המו"מ בשם החברה מול התובעת. משכשלה התובעת בהוכחת טענה זו, הרי שדין תביעתה על-פי עילת חוסר תום לב בניהול מו"מ להידחות. מרמה והרמת מסך ההתאגדות הטוען למעשי מרמה של הצד שכנגד נושא בנטל הראייה, ואף במידה מוגברת. בע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 416, 414 נקבע לענין זה כי: "טענת תרמית... היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שכנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית - המשפט הנתקל בטענה כזאת, ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין...". הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 614/84 ד' ספיר ואח' נ' אשד ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מא(2) 225, 240 קבע, כי: "מידת ההוכחה הנדרשת מן התובע בעוולת התרמית הנה מרובה יותר מן הנדרש כרגיל בתביעות אזרחיות". באופן דומה, כך גם טענה של הרמת מסך ההתאגדות מטילה נטל ראייה כבד מן הרגיל על כתפיו של הטוען אותה, מסיבות של מרמה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, או של עשיית שימוש לרעה בפרגוד המשפטי של ההתאגדות: "הרמת מסך תכליתה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות [ס' אוטולונגי "הרמת מסך - אחד מהנימוקים לה ומידת החלתה", הפרקליט כה (תשכ"ט, בע"מ 465)]. הרמת מסך כזו מכוונת נגד בעלי המניות שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה כגון הפקת טובת הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ כדי להינצל מחמת תביעות של הניזוקים או 'משבט זעמו' של החוק". (ע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נ' תל - מר בע"מ ואח' פ"ד מו(5) 353, 362). במקרה דנן, מכוונות טענות מסוג זה כלפי הנתבע. ואולם, הדיון בטענות המרמה כמבססות את התביעה להרמת מסך ההתאגדות מעל לחברת מלון נווה יעקב בע"מ (שמחשבונה נמשך השיק החלופי) מתייתרת, נוכח מהותה של התביעה להרמת מסך, כפי שיובהר להלן: משמעותה של הרמת מסך, כידוע, הנה הטלת אחריות אישית על בעלי המניות בחברה לחובותיה, וכל זאת בהתקיים אחת מהסיטואציות המנויות בפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983, החלה בענייננו (ראה לדוגמא סעיפים 107, 99(ב), 373 לפקודה), או שנקבעו בהלכה (ראה לדוגמא ע"א 4606/90 שלעיל). ודוק, בסיטואציה של הרמת מסך מיוחסים חובות החברה לבעלי המניות שבה. התובעת ביקשה לבסס תביעתה להרמת מסך לשם חיובו של הנתבע בחובות נווה יעקב בע"מ כלפיה בגין השיק החלופי על-סך 76,230.26 ש"ח שלא נפרע, באופן הבא: התובעת ביקשה "לחשוף" את הנתבע כמי שלא היה "סתם" מנהל שכיר בנווה יעקב, כטענת הנתבע, אלא כמי ששימש דמות מפתח באשכול של חברות שהחזיקו בנווה יעקב ובהן כיהן לא רק כמנהל רשום, אלא אף החזיק במניותיהן. לטענת התובעת, אין ספק, כי כל החברות המחזיקות בבנווה יעקב ואשר בהן היה הנתבע בעל מניות ומנהל רשום, מהוות אשכול חברות, וכי הפיצול ביניהן הוא מלאכותי וכל תכליתו לסייע בידי הנתבע ובידי החברות שבבעלותו או בשליטתו או בשימושו, להתחמק מחובות ומהתחייבויות כלפי התובעת. ב"כ התובעת מסתמך לשם הוכחת טענה זו על תדפיסים שהופקו ממאגר המידע של רשם החברות, אשר קריאתם במקובץ מציירת, לכאורה, פסיפס אשר חלקיו קשורים זה בזה. ייאמר מייד באשר לכשירותם של תדפיסים כאלה לשמש ראייה בפני בית-המשפט, כי אלו מהווים רשומה מוסדית בהתאם להוראת סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, ולפיכך הם בבחינת ראייה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי. ולגופו של עניין, לא די בהצגת התדפיסים שהופקו ממאגר המידע של רשם החברות כדי לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת לשם הוכחת קיומו של אשכול חברות. תדפיסים כאלה יכולים, לכל היותר, לבסס ראייה לכאורה בלבד לקיומו של אשכול חברות כנטען. ואולם בכך אין די. משלא הוכחה בפני נקודה זו, ממילא אין לראות בנתבע בעל מניות בחברת מלון נווה יעקב שניתן לייחס לו חובותיה, ומשום כך נכשלת תביעתה של התובעת להרמת מסך. אשר להחלטה שניתנה, בין היתר, כנגד החברה בהמ' 621/98 בבית - המשפט המחוזי בנצרת: ב"כ התובעת צרף החלטה זו לסיכומיו כאילן להתלות בו כדי לתמוך טענותיה של התובעת לענין אשכול החברות כביכול. בתגובתו לסיכומי הנתבע, טען ב"כ התובעת, כי החלטה זו צורפה לסיכומי התובעת בשל העובדה, שבמסגרתה נקבעו מסמרות ביחס לעובדה, כי "החברות שבניהול הנתבע מהוות אשכול, שכל מטרתו הוא לסכל את הליכי הגבייה הננקטים תדיר כנגד מי מהחברות הללו" (סעיף 11 לתגובת התובעת לסיכומי הנתבע). טענה זו מוטב היה לה לולא נטענה: ראשית, מדובר בהחלטה בה הנתבע כשלעצמו איננו צד לה. שנית, בהחלטת כב' הש' דנון שלעיל נאמר מפורשות, כי המשיבה שם הוכיחה אך לכאורה, כי המבקשות שם , וביניהן החברה, שנווהלה על-ידי הנתבע בתיק שלפניי, הנן חלק מאשכול של חברות. שלישית, מדובר בהחלטה בהליך ביניים, שתכליתו בקשה לביטול צו להגדלת עיקולים שניתנו בתיק מסוים כנגד המבקשות באותו הליך, וביניהן החברה. עולה מן המקובץ, כי אין ספק בדבר העדר כל קביעה של מסמרות בהחלטת כב' הש' דנון שלעיל, וממילא אין היא מתייחסת אלא להליך ביניים בתיק עיקרי שהתנהל, בין היתר, אף כנגד החברה. לפיכך, אין בהחלטה זו כדי לסייע לתובעת, וזאת אף מבלי שאני נדרשת להחליט האם ניתן היה לצרף החלטה זו לסיכומים על מנת ללמוד ממנה עובדות. מצג שווא התובעת טוענת, כי הנתבע הציג לה מצג שווא באשר לפרעונו של השיק החלופי. לדעתי, יש בדבריו ומעשיו של הנתבע נפקות במסגרת דיני החוזים. כאמור, הנתבע אמר לנציג התובעת, כי השיק החלופי ייפרע בזמן ובמועד וכן יצר עוד מצג בהתנהגות, בכך שבמועד שנכח נציג התובעת במשרדו, ביצע החלפות שיקים נוספים (לאחרים). הלכה פסוקה היא כי התחייבויות חוזיות אינן חייבות להיות כתובות וניתן להסיקן אף מהתנהגות הצדדים. יצויין עוד כי תוכן החוזה הינו לא כוונתו הסובייקטיבית של כל אחד מהצדדים, אלא הביטוי האובייקטיבי (הדרך המקובלת) שניתן להסיק מתוכן החוזה. (לעניין זה ראה: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מ"ט(2) 265). תוכן החוזה נקבע מלשון החוזה, מהנסיבות האופפות את כריתתו, תוך התחקות אחר כוונת הצדדים. על רקע הלכות אלו יש לבחון את הראיות שהוצגו לתיק זה, באשר לתוכן "ההתחייבות" של הנתבע. כאמור, הנסיבות הינן כדלקמן: החברה אינה עומדת בהתחייבויותיה כלפי התובעת, שיק שהיא מוסרת חוזר מחולל והתובעת פונה לנתבע, בדרישה לבצע את התשלום. הנתבע, מזמן את נציג התובעת, מוסר לידיו שיק של חברה בע"מ שאינה החברה (אלא של נווה יעקב), מסביר מדוע השיק החלופי שנמסר הינו שיק "טוב" ומבטיח שהשיק החלופי יפרע בזמן ובמועד. הנתבע עוד מחזק רושם זה, בכך שהוא מזמן צדדים נוספים להם חבה החברה כספים ונוהג בהם בצורה דומה. יתכן כי מבחינתו של הנתבע, לא היה במהלך זה אלא נסיון מתוחכם למשוך זמן על מנת לאפשר "שקט" מבחינת נושי החברה. אך כאמור, לא כוונתו הסובייקטיבית של הנתבע היא מענייננו, אלא, כיצד יש לפרש את אשר ארע, מבחינת האדם הסביר. לדעתי, יש לראות בדברי ובמעשי הנתבע משום נטילת אחריות לפרעון השיק החלופי: קבלת השיק הראשון שנעשה ונמסר על ידי החברה לתובעת בחזרה; ההבטחה שהשיק החלופי יפרע בזמן; יצירת אוירה שכך נעשה עם כל נושיה של החברה - כל אלה פעולות שנעשו על מנת לשדר כי הנתבע שולט בעניינים וידאג לפירעון החובות של החברה כלפי התובעת. להתנהגותו של הנתבע יש כאמור השלכה בדיני החוזים. אך לכל הפחות יש לראות בהתנהגותו מצג שווא, שעל בסיסו הושג הסדר בין התובעת ובין החברה, על פיו ייפרע חובה של החברה כלפי התובעת, באמצעות השיק החלופי. משהפרה החברה התחייבות זו וקמה זכותה של התובעת לבטל את ההסכם, מתברר כי שוב לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו. ראשית, השיק שמשכה ומסרה החברה לתובעת, הוחזר לחברה במסגרת ההסכם (במהלכו נמסר, כאמור, השיק החלופי). שנית, החברה הפכה בנתיים לחדלת פרעון. בין כך ובין כך, יש לראות בנתבע אחראי לנזק שנגרם לתובעת עקב מעשיו. אשם חוזי תורם התובעת תרמה במעשיה או במחדליה לנזקים שנגרמו לה. ראשית, התובעת הסכימה לקבל את השיק החלופי שנמשך מחשבונה של חברת מלון נווה יעקב. בסעיף 6.ו. לתצהירו של מר בן-אריה שצוטט לעיל נכתב, כי הנתבע הביא לידיעתו כי ימסור לו שיק המשוך מחשבונה של חברה אחרת וכן פירט בפניו את נסיבות הכיסוי לשיק, קרי, כי נכנסה חברה חדשה כשותף ו/או יזם לחברת נווה יעקב. עוד באותו מעמד מצופה היה, כי מר בן-אריה, נציג התובעת, יקדים וישאל מיהי אותה נווה יעקב ומה היחסים בינה לבין הנתבע, לאורם יכול הוא למסור לאחרים שיק שנמשך מחשבונה. מצטיירת בפני בית-המשפט תמונה, לפיה בחר נציג התובעת לעצום עיניו תוך שהוא מסכים להחלפת השיקים. לו טרח מר בן-אריה להעלות בפני הנתבע שאלות בעניין, שאין חולק על הרלוונטיות שלהן או על הצורך בהן, היה אף מגלה, כי החתימה המתנוססת על גבי השיק החלופי איננה זו של הנתבע, כי אם של אחיו, בעל זכות החתימה היחיד בחשבונה של נווה יעקב, כפי שעולה ממסמכי פתיחת חשבון הבנק שלה, אשר צורפו לתיק בית-המשפט. במחדל זה נטלה על עצמה התובעת, באמצעות מר בן-אריה, את הסיכון שמא תתעוררנה בעיות בפירעון או בגבית השיק החלופי, בהמשך. שנית, טוענת התובעת בסיכומיה, כי דווקא בשל הסתמכותה על דבריו המפורשים של הנתבע, לפיהם השיק החלופי ייפרע, לא ראו צורך להחתימו על ערבות אישית בכתב. טענה זו גם אם נכונה עובדתית, אינה משחררת את התובעת מאשמה החוזי התורם. לו מדובר היה בצדדים המנהלים ביניהם קשר עסקי בריא וארוך, וזו הייתה הפעם הראשונה בה ארע מצב של אי פירעון שיק, אזי התנהגותה של התובעת, באי דרישת ערבות אישית מהנתבע, ייתכן כי ניתן היה למצוא בה הגיון כלשהו. ואולם, במקרה דנן מדובר הוא במערכת יחסים עסקית טרייה, שכבר מתחילתה בישרה לתובעת רעות מבחינת יכולתה להיפרע מהחברה בגין סחורה שסופקה לה. מדובר בחברה שהיא זרה לתובעת, אשר התקשרה עמה באמצעות הנתבע, שהוא עצמו גם כן זר לתובעת, והשיק הראשון שנמסר לתובעת במסגרת מערכת עסקית זו, שנועד לכיסוי חלקי בלבד של החוב, חולל באי פירעון. איזה ערך יש לה להבטחתו של הנתבע, כי השיק החלופי, אשר נמשך מחשבונה של חברה אחרת מזו עימה התקשרה התובעת, חברה שגם היא זרה לתובעת, ייפרע במועד? האם לא ניתן לראות במחדלה של התובעת, אשר די היה לה במילתו של זר לשם השקטת דאגותיה הכלכליות, תרומה לנזק שנגרם בסופו של חשבון? דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה, כי מנגנון של החתמה על ערבות אישית, לשם הבטחת פירעון חובות של חברה בע"מ, מוכר היה לתובעת ואף היה בשימושה. כך גם ציין מר בן-אריה בחקירתו הנגדית על-ידי ב"כ הנתבע: "ש: האם אי פעם התובעת החתימה את הנתבע על ערבות אישית? ת: עד כמה שזכור לי, לא החתימה. ש: היו מקרים אחרים, חברות אחרות, שבהם דרשתם מבעלי מניות או מנהלים התחייבות אישית בכתב? ת: כן" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 24.05.2000, שורות 19-12). לאור האמור לעיל, מצאתי מקום לייחס לתובעת על ידי מחדלה כמצויין לעיל, אשם חוזי תורם. כאשר מדובר באשם תורם ההנחה היא, כי סיבתית נגרם הנזק על-ידי כל אחד מהמתקשרים ולפיכך יש מקום לחלק ביניהם את האשמה ביחס לנזק ששניהם תרמו לו. שאלת השימוש בדוקטרינה של האשם התורם בדיני החוזים הוכרה זה מכבר [ראה לעניין זה ע"א 3912/90 EXIMIN תאגיד בלגי נ' טקסטיל בע"מ, פ"ד מז(4) 64; א' פורת, חלוקת אחריות בדיני חוזים (תל אביב, 1989)]. בענייננו, התובעת לא יכולה הייתה לדעת מה מצבה הכלכלי של נווה יעקב, אשר מחשבונה נמשך השיק החלופי. זאת היה על הנתבע לדעת, ומכאן אחריותו. ואולם, כפי שהוסבר לעיל, היה על התובעת - בין באמצעות מר בן-אריה ובין באמצעות נציג אחר שלה - לחקור ולדרוש פרטים אודות נווה יעקב, בפרט כאשר מדובר בחברה בע"מ שלתובעת כלל לא היה קשר עמה, ולכן לא הייתה כל סיבה נראית לעין לקבל שיק הימנה לשם פירעון חובותיה של החברה. לא זאת אף זאת, היה על התובעת לדאוג להחתמתו של הנתבע על ערבות אישית, נוכח נסיבות אי פירעון השיק הראשון. לפיכך הנני קובעת, כי האשם התורם המוטל על התובעת עומד על 50% אחוז. סופו של חשבון: הנתבע ישלם לתובע, מחצית מסכום השיק החלופי, דהיינו מחצית מהסכום של 76,230.26 ש"ח, נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שנועד לפירעונו של שיק זה. כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות התובענה (באופן יחסי כמפורט לעיל, לנוכח האשם החוזי התורם). דיני חברותאחריות נושא משרה בתאגידתביעה אישית