פסק דין 1. המבקשת, הועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית גת, הגישה תובענה זו לפסק דין הצהרתי, לפיו יצהיר בית המשפט, כי פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט השלום בקריית גת, מיום 7/7/98, בתיק ע"א 203/98, הנותן תוקף של פסק דין להסדר פשרה, בטל מחמת טעות או הטעייה. 2. מאחר והצדדים לא חלקו בפני בשאלות עובדתיות, נתבקשו הצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו. 3. אלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת: א. ביום 21/12/97 או בסמוך לכך, ביקשה המשיבה אישור ללשכת רישום המקרקעין על תשלום מיסים וזאת במסגרת בקשה להעברת זכויותיה בנכס הידוע כחלקה 8 בגוש 1907 בעיר קריית גת (להלן: "הנכס"). ב. המבקשת התנתה את הנפקת האישור בתשלום היטל השבחה, הכל על פי סעיף 13 (ב) (3) לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתוכניות והיתרים) התשנ"ב - 1992. המשיבה שילמה את הנדרש ממנה תחת מחאה והגישה ערעור על החלטת המבקשת. ג. בסמוך לאחר הגשת הערעור, ומאחר והיה ידוע לצדדים, כי באותה עת במקביל התנהל הליך ערעור אחר בתיק ע"א 29/97 סמפלסט בע"מ נ' הועדה המקומית קריית גת, (להלן: "סמפלסט"), הנוגע לחיוב בהיטל השבחה, כאשר הדיון שם נסוב סביב שאלה משפטית הזהה לחלוטין לסוגיה שבין הצדדים בפני, ביקשו הצדדים להמתין לתוצאות ההליך שהתקיים בעניין סמפלסט 29/97. לאחר שניתן פסק דין בתיק בעניין סמפלסט, בבית משפט זה, המקבל את ערעור המערערת באותו עניין, שלחו הצדדים הודעה מוסכמת לבית המשפט בנוסח הבא: ”ב"כ הצדדים מתכבדים בזה להודיע לבית המשפט הנכבד כי הגיעו לכלל הסכם כדלקמן: 1. העתירה מתקבלת מהנימוקים המפורטים בפסק הדין שניתן בע"א 29/97 סמפלסט בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית גת ביום 9/6/98 על ידי בית משפט נכבד זה. 2. כל צד ישא בהוצאותיו בתיק זה. 3.אשר על כן מתבקש בית המשפט הנכבד ליתן למוסכם תוקף של פסק דין ולבטל המועד שנקבע לדיון בתיק זה.". להסדר פשרה זה ניתן תוקף של פסק דין ביום 7/7/98. ד. המבקשת אשר הייתה צד להליך בעניין סמפלסט הגישה ערעור על פסק הדין שניתן בעניין סמפלסט לבית המשפט המחוזי, מאחר וסברה כי מדובר בשאלה משפטית עקרונית שיש לה השלכה על תושבים רבים בקריית גת, וכרוכות בכך השלכות כספיות במיליוני שקלים. במסגרת הליך הערעור בבית המשפט המחוזי בע"א 1263/98 ביקשה המבקשת לערער גם על פסק הדין שניתן בדרך של אישור הסדר פשרה בע"א 203/98 (פסק הדין נשוא התובענה). ערעור זה הוגדר בבית המשפט המחוזי כע"א 1262/98. המשיבה בפני, התנגדה להליך הערעור בבית המשפט המחוזי בטענה כי מדובר בפסק דין המאשר הסדר פשרה, עליו לא ניתן לערער. בנסיבות אלו הסכימה המבקשת בבית המשפט המחוזי למחוק את הערעור וחזרה לבית משפט זה כשבפני מונחת תובענתה לביטול פסק דין המאשר הסדר פשרה. תובענה זו הוגשה רק לאחר שבית המשפט המחוזי בע"א 1263/98 בעניין סמפלסט קיבל את ערעור המבקשת. במהלך הדיונים בפני אף התברר, כי בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט העליון נדחתה ובכך נמצאנו עם הלכה שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי המקבלת את עמדת המבקשת ומחייבת בהיטל השבחה בנסיבות משפטיות שהתעוררו בעניין סמפלסט בענייננו זה. 4. טוענת המבקשת, כי הסדר הפשרה שהוצג לבית המשפט, לפיו תוצאות ההליך שבעניין סמפלסט כפי שנקבע בבית המשפט בקריית גת, יחייב את הצדדים בתיק זה, נועד כדי לקצר בדיונים בבית-משפט זה. ובכל זאת מבלי לפגוע בזכויות המבקשת לערער על פסק הדין בעניין סמפלסט, כאשר היה ברור וידוע למשיבה, כי כך בכוונת המבקשת לעשות וזאת גם עשתה בפועל זמן קצר אחר כך. לטענת המבקשת, גם אם לא נכתבו הדברים בצורה מפורשת בהסדר הפשרה שהוצג לבית המשפט, הרי שזו הייתה כוונת הצדדים ואם לא כך נוסחו הדברים, הרי שמדובר בטעות אנוש אותה יש לתקן בדרך של ביטול הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. 5. מנגד טענה המשיבה, כי הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, הינו הסכם מחייב לכל דבר ועניין, ומשניתן להסכם תוקף של פסק דין אין מקום לאפשר למי מהצדדים להחזיר את הגלגל אחורנית ולפתוח מחדש את חזית המריבה שאם לא כן, לא יהא בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית שלה נועד, קרי, יישובם הסופי של סכסוכים. עוד טוענת המשיבה, כי אם ביקשה המבקשת לשמור על זכותה לערער לבית המשפט המחוזי, היה עליה לציין זאת במפורש בהסדר הפשרה שגובש. 6. השאלה העיקרית העומדת בפני היא, כיצד נפרש את הסכם הפשרה שגובש בין הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 7/7/98. בעקרון, סבורתני כי אכן הסדר הפשרה המקבל תוקף של פסק דין הינו הסכם מחייב שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים, כאשר כל אחד מהצדדים נתן דעתו לתוכן ההסכם. ואכן, משגובש הסדר שכזה וקיבל תוקף של פסק דין, יזהיר עצמו בית המשפט שבעתיים בטרם יפתח מחדש את חזית המריבה, שאם לא כן, לא יהא בכוחו של פסק הדין למלא את התכלית שלה נועד, יישוב סכסוכים בין הצדדים. (ראה ע"א 116/87 לבנת נגד טולדנו, פ"ד לט'(2) 729, וכן ע"א 4365.90 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז'(2) 441, 450-451). עיון במילות ההסדר מלמד אכן, כי הצדדים התכוונו לכאורה שתוצאות ההליך בבית המשפט השלום בקריית גת בעניין סמפלסט יחייב גם אותם, ולכאורה אם ביקשה המבקשת לשמור לה את הזכות לערור על פסק הדין של בית המשפט בקריית גת בעניין סמפלסט היה עליה להוסיף הוראה זו בהסדר הפשרה שגובש בענייננו זה. המבקשת לא עשתה כן ועל כן מוטל הנטל על כתפיה לשכנעיני כי אכן כוונת הצדדים הייתה כטענתה ואי ציון הדברים בהסדר הפשרה נבע מטעות גרידא. בעניין זה טוענת המבקשת, כי בחילופי הדברים שהיו בינה לבין בא כח המשיבה, דובר במפורש כי המבקשת תערער על החלטת בית המשפט בקריית גת בעניין סמפלסט ואף ביקשה את הסכמתו של ב"כ המשיבה להארכת מועד הגשת הערעור בעניין זה, הכרוך כאמור להליך בעניין סמפלסט. ב"כ המשיבה לא ערער אחר גרסה זו של המשיבה ונדמה כי שני הצדדים בגיבוש הסדר הפשרה במחלוקת שביניהם, כרכו עצמם להליך שבעניין סמפלסט. 7. אם לא כך היו הם פני הדברים, לא הייתי נעתרת על נקלה לבקשת המבקשת. אלא כאמור, מקום ששוכנעתי כי הצדדים כרכו עצמם לתוצאות הליך בעניין סמפלסט, וכי זו הייתה כוונתם בהגשת הסדר הפשרה לבית המשפט, נדמה כי אי ניסוח ההסדר באופן דקדקני נופל להגדרה של טעות המנסח, ועל כן יש מקום לקבל את התובענה ולהורות על ביטול פסק הדין שנתן תוקף להסדר הפשרה. סבורתני אף כי תוצאה זו מתיישבת עם תחושת הצדק, שכן תוצאה זו תמנע הפלייה שלא בצדק לטובת המשיבה לעומת יתר תושבי העיר קריית גת שיחוייבו בהיטל השבחה בנסיבות המשפטיות שהתעוררו בעניין המשיבה כמו גם בעניין סמפלסט. ההלכה המחייבת היא זו ההלכה שיצאה מפי בית-המשפט המחוזי, עליה כאמור לא ניתנה רשות ערעור בבית משפט עליון והלכה זו דינה לחייב את כל התושבים. טעות שנפלה בניסוח הסדר הפשרה איננה יכולה ליצור הפלייה זו הצורמת לעין. לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששוכנעתי כי כוונת הצדדים הייתה לחסוך מזמנו של בית המשפט ולקצר בהליכים בסכסוך זה שבפני, ובהתאם לכרוך תוצאות הליך זה לתוצאות ההליך בעניין סמפלסט, אני קובעת כי נפלה טעות בניסוח הסדר הפשרה, ועל כן אני מורה על ביטול פסק הדין אשר נתן תוקף להסדר הפשרה. המשיבה תשלם למערערת הוצאות התובענה וכן שכר טרחת עורך דין בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, כשסכום זה ישא ריבית והצמדה חוקית מ היום ועד התשלום בפועל. הסדר פשרהמתן תוקף של פסק דיןפשרהביטול פסק דין