הסכם עיבוד חקלאי עם קיבוץ

החלטה 1. בפני מונחת בקשת המבקשת "חברת יואל חקלאות 2000 בע"מ" (להלן: "המבקשת") למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיב, קיבוץ נוה חריף (להלן: "הקיבוץ"), להתקשר בהסכם כלשהו או למסור לגוף כלשהו, למעט המבקשת עצמה, את העיבוד החקלאי של שטח בן 300 דונם בשטחי הפלחה של הקיבוץ. בקשה זו הוגשה ביום 16/10/00 לדיון דחוף במעמד צד אחד. משהובאה בפני הבקשה ולאחר עיון בה נעתרתי לבקשת המבקשת וצו מניעה זמני הוצא במעמד צד אחד ביום 17/10/00, כשהדיון במעמד שני הצדדים נקבע להיום. בבוקר יום הדיון הניח בפני המשיב, תצהיר נגדי מטעמו. ניסיונות בית המשפט לגשר בין הצדדים עלו בתוהו, ועל כן נשמעה הבקשה בפני. 2. לטענת המבקשת, אשר תמכה בקשתה בתצהירו של מר יששכר בן עטיה, נקשר הסכם בינה לבין הקיבוץ לפיו מחכיר הקיבוץ למבקשת אדמות חקלאיות בשטחו, בשטח של כ- 300 דונם לצורך עיבוד חקלאי. הסכם אשר גובש בעל פה בין מר בן עטיה לבין עופר צעירי, מזכיר הקיבוץ. על פי הסכם זה, עלתה המבקשת על השטח וביצעה עבודות של ניקוי השטח וכיסוח השטח, כמו גם תיחוח השטח לקראת עיבוד חקלאי. לאחר שביצעה עבודות אלו, קיבלה המבקשת הודעה ממר צעירי, כי הקיבוץ חזר בו מהסכמתו להחכיר לה את האדמות, ועל כן נדרשת היא לפנות את הקרקע. בנסיבות אלו, כאמור, ביקשה היא למנוע מן הקיבוץ להתקשר עם כל גורם אחר לעיבוד חקלאי של אדמות אלו ולאפשר לה להמשיך ולקיים את ההסכם כפי שגובש. 3. מנגד טען הקיבוץ כי בין הצדדים לא גובש כל הסכם, כפי שטוענת המבקשת וכל שהיה הוא משא ומתן לעיבוד חקלאי משותף של הקרקע אשר נוהל בין הקיבוץ לבין מר בן עטיה באופן ישיר מבלי שמר בן עטיה מציג את המבקשת כבעלת דין ודברים. לטענת הקיבוץ, רק עם הגשת תובענה זו ומהלך הדיון בבית המשפט, נתבררה לה זהותה של המבקשת אשר גם למר בן עטיה לטענתה, לא הייתה ידיעה מעמיקה באשר לזהות המבקשת ומי העומד מאחוריה. הקיבוץ חזר והדגיש כי היה ברור למר עטיה שרק הסכם בכתב אשר יגבש את כל תנאי ההסדר יחייב את הצדדים, הסדר אשר יגובה בערבויות בנקאיות מתאימות, כמו גם יקבל את אישור משרד החקלאות בהיות אדמות הקיבוץ אדמות מדינה. יחד עם זאת, מאחר ומר עטיה היה חייב לקיבוץ כספים בשיעור של כ- 100,000 ש"ח, עקב ערבותו לחברה קבלנית אשר עיבדה את הקרקע שנה קודם לכן, איפשר הקיבוץ למר עטיה לעלות על הקרקע כדי לנקותה כשברור שאם לא ישתכלל המשא ומתן להסכם בכתב יקוזז פרי עמלו זה מחובו של עטיה לקיבוץ. אשר למשא ומתן שנוהל, ציין מר צעירי מטעם הקיבוץ, כי בתחילת הדרך קיבלה האסיפה הכללית בקיבוץ הסכמה עקרונית להעביר את אדמות הקיבוץ לעיבוד חקלאי חיצוני, אולם במהלך הדברים שינתה האסיפה הכללית את דעתה ובישיבתה מיום 10/8/00 החליטה להשאיר את העיבוד החקלאי לעצמה. משנתקבלה החלטה זו, הודיע הוא על כך מיידית למר בן עטיה, ולאלתר הופסק המשא ומתן בין הצדדים. הקיבוץ הוסיף וטען טענות פורמליות לגבי מהות הבקשה, הן באשר לשיהוי המבקשת בהגשת בקשה זו. לטענת הקיבוץ, מר בן עטיה קיבל הודעה על הפסקת המשא ומתן במהלך חודש אוגוסט, ימים ספורים לאחר שנתקבלה החלטת האסיפה הכללית בדבר אי היכנסות לשותפות עם יזם חיצוני לצורך עיבוד חקלאי של אדמות הקיבוץ, החלטה מיום 10/8/00. ומאותו מועד ועד להגשת התובענה, יום 16/10/00, השתהתה המבקשת תקופה ניכרת יתר על המידה, אשר מונעת ממנה את הזכות שביושר לקבל צו מניעה לזכותה. עוד טען הקיבוץ, כי בין המבקשת לקיבוץ אין כל יריבות, שכן כאמור משא ומתן נוהל בין הקיבוץ ישירות עם בן עטיה, מבלי שמר בן עטיה מצביע על כל קשר בינו לבין המבקשת ואף לא מציג עצמו כמי שמנהל משא ומתן מטעם המבקשת. טענה נוספת העלה הקיבוץ הנוגעת לזיהוי המקרקעין נשוא הבקשה. על פי תקנה 82 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם ככל האפשר לפי גבולות ומספרים שבפנקס מקרקעין. לטענת הקיבוץ, המבקשת לא השכילה לזהות את המקרקעין נשוא הבקשה והסתפקה בתיאור כללי של שטח בן 300 דונם בשטחי הפלאחה של הקיבוץ, מבלי לצרף לבקשתה כל מפה או תשריט אשר יהא בו כדי להגדיר בצורה מדויקת מהו שטח המקרקעין בו מדובר. 4. דברים של טעם מצאתי בטענות הקיבוץ. סבורתני כי המבקשת לא הוכיחה על פניו את זכותה לכאורה לקבלת הסעד המבוקש. המבקשת לא הוכיחה כי נערך הסכם מחייב בינה לבין הקיבוץ, המקים לזכותה זכות לקבלת הסעד המבוקש. כל שנתקיים על פניו, הוא משא ומתן ראשוני שבין הקיבוץ לבין מר בן עטיה, אותו הכיר מר צעירי כמי שעוסק בעבודות חקלאיות וכמי שחב לקיבוץ סכום של כ- 100,000 ש"ח בגין ערבותו או ערבות אשתו של בן עטיה לחובות חברה אחרת אשר עשתה עיבודים חקלאיים עבור הקיבוץ בשנה קודמת. גם מדבריו של בן עטיה עולה בבירור, כי רק הסכם בכתב יכול היה לגבש את ההסכמה בינו לבין הקיבוץ, הן בשל הבטחונות שדרש הקיבוץ, בין השאר ערבויות בנקאיות, והן בשל העובדה כי הסכם שכזה הינו מותלה באישור משרד החקלאות וללא אישור שכזה אין כל תוקף להסכם. מר עטיה מודה בחקירתו כי אחד התנאים להתקשרות היו הפקדה של ערבות בנקאית על סך 50,000 ש"ח לטובת הקיבוץ ואף בהגינותו הרבה מודה, כי לא הפקיד כל ערבויות בנקאיות לטובת הקיבוץ, ואף החברה המבקשת לא עשתה כן, ופניה למשרד החקלאות לקבלת אישור ההסדר לא נעשתה. מר בן עטיה אף מודה, כי טיוטת הסכם נשלחה אל הקיבוץ מטעמו אך הקיבוץ סרב לאשרה. כל אלו מלמדים, לכאורה, כי המשא ומתן בין הצדדים לא הגיע לגמירות דעת ולא השתכלל לכדי הסכם מחייב, כשמודה מר בן עטיה כמשתמע מדבריו, כי רק הסכם חתום בכתב היה בו כדי לגבש את ההסכמה. נמצאנו למדים, כי להסכם מחייב הגיעה המבקשת עם קיבוץ אחר, קיבוץ אליפז, שם גובש הסכם על הכתב המסדיר את כל תנאי ההתקשרות, כשבין השאר מותנה הוא כדין באישור משרד החקלאות ולכך שאפה המבקשת להגיע עם הקיבוץ בענייננו זה, אך כאמור זה לא קרה. הסדר שכזה, כאמור, לא גובש כאן ולא קמה למבקשת זכות חוזית לכאורית המצדיקה הענקת סעד כמבוקש. קיבלתי את גרסת הקיבוץ, כי התירה למר בן עטיה לעלות על הקרקע מבלי להבטיח דבר כאשר התחשבנות בגין עבודותיו תתבצע כנגד חובותיו לקיבוץ. קביעתי זו מייתרת את הדיון ביתר השאלות המתעוררות בבקשה זו הנוגעות ליריבות בין הצדדים, טענת השיהוי ומאזן הנוחיות. יחד עם זאת, אציין בשולי הדברים, כי אכן השתהתה המבקשת בהגשת בקשה זו, פרק זמן ניכר ביותר, עד אשר מצאה לנכון לפנות לבית המשפט. כמו גם ספק רב אם קיימת יריבות בין המבקשת לבין הקיבוץ, שכן המשא ומתן נוהל ישירות עם מר בן עטיה לבין הקיבוץ, מבלי שמר בן עטיה מציין בפני הקיבוץ כי הוא מנהל משא ומתן עמה בשם החברה המבקשת. מר בן עטיה אף לא הציג בפני הקיבוץ את מנהלי החברה המבקשת, ורק באולם בית-המשפט שמענו לראשונה כי עובד הוא כשכיר בשורות החברה המבקשת. 5. מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני דוחה את הבקשה. צו המניעה הזמני שהוצא ביום 17/10/00 בטל. המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, כשסכום זה ישא ריבית והצמדה חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. חוזהחקלאותקיבוץ