פסק דין מבוא: בתיק זה הוגשה תביעה לפסק דין הצהרתי על ידי התובעת נגד הנתבעים להצהיר כי משאית מסוג משא תומך, תוצרת דאף הולנד, דגם FT5430W, שנת ייצור 1996, מ.ר. 6950700, הרשומה במשרד הרישוי על שם התובעת (להלן: "המשאית"), שייכת לתובעת וכי נרכשה בכספה של התובעת. התביעה נגד נתבעת מס' 2 נמחקה בהסכמה בשלב מאוחר יותר. התביעה נגד נתבע מס' 3, הינה במהותה, פורמלית בלבד, שכן אין ולא היתה התנגדות מצד נתבע זה, לקבלת התביעה כפי שהיא. נותרה בפועל, התביעה נגד נתבע מס. 1 (להלן:"הנתבע"). ביום 10.7.97 נתפסה המשאית על ידי פקידי ההוצאה לפועל במסגרת הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגד הנתבע מס. 3, בנה של התובעת, על ידי הנתבע בתיק הוצאה לפועל שמספרו 02-3080-97-8. תפיסת המשאית במסגרת ההליכים בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל התבססה על תצהיר אשר הוגש כתמיכה בבקשה אותה הגישה הנתבע, לפיו נצפה הנתבע מס. 3 כשהוא נוהג במשאית נשוא המחלוקת בתיק זה. הליכי ההוצאה לפועל למכירת המשאית עוכבו הן בהחלטת ראש ההוצאה לפועל והן על ידי בית המשפט, ומיום תפיסתה ועד היום עומדת המשאית ולא נעשה בה כל שימוש. סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק"): תפישת המשאית על ידי הנתבע נעשתה במסגרת סעיף 28 לחוק הקובע כלהלן: "(א) מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו. (ב) מיטלטלין שעוקלו כל עוד לא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול. (ג) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה של ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף זה, רשאי לבקש ממנו לעכב את ביצוע החלטתו כדי לאפשר למבקש לפנות לבית המשפט לעניין הבעלות על המטלטלין המעוקלים; ראש ההוצאה לפועל רשאי להתנות את העיכוב במתן ערובה להנחת-דעתו. (ד) פסק-דין בתובענה לענין הבעלות במיטלטלין האמורים, אין בו כדי לבטל מכירת בהוצאה לפועל לאחר שבוצעה, או לפגוע בזכויות הקונה שרכש אותם מיטלטלין בתום-לב." הוראת סעיף 28 לחוק טומנת בחובה איזון בין זכויות הנושים לבין זכויות החייבים וצדדים שלישיים, כאשר צדדים שלישיים אלה אינם חייבים לנושים דבר. סעיף 28 (א) קובע חזקה הניתנת לסתירה לפיה כאשר עוקלו המטלטלין בהיותם על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבחזקתו - חזקה היא שמיטלטלין אלה הם של החייב, וזאת כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל שאינם שלו. במצב דברים זה על החייב מוטל הנטל להוכיח כי אין המיטלטלין שלו. מידת ההוכחה הינה מידה פחותה מזו המוטלת על בעל דין במשפט האזרחי, שכן מדובר בהחלטת ביניים של ראש ההוצאה לפועל (ראה דוד בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מהדורה רביעית, עמוד 296). חזקה זו אין בה כדי לסייע לזוכה שעה שעוקלו המיטלטלין כשלא היו על גופו של החייב או בכליו או בחצרים בחזקתו. בנסיבות אלה על הזוכה רובץ הנטל להוכיח כי המיטלטלין שעוקלו הם של החייב. במקרה דנן, טוענת התובעת כי: "היות והוא לא הספיק לעבוד והוא נתפס עם סחורה על המשאית". (עמוד 5 לפרוטוקול מיום 14.6.00). כלומר, במקרה זה חלה החזקה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק ההוצל"פ. טענות התובעת: טוענת התובעת, כי המשאית נרכשה על ידה ונרשמה על שמה במשרד הרישוי ביום 21.2.97. יתר על כן, לגישת התובעת רישום המשאית על שמה במשרד הרישוי משקף את המציאות, לפיה המשאית היא בבעלותה, והואיל ואין לפקוד עליה חובותיו של בנה, ה נתבע מס’ 3, הרי שהנתבע פעל שלא כדין בעיקול ותפיסת המשאית. מנגד טוען הנתבע כי הרישום במשרד הרישוי איננו קונסטיטוטיבי, וכי בנסיבות המקרה אין התובעת הבעלים של המשאית, כי אם בנה, ה נתבע מס’ 3, הוא הוא הבעלים האמיתי של המשאית. לשון אחר, הרישום במשרד הרישוי במקרה דנן הוא פיקטיבי. למסקנה זו מגיע הנתבע, בין היתר, בהסתמך על הטענה כי המשאית נועדה לשמש את ה נתבע מס’ 3 וכי ה נתבע מס’ 3 אכן היה המשתמש היחיד במשאית. דיון: הרישום במשרד הרישוי : עמדת הפסיקה היא כי הרישום במשרד הרישוי הינו בעל ערך דקלרטיבי בלבד. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט ויתקון בע"א 492/64 יעקב לוי נ' משה רייס, פ"ד יט(1) 586: "אין חולק על כך שהרישום במשרד הרישוי אינו יוצר בעלות ושהשינוי ברישום אינו משנה בעלות. 'הזכות' לרישום או להעברת הרישום אינה איפוא זכות הקיימת בנפרד ובאופן עצמאי מזכות הבעלות" (שם, בעמוד 588). על אף שבתי המשפט ראו מקום להרהור מחודש בשאלת ערכו של הרישום במשרד הרישוי, לא נשתנתה ההלכה בעניין זה וערכו של הרישום הנ"ל נותר דקלרטיבי ואין הוא בעל ערך קונסטיטוטיבי. במקרה זה טוענת התובעת כי מרישום המשאית על שמה במשרד הרישוי עולה כי היא היא הבעלים של המשאית, ומבקשת מבית משפט ליתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי היא בעלי המשאית. מהאמור לעיל עולה כי ברישום במשרד הרישוי אין די לצורך הכרעה בשאלת הבעלות במשאית. לפיכך, יש לבחון היטב את נסיבות המקרה דנן, בטרם יוכרע למי הבעלות האמיתית במשאית, ומה השלכותיה של קביעה זו על עיקול המשאית. מקורות המימון ששימש לרכישת המשאית: המחלוקת בין הצדדים סבה סביב המימון לרכישת המשאית. התובעת טוענת כי רכשה את המשאית מכספה ומכסף נוסף שגייסה על מנת שבנה, ה נתבע מס’ 3, יוכל לעבוד על המשאית ולכסות את חובותיו. גרסתה של התובעת, לפיה גייסה כספים לרכישת המשאית, מקובלת עלי וזאת על סמך העדויות אשר ניתנו בבית המשפט. בחקירתה מיום 14.6.00 אמרה התובעת כי: "הכסף היה בבית. הוא לא היה כולו במזומן. אני נתתי 100,000 ש"ח ולגבי הסך של 80,000 ש"ח הסתמכנו על כך שהוא ישולם בתשלומים לאחר ש נתבע מס’ 3 יעבוד ויגמור את החובות. היות הרכב נתפס, יש לי דירה שאני משכירה ואני ובעלי עבדנו ועשיתי הלוואות ממשפחה והיתה לי ירושה ועמדתי בתשלומים בתקופה יותר ארוכה. לא מזמן גמרתי עם החובות." (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 14.6.00, שורות 25-28). בעניין זה התבטא גם העד מטעם התביעה, מר משה חלק, בעלה של התובעת: "את ה- 100,000 ש"ח הראשונים לקניית המשאית שמרנו בית". (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 14.6.00, שורה 1). ומוסיף: "אני לא יודע אם אז היה לו (ל נתבע מס’ 3 - תוספת שלי - ר' ש' צ') כסף. הוא לא השתתף אפילו לא בש"ח אחד בקניית המשאית. את ה- 80,000 הנוספים אני קיבלתי הלוואה מאחי ואשתי קיבלה ירושה מאביה המנוח ומהאחים שלה ומחברים. אחי הלווה לי באותו זמן 12,000 ש"ח ומהצד של אשתי קיבלנו מכל אחד 10,000 ש"ח ו- 15,000 ש"ח." (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 14.6.00, שורות 7-10). גם העד השלישי מטעם התביעה, מר צבי בוקין, אשר לטענת התובעת מכר לה את המשאית ציין בעדותו כי: "אני יודע שגב' חלק שיפרה שילמה את הכסף ולא אף אחד אחר וזאת אני יודע מכיוון ששלומי היה מסובך בכל מיני כספים ובאה אלי התובעת ואמרה לי שהיא רוצה לעזור לבנה שיתחיל לעבוד בתור נהג. אני יודע את זה גם מהאבא משה חלק וגם מאשתו שיפרה הם אמרו לי זאת." (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 14.6.00, שורות 19-22). בנוסף, הוגשו לבית המשפט קבלות בסך כולל של 97,414 ש"ח בגין תשלומים ששילמה התובעת עבור המשאית. יתר על כן, זכרון הדברים נחתם בין התובעת לבין מר בוקין. הנתבע טוען כי בעצם המשאית היא של החייב שלמה חלק וכי התובעת עשתה עימו קנוניה, בכך שרשמה על שמה את הבעלות במשאית שרכש שלמה בנה. טענה זו הינה כי החוזה שנעשה בין התובעת לבין בוקין הוא פיקטיבי או חוזה למראית עין בלבד, בעוד העסקה האמיתית התקיימה בין שלמה חלק (נתבע מס. 3) לבין בוקין. בפועל, לא הביא הנתבע כל ראיה להוכחת טענה זו, ואני דוחה אותה. הוכח ללא עוררין כי התובעת הגיעה למגרש המכוניות של בוקין קמחי רכב בע"מ, רכשה משאית בכספים שהביאה עימה, ורשמה את המשאית הנ"ל על שמה. הקבלות והחשבוניות הוצאו על שמה (בשלוש קבלות מופיע גם השם "דגנית" ו/או "דגנית בע"מ" בנוסף לשמה של התובעת. לא הובאה כל ראיה כי דגנית היא חברה בבעלות הנתבע מס' 3 או בשליטתו. כנגד האמור כאן, נמצא, (באורח טבעי יש לאמר) ה נתבע מס’ 3 שלמה חלק, בנה, נוהג במשאית ועל סמך "חזקה" בחוק ההוצל"פ נתפשה המשאית הנ"ל. ההסבר שנתנה התובעת, לפיו היא בקשה לעזור לבנה על מנת שיעבוד ויחזיר את החובות לבנק, הוא הסבר סביר, מתקבל על הדעת, ומקובל שהורים עוזרים לילדיהם, במידת האפשר בנסיבות דומות. טענות הנתבע בסיכומיו כי התובעת צריכה "להתקזז" במע"מ ועל כן היא חייבת לנהל ספרים היתה מחייבת, למצער, כי הנתבע, הבנק, יביא ראייה פוזיטיבית כי הנתבע מס' 3 "קיזז" מע"מ, שכן בפועל, לטענת הבנק, הוא הבעלים האמיתי של המשאית, או שהציג בספריו את רכישת המשאית כהוצאה עסקית שלו ודבר זה לא נעשה. מהימנות: בא כח המשיב טוען כי אין להאמין לתובעת, ומצביע על סתירות בעדותה. בין היתר מפנה לטענת התובעת שנשמעת מופרכת על פניה כי התובעת ובעלה שומרים כסף מזומן בבית ולא בבנק, כי מקור הכסף ששימש לרכישת המשאית הינו עלום וכי לא בא מאת התובעת. אשר על כן, טוען הנתבע כי אין להאמין לתובעת כי מימנה את רכישת המשאית מכספה. אולם, הנתבע לא הביא כל ראיה ביחס למקור הכסף ששימש לרכישת המשאית. הוא לא מצא ולו גם ראיה קלושה כי הכסף הגיע מהנתבע מס' 3. אילו הנתבע היה מביא ראיה כי הכספים ששימשו לרכישת המשאית באו משלמה חלק, נתבע מס. 3, כי אז היתה לו "זכות עקיבה". משמעות הדבר כי התובעת הינה "נאמן" בלבד על כספו של החייב. לא ייתכן שניתן להתעלם מחובתו של הנתבע להוכיח כי כספי הנתבע מס. 3 שימשו לרכישת המשאית הנ"ל תוך שהוא מתבצר בחזקה הקבועה בסעיף 28(א) לחוק ההוצל"פ הנזכר לעיל, בלי שייעשה מצדו כל מאמץ להביא ראיה פוזיטיבית לשם אישוש החזקה האמורה. או, לחילופין כי בית המשפט יקבע כי הראיות מטעם התובעת אינן מהימנות כלל וכלל ומתוך חוסר המהימנות הנ"ל עולה המסקנה כי כספיו של הנתבע מס. 3 הם אלה ששימשו לרכישת המשאית. כל מקור אחר לכספים ויהיה אשר יהיה מקור זה, אין בו כדי לסייע לנתבע לקבל נכס שאינו שייך לנתבע מס. 3 על פי הדין. החזקה הקבועה בחוק ההוצאה לפועל נועדה לסייע לנושה להתגבר על טענות סרק מצד חייב כי הנכס שנתפס בחזקתו, אינו שלו, ולחייב את הנושה להוכיח כי הבעלות בנכס הנ"ל היא של החייב. אינני סבור כי המחוקק התכוון "לרדוף" אחר אזרח תמים ואחר רכושו כדי לסייע לנושה לגבות חוב ממי שאינו חייב לו כספים. שאם לא תאמר כן, כי אז נימצא פוגעים בזכותו של אדם לבעלות על קניינו בניגוד לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יתר על כן, לטענת הנתבע התובעת והנתבע מס. 3, בנה שלמה חלק, רקחו קנוניה הגובלת בפלילים להציג מצג שווא ולהבריח נכסים של שלמה חלק מפני הנושה, הנתבע. לא נראה לי כי ניתן להתעלם מהמשמעות החמורה של טענות הנתבע כלפי התובעת על ידי הסתמכות הנתבע על חזקה הניתנת לסתירה, בהעדר ראיה אחרת, כי המיטלטלין הינם של הנתבע מס. 3. נראה לי כי יש בפני די והותר ראיות שיש בהן כדי להפריך את החזקה הנ"ל. ושוב, אינני סבור כי יש מקום "לחפור" ולהיכנס לפרטי פרטים בעניין נכסים שטוענת התובעת כי שייכים לה (חסכונות וכו') כאשר השאלה העומדת לדיון למעשה איננה מנין הביאה התובעת את הכספים ששימשו לרכישת המשאית, אלא אם הכספים האלה הגיעו משלמה חלק. כאמור, בשאלה זו הנתבע לא טען בפירוש כי מדובר בכספים שהביא שלמה חלק, אם כי הוא רמז לכך בעצם חקירת התובעת ובעלה לגבי מקורות הכספים ששימשו לרכישת המשאית. במקרה הנדון יש עדות של התובעת ושל בעלה כי הכסף הגיע מחסכונותיהם. אולם אין ראיה אובייקטיבית בענין זה, כגון דפי בנק. ב"כ הנתבע מבקש לא להאמין לתובעת ולבעלה כי מקור הכסף הנ"ל הוא מחסכונותיהם שנשמרו בבית. התובעת ובעלה העידו כי היו להם נכסים שנמכרו וכי חלק מהכסף הגיע מהלוואות. יתרת הכסף שולמה זמן רב אחרי ביצוע העיסקה כפי שהדבר מוכח מהחשבוניות והקבלות שהגיעו מאת מוכר המשאית, בוקין. אכן נמצאו סתירות בעדויות התובעת ובעלה בענין סכומי הכספים שנשמרו בבית ומקורם. (ראה גם חקירת התובעת בפני כבוד הרשמת פריאל כתוארה אז בהמ' 15774/97). אציין בהערת אגב, כי גם כבוד הרשמת פריאל (כתוארה אז) ציינה בהחלטתה כי אם תבואנה ראיות נוספות שלא הובאו באותו שלב, (כגון עדותו של מר בוקין) ניתן יהיה להסיק מסקנה שונה מזו שהגיעה אליה באותה עת. לא נראה לי כי סתירות אלה מהותיות, שכן מדובר בסכומים לא "עגולים" ובתשלומים שונים שנעשו לפני כשלוש שנים. בנוסף, אין ראיה כי מקור הכסף הוא הנתבע שלמה חלק, החייב. לפיכך, מבחינת התובעת, במקרה הטוב, ניתן לקבל את עדותה כי מקור הכספים ששימשו לרכישת המשאית הוא חסכונות והלוואות. במקרה הרע, אפשר לקבל חלקית את עדותם של התובעת ובעלה ולקבוע כי לא הוכח מקור הכספים אך בודאי אין להסיק כי הכספים הגיעו מהחייב. החייב, נתבע מס' 3 אמנם לא העיד בפני כעד תביעה, ואף לא כעד הגנה מטעמו, אולם דבר לא מנע מהנתבע לזמן את נתבע מס' 3 כעד מטעמו אילו סבר שהדבר יכול להועיל לו. נראה לי, כי אילולא באה התובעת והגישה תביעתה, ואף נתנה הסבר המגובה במסמכים ובעדויות, כי היא זו שרכשה את המשאית, היתה החזקה האמורה בתיק ההוצל"פ עומדת כשהיא לבדה, ולפיכך, נשארת בתוקפה והופכת לחלוטה. אולם משהובאו הראיות הנ"ל על ידי התובעת, הפריכו את החזקה הנ"ל לחלוטין. לא נראה לי כי יש בסיס להפרכת עדותה של התובעת. מטבע הדברים, השאלה העומדת לדיון איננה מקור הכספים, אלא אם התובעת הביאה ראיות להוכחת תביעתה כי היא זו שרכשה את המשאית והיא הבעלים שלה. אני מאמין לתובעת כי היא זו שרכשה את המשאית ורשמה אותה על שמה. מטבע הדברים, גם נוכחות הנתבע מס' 3 יחד עימה, אינה מפריכה את טענתה, שהרי מלכתחילה נועדה המשאית לשימושו של נתבע מס' 3 והוא זה שאמור לנהוג בה. הבחנה בין העברת נכס של חייב לבין רכישת נכס חדש על ידי צד שלישי: בת"א (עכו) 5369/97 פרנקו לילי נ' גלפז יוסף (פורסם בדינים שלום כרך יד 119) כותב עמיתי, כבוד השופט י' עמית כי יש להבחין בין שני מצבים: "האחד - נכס המועבר על ידי החייב, או משמו של החייב לשמו של צד שלישי, כדי להתחמק מנושיו (להלן: 'העברת נכס') לעומת נכס שנרכש או נרשם מלכתחילה על ידי צד שלישי כדי שלא לאפשר לנושי החייב להניח ידם על הנכס (להלן: 'רכישת נכס'). המקרה של העברת נכס הוא המקרה הנפוץ שנדון בפסיקה והוא עשוי להוות גם עבירה פלילית של הונאת נושים על פי סעיף 439 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977". (שם, פיסקה 19 לפסק דינו של כבוד השופט עמית). יתר על כן ממשיך כבוד השופט עמית ומוסיף: "שומא על בית המשפט לאבחן בין רכישת נכס לבין העברת נכס. נכס שמועבר על ידי החייב לצד שלישי יוצא ממסת הרכוש של החייב ומכאן האינטרס המוגבר של המשפט להגן על הנושים. נכס שנרכש או נרשם מלכתחילה על ידי צד שלישי, לא נכלל אף פעם במסת הרכוש של החייב. במקרה כזה, בדיקת אמיתותה ותקפותה של העסקה צריכה להיות במשנה זהירות. יכול ומדובר במקרה של חייב מתוחכם אשר מלכתחילה רוכש ורושם את נכסיו על שמות אחרים שאינם אלא ידו הארוכה... מאידך, ייתכן ומדובר בנכס אשר נרכש באמת ובתמים על ידי צד שלישי לטובת החייב, כאשר אותו צד שלישי נמנע מהעברתו לחייב או על שם החייב, כדי לא לאפשר לנושיו להניח ידם על הנכס." (שם, בפיסקה 20 לפסק דינו של כב' השופט עמית). הבחנה זו מקובלת עלי. "מתנה": אין מחלוקת על כך שהמשאית נרכשה לצורך שימושו של ה נתבע מס’ 3. עובדה זו עולה אף מטענותיה של התובעת עצמה. אין לראות בטענת התובעת כי רכשה את המשאית על מנת לאפשר לבנה, שלמה חלק, החייב בתיק ההוצל"פ, לעבוד כדי להחזיר חובות לבנק, טענה המופרכת על פניה. אין מדובר בשני זרים אלא באם ובנה. רק טבעי שהאם תבקש לסייע לבנה אם הדבר אפשרי, כדי לשקם עצמו כלכלית. כך העידה התובעת. היא לא נתנה לנתבע מס' 3 את המשאית הנדונה ב"מתנה" - אילו עשתה כן, היתה המשאית נרשמת על שמו לאלתר. היא העידה כי היא רכשה את המשאית כדי שתשמש לבנה ככלי עבודה לצורך החזר חובות ועדותה זו לא הופרכה. רק חסר דעת, ירכוש משאית וירשום אותה על שם אדם החייב כספים ושקיימים נגדו הליכי הוצאה לפועל ועיקולים. לסיכום: נראה לי, כי במקרה דנן המשאית נרכשה על ידי התובעת ונרשמה על שמה כאשר המטרה היא מתן זכות שימוש ללא תמורה במשאית לבנה המסובך בחובות רבים. מדובר בעסקה לגיטימית, הנבדלת מהעברה פיקטיבית של מיטלטלין קיימים מחייב לאחד מבני המשפחה על מנת להתחמק מהליכי עיקול במסגרת תיק הוצאה לפועל. משהצביעה התובעת על המקור ממנו נלקח הכסף, לכאורה, לצורך רכישת המשאית, בצירוף שאר הנסיבות כפי שאלה עולות מהעדויות ומהתצהירים אשר הוגשו לבית משפט, ובהעדר כל ראיה לסתור מטעם הנתבע, אני סבור כי המשאית בבעלותה האמיתית של התובעת ולא בבעלותו של הנתבע מס’ 3. הריני נעתר לבקשה ומצהיר כי המשאית מסוג משא תומך, תוצרת דאף הולנד, דגם FT5430W, שנת ייצור 1996, מ.ר. 6950700, הינה בבעלותה של התובעת. הריני מחייב את הנתבע להשיב את המשאית לידי התובעת ולבטל את העיקולים שהוטלו עליה בתיק הוצל"פ 02-3080-97-8. הריני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית כחוק מהיום. התביעה נגד נתבע מס' 3 הינה כאמור פורמאלית ואין כל צו נגד נתבע מס' 3 בהליך זה. משאיתעיקול