אי הגשת דוחות מס הכנסה בזמן

פסק דין ש. שטמר, שופטת: רקע עובדתי 1. לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 28/1/01 ועל גזר הדין מיום 16/5/01 של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט שאנן) בת"פ 10501/99. בפסק הדין הורשע המערער בעבירה של אי הגשת דו"חות במועד לפי סעיפים 117(א)(6) ו119- לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו1976- (להלן - "חוק מע"מ"), ודינו נגזר ל6- חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, לקנס כספי בסכום של 25,000 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתם, לחתימה על התחייבות בסך של 50,000 ₪, אשר תהא ניתנת למימוש, אם המערער לא ימנע מלעבור עבירת מס כלשהי (כך בגזר הדין של בימ"ש קמא) במשך שנתיים וכן על הפעלת מאסר על תנאי של 6 חודשים, שהוטל על המערער בת"פ 4892/97, בבימ"ש השלום בעכו. בימ"ש קמא הורה (בהחלטתו מיום 10/7/01), כי המאסר של ששת החודשים, ירוצה בעבודות שירות. 2. בכתב האישום הואשם המערער יחד עם עוד 3 נאשמים נוספים: נטען בכתב האישום, כי נאשמת 1, שי בניה ושיפוצים מ.ר. (להלן - "החברה"), עסקה בשיפוצי מבנים. שלושת הנאשמים האחרים, וביניהם המערער, היו, לפי כתב האישום, מנהליה הפעילים. החברה לא הגישה במועד 4 דו"חות תקופתיים למע"מ עבור חודשים אוגוסט ודצמבר 1998 ופברואר ואפריל 1999. את דו"ח חודש אוגוסט 1998 הגישה החברה, אולם באיחור של כחודש. עקב מחדלים אלה, הואשמה החברה באי הגשת דו"חות תקופתיים במועד, עבירה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. המערער ויתר המנהלים הואשמו לפי סעיף 119 לחוק זה, שהוא סעיף הקובע את אחריות נושאי משרה בתאגיד לעניין עבירות לפי חוק מע"מ. 3. בימ"ש קמא מצא את המערער ואת שני המנהלים הנוספים, אשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. הנאשמת מס' 3 בכתב האישום, אשתו לשעבר של המנהל, זוכתה מחמת הספק. החברה לא היתה פעילה בזמן ניהול המשפט, ולכן הורה בימ"ש קמא בהכרעת הדין על מחיקתה של החברה מכתב האישום. ריכוז טענותיו של המערער בערעורו 4. טענותיו של המערער בערעורו, הן אלה: הראשונה: שופט בימ"ש קמא (להלן - "השופט") לא התיר למערער לזמן לעדות עדים שהופיעו בכתב האישום, ולא הוזמנו על ידי התביעה. השניה: המערער, בניגוד לקביעתו של בימ"ש קמא, לא שימש כ"מנהל פעיל" ולפיכך היה לזכותו מהעבירות בהן הואשם בכתב האישום, שכן היותו "מנהל פעיל" הוא יסוד מיסודות העבירה לפי סעיף 119 לחוק מע"מ. השלישית: האחריות על פי סעיף 119 לחוק מע"מ היא אחריות קפידה, ולא ניתן לגזור בגינה עונש מאסר, אלא אם הוכיחה התביעה מחשבה פלילית של עושה העבירה, יסוד נפשי שלא הוכח במקרה שלפנינו. לפיכך, לא היה בימ"ש קמא מוסמך לגזור עונש של מאסר בפועל על המערער, אפילו עונש זה הוטל עליו עקב הפעלת המאסר על תנאי, שהיה בר הפעלה בעת מתן גזר הדין. הרביעית: ההרשעה, בת"פ 4892/97 (בימ"ש השלום בעכו), אשר בו נגזר על המערער עונש מאסר על תנאי, היתה בעבירה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ, ואילו כאן, בנדוננו, הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 119 לחוק. גם מסיבה זאת, לא ניתן היה להורות על הפעלתו של המאסר על תנאי. החמישית: העונשים שנגזרו על הנאשם הם חמורים: לא היה מקום בנסיבות העניין להפעיל את המאסר על תנאי. הקנס שנגזר על המערער הוא גבוה מדי, ומחמיר עמו מעבר לנהוג בתיקים, שנדונו בהם עבירות זהות. העבירה של אי הגשת דו"חות היא עבירה טכנית, המצדיקה ענישה קלה הרבה יותר. גם הצו לחתום על התחייבות בסכום של 50,000 ₪, מחמיר יתר על המידה עם המערער, שכן סכום ההתחייבות הוא מוגזם בגובהו. אדון בטענות אלה, להלן. הטענות המתייחסות להכרעת הדין 5. סרובו של בימ"ש קמא להתיר העדת עדים נוספים, שהמערער ביקש להעידם בישיבה מיום 18/01/01 נסתיימה פרשות התביעה וההגנה, והצדדים סיכמו בעל פה. המערער, שהיה מיוצג, לא ביקש לדחות את המשפט על מנת להזמין עדים. ביהמ"ש קבע את התיק למתן הכרעת דין. רק בפתח הישיבה, שנועדה לשימוע הכרעת הדין, ולאחר שהמערער החליף סניגור, בקש הסניגור החדש בתיק להביא עדים נוספים, את מעסיקו של הנאשם ואת נציג הבנק, שבו החזיקה החברה את חשבון הבנק שלה. הסניגור בקש אמנם להביא עד שלישי, את רואה החשבון של החברה, אולם בד בבד עם בקשתו, אמר (עמ' 18 לפ') שעל רואה החשבון הוא "יכול" לוותר. בימ"ש קמא, בהחלטה מנומקת, סרב לדחות את השימוע של הכרעת הדין כדי לשמוע עדים נוספים מטעם הסניגוריה. בימ"ש קמא קבע ששה נימוקים מדוע לא להעתר לבקשת המערער: לא היה מדובר בראיה חדשה, שלא עמדה לפני המשיב בישיבה הקודמת. ביהמ"ש לא שוכנע, כי יש בעדויות כדי "להשמיט את הקרקע מתחת גרסת התביעה". יגרם בזבוז זמן ועינוי דין ליתר הנאשמים בתיק ולמאשימה. גם הנאשמים האחרים יבקשו להביא ראיות נוספות. הנאשם היה מיוצג. אין המדובר בחשש ממשי לעיוות הדין, אלא בסברה של סניגור חדש, שהוא יעשה "עבודה טובה יותר מקודמו". בימ"ש קמא סיכם וכתב, כי "יעילות הדיון איננה חזות הכל, אבל אין להפחית כלל מחשיבותה" (עמ' 22-21 לפ'). 6. המערער טוען, שהחלטת בימ"ש קמא לדחות את בקשתו להעיד עדים נוספים, גרמה לו עיוות דין ופגעה בזכותו להוכיח את חפותו. הוא טוען, שאלו עדים שעדותם תתמוך בגירסתו, כי במועדים הרלוונטיים הוא לא היה פעיל בענייני החברה. מוסיף המערער, כי בימ"ש קמא שגה בכך שהקפיד עימו יתר על המידה לעניין הכללים הדיוניים ולא נתן עדיפות לאינטרס של "עשיית משפט צדק ומניעת חשש לעיוות דין מהנאשם" (סעיף 2.3 לסיכומי טענות המערער). המערער מבקש להחזיר את הדיון לבימ"ש קמא על מנת לאפשר לו להביא את הראיות הנוספות. 7. על אף שהגישה הראויה לעמדתי היא, שכל עוד לא הראה נאשם זלזול בהליכי בימ"ש או ניצולם לרעה, יש לתת לו מלוא יומו בביהמ"ש, אפילו טעה וגרם לביטול ישיבה או לאי מיצויה המלא, הרי שבמקרה זה דעתי היא, שאין להתערב בשיקול דעתו של בימ"ש קמא ואין להורות על החזרת התיק אליו להשלמת שמיעת הראיות. הטעם לכך הוא שבחינת מסכת הראיות אל מול העדויות, שהמערער מבקש להביא עתה, מראה, כי לא היה בעדויות אלה כדי לשנות את המסקנה, אליה הגיע ביהמ"ש. בימ"ש קמא ביסס את קביעתו בקשר לתפקידו של המערער בחברה על חומר ראייתי בעל משקל רב. בנוסף, כאמור, המערער לא ביקש עד רגע ההקראה של הכרעת הדין להביא ראיות נוספות, על אף שהיה מיוצג. מנגד, העדויות, שהמערער מבקש להתיר לו את הבאתן, הן ראיות שבפריפריה של המחלוקת, כפי שאראה להלן. באיזון האינטרסים השונים הנ"ל, דעתי היא שיש להשאיר את החלטתו של בימ"ש על כנה. כאמור, סבורה אני, כמו בימ"ש קמא, כי אין בעדויות הנוספות, אפילו יאמרו העדים הנוספים את מה שהמערער סבור שהם ימסרו בעדות, כדי לשנות את פסק הדין. המערער טען לפני בימ"ש קמא שהוא מבקש להביא את מנהל הבנק, כדי להראות, שהוא לא עסק בענייני הכספים של החברה. כן בקש להביא את מעסיקו בחלק מהתקופה, כדי להראות, שהוא עבד במקום אחר. הדיון בשאלה, עד כמה העדויות, שהמערער ביקש להביא, הן רלבנטיות, במובן זה, שהן יכלו לשנות את מסקנתו של בימ"ש קמא, חופף לדיון בשאלה, אם הוכח לפני בימ"ש קמא, שהעורר היה "מנהל פעיל" בחברה. אבוא להראות שעדויות אלה היו שוליות בסעיפים הבאים, בהם גם אראה, שאין לקבל את טענתו של המערער, שלא הוכח כי הוא היה "מנהל פעיל" בחברה. האם הוכח שהמערער היה "מנהל פעיל" 8. עמדתו של המערער היא, שהוא לא שימש כמנהל פעיל בחברה. בימ"ש קמא קבע, כי כל אחד מהנאשמים ניסה להטיל את האחריות על משנהו (עמ' 23 להכרעת הדין). עוד נקבע, כי החברה הוקמה כדי לאפשר למערער ולאשתו לשעבר (נאשמת מס' 3) לנהל עסק של שיפוצים תחת שם של אחרים. המערער היה בעל הנסיון בתחום זה. החברה הוקמה על ידו ועל ידי אשתו. המערער ואשתו ניסו לעקוף את המגבלות שחלו עליהם לאחר שהוכרזו כחייבים מוגבלים, ולכן יצרו מצג ברישומי החברה, כאילו נאשם מס' 2 הוא המנהל היחידי ובעל מניות העיקרי היחידי בחברה. בימ"ש סיכם וקבע, כי הוא שוכנע, שהחברה נוהלה בפועל על ידי נאשם 2 יחד עם המערער. 9. טוען המערער, כי על פי מכלול הראיות שהובאו לפני בימ"ש קמא, נותר ספק, אם הוא היה מנהל פעיל בחברה, כדרישת סעיף 119 לחוק מע"מ. לטענתו, עולה ממסכת הראיות בתיק, כי הנאשם 2 ניהל את ענייניה הכספיים של החברה. חלקו של המערער התמצה בניהול העבודה השוטפת. לפיכך, לעמדת הסניגור, נשללת אחריותו של המערער לפי סעיף 119 לחוק מע"מ, והיה על בימ"ש קמא לזכותו. המערער גם טען, כי בימ"ש קמא טעה כאשר הסתמך על עדותו של הנאשם לוי, שכן "... כל עניינו היה לגלגל את האשמה מכתפיו לפיתחו של המערער בנסיון 'להציל את עורו'". 10. לפני בדיקה, אם קביעותיו של בימ"ש הן נכונות על פי הראיות שבתיק, אתייחס לפן הנורמטיבי לעניין סעיף 119 לחוק מע"מ, בכל הקשור למונח "מנהל פעיל". להלן נוסחו של הסעיף: "עבירה של חבר בני אדם נעברה עבירה לפי חוק זה או תקנות לפיו בידי חבר-בני-אדם, מואגד או בלתי מואגד, יהיה אשם גם כל מי שבעת ביצוע העבירה היה בו מנהל פעיל, מזכיר, נאמן, בא-כוח, שותף פעיל, חשב, מנהל חשבונות או כל פקיד אחראי אחר, זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק". ההלכה היא, כי מנהל פעיל אינו חייב להיות רשום כמנהל חברה אצל רשם החברות או במסמכי החברה. המבחן הוא מהותי; האם בפועל מלא תפקיד של מנהל בחברה (וראו ע"פ 512/92 חברת שירותי ניהול אשדוד בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, מיסים ז5/ עמ' ה49-, ורע"פ 9341/02 יוסף מנצורה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 2947, ת"פ 3839/89 מדינת ישראל נ' מטאור בע"מ מסים ז3/ עמ' ה253-). המבחן יהיה בעיקרו, אם היתה לנושא המשרה יכולת למנוע את העבירה בתוקף תפקידו (וראו בספרו של עו"ד גיורא עמיר "עבירות מס", הוצאת סדן בעמ' 246), האם טיפל בפועל בענייני החברה באופן שוטף (ע"פ 512/92 הנ"ל). 11. בהודעתו, ת1/, הודה המערער, כי "אני ניהלתי והפעלתי הייתי פעיל בהפעלת החברה מאחר ולו לא היה נסיון.. " עוד אמר המערער בהודעתו זאת, כי כשנסע הנאשם 2 לחו"ל, הוא שלם לספקים ועבור שיקים שלא כובדו. בתגובתו לכתב האישום בבימ"ש קמא, הודה המערער, שהוא ניהל את כל "נושא העבודה בחברה": "קראתי את כתב האישום והבנתי אותו. אני הייתי שכיר בחברה, היו לי תלושי משכורת. לא הייתי בעל מניות, בנושא ביצוע העבודות הייתי הכי בכיר. אני הייתי מנהל את כל נושא העבודה. היות והכרתי את רואה החשבון, הוא נעזר בי בדברים שלא ידע. אני לא יודע אם מוניתי כמנהל בחברה. אני לא יודע אם הדו"חות שולמו". בעדותו הודה המערער (עמ' 14 לפ') כי הוא היה "פעיל בשטח העבודה" וכי החברה המשיכה לפעול גם כאשר נאשם מס' 2 נסע לחו"ל, כאשר הוא "סוגר" את העבודות. יצויין, כי במשך התקופה שלאחר נסיעתו של הנאשם מס' 2 לחו"ל, בדצמבר 1998, המשיכה החברה להוציא חשבוניות. 12. אשתו של המערער מסרה בעדותה (עמ' 13 לפ'), כדלקמן: "ש. מה היה הקשר של רביבו מרדכי לחברה. ת. לא יודעת הם ניהולו את החברה ביחד. אני עובדת שכירה". בערעור הודה המערער, כי הוא היה ממונה על ביצוע העבודה השוטפת: "...עולה ממסכת הראיות כי נאשם 2 הוא שניהל את ענייניה הכספיים של החברה הנאשמת בעוד שחלקו של המערער התמצה בניהול ענייני ביצוע העבודה השוטפת ..." (סעיף 2.2 להודעת הערעור). 13. בימ"ש קמא קבע, כי בפועל ניהל המערער את החברה, מבלי שתהא חלוקת תפקידים ברורה בינו לבין לוי, כאשר שניהם, יחד עם הנאשמת הנוספת, אשתו של המערער, נהלו את החברה באופן פעיל: "לא ראיתי קושי לקבוע שכל אחד מהנאשמים 2 ו4-, נכלל בהגדרה הקבועה בסעיף 119 לחוק מע"מ. שוכנעתי מעל לכל ספק סביר, שנאשמים אלה ניהלו את עסקי החברה, לכל דבר ועניין. מדובר בחברה קטנה, ללא חלוקת תפקידים מוגדרת, ללא היררכיה מסודרת, חברה של שני בעלי מלאכה, שכל אחד מהם מילא תפקיד של "מנהל פעיל", "שותף פעיל" ו"פקיד אחראי" כלשון סעיף 119" (סעיף 7 להכרעת הדין). ובהמשך כתב השופט: "לא התעלמתי מהטענה שהעלו נאשמים מס' 3 ו4-, שגם הניהול וגם הבעלות עברו לידי נאשם מס' 2 אבל כפי שעולה מהאמור למעלה, היו אלה העברות למראית עין בלבד ומכל מקום, גם אם נאשם מס' 4 הפסיק להיות מנהל רשום של החברה, "מנהל פעיל" וכן "שותף פעיל" כמשמעות הביטויים בסעיף 119 הנ"ל, וודאי היה" (סעיף 8 להכרעת הדין). עוד קבע השופט, כי: "הוכח שהנאשם מס' 2 נכנס לחברה, כדי לנהל את ענייניה הכספיים, שנאשם מס' 4 היה האיש הבכיר בחברה, בעל הנסיון והידע, בנושאי העבודה השוטפת והניהול גם יחד, ושהיוזמה להכנסת נאשם מס' 2 לחברה, היתה של נאשמים 3 ו4-, כדי להתחמק מהוראות חוק שיקים ללא כיסוי וחוק מע"מ" (סעיף 9 להכרעת הדין). 14. הלכה פסוקה היא, כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5) 265, עמ' 281-280, וע"פ 3029/00 ציון כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2) 1464). אינני סבורה, כי השופט קמא טעה במסקנותיו. כעולה מסקירת הראיות לעניין תפקידו של המערער בחברה, נראה כי בימ"ש קמא ביסס היטב את קביעותיו לא רק על ההגיון שבמסקנותיו, אלא גם על המשקל שנתן לעדות זאת או חלקה או לעדות אחרת. מציעה אני לעמיתי להרכב, שלא להתערב בקביעות אלה. 15. כאן המקום לחזור לשאלה, אם היה בעדויותיהם של שני העדים שהמערער לא הורשה להביאם לעדות, כדי לשנות את מסקנותיו של ביהמ"ש. כאמור, עמדתי היא, שיש לענות על שאלה זאת בשלילה. אין מחלוקת, כי המערער היה מוגבל בבנק. לפיכך עדותו של מנהל הבנק, שלטענת המערער היה מעיד על כך שלא הוא היה איש הקשר בין החברה לבנק, אין בה כדי להועיל, שהרי אין מחלוקת כי הוא לא יכול היה לפעול בחשבון עקב היותו מוגבל על פי חוק שיקים ללא כיסוי, התשנ"ב1992-. לגבי טענתו כי היה שכיר בחלק מהתקופה, וכי מעבידו יכול היה לאשר זאת, הרי נראה כי גם עדות זאת אין בה כדי להועיל למערער, שהרי הוא עצמו טען, שהוא המשיך להיות פעיל בחברה ולבצע את העבודות עבורה. לכן, גם אם עבד במקום נוסף - אין בכך ראיה שהוא לא ניהל את החברה בשותפות עם הנאשם מס' 2. 16. בנסיבות אלה, סבורה אני, כאמור, שיש להשאיר את החלטתו של בימ"ש קמא שלא להתיר למערער לפתוח את פרשת ההגנה לאחר שזו הסתיימה, והכרעת הדין היתה מוכנה לשימוע. האם רשאי היה בימ"ש קמא להפעיל את המאסר על תנאי 17. עמדתי היא, שלעניין סוגיה זאת הדין הוא עם המערער, ושהמאסר על תנאי שהופעל, הופעל בטעות. המערער הואשם בתוקף תפקידו כנושא משרה בתאגיד. הוא לא הואשם כמבצע ישיר של העבירה לפי סעיף 117(א)(6). סעיף 119 מרחיב את מעגל האחראים לביצוע עבירה, כאשר התאגיד הוא מבצעה, ונושא המשרה, אפילו בוצעה העבירה המיוחסת לתאגיד על ידי אחרים מעובדי התאגיד, ישא גם הוא לאחריות מעשיו או מחדליו של התאגיד: "תכלית חקיקתו של סעיף 224א הייתה, בין היתר, להטיל על 'עובד בכיר' - כמשמעותו בסעיף זה - את 'האחריות' לתשלום ניכויי המס לפקיד השומה על ידי 'החייב בניכוי'. אך זאת, לא על ידי קביעת עבירה מיוחדת, אלא על ידי קביעת 'אחריות מנהלים" לאי העברת הניכוי, במקום שהגוף שבו הוא מכהן נכשל בעבירה בהקשר זה. חבר בני אדם - קרי; תאגיד - פועל באמצעות האורגנים שלו. במקום שהתאגיד מורשע בעבירה - הכשלון הוא כשלונם של האורגנים, וישנה הצדקה מלאה לראות את ממלאי תפקידי הניהול במסגרתו של התאגיד אחראים לאותה עבירה, אלא אם כן יוכיחו כי מתקיימים לגביהם 'פתחי המילוט' הקבועים בסעיף 224א לפקודה" (רע"פ 26/97 חיים לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673, 685). היסוד הנפשי הדרוש כדי להרשיע נושא משרה בתאגיד על פי סעיף 119 לחוק מע"מ הוא של "אחריות קפידה" (וראו רע"פ 26/97 הנ"ל בעמ' 693). סעיף 22(ג) לחוק העונשין, התשל"ז1977- קובע ש"לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". התביעה בבימ"ש קמא לא ביקשה לקבוע, כי המערער ביצע את העבירות במחשבה פלילית או ברשלנות. המערער הורשע מכיוון שלא הרים את הנטל המוטל עליו על פי סעיף 119 לחוק מע"מ, דהיינו ש"העבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק" (וראו עמ' 25 פסקה 11 להכרעת הדין). 18. בת"פ 4892/97 של בימ"ש השלום בעכו, שבו נגזרו על המערער 6 חודשי מאסר על תנאי, הורשע המערער בביצוע עבירות של אי הגשת דוחות במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. הוא הואשם כמבצע העבירה ולא מכח סעיף 119 לחוק מע"מ, שכאמור לפיו מורחבת האחריות גם למי שלא ביצע את העבירה במעשיו או במחדליו, אלא מתוקף היותו נושא משרה בתאגיד. לעבירה לפי סעיף 117(א)(6) נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית (וראו רע"פ 1875/98, 1890/98 אורן בנגב מתכות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 529, בסעיף 9 לפסק הדין, רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673, 690), בעוד שלעבירה לפי סעיף 119, היסוד הנפשי (אם התביעה לא הוכיחה מחשבה פלילית) הוא, כאמור, של אחריות קפידה. בגזר הדין בת"פ 4892/97 נקבע, כי ניתן יהיה להפעיל את המאסר על תנאי, שנגזר עליו באותו גזר דין, אם הוא יעברו "על עבירה מהעבירות הבאות: סעיף 117 לחוק מע"מ ויורשע עליה". השאלה היא, אם ניתן להפעיל מאסר על תנאי, שייחד את הפעלתו, לעבירה שהיא בעלת יסוד נפשי של מחשבה פלילית, כאשר העבירה הנוספת שנעברה היא בעלת יסוד נפשי של אחריות קפידה. דעתי היא, שיש להשיב על כך בשלילה. ההלכה קבעה, כי גם כאשר העבירה הנוספת איננה אותה העבירה שנקבעה כתנאי להפעלת המאסר על תנאי בגזר הדין שקבעו, ניתן להפעיל את המאסר על תנאי, אם העבירה בה הורשע הנאשם כוללת בתוכה את כל היסודות של העבירה שהיא העבירה שנקבעה להפעלת התנאי. כב' השופט ברק כתוארו אז, כתב לעניין זה בע"פ 49/98, מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 808, כדלקמן: "הטעם להלכה זו נעוץ במטרה העונשית הניצבת ביסוד המאסר על תנאי. המחוקק ביקש ליתן לנאשם הזדמנות. התנאי יופעל רק אם הנאשם לא למד לקח, חזר לסורו, ובהתנהגותו הפלילית חזר ועבר את עבירת התנאי. מכאן מתבקשות שתי מסקנות הנוגעות לעניינו: ראשית, המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני-פורמלי אלא מבחן מהותי ענייני. השאלה אינה אם הנאשם הועמד לדין והורשע בעבירה המפורטת בתנאי (התנאי "גניבה" - ההרשעה "גניבה"), אלא השאלה היא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם (עליה הועמד לדין והורשע) מקיימת את היסודות של עבירת התנאי. כפי שפרופ' פלר אומר: אף אם הנידון ביצע עבירה חמורה יותר, אשר יסודותיה כוללים גם את יסודות עבירת התנאי, וודאי כי הנידון ייחשב כמפר התנאי וזאת... מפני שהתנהגותו העבריינית מקיימת בראש ובראשונה, את עצם יסודות התנאי" (פלר, הכלל א' - א + ב והיקף תכולתו, הפרקליט כרך כ"ג, עמ' 432-427). מכאן מתבקשת אף מסקנה שנייה: ההשוואה הראויה אינה בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין יסודות העבירה בה הורשע הנאשם, כפי שהיא מופיעה בספר החוקים. ההשוואה הראויה היא בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים, לבין היסודות המתקיימים בהתנהגותו של הנאשם, כפי שהורשע עליהם, הלכה למעשה". המלומד פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין" כותב: "לא למותר להתאים הטעמה נוספת - נתונים רלוונטיים להתהוות העבירה, לרבות הנתונים בהם מתבטא גם היסוד הנפשי הדרוש להתהוותה, במשמע" (שם, כרך א, עמ' 476, פסקה 594). מאחר שכבר עמדנו על כך שאין היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 117 לחוק אותו יסוד נפשי שבעבירה 119 לחוק, הרי אין עבירה לפי סעיף 119 יכולה להפעיל מאסר על תנאי, שהותנה בעבירה לפי סעיף 117 לחוק. בת"פ 9853/97 (שלום חיפה) מדינת ישראל נ' מ.י.מ. א הפקות בע"מ, מיסים יד6/, עמ' ה348-, קבע כב' השופט סוקול כי מכיוון שעבירת התנאי, שהיתה לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה, היא בעלת יסוד נפשי של מחשבה פלילית, הרי לא ניתן יהיה להפעיל את התנאי אם העבירה הנוספת היא לפי סעיף 224א לפקודה (המקבילה לסעיף 119 לחוק מע"מ), כיון שהיסוד הנפשי, הנדרש בעבירה לפי סעיף 224א הוא של אחריות קפידה ולא של מחשבה פלילית. מכאן מסקנתי היא, שבימ"ש קמא, לא היא רשאי להפעיל את המאסר על תנאי. 19. משקבעתי כי לא ניתן להפעיל את המאסר על תנאי, אין צורך לדון בטענות המערער בשאלה, אם עבירת התנאי היתה מתייחסת מפורשות גם לעבירה לפי סעיף 119, כלום ניתן היה להפעיל את התנאי אם העבירה הנוספת היתה לפי סעיף 119 לחוק, שהרי על פי סעיף 22(ג) לחוק העונשין, לא ניתן לגזור מאסר בפועל, אלא אם הוכיחה התביעה מחשבה פלילית או רשלנות. על חומרת העונש 20. כאמור, טען המערער, כי העבירות בהן הורשע, הן טכניות, וכי בימ"ש קמא החמיר אתו יתר על המידה. כן טען המערער, כי לא הוכח מהו הסכום שהיה על החברה לשלם על פי הדוחות שלא הוגשו וכי לכל היותר, ניתן היה להניח כי מדובר בסכום של כ16,000- ש"ח ולא כ50,000- ש"ח, כפי שטענה המשיבה לפנינו. הסכום אליו הגיע המערער, מתבסס על הדו"ח שהוגש, שסכומו היה כ5,000- ש"ח. מכאן ששלושת הדו"חות נוספים, שכלל לא הוגשו, ניתן להניח, לטובת המערער ובהעדר ראיה אחרת, שסכומם לא עלה על סכום הדו"ח שכן הוגש. אכן, לא הובאה לפני בימ"ש קמא ראיה כלשהי, מה היה סכום המס בשלושת הדו"חות שלא הוגשו. 21. דעתי היא, שאכן החמיר בימ"ש קמא עם המערער כשגזר עליו קנס בסכום של 25,000 ₪, כאשר מדובר בדו"ח ששולם באיחור של חודש ובעוד 3 דוחות שלא הוגשו. לא נטען כי המערער ושותפיו ביצעו את העבירות בכוונה להתחמק ממס. 22. על כל פנים, גם בשל הכלל של אחידות הענישה, יש מקום להקל עם המערער. על הנאשם מס' 2 גזר בימ"ש קמא קנס בסכום של 25,000 ₪, אולם בערעור על חומרת העונש (ע"פ 2317/01 בביהמ"ש המחוזי בחיפה), הפחיתה ערכאת הערעור את הקנס והעמידה אותו על 12,500 ₪. אמנם ערכאת הערעור בעניינו של נאשם 2 שוכנעה, כי חלקו של הנאשם 2 היה קטן מזה של המערער שלפנינו, אולם בנסיבות, כאשר לפנינו עומדות ראיות כי שניהם ניהלו את החברה, אינני סבורה שיש להחמיר עם המערער יותר מאשר עם הנאשם מס' 2. 23. המערער מלין גם על גובה הסכום של ההתחייבות, 50,000 ₪. גם בטענה זאת מסכימה אני עם הסניגור. המדיניות הראויה היא שלא להטיל עונשים חמורים על תנאי, כאשר גם עבירה קלה ואפילו קלה מאוד יכולה להפעילה. מאחר שהתנאי, שבימ"ש קמא קבע, הוא שכל עבירת מס תפעיל את ההתחייבות, הרי נראה כי סכום ההתחייבות הוא בלתי מידתי. 24. לסיכום אני מציעה לעמיתי להרכב לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולקבל את הערעור על חומרת העונש, כך שהפעלת המאסר על תנאי מת"פ 4892/97 של 6 חודשים תבוטל, הקנס יועמד על 12,500 ₪, וההתחייבות תועמד על 8,000 ש"ח למשך שנתיים החל מהיום. ש. שטמר, שופטת ח. פיזם, ס. נשיא - אב"ד אני מסכים. ח. פיזם, ס. נשיא - אב"ד א. רזי, שופט אני מסכים. א. רזי, שופט לפיכך אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין. אנו מקבלים את הערעור על חומרת העונש, בכך שאנו מבטלים את הפעלת המאסר על תנאי של 6 חודשים, שנגזרו על המערער בת.פ. (בימ"ש שלום - עכו) 4892/97, מעמידים את הקנס על סך 12,500 ש"ח ואת ההתחייבות על סך של 8,000 ש"ח למשך שנתיים החל מהיום. אם לא יחתום המערער על ההתחייבות, ייאסר ל15- יום. מיסיםמס הכנסהאי הגשת דוח