כללי מונחת בפני בקשה לעיון בחומר חקירה, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 [להלן: חסד"פ], הנוגעת לפרשה אשר נודעה בציבור כ"פרשת רמדיה". בתחילה נדונה בפני בקשה לקבלת חומר חקירה אשר נאסף בגרמניה וכן חומר הנוגע לבקשות לחיקור דין שהועברו בין הרשויות בגרמניה ובישראל. בשלב מאוחר יותר, התקיים דיון נוסף בבקשה נוספת לקבל חומר חקירה, העוסקת בחומר חקירה המצוי בישראל ואשר לטענת ב"כ המבקש לא הועברה לעיונו כנדרש. החלטה זו תעסוק בשתי הבקשות בנפרד, שכן מהותן שונה לחלוטין. רקע בקליפת אגוז אציין כי המדובר בכתב אישום אשר הוגש נגד שמונה נאשמים. כתב אישום זה הינו עב כרס ומפורט ביותר והעובדות אשר תפורטנה להלן הינן עובדות אשר נלקחו מתוכו, ואין בהן כדי ללמד כי אכן כך היו פני הדברים, אלא הן הובאו מתוך כתב האישום כפי שנוסח על-ידי המאשימה, על-מנת ליתן מעט רקע לבקשה ולטעמיה. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, היתה "רמדיה" חברה פרטית אשר עסקה, בין היתר, בפיתוח, יבוא, שיווק והפצה של מוצרי מזון לתינוקות ולפעוטות. החל משנת 1990 נחתם חוזה בין "רמדיה" לבין חברה גרמנית "הומאנה", שהיא חברה לייצור מזון לתינוקות ולפעוטות ובמסגרת חוזה זה, הוסכם, בין היתר, כי "הומאנה" תייצר עבור "רמדיה" מוצרים לשם ייבואם, שיווקם ומכירתם בישראל ובשטחי הרשות הפלשתינית. המוצרים יוצרו על-פי הדרישות שהציגה "רמדיה" ובאופן שהתאים להרכב המוצר כפי שהוכתב על-ידי "רמדיה". כן הותנו תנאים נוספים באשר לאריזת המוצר, הרכב המוצרים ועוד. כתב האישום מפרט מערכת יחסים ארוכה לאורך השנים בין "רמדיה" ו"הומאנה" ותהליכים שונים שחלו במערכת יחסים זו לאורך השנים. לענייננו, חשוב לציין בשלב זה, כי בשנת 2002 הוחלט לא לכלול תיאמין (ויטמין B-1) בתערובת הויטמינים המוכנות מראש של הפורמולות הצמחיות החדשות של "רמדיה". בחודש מרץ 2003, החל ייצור הפורמולות הצמחיות החדשות של "רמדיה" במפעל "הומאנה". לאור העובדה כי בתערובת הויטמינים המוכנה מראש, ששימשה להכנת פורמולות אלה, לא היה תיאמין, פורמולות אלה הכילו, אם בכלל, אך שרידים זניחים של ויטמין זה ממקור אנדוגני. כיוון שכך, צריכת פורמולות כאלה על-ידי תינוקות הצורכים אותן כמזון כולי יוצרת סיכון לכך שתופץ אצלם מחלה הנגרמת בשל העדר תיאמין וסכנה ברורה ומיידית לגרימת פגיעות קשות בבריאות, עד כדי מוות. חרף העובדה של העדר תיאמין בפורמולה האמורה, הרי שעל אריזתה נאמר כי היא מכילה כמות ראויה של הויטמין. פורמולות אלה הגיעו לישראל ושווקו בשוק הישראלי. במהלך שנת 2003, עד לחודש נובמבר, צרכו תינוקות רבים את הפורמולות הצמחיות החדשות האמורות. כתוצאה מכך, הופצה בקרב תינוקות רבים מחלה הנגרמת מחוסר תיאמין ובעקבות כך נגרם מותם של שני תינוקות וכן נפגעו תינוקות נוספים, בפגיעות שעלולות להתבטא בעתיד בליקויים נוירולוגיים ואחרים. עובדות אלה, הן אך מעט מן המעט מן המפורט בכתב האישום וכאמור, אין בהן כדי לייחס דבר, או לקבוע דבר והן הובאו אך ורק על-מנת ליתן מעט רקע לבקשה ולטענות הצדדים. על-פי הנטען בכתב האישום, נאשם 1 היה בתקופה הרלבנטית מנהל מו"פ ואיכות וטכנולוג המזון של "רמדיה". נאשם 2 היה מנכ"ל "רמדיה". נאשם 3 היה מנכ"ל ובעל מניות "היינץ" בישראל ודירקטור בחברות הבת שלה, לרבות "רמדיה". הנאשמים האחרים הינם בעלי תפקידים שונים, כמפורט בכתב האישום והם משתייכים למערכת הבריאות. לכל אחד מהנאשמים יוחסו מחדלים ומעשים שונים ולכולם יוחסה עבירה של מעשה העלול להפיץ מחלה, לפי סעיף 218 רישא, לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לנאשמים 3, 2, 1, יוחסו גם עבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וכן חבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ועוד עבירות שונות כמפורט בכתב האישום. הבקשה בענין חומר החקירה מגרמניה טענות המבקש את הבקשה שהונחה בפני, כאמור, לגילוי חומר חקירה, לפי סעיף 74 לחסד"פ, הגיש ב"כ הנאשם מס' 2 והצטרפו אליו במעמד הדיון אף ב"כ הנאשמים מס' 1 ו-3. בעת הגשת הבקשה לבית המשפט נחלקה בקשתו של ב"כ הנאשם 2 (להלן "המבקש") לארבעה חלקים כדלקמן: העתק ממלוא חומר החקירה שנאסף על-ידי רשויות החקירה בגרמניה ובשוויץ, במסגרת החקירה נשוא תיק זה. תרגום מלוא חומר החקירה הנזכר, או למצער, תרגום חומר החקירה אשר המשיבה מצאה לנכון להכלילו בחומר החקירה. העתק מכל הבקשות לעזרה משפטית, שהוגשו על-ידי מדינת ישראל לרשויות החקירה הזרות בתיק זה, ומנגד- הבקשות אשר הגישו רשויות החקירה הזרות למדינת ישראל. רשימת כל החומר שנאסף על-ידי רשויות החקירה בגרמניה, אף אם סבורה המשיבה כי חומר זה אינו בגדר "חומר חקירה". בבקשתו תאר המבקש כיצד קיבל, לאחר הגשת כתב האישום, חומר חקירה רחב היקף ועב כרס ולאחר בקשה נוספת שלו לקבלת חומר חקירה נוסף, הועברו אליו 31 קלסרים נוספים של חומר חקירה ואף לאחר מכן הועבר חומר ראיות נוסף, אשר מלכתחילה לא סברה המשיבה כי יש מקום להכלילו בגדר חומר החקירה. בטרם אכנס לדיון בבקשה ובתגובה לבקשה, אציין כי במהלך הדיון בפני, חזר בו המבקש מבקשתו לקבל את חומר החקירה משוויץ וכן חזר בו מבקשתו לקבל את מלוא החומר בתרגום מגרמנית לעברית, ועל כן לא תדון החלטה זו ברכיבים אלה של הבקשה המקורית. המבקש פרט בבקשתו שבכתב ואף בדיון בבית המשפט מדוע הוא סבור כי יש חשיבות לקבלת החומר המלא שנאסף בגרמניה ומדוע אין בבקשתו משום "יריה באפלה", או מעין "מסע דיג". לטעמו, ברי לכל, ואף למשיבה, כי מקור הבעיה שהובילה לפרשה זו בחברת "הומאנה" אשר בגרמניה וכעולה מהמיוחס לנאשמים בכתב האישום: "בסוף שנת 2002 או בסמוך לכך הוחלט ב"הומאנה", בנסיבות שאינן ידועות למאשימה, שלא לכלול תיאמין בתערובת הויטמינים המוכנה מראש של הפורמולות החדשות של רמדיה" (סעיף 31 לכתב האישום). לטעמו של המבקש, הקביעה כי נסיבות ההליך ב"הומאנה" אינן ידועות למאשימה, אינה מדוייקת, שכן במהלך החקירה בישראל פנו רשויות החקירה אל רשויות החקירה בגרמניה ובשוויץ ונציגי המשטרה והפרקליטות אף ביקרו בגרמניה ופעלו בשיתוף פעולה עם הרשויות הגרמניות אשר ניהלו חקירה עצמאית משלהן. יתר על כן, פעולות חקירה מסויימות בוצעו בגרמניה על-פי בקשה של הרשויות הישראליות ויש על כך תיעוד מפורש. ממזכרים המצויים בחומר החקירה שכן הועברו לעיונו של המבקש, עולה כי נציגי המשטרה והפרקליטות בחנו את חומר החקירה שנאסף בגרמניה ובחרו ליטול ממנו אך חלקים מסויימים. (נספח ד' לבקשה) כמו כן, ביקרו אותם נציגים במפעל "הומאנה" שבגרמניה ואף נטלו חלק בחקירת עדים במפעל זה. עוד עולה מחומר החקירה שנמסר למבקש, כך נטען, כי נציג משטרת ישראל בגרמניה, ליווה באופן אישי את פעולות החקירה בגרמניה, מטעמה של משטרת ישראל. (נספח ה' לבקשה) על כן- טוען המבקש, הכיצד יכולה המאשימה לטעון כיום כי החקירה בגרמניה אינה רלבנטית לענייננו, משהיא עצמה סברה כך ואף נטלה חלק פעיל בחקירה זו. במהלך הדיון בבית המשפט אף הציג המבקש מסמך המצוי בחומר החקירה והוא מסמך של נצ"מ מנצור מהצח"מ שמונה לעניין זה, והמופנה אל ר' אח"ק במטא"ר של משטרת ישראל. מסמך זה הוא בקשת הצח"מ לתרגום 1,000 מסמכים נוספים על אלה שכבר תורגמו בפרשת "רמדיה" וכה נאמר בסעיפים 2-3 למסמך: "מדובר בחומר רלבנטי שנחקר ונתפס בגרמניה על-ידי הצוות שנשלח לחיקור דין. ראוי לציין כי נתפס חומר רב והתרגום המתבקש הינו לאחר סינון, בדיקה ודרישת הפרקליטים המלווים." מכאן- טען המבקש, המשיבה עצמה היא שסברה כי החומר מגרמניה הוא רלבנטי עד מאוד לחקירה ואם כך מה נשתנה מאז? הכיצד הפך חומר רלבנטי לחקירה, בתקופה בה נחקרו הנאשמים לחומר בלתי רלבנטי לחלוטין בעת ניהול ההליכים נגדם? המבקש פרט בבקשה מעט מתוך קו ההגנה שבדעתו לנהל. בתמצית, חלק מהגנתו היא כי על-פי הדין ועל-ידי המדיניות המקובלת בזמן אמת, ולהבדיל מחכמה שלאחר מעשה, ניתן היה וראוי היה, להסתמך על פעולתו התקינה של יצרן כמו "הומאנה". מה גם שבדעתו להכחיש כל טענה של הסתמכות עיוורת על "הומאנה" ולהוכיח כי פעל להבטיח איכות כפי שהיה עליו לעשות וכי אדם סביר לא יכול היה ואף לא צריך היה לצפות שבפעולות הייצור של "הומאנה" יפלו כשלים רבים ומצטברים, שרק בהצטברותם יביאו לכך שלישראל יגיע מוצר פגום. לשם ניהול הגנה בקו זה- יזקק המבקש- כך נכתב בבקשה, למלוא חומר החקירה שנאסף בגרמניה. בבקשה מפרט המבקש על אלו שאלות הוא מצפה למצוא תשובה בחומר החקירה מגרמניה ואשר יש בו כדי לסייע לו כאמור. (סעיף 35 לבקשה) המבקש מסביר בבקשתו כי קו הגנה זה מוכר וידוע בפסיקתו של בית המשפט העליון וראה למשל ע.פ. 186/80 יערי וברונשטיין נ. מדינת ישראל. באותו מקרה, לאחר דיון מעמיק בעובדות המקרה, קבע בית המשפט העליון כי נהגי הקטר לא יכולים היו לראות את המנוח אשר הגיע לעבר פסי הרכבת ומשכך, כך נקבע: "המסקנה המתבקשת היא, כי על-פי חומר הראיות, אין כל אפשרות לקבוע, במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, כי המערערים יכלו לראות את המנוח בטרם נדרס. מכאן, שהמערערים לא חבו, בנסיבות העניין, כל חובת זהירות למנוח, ועל-כן לא ניתן להרשיעם בעבירה על סעיף 304 לחוק העונשין. משקבענו, כי המערערים לא יכלו לצפות לנוכחותו של המנוח על המסילה, ממילא אין לנו צורך לדון בשאלה מה היה הדין, אם המערערים יכלו לראות את המנוח, אילו הסתכלו כל הזמן קדימה, אך הם לא עשו כן." ועוד נקבע בפסק דין זה: "אכן, תנאי הכרחי לקיומה של חובת זהירות הוא כי המזיק, כאדם סביר, יכול היה, כעניין פיסי טכני, לצפות לנוכחותו של הניזוק. עמדנו על כך, כי הצפיות "הפיסית הטכנית" אינה תנאי מספיק לקיומה של חובת זהירות. עתה מן הראוי לציין, כי הצפיות הטכנית היא תנאי הכרחי לקיומה של חובת זהירות. אדם סביר אינו צריך לצפות את שהוא אינו יכול לצפות, שכן אחרת אחריותו היא מוחלטת. צפיות טכנית זו נעשית על-פי מידותיו של האדם הסביר, ולא על-פי מידותיו של המזיק הספציפי. עם זאת, צפיה זו היא פונקציה של הנסיבות המיוחדות של המקרה. השאלה היא, אם אדם סביר במקומו של מזיק יכול היה, בנסיבות המיוחדות של המקרה, לצפות לנוכחותו של הניזוק במקום הסיכון." כך גם ב- ע.פ. (ת"א) 70843/06 מסטרמן נ. מדינת ישראל נקבע: "...התנהגותה של המנוחה היתה לדעתי, כה בלתי צפויה, עד שלא ניתן היה לצפותה, לא צריך היה לצפותה, וממילא לא הפרו המערערים את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המנוחה בנסיבות הספציפיות". מכאן- טוען המבקש כי אף בענייננו, יש ללמוד על "דרך החתחתים" שעברה "הומאנה", בטרם הגיע המוצר המוגמר לישראל, לידי "רמדיה". ואם יש ללמוד על כך מן החומר שנאסף בגרמניה, הרי לא יעלה על הדעת, לטענת המבקש, כי המאשימה היא שתחליט איזה מן החומר שנאסף בגרמניה יועבר לעיונו והיא זו שתערוך את המיון והבירור של החומר. לא יתכן, לטענתו, כי בקשתו לעיון במלוא החומר שנאסף תדחה מן הטעם של חוסר רלבנטיות. בדיון בבית המשפט פרט המבקש את הצטברותם של הכשלים הרבים אשר הובילו להבאת המוצר הפגום לישראל ואשר מקורם בחברת "הומאנה". בדעתו של המבקש להסתמך על כל אחד מהכשלים הללו ובוודאי על הצטברותם לצורך ניהול הגנתו, כמפורט לעיל. אלא, שלטענתו, על הכשלים ועל הצטברותם, כפי שפרט אותם בדיון, למד בעיקר מתוך מסיבת עיתונאים אשר ערכה "הומאנה" בגרמניה ולא מתוך חומר חקירה, בו ניתן יהיה להשתמש בעתיד ועל כן ברי, כי הוא נזקק לחומר החקירה שנאסף. בבקשתו פרט המבקש את ההלכה הכללית, אשר יצאה לא אחת מלפני בית המשפט העליון באשר לזכות לעיון בחומר חקירה והדגיש כי מדובר בחומר חקירה שהוא ללא ספק רלבנטי לעניינו. אין המדובר בפרשה אחרת, או נלווית לפרשה נשוא תיק זה, אלא באותה פרשה ממש, אשר נחקרה במקביל בגרמניה, ויתירה מכך, חלק מן החקירה אשר נתבצעה בגרמניה היתה על-פי בקשה מפורשת של הרשויות הישראליות. המבקש הדגיש כי אין בבקשתו משום הפלגה למחוזות רחוקים, דוגמת בקשת כל חומר המתייחס ל"הומאנה", אלא לקבלת אותם מסמכים אשר החוקרים בגרמניה סברו כי הם רלבנטיים לחקירה והחרימו אותם בחקירתם הם. לענין זה, הפנה המבקש לנספח ב' בבקשתו, שהוא טבלה המפרטת מסמכים אשר נמסרו לעיון נציגי המשטרה והפרקליטות שביקרו בגרמניה, מתוך החומר שנאסף על-ידי הרשויות בגרמניה. המבקש הפנה אל מספר קבצי מסמכים הנראים לו רלבנטיים במיוחד לעניינו ואשר משום מה לא הובאו לישראל במסגרת חומר החקירה שנמסר לעיונו. כך למשל קלסר הכולל מסמכים בדבר: "מאגר מידע של שאילתות על משלוחים של 'רמדיה': 'בדיקות חיצוניות', 'סקירה של הדגימות'... 'רמדיה' סופר סויה 1 – אנליזה וממצאים", קלסר ובו מסמכים: "רמדיה ישראל משנת 2002" "מדריך לבן בנושא האיכות של הומאנה... יצא בתאריך 31.1.03"- כל אלה לא הובאו במסגרת החומר שנמסר למבקש. טוען המבקש, כי עצם העובדה שהחוקרים בגרמניה מצאו כי מסמכים אלה, כמו גם אחרים הם רלבנטיים לחקירה, עושים אותם רלבנטיים לעניינו ומלבד זאת, הרי שרק מקריאת כותרות מסמכים אלה, ניתן להבין את הרלבנטיות שלהם לענין הנדון. המבקש הביע תמיהה על טענת המשיבה, שעוד תפורט להלן, כי מצאה לדחות את בקשתו מטעמים של חוסר רלבנטיות, כיוון שאין היא מייחסת לו את המחדלים אשר קרו ב"הומאנה" ואין כל רלבנטיות לאשר התרחש בגרמניה לעניינו. די, כך טען, אך לקרוא את כתב האישום ולהבחין כי השם "הומאנה" מופיע בו עשרות רבות של פעמים ומכאן ואף מטעמים אחרים- כי האירועים שהתרחשו בחברה זו הם רלבנטיים מאוד לאירועים נשוא כתב האישום. בדיון בבית המשפט הדגיש ב"כ המבקש כי לא ניתן, איפוא, לקבל את טענת המשיבה כי החומר מחיקור הדין בגרמניה הועבר לעיון המבקש, שכן הוא ראיה כי לא כל החומר הועבר ואפילו חומר שעל פניו מסתמן כי הינו רלבנטי לענין, לא הועבר. המבקש גם לא קיבל את טענת המשיבה כי בשל חזקת התקינות של מעשי הרשות, כפי שתפורט לעיל, יש להסתמך על מעשי הרשות בגרמניה ועל אופן מיון החומר בידי הרשויות בגרמניה. לטענתו, אין לדעת מי ערך את מיון החומר, איך, מדוע ומה היו המבחנים למיון חומר זה ועל פי אלו טעמי רלבנטיות. ממייני החומר אינם עדים במשפט ולא ניתן לשמוע את גרסתם להליך ועל כן אין להסתמך על המיון שעשו כ"כזה ראה וקדש". עוד הוסיף המבקש לעניין זה, כי ביקור נציגי הפרקליטות והמשטרה בוצע בגרמניה בפברואר 2004, בעוד שפעולות חקירה הנוגעות למבקש ולאחרים המשיכו להתבצע בישראל גם בשנים 2004 - 2006 ועל כן יתכן ומסמכים שנראו כלא רלבנטיים בתחילת 2004, יימצאו כרלבנטיים לאחר התפתחות החקירה, כאמור. ועוד הוסיף המבקש כי יש לשער- ועל כך עוד יפורט בהרחבה, גם בסוגיות אחרות, כי הרשויות בגרמניה המשיכו בחקירה גם לאחר פברואר 2004 ועל כן יש בחומר שנתפס בגרמניה, לפני תאריך זה וגם לאחריו משום רלבנטיות לעניינו של המבקש. המבקש ציין כי פנה אל המאשימה בבקשה לקבל חומר חקירה זה ונענה כי: "כל החומר שהועבר אלינו מגרמניה הועבר גם אליכם. ככל הידוע לנו, בשיחה בעל-פה עם נציג משטרת ישראל בגרמניה, החומר שנתפס במשרדי "הומאנה" ולא הועבר לנו הועבר על-ידי משטרת גרמניה ללא תיאום איתנו לחברת "הומאנה" ועל כן אינו בשליטתנו." (נספח ג' לבקשה) טוען המשיב, כי תשובה זו הינה כללית ביותר ואינה רצינית או מעמיקה, אין תיעוד בכתב על הבירור ולא צויין מה הוחזר ומתי ומה היו הסיבות להחזרת החומר, האם הסתיימה החקירה, האם נסגר התיק וכיו"ב. המבקש הבהיר בדיון בבית המשפט כי גם בעניין זה הוא אינו יוצא ל"מסע דיג", שכן בידיו לפחות תחילתו של בסיס ראייתי, ממה שכן מצוי בידיו, להוכיח כי בדיקה וחקירה על-ידי הרשויות בגרמניה נמשכה גם לאחר שנת 2004 ועל כן יש חשיבות בקבלת כל החומר, כפי שפרט בבקשתו. במהלך הדיון פרט ב"כ המבקש מספר מסמכים המעידים על קשר בין הרשויות בישראל ובין הרשויות בגרמניה בשנים 2004-2006 והמעידים כמו כן, על המשך החקירה בגרמניה. (עמוד 8 לפרוטוקול הדיון) בהסתמכו על בש"פ 6237/06 קלושנדלר נ. מדינת ישראל, ביקש המבקש לקבוע בי בית המשפט יורה למשיבה לפעול להבאת החומר האמור לישראל. בקשה נוספת אשר היתה למבקש היא באשר לבקשות לעזרה משפטית אשר הוחלפו בין הרשויות בגרמניה ובישראל. המבקש הסתמך על הלכת בית המשפט העליון ברע"פ 11364/03 פלוני נ. מ"י, לפיה בקשות לעזרה משפטית הינן בגדר "חומר חקירה" לפי סעיפ 74 לחסד"פ. מאחר שהמשיבה טענה כי החומר האמור הינו בגדר של "תכתובות פנימיות" אשר אין מקום להעבירו לעיון ההגנה, ביקש המבקש כי בית המשפט יעיין בחומר זה ויבדוק, האם מעבר להתכתבות "טכנית" שהיא מעין תכתובת פנימית בין הרשויות, יש בחומר זה כדי לסייע להגנת המבקש ועל כן יש להעביר מתוכו חלקים לעיון המבקש. לבקשתו של המבקש, הצטרפו במעמד הדיון בבית המשפט, כאמור לעיל, גם ב"כ של הנאשמים 1 ו-3. ב"כ נאשם 3 הדגישה את חשיבותו הציבורית של תיק זה ועל כן, כך טענה, לא יהא זה מן הראוי להותיר את חלקו של הגורם המרכזי בפרשה זו, דהיינו- "הומאנה" אשר בגרמניה, לוט בערפל. מעבר להיבט הציבורי שיש בכך, הרי שבאם לא ייחשף כל החומר הנוגע ל"הומאנה" ולדרך פעולתה, יהיה בכך כדי לגרום עוול לנאשמים. לטעמה, זכותו של הנאשם להליך להוגן, אשר מכוחה עומדת לו זכותו לעיון במלוא חוקר החקירה, חופפת במקרה זה גם את האינטרס הציבורי שבחשיפת האמת. ב"כ נאשם 3 הוסיפה כי האירועים אשר התרחשו בגרמניה אינם חיצוניים ו/או בלתי רלבנטיים לענין הנדון בתיק זה, אלא, ניתן לטעון כי הם חלק מהיסודות המהווים את העבירה. שרשרת העובדות וההתרחשויות בגרמניה, חייבת להיות מובאת במלואה בעניינם של הנאשמים. ב"כ נאשם 1 חזר אף הוא על מושכלות היסוד של זכותו של נאשם לעיין במלוא חומר החקירה והדגיש כי זכות זו קיבלה משנה תוקף לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ב"כ נאשם 1 אינו מקבל את טענתה של המשיבה כי יש לקבל את הליך המיון שעבר החומר על-ידי הרשויות בגרמניה ולטעמו יש לאבחן את המקרה שבפנינו ממקרים אחרים בהם אושר הליך דומה, ועל כך עוד יפורט בהרחבה, להלן. הן המבקש והן ב"כ נאשם 1 חזרו והדגישו את מורת רוחם מכך כי למעשה נוצרו לצורך הדיון "שני כתבי אישום". ולמה הכוונה?- טענתם של ב"כ הנאשמים כי כתב האישום אינו מייחס לנאשמים עבירות אשר הן "מצומצמות" בהיקפן, כטענת המשיבה בדיון ועל כן החומר מגרמניה אינו רלבנטי לעניינם, כיוון שהמשיבה מייחסת להם רשלנות ו/או מחדלים שלא על-פי החומר שנאסף בגרמניה. לטענתם, טענה כזו נטענת אמנם בדיון באשר לקבלת חומר חקירה ועל כן, לכאורה, מדובר בכתב אישום "קל", אך למעשה, כתב האישום אשר הוגש בעניינם של הנאשמים ואשר בגינו יצטרכו להתגונן ולנהל את הגנתם בפועל אינו כזה, אלא מייחס להם רשלנות "נרחבת" בהרבה, הכוללת אף סעיף "סל". לצורך כך הפנה המבקש לסעיף 112 בכתב האישום, הוא הסעיף המפרט את פרטי הרשלנות המיוחסים לכל אחד מהנאשמים. כך למשל, מיוחס לנאשם 2- הוא המבקש בסעיף כ"ג: "לא נהג כפי שאדם מן היישוב, במקומו ובמעמדו, היה נוהג בנסיבות העניין." סעיפים דומים מיוחסים אף הם לכל אחד מהנאשמים האחרים בכתב האישום. מאחר, איפוא, שהנאשמים יצטרכו להתגונן במהלך המשפט נגדם, בגין כתב האישום אשר הוגש נגדם ולמרות טענת ב"כ המשיבה באשר למה שמיוחס להם על-ידי המאשימה, הרי שכתב האישום הוא "רחב" יותר, עליהם להיות מוכנים להתגונן אף בפני הרשעה צפויה במיוחס להם על-פי כתב האישום "הרחב" וללמוד מכל חומר חקירה רלבנטי את הנחוץ להם להגנתם. תגובת המשיבה המשיבה התנגדה לבקשתו של המשיב, על כל רכיביה. הטעם הראשי לכך הוא כי לטענתה של המשיבה: "על-פי עובדות כתב האישום האחריות המיוחסת לנאשמים היא בלתי תלויה בנסיבות בגינן הוצא הויטמין B1 מהפורמולה הצמחית החדשה" (כפי שהדבר גם מצא ביטוי בסעיף 31 לכתב האישום). הבסיס הנורמטיבי לטענה זו, כי "רמדיה" לא יכולה היתה בנסיבות פעילותה בישראל להסתמך "בהסתמכות עיוורת" על פעילות "הומאנה", שהיא יצרן משנה מטעמה. המשיבה הוסיפה ופרטה בתגובתה לבקשה כי במהלך החקירה בתיק זה, ובין היתר באמצעות חיקור הדין שנערך בגרמניה, הסתבר לחוקרים כי אין ראיות לכך שהנאשמים 1-3 נטלו חלק בהחלטה שבשלה לא הוכנס הויטמין למזון התינוקות בגרמניה ועל כן, משלב זה ואילך התמקדה החקירה בעניינם בשאלת אחריותם, כבעלי התפקידים ב"רמדיה" ישראל, האחראית לשווק מוצרים המכילים את כל הרכיבים הנדרשים ואשר כאמור, אינם יכולים להסתמך באופן "עיוור" על אחרים, בנושא כזה. עם זאת, כך השיבה המשיבה, ועל אף שסברה לאור שיטתה לעיל, כי החומר שנאסף בגרמניה אינו רלבנטי לעניינם של הנאשמים בכתב האישום שבפנינו, העבירה לעיונם את כל החומר שהועבר אליה. המשיבה טענה כי אף אם בשלב כלשהו בחקירה סבר מאן דהוא כי החומר בגרמניה הוא רלבנטי, הרי שהמבחן, לטעמה, אינו האם החומר רלבנטי לחקירה, אלא האם הוא רלבנטי לכתב האישום ולגבי דידה, אין בחומר זה רלבנטיות כלשהי לעניינו של כתב האישום. המשיבה פרטה בתגובתה כי הנוהל בגרמניה הוא כי במהלך החקירה בגרמניה מחרימה המשטרה מסמכים שונים והגוף החוקר הוא המבצע את המיון במסמכים אלה ומוציא מהם את המסמכים, שעל פי הבנתו קשורים לחקירה. מסמכים אלה מאוגדים בקלסרים ("בנדים"). המיון לקלסרים אלה מתוך חומר החקירה, מבוצע, כאמור, על-ידי הרשויות הגרמניות. "בנדים" אלה הועברו אל ההגנה. המשיבה טענה כי יש לקבל את פעולות הרשויות בגרמניה כפעולות תקינות, כפי שנהוג להפעיל את חזקת תקינות מעשי הרשות אף על פעולות הרשויות בישראל ומאותם טעמים. חזקה זו לא נסתרה ולא הונחה על-ידי המבקש, כך נטען, תשתית ראייתית דרושה לסתירתה ועל כן אין מקום כי בית המשפט יקבע כי לא כדין פעלו הרשויות בגרמניה בפעולות המיון שלהן את חומר החקירה. לתמיכה בנכונותו של הליך זה, הפנתה המשיבה אל בש"פ 10160/08 מדינת ישראל נ. גולד [להלן: "גולד"]. המשיבה ביקשה לאבחן לעניין זה את ההחלטה בעניין קלושנדלר, הנזכר לעיל, שכן לטעמה בעניין קלושנדלר לא היה ידוע באיזה חומר מדובר במדוייק, בעוד בענייננו, כמו גם בעניין גולד, מדובר בחומר שנסרק ומוין על-ידי החוקרים בחו"ל. בדיון בבית המשפט, הוסיפה המשיבה כי אין לה כל יתרון על ההגנה, כיוון שכל חומר מגרמניה שהיה ברשותה, הועבר אל ההגנה ויתר על כן, מאז שנת 2004 לא הועבר אליה כל חומר נוסף מגרמניה. עוד ציינה המשיבה בתגובתה, כי המבקש מודע לנסיבות אי הכנסתו של הויטמין למוצר בגרמניה, שכן חברת "רמדיה" ערכה חקירה עצמאית משלה בחברת "הומאנה". חקירה זו בוצעה באמצעות חברת "היינץ". ברי כי ממצאי חקירה זו הובאו לידיעת הנאשמים ולטענת המשיבה, הם אף התייחסו אליהם בחקירותיהם במשטרה. לטעמה של המשיבה, הסיבה מדוע לא הוכנס הויטמין למוצר בגרמניה, אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים ועובדה זו אף אינה מיוחסת לנאשמים, ועל כן אין היא יכולה להשפיע על מידת אשמתם בתיק זה. מכאן- למדה המשיבה כי החומר המבוקש בבקשה לא יכול לסייע לנאשמים בהגנתם. במהלך הדיון בבית המשפט וכתגובה על טענות המבקש, הוסיפה המשיבה כי הינה חלוקה בדעתה על טעמי המבקש באשר לרצונו לעיין בחומר חקירה נוסף בשל ניהול קו ההגנה בהתאם להלכות הפסוקות הנוגעות לעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובמיוחד הדגישה את הדברים באשר לסוגיית הצפיות. לטעמה של המשיבה, כך ניתן היה להבין מטיעוניה, הרי שעל הנאשמים, כל אחד על-פי חלקו, היה לצפות את הנזק, לרבות המוות וכן שוללת המשיבה קיומו של גורם מתערב זר כלשהו. מוסיפה המשיבה וטוענת כי ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום לא נמנה ולו עד אחד מגרמניה ומאידך- באם תחפוץ בכך ההגנה תוכל להביא במהלך פרשת ההגנה, כל עד כזה, על-פי רצונה. בבקשת המבקש רואה המשיבה "מסע דיג", כיוון, שלטעמה, אין בבקשה הצבעה קונקרטית על חומר חקירה מסויים אלא בקשה לקבל את כל חומר החקירה שנאסף בגרמניה. לטעמה של המשיבה, על-פי רוח הפסיקה בישראל, אין לאפשר זאת שכן אין לאפשר עיון בחומר שאינו רלבנטי ואשר המבקש אותו "הפליג למחוזות רחוקים", אשר אין כל קשר ביניהם לבין העניין הנדון וכך, לטענת המשיבה, המקרה שבפנינו. בדיון בבית המשפט הוסיפה המשיבה וטענה כי משמעות בקשתו של המבקש לקבל חומר עדכני מהחקירה בגרמניה, היא כי לא ניתן יהיה למעשה, להתחיל את ההליך בישראל, כל עוד לא הסתיימו ההליכים בגרמניה, כיוון, שלכאורה, יתכן מצב, בו החקירה בגרמניה תמשך עוד זמן רב ותתעדכן כל העת. בעניין זה, ייאמר במאמר מוסגר, כי בין הדיון אשר התקיים באשר לבקשה הראשונה, לבין הדיון אשר התקיים בבקשה השנייה, הנוגעת לחומר המצוי בישראל, התפרסמו ידיעות בכלי התקשורת, לפיהם הסתיימו בגרמניה ההליכים המשפטיים, נגד המעורבים בחברת "הומאנה" בפרשה זו. אין בדעתי, כמובן, להיכנס בהחלטה זו, לנתון כלשהו באשר לכך ובמיוחד משהדברים ידועים מאמצעי התקשורת בלבד, אך לאחר דברים אלה, ביקש המבקש, במהלך הדיון השני, לחזק את בקשתו הראשונה ביתר שאת, תוך הדגשה, כי הנה הא ראיה כי החקירה בגרמניה הסתיימה, ואף ההליכים נסתיימו ולבטח יש חשיבות מכרעת לידיעה, כיצד הסתיימו ההליכים ומדוע ואלו ראיות עמדו כנגד כל אחד מהמעורבים. המשיבה הוסיפה והדגישה כי החומר המבוקש אינו נמצא כלל ועיקר בידיה ואפילו יחליט בית המשפט כי עליה להעבירו אל ההגנה, הרי שמדובר בחומר המצוי בגרמניה ועל כן גם החלטה כזו תלויה ברצון הטוב ובשיתוף הפעולה של הרשויות בגרמניה. לעניין זה, הוסיפה המשיבה כי על בית המשפט לשקול בין היתר את העלויות הכרוכות בהחלטה מעין זו ואת הבעייתיות הכרוכה בה, בשל אופי הבקשה מהרשויות בגרמניה, לרבות משך הזמן של הליך כזה. באשר לקבלת המסמכים הנוגעים לחיקור הדין ואשר הועברו בין המדינות טענה המשיבה, כי אלה אינם באים בגדר של "חומר חקירה". תכתובת זו נעשתה, כך נטען, במסגרת האמנה לעזרה משפטית, אשר נועדה להבטיח שיתוף פעולה בין מדינות במאבק בפשיעה חוצת גבולות. על כן, מסמכים אלה, הם בגדר "תכתובת פנימית" בין מדינות ויש לאבחנם מחומר ראיות המהווה בסיס לבקשה לעזרה משפטית (חומר ראיות כזה, יש לציין, כך טענה המשיבה, הועבר כמובן, לידי ההגנה). לעמדת המדינה, יש להשוות מעמד תכתובת זו למעמד תכתובת בין שתי יחידות חוקרות באותה מדינה, שהיא תכתובת שאינה חומר חקירה, שיש להעביר אותה לעיון ההגנה. המשיבה תמכה בטענתה זו ב- ת.פ. (ת"א) 40090/04 צ'רנוי נ' מדינת ישראל. המשיבה הוסיפה בתגובתה לעניין זה, כי ממילא אין בתכתובת כזו, שהיא לכל היותר "עיבוד" של חומר ראיות, אשר נמצא בידי ההגנה, כדי לתרום להגנתם של הנאשמים. דיון עיון בית המשפט בחומר בטרם אפתח בדיון, אציין כי על-פי סעיף 74(ד) לחסד"פ, הרי שהנוהל בבקשות מעין אלה הוא כי "יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד". למותר לציין כי החומר המבוקש כאן, למעט התכתובת שבין גרמניה לישראל באשר לחיקור דין ולעזרה משפטית, לא הועמד לעיוני, באשר אינו ברשות התביעה בשלב זה ואף אינו מצוי בישראל. אין ספק כי מצב דברים זה מכביד מאוד על יכולת ההחלטה ועל יכולתי להכריע באם החומר המבוקש עונה על אחד משני המבחנים הבאים או על שניהם יחד: האם יש בו רלבנטיות לעניין דנן האם יש בו, או בחלקו, כדי לסייע להגנתם של הנאשמים על הצורך לעיין בחומר שבמחלוקת, קבע בית המשפט העליון ב-בש"פ 1355/98 בן ארי נ. מדינת ישראל, כך: "על-פי ההסדר שנקבע בסעיף 74(ד) בחוק, לצורך הדיון בבקשה לעיון בחומר החקירה "יעמיד התובע את החומר שבמחלוקת לעיונו של בית המשפט בלבד". המחוקק לא קבע כי בית המשפט חייב לעיין בחומר המבוקש, אולם בדרך כלל, כדי להכריע בבקשה, יעיין בית המשפט בחומר ולו כדי לעמוד על סוג החומר וטיבו. רק במקרים יוצאי דופן ימנע בית המשפט מלעיין בחומר. כך ינהג, למשל, כאשר על פניו החומר אינו נוגע כלל לנושא כתב האישום, והסניגור אף לא הצביע על קצה חוט שיש בו כדי להראות מדוע החומר המבוקש הינו חלק מחומר החקירה נשוא הדיון. במקרה כזה, בייחוד כאשר כמות החומר בו מדובר היא רבה ביותר, ומתקבל הרושם שהבקשה לא נועדה אלא לסרבל את ההליכים שלא לצורך, מבלי שיש לה תכלית מעשית לצרכי הגנת הנאשם, יוכל בית המשפט לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהימנע מעיון בחומר". לאחר דיון בשאלות שהועלו שם ואף שנקבע כי הטענות שהעלה ב"כ הנאשם שם הן רחוקות מאוד מן האישום בו הואשם מרשו, קבע בית המשפט העליון כך: "משקיימת אפשרות כלשהי, אף אם רחוקה היא, כפי שנראה לכאורה, כי יתכן שחומר מסויים שהוצג לבית המשפט בהליכי המעצר הנוגע לחקירת העבירות האחרות כנגד העורר רלוונטי לאישום התלוי ועומד כיום בפני בית המשפט. ויוכל לשמש להגנה, טוב היה עושה בית המשפט המחוזי אם היה מעיין בחומר בטרם הכריע בבקשה. לפיכך, נראה כי לגבי החומר שנטען כי קשור הוא בחקירה בעניין החשדות בעבירת הרצח והניסיון לרצח, שהתנהלה במקביל לחקירה שהביאה להגשת כתב האישום, ראוי היה כי בית המשפט המחוזי יעיין בחומר... אשר על כן, החלטתי כי הבקשה תוחזר לבית המשפט קמא כדי שיעיין בחומר המבוקש על-ידי הסניגור ויכריע בשאלה אם כולל הוא "חומר חקירה"." נראה, איפוא, כי הכלל הוא כי על בית המשפט לעיין בחומר שבמחלוקת בטרם ייתן את הכרעתו, ואך במקרים נדירים וחריגים יימנע מלעשות כן. עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי השאלה האם לעיין, סופו של דבר, בחומר שבמחלוקת, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט והוא שיכריע בה על-פי נסיבות העניין. (ראה לעניין זה: בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ. בימ"ש שלום י-ם). מאחר שנבצר ממני, כאמור, לעיין, בפועל, בחומר שבמחלוקת, ומשכך אף נבצר ממני, למעשה, להפעיל שיקול דעת, באם לעיין בחומר הנ"ל, אם לאו- אתייחס במשנה זהירות לבקשה ולטעמיה. היקפו של חומר חקירה מהו חומר חקירה, מה יבוא בגדרו של חומר כזה ומהו היקף חומר ראיות, או חומר אחר המוגדר כחומר חקירה, לצורך סעיף 74 לחסד"פ. הרבה קולמוסין ומקלדות נשתברו בניסיון לתת מענה לשאלה נכבדה זו. נדמה כי תשובה אחת וחד משמעית אין בנמצא, אך מבחנים הותוו, לא אחת, על-ידי בית המשפט העליון. בפרשת בן ארי הנזכרת לעיל קבע בית המשפט העליון כי: "קשה להגדיר במדוייק את שנכלל במונח "חומר חקירה". כבר נאמר כי "מושג זה של 'חומר חקירה' אין הוא ניתן להגדרה, אלא באורח כללי בלבד" (עניין אל הוזייל, הנ"ל, בעמוד 129). לא בכדי לא הוגדר מונח זה בחוק, אלא נקבע מבחן גמיש לזיהויו. בבואנו לקבוע מהו "חומר חקירה", עלינו להיות "מודרכים על-ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסניגור הזדמנות הוגנת להכין את הגנתו... אולם... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר חקירה" ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (ראו בג"צ אל הוזייל, הנ"ל, שם)." מבחנים רבים להגדרתו של "חומר חקירה" נזכרו בהחלטתו של בית המשפט העליון בש"פ 8555/06 פלוני נ. מדינת ישראל: "ומהו "חומר חקירה"? בית-משפט זה עמד לא אחת על כך שיש ליתן למונח "חומר החקירה" פירוש רחב, הכולל אף חומר ראייתי שיש לו קשר עקיף ליריעה הנפרסת במסגרת משפטו של הנאשם. המדובר ב"כל ראיה העשויה להיות רלבנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגרסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית נייטרלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת" (בג"צ 1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א, פ"ד מה(3) 630, 633-634 (השופט בך)). על בית המשפט להיות מודרך "על ידי כללי השכל הישר ועל ידי המגמה לאפשר לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה... אולם... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (בג"צ 233/85 אל הוזייל, פ"ד ל"ט (4) 124, 129 (השופט בך); ראו גם בש"פ 9322/98 מסארווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת – כתארה אז- ביניש)); ראו גם בש"פ 5425/01 אלחאק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 426 (השופטת- כתארה אז- ביניש). לעניין התפרסותו של חומר חקירה ראו ד"ר ח' זנדברג, "על זכות העיון בחומר חקירה: בש"פ 8299/03 מקסימוב נ' מדינת ישראל", המשפט (תשס"ה) 335, 341-339. התשובה לשאלה אם החומר רלבנטי להליכים המתנהלים נגד הנאשם תלויה "במהות החומר, בהקשרו, ביחס שבינו לבין האירוע הנדון ובנתוניו המיוחדים של כל מקרה." (בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל (השופטת- כתארה אז- ביניש)), הכל בתוך אותה גישה של הגינות כלפי כולי עלמא, גישה שלדידי היא מערכי מדינת ישראל. "חומר חקירה" אינו כולל רק חומר המצוי פיסית בידי רשויות החקירה והתביעה, אלא עשוי לכלול גם חומר המצוי בשליטתם של גורמים אלה במובן הרחב. בעובדה שהחומר אינו מצוי בשלב נוכחי בידי גורמי התביעה והחקירה, אין כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט להורות לתביעה לתפוס את החומר ולהעבירו לעיונו, ובלבד שיש בסיס לקביעה כי על-פי אופיו של החומר מוצדק הדבר. על בית המשפט לשקול בדעתו, האם להפעיל סמכות זו (בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם) (השופטת – כתארה אז – ביניש) (להלן פרשת פלונית)), כמו גם את רגישות החומר בו מדובר ופוטנציאל הפגיעה בפרטיותה של המתלוננת." הנה כי כן, נראה כי על-פי הגדרות אלה, "חומר חקירה" אינו רק חומר שהתביעה סבורה כי הינו רלבנטי לכתב האישום, אלא הגדרתו של חומר זה רחבה הרבה יותר וכפי שנאמר לא פעם, אין חקר לתבונתו של הסניגור, באשר לאופן ניהול קו ההגנה של הנאשם וליכולתו ללמוד מן החומר דברים אשר יתכן ויסייעו לו בהגנתו. כל אלה יפים וטובים ובלבד, שכאמור, יהיה בחומר אשר מבקש הסניגור לעיין בו משום רלבנטיות לאישומים ואל לו לסניגור להפליג למחוזות רחוקים ולבקש חומר שאין בינו ובין האישומים דבר וחצי דבר. המקרה דנן על-פי העובדות, כפי שנסקרו לעיל, הרי שמיד עם פתיחתה של החקירה בישראל בפרשה זו, נפתחה במקביל גם חקירה בגרמניה. חקירות אלה, התנהלו, אמנם, בשתי מדינות ריבוניות ובנפרד, אך מסתבר, שנעשו, תוך שיתוף פעולה, שעניינו לא רק העברת מסמכים מסודרת בין הרשויות השונות, אלא גם במסגרת חיקור דין ובשליחת נציגי הרשויות הישראליות לגרמניה ובנטילת חלק פעיל ביותר של נציגים אלה בחקירה בגרמניה. נציגים אלה נטלו חלק במיון החומר ואף בחקירתם של חלק מהגורמים ב"הומאנה". עובדות אלה, כמו גם מסמכים המצויים בחומר החקירה וברשותם של הנאשמים, מצביעים על כך שגורמי החקירה והפרקליטות, ראו אז, בימי התנהלותה של החקירה, את ניהולה של החקירה בגרמניה ואת החומר שנאסף בחקירה זו כרלבנטי ביותר. אין ביכולתי לקבל את טענתה של המשיבה, כיום, לפיה אין בחומר זה רלבנטיות כעת. דהיינו, מקובל על המאשימה, כי היה בו רלבנטיות בזמן החקירה, אך אין בו רלבנטיות כעת, לאחר הגשת כתב האישום, שכן, לטעמה, אין באשר היא מייחסת לנאשמים כל קשר לחומר המצוי בגרמניה ו/או שנאסף בגרמניה. התביעה אף אינה רואה עין בעין עם ההגנה את כתב האישום. לטעמה, אין כל נפקא מינה לאשר התרחש ב"הומאנה", שכן, כך או כך, התרשלו הנאשמים ואין בהתרחשויות ב"הומאנה", איפוא, כדי לסייע להם בהגנתם. כפי שצויין לעיל, המבחן לרלבנטיות של חומר כזה או אחר, אינו דווקא, הרלבנטיות אשר התביעה מייחסת לו לצורך הוכחת האישומים, כפי שהיא רואה אותם במארג הראיות, על-פי פרשנותה שלה לראיות, לסעיפי החוק וכיו"ב. רלבנטיות של חומר חקירה נמדדת על-פי הקשר של חומר זה לנושא האישומים, ואפשרויות של הנאשמים להתגונן מפני אישומים אלה, כפי שהם מוצאים לנכון לעשות כן ובלבד, כאמור, שאין בטענותיהם לעניין זה, כדי להפליג למחוזות רחוקים, שאין ביניהם לבין האישום דבר. אך אם בדעת הנאשמים להתגונן באמצעות קו הגנה, השונה בתכלית שינוי מהדרך בה רואה המאשימה את כתב האישום ואת אשמתם/התרשלותם של הנאשמים, אין לחסום את דרכם בכך, באם קו הגנה זה הוא אפשרי ואף נלמד מנסיבות המקרה. והנה – מה נלמד בענייננו? בתחילה, אף המאשימה סברה כי יתכן ולאשר התרחש ב"הומאנה" היה קשר ואף קשר הדוק למחדלים שנגרמו בישראל ואשר הביאו לתוצאות הקשות ועל כן התנהלה החקירה, כפי שהתנהלה, לרבות שיתוף פעולה הדוק עם הרשויות בגרמניה. עם תום החקירה בישראל, הגיעו הרשויות בישראל למסקנות כלשהן, אשר תוצאתן, כתב האישום המונח בפנינו וכפי שצויין בפני על-ידי נציגי המאשימה "נטישה", למעשה, של הטענות הכורכות את שהתרחש ב"הומאנה" באשר להתרשלות המיוחסת לנאשמים. האם יש בכך כדי לחייב את הנאשמים? דומה כי התשובה המתבקשת לשאלה זו היא שלילית. עינינו הרואות כי החומר אשר נאסף ב"הומאנה" עצמה, וכן חומר שנאסף בגרמניה והנוגע לחקירה באשר למתרחש ב"הומאנה", אינו רחוק ואינו נמצא, אפילו בפריפריה של כתב האישום. חומר זה מצוי בלב ליבם של האירועים אשר נחקרו בפרשה זו. אלא, שבבוא הרשויות בישראל לגבש את מסקנותיהן, קיבלו לגביו מסקנות משפטיות כאלה ואחרות, אשר תעמודנה למבחן במהלך ניהול ההליך בתיק זה. הנאשמים, אינם "מחוייבים" בקבלת אותן מסקנות והם רשאים, כמובן, לנהל את הגנתם באורח אחר לחלוטין ולנסות להוכיח את חפותם, אף שלא בהתאם לקווי המחשבה המנחים את המאשימה. אין צריך לומר, שההליך המשפטי, אינו נוסחה מתמטית, ואינו נקבע על-פי קבועים, אלא רבים בו המשתנים והוא הליך דינמי ביותר. הממצאים והמסקנות המתקבלים בסופו של הליך זה, מתגבשים לאחר שמיעת עדויות ולאחר שבית המשפט מתרשם התרשמות בלתי אמצעית מעדויות אלה, עדויות אלה מקבלות, לא אחת, גוון שונה, מזה העולה מהן כפי שנמסרו לרשות החוקרת. כמו כן נקבעות המסקנות בהסתמך על טיעונים משפטיים, הלכות משפטיות, פרשנויות ועוד. בתוך הליך דינמי ומורכב זה, רשאי הנאשם לנהל את הגנתו ולהסתמך על כל חומר על-מנת לנסות ולהוכיח את חפותו. יתכן, כי צודקת המאשימה בכל הנחותיה העובד תיות, כמו גם המשפטיות, אך זכותו של הנאשם להוכיח ההיפך היא מאושיות ההליך המשפטי. מתוך שהובא בפני מצאתי כי החקירה שהתנהלה בגרמניה והחומר שנאסף במהלכה הינו רלבנטי לנאשמים ולהגנתם. נכון, כי חלק מן החומר אכן הועבר אל הנאשמים, אך הבעיה טמונה בחומר שלא הועבר לעיונם והמונע מהם לקבל תמונה מלאה באשר לאירועים שהתרחשו בגרמניה ובאשר לממצאי הרשות בגרמניה. החומר שהתקבל הוא חלקי משני טעמים: מדובר בחומר שנאסף רק עד שנת 2004 וגם חומר זה הוא חומר שהועבר לישראל, לאחר שמויין על-פי שיקול הדעת של הרשויות בגרמניה וחלקו, כאמור, נותר בגרמניה. גם מן המעט אשר הוצג בפני, נוכחתי לדעת, כי חלק מן החומר שנותר בגרמניה ולא הועבר לעיון הנאשמים, הוא חומר רלבנטי להגנה, דוגמת ההתכתבויות והמסמכים העוסקים בקשרי וביחסי "הומאנה" – "רמדיה" בתקופה הרלבנטית. עוד נוכחתי לדעת מן החומר שהוצג לעיוני, לרבות החומר העוסק בחיקורי הדין ובמסמכים שהועברו בין המדינות- ואשר עניינו של זה יפורט להלן- כי החקירה בגרמניה, אכן לא הסתיימה בשנת 2004 וחומר נוסף נאסף שם גם לאחר מועד זה. גם מן הטעם הזה, החומר שהועבר אל הנאשמים הינו חלקי. על כן, ולאור שנאמר על-ידי לעיל, נותר לדון בשתי שאלות נוספות: האם ניתן להסתפק בכך שהחומר שנאסף בגרמניה, מויין על-ידי הרשויות בגרמניה ולראות בכך כמלוא חומר חקירה שהועבר לידי ההגנה. מה דינו של חומר זה, משאינו מצוי בידי התביעה ואף אינו מצוי בישראל כלל ועיקר. לעניין מיונו של החומר בגרמניה והעברתו באופן זה לישראל, הפנתה המשיבה לפסק הדין בבש"פ גולד הנזכר לעיל. בשל חשיבות נושא זה והצורך לאבחנו מן המקרה שבפנינו, מצאתי להביא ציטוטים נרחבים מפסק הדין: "במקרה דנן החומר נשוא הבקשה אינו מצוי בידי גורמי החקירה והתביעה, כי אם בידי המשטרה הגרמנית בגרמניה. חומר זה לא שימש כלל את גורמי החקירה בארץ בחקירת הפרשה או את התביעה בהכנת כתב האישום ואין להם כל ידיעה על המצוי בו (ראו והשוו: בש"פ 2481/96 רבינק נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 498, 501). החומר שנתפס במשרדי חברת לידר מוין על-ידי משטרת גרמניה ולטענת שוטריה כל המסמכים שבהם מופיע השם אלעד הצפוני או שמו של אחד האנשים הקשורים לעניין, וכן כל חומר הנהלת החשבונות שיכול היה להיות רלוונטי לעסקאות נשוא כתב האישום, נשלחו לישראל. לטענתם של החוקרים הגרמנים אשר ערכו את המיון, כל יתר החומר, אשר נשאר בגרמניה, אינו קשור לחברת אלעד הצפוני ולנאשמים, אלא נוגע לעסקאות של חברת לידר עם חברות אחרות. העורר אינו טוען כי חומר שנוגע לעסקאות של חברת לידר עם חברות אחרות מהווה "חומר חקירה" שלגביו יש להעניק לו זכות עיון, אלא מעלה ספקות לגבי המיון שערכו השוטרים הגרמנים. לטענתו, קיים חשש שנותר בגרמניה חומר רלוונטי לאישום והנוגע לעסקאות שנעשו בין לידר לבין אלעד הצפוני. זאת, בין היתר, משום שהמיון לא נעשה על-ידי הרשויות הישראליות אלא על-ידי השוטרים הגרמנים, אשר, לטענתו, לא היו בקיאים בפרשה ובפרטי הטענות הנטענות. לפיכך טוען הוא כי קיים חשש שנשלח לישראל חומר חלקי בלבד מן החומר הרלוונטי וכי עובדה זו פוגעת באפשרות שלו להתגונן במשפטו. לכן מבקש הוא לעיין בחומר שנותר בגרמניה או לחלופין שבית המשפט יעיין בחומר זה ויכריע האם מדובר ב"חומר חקירה". מנגד עומדים ב"כ המשיבה על כך שכל החומר שנוגע לעסקאות בין חברת לידר לחברת אלעד או קשור לעורר ולנאשם הנוסף נשלח לישראל והועבר לעיונו של העורר, וכי החומר שנותר בגרמניה, הכולל כמעט 67 קלסרים, הוא חומר שכלל אינו רלוונטי לאישום הנדון ואינו מהווה "חומר חקירה". לטענתם, אין כל מקום לפקפק במיון שנעשה על-ידי השוטרים הגרמנים. ב"כ המשיבה טוענים כי בחיפוש שנערך בחברת לידר על-ידי משטרת גרמניה נכח גם נציג ממשרת ישראל וכי נציג זה שוחח עם החוקרים הגרמנים והסביר להם במה מדובר. כן טוענים הם כי המיון נעשה בהתאם לרשות בבקשה לעזרה משפטית וכן בהתאם להסברים שניתנו לשוטרים הגרמנים על-ידי הנציג ממשטרת ישראל... הנחת הייסוד כי רשויות החקירה והתביעה ממלאות את המוטל עליהן במיומנות ובהגינות, וכי ניתן לסמוך על כך שחומר אשר לא נמצא בו עניין צורך החקירה אינו בגדר "חומר חקירה", יפה גם לעניין פעילותם של חוקרי משטרת גרמניה במקרה שלפנינו. חלק מהשוטרים הגרמנים שערכו את החיפוש במשרדי חברת לידר ואת המיון של החומר שנתפס העידו בפני בית המשפט קמא. שוטרים אלה נחקרו בחקירה ראשית ובחקירה נגדית ואף השיבו לשאלות בית המשפט קמא על מהלך החיפוש, על אופן מיון החומר ועל אמות המידה שלפיהן ערכו את המיון. בנסיבות אלה, נוכח עדותם של החוקרים שערכו את המיון, נראה שהספקות שהעלה העורר לגבי מיומנות המיון שערכו השוטרים הגרמנים אינם מבוססים. לכך יש להוסיף שהעורר אינו מצביע על חומר קונקרטי שלטענתו עשוי להועיל להגנתו, אלא מבקש זכות עיון כללית במסמכי חברת לידר, שאינם נוגעים לעניינו, שמא תמצא בהם תמיכה לטענותיו. הנה כי כן, טוען הוא בשם זיקה רחוקה וספקולטיבית ביחס לטיבו של החומר המצוי בידי רשויות החקירה בגרמניה... אכן, הכלל הוא כי אין לאלץ את ההגנה לסמוך באופן מוחלט על יכולתה של התביעה להעריך את הפוטנציאל שטומן בחובו החומר מבחינת ההגנה, ולפיכך אף נקבע בסעיף 74 לחסד"פ מנגנון של ביקורת שיפוטית שבמסגרתו רשאי הנאשם לבקש כי בית המשפט יעיין בחומר שהוא לטענתו חומר חקירה (ראו: בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, 5). בסעיף 74 הנ"ל לא נקבע כי בית המשפט חייב לעיין בחומר המבוקש, אך כבר נקבע בפסיקתנו כי "רק במקרים יוצאי-דופן יימנע בית המשפט מלעיין בחומר" (שם, שם). אולם, במקרה דנן מדובר בחומר שאינו מצוי בידי רשויות החקירה והתביעה בישראל, אלא בגרמניה. לטענת המדינה, פרט לקושי הלוגיסטי, קיים קושי משפטי בהבאת החומר המבוקש לישראל שכן חומר זה אינו חלק מן הבקשה לעזרה משפטית ונוגע לעסקאות בין לידר לבין חברות אחרות ולכן ספק אם השלטונות הגרמניים יאפשרו למדינת ישראל לתפסו. יש להביא בחשבון כי זרועות גורמי החקירה והתביעה בישראל קצרות הן כאשר מדובר בחומר המצוי בתחום השיפוט של מדינה ריבונית אחרת. השגת חומר כזה נתונה במסגרת של הליכים על-פי חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 ובהתאם לאמנות החייבות בעניין זה בין המדינות (ובענייננו European Convention on The Mutual Assistance in Criminal Matters). במצב דברים זה, לאחר שנסתיים הליך העזרה המשפטית על-פי דין, כרוכה השגת החומר הנוסף בפתיחה בהליכים נוספים של בקשת עזרה משפטית לקבלת החומר שבידי משטרת גרמניה כחומר הדרוש לרשויות האכיפה בישראל לשם קיום הליך נאות. המדינה אינה רואה עילה לקיום הליך כזה ועל פי מכלול הנתונים שבפניי, הרי יש ממש בטענתה זו. זאת ועוד, נוכח עדויות החוקרים הגרמנים בבית המשפט קמא, נראה כי הסיכוי שאכן יימצא בחומר שנותר בגרמניה חומר בעל רלוונטיות כלשהי לאישום הינו נמוך ביותר." אין בדעתי לקבוע הלכה כלשהי, בניגוד לנאמר בהלכת גולד, לעיל, אלא, שלטעמי שונות הנסיבות בענייננו מן הנסיבות שהיו בפני בית המשפט בבואו לדון בעניין גולד. למצער, בשלושה, יש לאבחן את עניין גולד מענייננו: ראשית- החומר המדובר בעניין גולד ואשר היה לסלע המחלוקת בין הצדדים, לא רק שלא שימש כבסיס להכנת כתב האישום בישראל, הוא אף לא שימש במהלך החקירה. לא כך הוא המצב בענייננו, שכן, כפי שפורט לעיל, רשויות החקירה בישראל, היו מעוניינות מאוד בשלבי החקירה השונים בחומר בגרמניה, ורק עם גיבוש מסקנות הפרקליטות בהגשת כתב האישום, קבעה המאשימה, כי חומר זה אינו רלבנטי, לטעמה, לאישומים. שנית- טענותיו של הסניגור בעניין גולד באשר לחומר שבמחלוקת לא היו קונקרטיות כלל ועיקר ואף הוא עצמו לא טען כי המדובר בחומר חקירה, שכן לא ידע באיזה חומר מדובר. הוא ביקש כי בית המשפט יבדוק את החומר ויקבע באם מדובר בחומר חקירה. על כן, באותו עניין גולד, אכן יצא הסניגור ל"מסע דיג". לא כך הוא המצב בענייננו. הנאשמים הצביעו בבירור, לפחות על חלק מן החומר המצוי בגרמניה, ככל שזה ידוע להם ואילו על זה שאינו מוכר להם בפרטי פרטיו, הצביעו באשר לנושא הנזכר והנחקר בו. שלישית- בעניין גולד, השוטרים הגרמניים, אשר ערכו את מיון החומר בגרמניה, העידו בבית המשפט במהלך ניהול ההליך בישראל ולא למותר להדגיש, כי הם העידו מטעם התביעה. השוטרים עמדו לחקירה נגדית באשר לחומר שנאסף, דרך איסופו, דרך מיונו וכיו"ב. בענייננו, ממייני החומר אינם ידועים כלל ועיקר, וממילא אינם עדים. לא יכולתי לקבל לעניין זה את עמדת המשיבה, כי הנאשמים יוכלו לזמן עדים על-פי רצונם. אין הם יודעים מי הם ממייני החומר ושאלת מיון החומר אינה שאלה שבקו ההגנה, אלא, כאמור, שאלה באשר לחומר החקירה. בנושא זה, אציין, במאמר מוסגר, כי בשל היות החומר האמור מוחזק בידי הרשויות בגרמניה כחומר שנאסף במהלך חקירה רשמית, אין לנאשמים דרך כלשהי להשיגו, אלא באמצעות המשיבה ובאמצעות התהליכים הקבועים בחוק. על כן הקביעות שנקבעו בעניין גולד, אינן יכולות להתאים לענייננו. באשר לחומר שאינו מצוי בידיה של המאשימה ואינו מצוי, למעשה, בישראל. לפנים, נהוג היה כי חומר שאינו בידי התביעה, הרי שאינו בגדר חומר חקירה, אלא שהלכה זו השתנתה וכיום נקבע כי העובדה כי חומר מסויים אינו מצוי בידיה של התביעה היא אך אינדיקציה אחת לכך שאין המדובר בחומר חקירה וכי מעבר לכך קיימים מבחנים נוספים להגדרתו של חומר חקירה. בית המשפט העליון קבע לעניין זה בבג"צ 9264/04 הנ"ל כך: "טענתה העיקרית של המדינה הינה כי בית המשפט אינו מוסמך, מכוח סעיף 74 (ד) לחסד"פ, להורות למדינה להעביר לעיונו חומר שאינו בידיה ושהיא סבורה, בתום לב, שאינו רלוונטי לחקירה ולאישום. טענה זו היא מרחיקת לכת. אמנם, בטרם יצווה על המדינה להעביר לעיונו חומר, בעיקר כאשר מדובר בחומר שאינו בידי התביעה, על בית המשפט לקבוע כי אכן מדובר בחומר שהוא על פניו "חומר חקירה" לפי סעיף 74(א) לחסד"פ. עם זאת, בית-משפט זה קבע כי לא פעם כי "חומר חקירה" לצורך סעיף 74 לחסד"פ אינו כולל רק חומר המצוי פיזית בידי רשויות החקירה והתביעה, אלא עשוי לכלול גם חומר המצוי בשליטתם של גורמים אלה במובן הרחב או חומר שצריך על-פי טיבו להימצא בידיהם (ראו למשל: ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 19 (להלן: פרשת סיקסיק); בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: בש"פ 5400/01 פלוני); בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 426, 430 (להלן: פרשת אל חאק); בש"פ 3831/02 מצרי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 337, 339 (להלן: פרשת מצרי) ; בש"פ 8294/03 מקסימוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 49, 53). המדינה מכירה אף היא בכך שסעיף 74 לחסד"פ אינו מוגבל באופן מוחלט לחומר שמצוי ברשות גורמי החקירה והתביעה. אולם, לטענתה, סמכותו של בית המשפט להורות למדינה לתפוס חומר מכוח סעיף 74 לחסד"פ ולהעבירו לעיונו של בית המשפט על-פי סעיף 74(ד), אף על פי שאינו מצוי בידיה, מוגבלת למקרים קיצוניים בהם קיים חשש שהמדינה נמנעה במכוון ובחוסר תום לב מלתפוס את החומר... יתרה מזאת, ייתכנו מקרים בהם חומר שצריך להימצא בידי גורמי התביעה והחקירה בשל היותו "חומר חקירה" במובהק, אינו מצוי בידיהם אף כאשר גורמים אלה פעלו בתום לב ובהגינות; ואף מטעם זה אין להגביל את סמכותו של בית המשפט לקבוע כי על פניו מדובר ב"חומר חקירה" ולצוות על הבאתו לעיון בית המשפט על-פי סעיף 74(ד) לחסד"פ, רק למקרה הקיצוני בו קיים חשש שהמדינה נמנעה במכוון ובחוסר תום לב מלתפוס את החומר. כך למשל נקבע בבש"פ 5400/01 פלוני... אכן, ההנחה, שלפיה חומר שאינו מצוי בידי גורמי התביעה והחקירה אינו מהווה "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחסד"פ, על אף שאינו מצוי בידי התביעה ואף מבלי שיתעורר ספק בהגינותה ובתום לבה של התביעה, ובלבד שיש בסיס לקבוע כי על-פי אופיו של החומר זיקתו לחקירה מצדיקה תפיסתו בידי התביעה, או בידי רשויות החקירה. לכך יש להוסיף כי ייתכן גם שבית המשפט ימצא שחומר מסוים אינו מהווה "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחסד"פ חרף העובדה שהוא נאסף במסגרת החקירה ומצוי בתיק החקירה. העובדה שהחומר מצוי או אינו מצוי בידי התביעה מהווה אינדיקציה משמעותית לשם סיווגו כ"חומר חקירה", אך מדובר אך ורק באינדיקציה; בסופו של דבר תוכרע השאלה אם מדובר ב"חומר חקירה" על-ידי בית המשפט, על-פי מכלול השיקולים, ובראש ובראשונה על-פי הרלוונטיות של החומר לאישום ולנאשם, ועל-פי הערכת הסיכוי כי תהיה בו תועלת להגנת הנאשם... המסקנה היא, איפוא, כי העובדה עצמה שהחומר אינו מצוי פיזית בידי גורמי התביעה והחקירה אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ להורות לתביעה לתפוס את החומר ולהעבירו לעיונו (אף כאשר אין מתעורר ספק בדבר תום ליבה של התביעה), אלא מהווה שיקול אשר יביא בית המשפט בחשבון במסגרת שיקול דעתו אם להפעיל סמכות זו (וראו למשל: פרשת גולד הנ"ל, בפסקה 5)." נראה, איפוא, כי ניתן לקבוע כי מדובר בחומר חקירה, הגם שזה אינו מצוי בידיה של התביעה. עתה, יש לבדוק מה דינו של חומר כזה, משהוא אינו מצוי כלל ועיקר בישראל. יש לזכור לעניין זה את הדברים שנאמרו בסיפא של בש"פ גולד, באשר לשיקול נוסף שלא להורות על העברת החומר שהתבקש שם, לידיה של ההגנה, מחמת שהחלטה כזו הצריכה תהליכים של פניה לרשויות בגרמניה, שהינם תהליכים מורכבים. אף שאלה זו נבחנה בבית המשפט העליון והוא נתן דעתו על כל הקשיים העולים מסוגיה זו. וכך נקבע ב-בש"פ 6237/06 הנ"ל, ויש להדגיש כי הלכה זו הינה מאוחרת לבש"פ גולד: "השאלה הראשונה היא, האם חומר הנמצא במדינה זרה יכול שייחשב חומר חקירה. לצורך הכרעה בשאלה זו, עלי להידרש לעובדה שהחומר אינו מצוי בידי התביעה: "הנחת היסוד היא כי התביעה ממלאת את המוטל עליה במיומנות ובהגינות, וכי ניתן לסמוך על כך שחומר אשר לא נאסף ולא נמצא בו עניין לצורך החקירה, אינו בגדר 'חומר חקירה' " (בש"פ 10160/04 גולד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 373, 376 ; להלן- בש"פ גולד). עם זאת, הנחה זו אינה בגדר חזקה חלוטה. לצד הנחה זו, נקבע גם כי העובדה שחומר מסוים אינו בידי גורמי התביעה והחקירה, כשלעצמה, אינה מאיינת את סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר זה, מכוח הוראת סעיף 74(ד) לחסד"פ, לצורך הכרעה בשאלה אם החומר הינו "חומר חקירה" אם לאו: "המסקנה היא, איפוא, כי העובדה עצמה שהחומר אינו מצוי פיזית בידי גורמי התביעה והחקירה אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 74 (ד) לחסד"פ להורות לתביעה לתפוס את החומר ולהעבירו לעיונו... אלא מהווה שיקול אשר יביא את בית המשפט בחשבון במסגרת שיקול דעתו אם להפעיל סמכות זו" (בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית המשפט השלום בירושלים, ניתן ביום 6.6.2005, פיסקה 9; להלן- בג"צ היומנים). דברים אלו יפים אף לבקשה שלפניי. לטעמי, העובדה שהחומר מצוי במדינה זרה, אף היא אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט להורות לתביעה לפעול להשגתו ולהעבירו לעיונו, לצורך הכרעה בשאלה אם החומר מהווה "חומר חקירה", אם לאו. אמנם, בעבר שלל בית-משפט זה את הגדרתו של חומר שהיה מצוי מחוץ לתחום ריבונותה של המדינה כ"חומר חקירה", ולו רק מן הטעם שלתביעה או למשטרה אין את הכוח להורות למחזיקים בו לשתף עמן פעולה ולהעמידו לרשותן (בש"פ 1153/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 22.2.1998). ברם, דברים אלו נאמרו טרם חקיקתו של חוק עזרה משפטית בין מדינות (שנתקבל ביום 28.7.1998). חוק עזרה משפטית בין מדינות נועד להסדיר את הטיפול בבקשה לעזרה משפטית שהגישה מדינה זרה, וכן להיפך, להסדיר את הטיפול בבקשות של מדינת ישראל ממדינה זרה (וראו המבוא להצעת חוק עזרה משפטית בין מדיונות, התשנ"ז-1997, ה"ח 2577, עמוד 131). סעיף 2(א) לחוק, שכותרתו "עזרה משפטית – מהותה", מגדיר "עזרה משפטית" ככוללת, בין היתר: "המצאת מסמכים... העברת ראיות ומסמכים אחרים... הכל בקשר לענין אזרחי או לענין פלילי" ברי שאין בחוק זה כדי לחייב את הרשויות הרלוונטיות במדינה הזרה להמציא מסמכים או להעביר ראיות. ואולם, הוא מאפשר את בקשתו של החומר מהמדינה הזרה, על יסוד ההנחה שבסופו של הליך החומר המבוקש כנראה יומצא (הנחה זו מבוססת על שיקול ההדדיות, שאף קיבל ביטוי גם בסעיף 5(א)(6) לחוק). ואכן, הלכה למעשה, נדרשים בתי המשפט לחוק זה במסגרת הליכים פליליים. כך לדוגמא, בע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל, נעתר בית-משפט זה לבקשת המשיבה וקבע, מכח הוראת סעיף 47 לחוק, כי חקירתו של פלוני, ששהה בגרמניה, דרושה לצורך הליך הערעור שהתקיים בפניו (החלטה מיום 11.10.2005). בית המשפט גם הורה לב"כ המדינה להעביר העתק מהחלטתו ל"רשות המוסמכת", כהגדרתה בסעיף 45 בחוק, לצורך המשך הטיפול (וראו גם החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בב"ש 21566/02 בן דוד נ' מדינת ישראל, בגדרה הורה ליועץ המשפטי לממשלה- לבקשת הסנגוריה ובהסכמת המדינה- לפנות לרשויות מולדוביה בבקשה לקבלת מידע אודות עדות תביעה). אף בקשה להמצאתו של חומר חקירה ממדינה זרה נידונה בבית-משפט זה (בש"פ גולד). הבקשה אמנם נדחתה שם, אך זאת, לא בשל עצם הימצאות החומר במדינה זרה (גרמניה), אלא משום שהחומר הרלוונטי לאישום כבר הומצא על-ידי הרשויות המוסמכות בגרמניה, על-פי בקשתה של המדינה בהליך לפי חוק עזרה משפטית בין מדינות. במכלול הנתונים שהובאו בפניו שם, קיבל בית המשפט את עמדת המדינה כי אין עילה לפתיחת הליכים נוספים במסגרת חוק עזרה משפטית בין מדינות, לצורך קבלתו של החומר הנוסף שהתבקש. כאמור לעיל, אף אני בדעה כי אין בעצם הימצאות החומר המבוקש במדינה זרה כדי לשלול את הגדרתו כ"חומר חקירה". עם זאת, על השופט הדן בבקשה לבחון גם נתון זה כחלק ממערכת השיקולים אותם עליו להביא בחשבון, בבואו להכריע בשאלה אם החומר המבוקש הוא חומר חקירה (בש"פ גולד, פיסקה 5; וראו גם בג"צ היומנים, פיסקה 9)... כללו של דבר, ולאחר שהבאתי בחשבון שיקוליי כי החומר המבוקש נמצא במדינה אחרת, וכי לשם השגתו תידרש המשיבה לפנות אליה בבקשה לעזרה משפטית, באתי לכלל מסקנה כי על בית-משפט קמא לבחון את החומר המבוקש, ורק לאחר מכן ליתן החלטתו בבקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ. לצורך כך אני קובע כי חומר החקירה בתלונה שהגישה המתלוננת במשטרת סאסקס באנגליה, על מעשי אינוס שבוצעו בה, דרוש לצורך החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בב"ש 90653/06 (ת"פ 1087/05). ב"כ המשיבה תמציא החלטה זו לרשות המוסמכת, כהגדרתה בסעיף 45 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, לצורך המשך הטיפול. עם קבלת החומר מאנגליה יעיין בו בית-משפט קמא וייתן החלטתו." סיכום סוגיה זו: העולה מכל ממצאי לעיל ומפסיקתו של בית המשפט העליון שנסקרה בפירוט רב, כי אני מקבלת, בסייג, אשר יפורט להלן, את בקשתו של המבקש לעניין חומר הראיות שנאסף בגרמניה במסגרת החקירה שהתנהלה בגרמניה בעניינה של "הומאנה". אני קובעת, על-פי שהוצג בפני לחומר זה שנאסף במהלך החקירה, עד לשנת 2004 ואף לאחר מכן, וגם זאת על סמך מסמכים שהוצגו בפני והמצביעים כי הרשויות בגרמניה המשיכו בחקירתם ובבדיקתם אף לאחר מועד זה, כי יש רלבנטיות לנושאים העולים בכתב האישום ושעל פיהם מייחסים את האשמות לנאשמים. הדברים אמורים במיוחד לאור כך, משלאחר שלגבי כל נאשם פורטו בפירוט רב כל מעשיו המיוחסים לו לכאורה והמהווים, לדעת המאשימה, את מעשיו/ מחדליו/ התרשלותו, הרי שבנוסף לכך, יוחס לכל נאשם אף סעיף רשלנות שהינו סעיף "סל" ובאם על הנאשמים להתגונן אף כנגד סעיף זה, הרי שמשנה תוקף יש לקביעה כי החומר שנאסף בגרמניה הינו חומר הרלבנטי לעניינם ולהגנתם. במכלול שיקולי ובהחלטתי שלהלן, שקלתי אף את המבחן הנדרש בעניין בקשות מעין אלה והוא, כי לא הוצג לי שיהיה במסירת החומר המבוקש משום פגיעה באינטרס של אחר כלשהו, בכלל, או פגיעה כזו שיש בה כדי להפר את האיזון בראוי באשר לחובה להעביר חומר חקירה לעיונו של נאשם, בפרט. (ראה, לעניין זה: בג"צ 620/02, התובע הצבאי הראשי נ. בית הדין הצבאי לערעורים) לא התעלמתי מהעובדה כי חומר זה אינו מצוי בידיה של התביעה ואף אינו מצוי במדינת ישראל, כך כאמור בעניין קלושנדלר לעיל, תוכל המשיבה לפעול, על-פי הסמכויות הנתונות לה בחוק העזרה המשפטית. לא התעלמתי גם מטענתה של המשיבה בפני כי תהליך קבלת חומר זה, תלוי למעשה, ברצונן הטוב של הרשויות בגרמניה. יצוין, כי עד כה, בפרשה זו, פעלו הרשויות בשתי המדינות בשיתוף פעולה מלא ויש לקוות כי כך יהיה גם בעתיד. על כל פנים, באם תתקל המשיבה בקשיים באשר לכך, תוכל לשוב ולפנות אל בית המשפט, על-מנת שבמשותף עם כל הצדדים לתיק זה תסוכם דרך פעולה נאותה. על כן, על-פי החלטתי זו, על המשיבה לפנות בדרך הקבועה לעיל, אל הרשויות בגרמניה, על-מנת לקבל מהן כל חומר שנאסף על-ידיהן בפרשת "הומאנה" והנוגע לענייננו, דהיינו, הנוגע ליחסי "הומאנה"-"רמדיה" והנוגע להעדרו של הויטמין האמור מהתרכובת אשר הגיעה לישראל, לרבות חוות דעת מומחה שניתנו בגרמניה באשר לנושאים אלה, באם ניתנו, במסגרת החקירה. כאמור לעיל, המדובר בחומר שנאסף מתחילתה של החקירה ועד לסיומה בפועל, ואשר טרם הועבר לישראל ואל הנאשמים. בהתאם לדרך הפעולה שהותוותה בעניין קלושנדלר לעיל, הרי שאם תסבור המשיבה, לאחר קבלת החומר האמור, כי אין מקום להעביר את כולו, או את חלקו אל הנאשמים, תעבירו לעיון בית המשפט על-מנת שייתן החלטה פרטנית באשר לחלקי חומר זה. חומר הנוגע לעזרה משפטית ולחיקור דין כזכור, לא התעלם המבקש מן הטענה כי בחומר לגביו נטען כי הוא החומר הנוגע לבקשות לעזרה משפטית ולחיקור דין, יתכן והמדובר בחומר המוגדר "תכתובת פנימית". ידועה ההלכה כי תכתובת פנימית אינה בגדר חומר חקירה ועל כן אין מעבירים אותה לעיון הנאשמים. המבקש, הגם שהוא ער להלכה זו, ביקש כי אעיין בתכתובת הנוגעת לבקשת לעזרה המשפטית וחיקורי הדין, וכי אלה יועברו לעיונו, שכן, לסברתו, יתכן ויש בהן אף מעבר לכך ואף דברים שיוכלו לסייע לנאשמים בהגנתם. המשיבה, כאמור, התנגדה לבקשה זו, בהסתמכה על כך שהמדובר בתכתובת פנימית ובהסתמכה על שנקבע ב-ת"פ 40090/04 (ת"א) צ'רנוי ואח' נ. מדינת ישראל. וכך נקבע בעניין צ'רנוי: "לפי הודעת התביעה (שלא נסתרה) הועמדו לרשות המבקשים כל המסמכים שהתקבלו במסגרת "חיקורי דין" שונים בחו"ל. המשיבה גרעה מן החומר שהועבר רק את ההתכתבות שניהלו משטרת ישראל ופרקליטות המדינה עם גורמי אכיפת החוק בארצות שבהן נערכו חיקורי הדין. התכתבות זו היא, מטבע עניינה, בעיקרון "התכתבות פנימית". כמוה כפנייה של גורם חקירה "פנימי" אחד למשנהו. התכתבות מעין זו איננה ראיה וגם איננה "חומר חקירה", בכל מובן אחר. אלא שהמשיבה אישרה שלא מן הנמנע שבמכתבים שהתקבלו מחו"ל שורבב גם מידע היכול להיחשב כ"חומר חקירה" (למשל, תיאור של פעולת חקירה מסוימת שבוצעה בחו"ל שאינה מתועדת בדרך אחרת) או מידע אשר שאי העברתו למבקשים עלולה לפגוע בהוגנות ההליך. לכן קיבלה המשיבה על עצמה לבצע סריקה נוספת של התכתובת כדי לאתר את הטעון העברה למבקשים. לא אוכל להתייחס אל התכתובת הזאת בדרך שהתייחסתי אל קלטות הוידיאו. הטעם לכך הוא שהעברת התכתובת במלואה אל המבקשים כדי שהברירה תיעשה בידיהם, תחשוף לפניהם מידע שאיננו לכל היותר "ניטראלי", אלא גם מידע שחל עליו "חיסיון מסמכים פנימיים". מידע כזה אין להעביר לעיון הסנגוריה (דוק והשווה בש"פ 7008/97 מ"י נ' הורוביץ פ"ד נא(5) 224). אני הייתי סבור שבעניין זה צריכים המבקשים לסמוך על שיקול הדעת וההגינות של התביעה. אולם אם תבוא בקשה מיוחדת ומנומקת מצד מי מן המבקשים אצטרך לעיין בחומר הזה בעצמי." אם כן, הכלל הוא, כי אל מסמכים כאלה יש להתייחס כאל תכתובת פנימית ויש אף לסמוך על שיקול הדעת וההגינות של גורמי התביעה שבדקו אותם ומצאו כי אכן אך בתכתובת פנימית עסקינן. במקרה דנן הדברים פשוטים אף יותר מהנסיבות שהוצגו בעניין צ'רנוי; שכן בענייננו, להבדיל מעניין צ'רנוי, כל המסמכים שבמחלוקת, בסוגיה זו, הוצגו בפני בית המשפט ואני עיינתי בכולם. כך, ששיקול דעת התביעה עמד למבחן נוסף ויכולתי לבחון באם אכן מדובר בתכתובת פנימית בלבד, או שמא יש במסמכים מעבר לכך. לאחר שעיינתי, כאמור לעיל, בכל המסמכים שהועברו לעיוני והמאגדים את התכתובת בין גרמניה וישראל באשר לבקשות לעזרה משפטית, חיקור דין והעברת חומר חקירה, נחה דעתי כי אכן מדובר בתכתובת פנימית העוסקת בהליכים של נוהלי החקירה, העברת החומר, וכיו"ב ואין במסמכים אלה מעבר לכך. על כן, אין מקום להעברת מסמכים אלה לעיונם של הנאשמים. הבקשה בענין חומר החקירה מישראל בקשתו זו של המבקש- נאשם מס' 2 - פורטה לחמישה רכיבים: תיעוד אודיו ווידאו של העימותים שנערכו במסגרת תיק החקירה תיקי העבודה של המומחים אשר מסרו חוות דעת במסגרת החקירה: פרופ' אל-פלג, פרופ' ינאי, פרופ' קוגן ורו"ח בארי. כן נתבקש תיק העבודה של פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית, אשר נתן ייעוץ בעל פה לצוות החקירה ותיקי העבודה של כל מומחה אחר מהמכון לרפואה משפטית אשר נתן ייעוץ לצוות החקירה. עותק מלא של שתי חוות הדעת של פרופ' אל-פלג לרבות הכיתוב שנערך עליהן והמורה שלא לצלמן. עותק מהתיק המתייחס לבקשה לנתיחת גופה ולחקירת סיבות מוות שהוגשה על ידי נצ"מ מנצור בעניינו של הפעוט המנוח, אבישי זיסר ז"ל, לרבות כל המסמכים הקשורים בבקשה זו. הודעותיו של מר ישראל אדטו מתאריכים שנרשמו בבקשה. בפתח הדיון בבקשה, הודיע ב"כ המבקש כי, למעשה, חלק גדול מן הבקשה נתייתר לאור כך שבקשותיו נתמלאו על ידי המשיבה. באשר לקלטות שהתבקשו, התקבלו קלטות אודיו ונאמר על ידי המשיבה כי בשל תקלה טכנית, הנוגעת לחלק מן הקלטות חסר תיעוד הוידיאו. המבקש קיבל את הצהרת התביעה באשר לכך ואינו עומד על תביעתו באשר לרכיב זה של הבקשה. חוות הדעת של פרופ' אל פלג גם התקבלו והגם שהסברה של התביעה לא הניח את דעתו של המבקש, אין הוא עומד עוד על בקשתו בנושא זה. לגבי העדויות של ישראל אדטו, הרי שנתקבל אצל המבקש חומר נוסף ומאחר שהמשיבה הצהירה כי אין ברשותה מעבר לחומר זה חומר אחר, לא עמד המבקש על בקשתו גם בנושא זה. לעניין הבקשה לחקירת סיבות מוות, הציג המבקש טופס בקשה לפתיחת חקירה כזו, אשר נערך על ידי נצ"מ מנצור. לסברתו של המבקש, טופס זה הוביל לפתיחת חקירה, לקבלת החלטות כלשהן במסגרתה וכיו"ב. במענה לטענתו זו, השיב נציג המשיבה כי בירור המשיבה בנושא זה, העלה כי הבקשה שהוצגה לא נחתמה מעולם ולא נעשה בה שימוש, לא נפתחה חקירת סיבות מוות וממילא אין כל מסמכים בנושא זה. משזוהי הצהרתה של המשיבה – מתייתר הדיון בנושא זה. נושא נוסף אשר עלה במהלך הדיון ובא על פתרונו הוא חומר אשר נמצא, אם בכלל, ברשותו של פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית. המבקש הציג מספר מזכרים מהם הוא לומד כי פרופ' היס היה מעורב בנשוא החקירה ואף הציע לצוות החקירה לייעץ לו ולתת את חוות דעתו ועל כן ביקש לקבל החומר שאסף פרופ' היס. המשיבה השיבה על כך כי פרופ' היס לא נתן כל חוות דעת מטעמה, וסופו של דבר, אף נתיחות לא נערכו במכון לרפואה משפטית. חוות דעת המומחים אשר ניתנו בתיק זה אינן כלל ועיקר מתחום מומחיותו של פרופ' היס ועל כן גם לא היתה אליו פניה בנושא זה. המשיבה ציינה כי פרופ' היס אינו עד מטעמה ועל כן רשאי המבקש לשוחח עם פרופ' היס ואף להפנות אליו שאלות בכל נושא שימצא לנכון. כך סוכם. תיק העבודה של רו"ח בארי אף הוא הועבר אל המבקש מספר ימים טרם הדיון ועל כן גם הדיון בענין זה התייתר. הנושא אשר נותר לדיון מתוך בקשה זו הוא, איפוא, תיקי העבודה של פרופ' אל-פלג, פרופ' ינאי ופרופ' קוגן. המבקש ער לעובדה כי המשיבה הצהירה בפניו כי אין ברשות מומחים אלה תיקי עבודה כלשהם ועל כן ברי כי היא אינה יכולה להעביר לו תיקי עבודה שלהם, אך לטעמו, מדובר בתשובה בלתי הגיונית ובלתי סבירה ועל כן הוא עומד על בקשתו. לצורך תמיכה בבקשתו, הציג המבקש בפני בית המשפט את חוות דעת המומחים האמורים, על מנת שבית המשפט יתרשם מהיקפן וממורכבותן. כך למשל חוות הדעת המשותפת של פרופ' קוגן ופרופ' ינאי, אמנם אינה רבת היקף , אך בסיפא שלה רשימת מקורות ענפה וארוכה מאוד. חוות הדעת של פרופ' אל-פלג היא בת 120 עמודים ובהם הערות שוליים המפנות לאסמכתאות רבות ומגוונות. באשר לחוות הדעת של פרופ' קוגן ופרופ' ינאי, למד המבקש, מתוך חומר החקירה שהועבר אליו, כי נערכה פגישה עם שני המומחים וכי סוכם עימם שיועברו אליהם מסמכים וכי הם ייתנו את חוות דעתם. המבקש חפץ לדעת אלו מסמכים הועברו, אלו מסמכים עמדו בפניהם לכשנתנו את חוות הדעת וכיו"ב. אמנם, לחוות הדעת צורפו כנספחים מסמכים שהועברו אל השניים, אך אין לדעת האם מדובר בכל המסמכים ומתוך איזו אסופת מסמכים נלקחו. באשר לפרופ' אל-פלג למד המבקש מתוך חומר החקירה כי היו התפתחויות שונות בתהליך מתן החוות הדעת שלה. כך,למשל, מצא מזכר המתעד שיחת טלפון שלה עם "סופרפארם", וכן קיימות חוות דעת ראשוניות ולאחר מכן משלימות, ועל כן נראית לו הטענה כי אין ברשותה תיק עבודה כטענה בלתי הגיונית. עוד אין זה סביר בעיניו, כי כך, לפתע, כתבה המומחית חוות דעת בת 120 עמודים, ללא רקע וללא תיק עבודה, כמקובל. נציג המשיבה חזר והדגיש כי נעשו פניות אל המומחים ואלה השיבו למשיבה כי אין ברשותם תיק עבודה. באשר להפניות המומחים אל מאמרים וספרות מקצועית, הרי שאלה, בתקופתנו, כך טען, הם זמינים ונגישים לכל ואם, בכל זאת, תתעורר בעיה כלשהי באיתורם של מקורות אלה, תסייע בכך המשיבה למבקש. במצב דברים זה ומשגם למשיבה אין אלא את דבריהם של המומחים, דהיינו כי אין להם למומחים תיקי עבודה, הרי שאין המשיבה יכולה להעביר אל המבקש חומר, שלא רק אינו ברשותה, אלא שעל פי הטענה, שלא הופרכה, בשלב זה, אינו קיים כלל ועיקר. על כן, על פי הצהרת המשיבה- אין בנמצא תיקי עבודה של שלושת המומחים הנזכרים ומכאן- שאין חומר כלשהו שניתן להעביר אל המבקש. למותר לציין כי המבקש, כמו גם שאר הנאשמים, יוכלו לחקור את המומחים, בעת מתן עדויותיהם, גם בסוגיות אלה, של הרקע למתן חוות הדעת, של החומר שהיווה בסיס למתן חוות הדעת וכיו"ב, מתוך תקווה והנחה, לאור ההצהרה שהובאה בפני בית המשפט, כי אכן אין בנמצא חומר כזה, שלא הועבר אל הנאשמים. רשימה נוספת של מסמכים במהלך הדיון בבקשה השניה, העבירה המשיבה לעיון בית המשפט רשימה של מסמכים, אשר, אמנם, לא נתבקשו על ידי המבקש בבקשותיו, אך המשיבה, ביקשה לחסוך בכך פניה עתידית לבית המשפט ועל כן ביקשה כי בית המשפט יעיין בהם וייתן החלטתו גם באשר למסמכים אלה. עיינתי במסמכים, אשר סומנו על ידי בסימון במ/ 15 – 1. מצאתי כי מרביתם הינם בגדר תכתובת פנימית ותרשומות פנימיות ועל כן אין מקום להעבירם לעיון הנאשמים. באשר למסמך אחד, אשר סומן על ידי במ/14 לא עלה בידי לקבוע בוודאות האם יש לו רלבנטיות והאם יש ביכולתו לסייע לנאשמים בהגנתם, כיוון שמלוא חומר החקירה אינו מוכר לי. מאחר שמסמך זה שונה מהאחרים במהותו ועל פי תוכנו, מתבקשת המשיבה לבחון אותו ולבדוק באם יש מקום להעבירו לעיון הנאשמים. סוף דבר כאמור לעיל,לאחר דיון בשתי הבקשות, החלטתי להענות לחלקה של הבקשה הנוגע לעיון בחומר החקירה שנאסף בגרמניה בכל הנוגע לחלקה של "הומאנה" בפרשה זו. ערה אני לכך, כי סביר להניח שיש בהחלטה זו ובתהליך שהיא מביאה בעקבותיה, דהיינו הצורך לפנות לגרמניה בבקשה לעזרה משפטית, כדי להביא לשיהוי מסויים בהמשכו של ההליך המשפטי המתנהל נגד הנאשמים. מודעת אני לצער הנגרם עקב כך לאלה אשר המתינו זמן רב מאוד להגשתו של כתב האישום ולתחילתם של ההליכים המשפטיים. יחד עם זאת, ברי כי אין בשיקול זה, לכשעצמו, כדי לשנות מהחלטה זו ואין לי אלא לשוב ולהביע צער על כך שיכול וייגרם שיהוי נוסף בשל כך שחומר אשר הינו רלבנטי לאישומים ולהגנתם של הנאשמים, לא הועבר מלכתחילה ומבעוד מועד לידיה של התביעה, במהלך אותן שנים אשר קדמו להגשתו של כתב האישום ובהמשך אל הנאשמים- כמתבקש. אני תקווה כי ההליכים ייעשו בדחיפות ומוקדם ככל האפשר ואני ממליצה לצדדים לקדם את ההליך המשפטי, ככל שניתן, אף טרם השלמתם של הליכים אלה. מסמכיםחומר חקירהעיון בחומר חקירהפרשת רמדיה