דמי ביטוח פוליסת ביטוח עבודות קבלניות

פסק דין 1. התביעה היא לתשלום דמי ביטוח עבור פוליסת ביטוח עבודות קבלניות שהנפיקה התובעת לנתבעת לתקופה שמיום 10/09/00 עד ליום 30/09/01. 2. הנתבעת טוענת, כי לא נקשר חוזה ביטוח בינה לבין התובעת. לדברי בעליה ומנהלה, דוד לוי, נוהל, אמנם, משא ומתן בין השתיים, באמצעות סוכן הביטוח דני נחמה (להלן: "הסוכן") לצורך עשיית ביטוח עבודות קבלניות. במהלך משא ומתן זה קיבלה הנתבעת מהסוכן "טיוטת הצעה", ולוי התבקש להעיר את הערותיו על גביה ולחתום עליה, "על מנת שהמבקשת תקבל הצעה כספית מדויקת, וזאת מבלי שחתימה זו תחייב את המבקשת (הנתבעת) בכל הקשור לעשיית הביטוח" (הדגשה במקור, סעיף 6 לתצהירו). לדבריו, לאחר שלא קיבל שום תשובה מהתובעת, פנה לסוכן אחר וביצע באמצעותו ביטוח בחברה אחרת (כלל). עוד טוענת הנתבעת (מפי לוי), כי מעולם לא נמסר לה מהם דמי הביטוח וכן לא קיבלה לידיה את הפוליסה. 3. התובעת טוענת, כי הצעת הביטוח נחתמה על ידי הנתבעת מתוך כוונה ומטרה להתקשר בחוזה ביטוח, והיא מסתמכת גם על הוראת קבע, החתומה על ידי הנתבעת, ושנמסרה לתובעת בהקשר לעשיית חוזה הביטוח הנדון. עוד היא מפנה לכך, שהפוליסה שנעשתה בחברת כלל אינה חופפת לפוליסה הנדונה ועניינה ביטוח מבנים ורכוש. התובעת צירפה צילומים של הפוליסה שהוצאה לנתבעת (נספח א' לתצהיר גב' קיוויס), הוראת קבע (נספח ב') והצעת הביטוח, כולל הערותיה של הנתבעת (נספח ג'). 4. הנתבעת העידה את הסוכן. הוא אישר (תצהירו), כי במהלך חודש ספטמבר 2000 ניהלה הנתבעת משא ומתן עם התובעת, באמצעותו, לצורך עשיית ביטוח לעבודות קבלניות. במסגרת המשא ומתן, הוא שלח לנתבעת הצעת ביטוח, ולאחר חתימת הנתבעת עליה, הוא שלח אותה לתובעת. וכך אומר הסוכן (סעיף 5 לתצהירו): "...מאז ועד היום לא הגיעה פוליסת הביטוח אלי ו/או לסוכנות הביטוח שלי, ולפיכך סברתי, כי לא נעשה ביטוח. בדיעבד נסתבר לי (לאחר שהנתבעת קיבלה דרישה לתשלום הפרמיה) כי הפוליסה הופקה ע"ש פריזמה סוכנות לביטוח ולפיכך לא יכולתי לדעת על קיומה של הפוליסה", (סעיף 7): "לאור העובדה, כי למיטב ידיעתנו לא הופקה פוליסה הנחתי כי אין לנתבעת כל חובה או חיוב בהקשר האמור". בעדותו בבית המשפט (עמ' 7-6) הרחיב הסוכן וסיפר, כי התקלה באי קבלת הפוליסה לידיו (ושליחתה לנתבעת) נבעה מכך, שבשלב הראשון של המשא ומתן עבד באמצעות סוכנות פריזמה ועל "מספר הסוכן" שלה, אחר כך קיבל בעצמו "מספר סוכן" וכבר לא יכל לראות במחשב אם הופקה פוליסה לפריזמה. 5. הסוכן אישר, כי הנתבעת חתמה על הוראת הקבע, והיה משוכנע בכך שמבחינת הנתבעת היתה "גמירות דעת" לעשות ביטוח, "יש הצעה ויש הוראת קבע חתומה, אז ברור שביקשו" (עמ' 7 למטה). לכאורה, הדברים עומדים בניגוד לדבריו של לוי, לפיהם הנתבעת חתמה על ההצעה שלא מתוך כוונה להתחייב בחוזה ביטוח, ולא ייפלא שהתובעת נתלתה בדבריו אלה של הסוכן. אולם, כפי שעוד ינותח להלן, אין סתירה ממשית בין דבריו של הסוכן לדבריו של לוי. גם הנתבעת איננה מכחישה שמטרת המשא ומן היתה להתקשר בחוזה ביטוח, ולכך בודאי כיוון הסוכן, אך גם הסוכן איננו גורס שבחתימה על ההצעה בלבד נקשר החוזה, כיוון שהדברים נקטעו משלב זה ומאחר ולא התקבלה פוליסה. 6. עוד קודם שנדון בפן המשפטי של הדברים, נסלק עוד 3 מחלוקות עובדתיות שהיו בין התובעת לנתבעת: א. תקופת הביטוח הנקובה בהצעה. לדברי הנתבעת (סעיף 7 לתצהיר לוי), התקופה שהיתה נקובה בהצעה המקורית היתה מיום 10/09/00 ועד ליום 31/09/00 בלבד. על גבי צילום ההצעה שצורפה מופיע תיקון של הספרה "0" האחרונה לספרה "1", ולפיו התקופה הינה עד ליום 31/09/01. בהקשר זה, טען ב"כ הנתבעת ארוכות לכך שלא הוצג מקור המסמך, למרות דרישתו המפורשת. אכן, כלל הראיה הטובה ביותר מחייב הצגת המקור של המסמך, אותו מבקשים להציג כראיה, ומי שמבקש להציג ראיה טובה פחות, כגון: צילום של המסמך, עליו לפרט היטב מדוע נמנע ממנו להציג את המקור. מבחינה זו, בודאי לא די בהצהרת ב"כ התובעת, כי "זה מה שיש לי" (עמ' 2 לפרוטוקול). יחד עם זאת, המגמה המסתמנת בפסיקה היא, להקל ככל שניתן על הצגת העתק מהמקור, במקום שאין תשתית ראייתית נאותה לחשש, שמא ההעתק אינו מדויק, ולעבור ממצב דברים, שבו מדובר בכלל של קבילות למצב דברים, שבו מדובר בכלל של משקל (י. קדמי, על הראיות, חלק שני, מהדורת 2003, עמ' 587). בענייננו, הנתבעת איננה מכחישה את המסמך עצמו ואת חתימתה עליו וכל המחלוקת מתמקדת בתקופה הנקובה בהצעה. בנקודה זו, גרסתה של הנתבעת, לפיה הוגשה הצעה ל-21 יום בלבד איננה מתקבלת על הדעת, מלכתחילה. גם הסוכן אישר, כי "לא עושים פוליסה כזו לחודש" (עמ' 5 לפרוטוקול), וכי התיקון המתואר הגיוני בנסיבות העניין. ב. לוי הכחיש בעדותו (עמ' 10 לפרוטוקול) את חתימתו על הוראת הקבע, שצורפה לתצהיר קיוויס, אך בהמשך אישר את חתימתו על מסמך דומה (שלא הוצג), ואף הסביר, כי משום הריחוק שבין משרדו למשרדו של הסוכן חתם על הוראת הקבע "למפרע". ג. לוי אישר בעדותו (עמ' 12 לפרוטוקול), כי הפוליסה שהנפיקה חברת כלל איננה מקבילה מבחינת הכיסוי הביטוחי שלה לפוליסה הנדונה כאן. הפן המשפטי 7. בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הביטוח"), אין התייחסות מסוימת לאופן, שבו צריך להכרת חוזה ביטוח, ובעניין זה חלים דיני החוזים הרגילים, ודרכי כריתתו של חוזה, כפי שהם קבועים בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). סעיף 1 לחוק החוזים קובע: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה". בדרך כלל, הנוהג בכריתת הסכמי ביטוח הוא, שהמבוטח הוא המציע והמבטח הוא מקבל ההצעה. אולם, אין מניעה, חוקית או משפטית, למצב הפוך, שבו המבוטח יקבל את הצעתו של המבטח (ראו: י. אליאס, דיני ביטוח, כרך א', להלן: "אליאס", עמ' 129). כך או כך, באופן מעשי, הנוהג הוא שהמבטח הוא שמכתיב את נוסח ההצעה, בין אם הוא המציע ובין אם הוא הניצע (השוו: ת"א (ת"א) 16138/96, חזן נ' שמשון חברה לבטוח בע"מ, דינים שלום כרך יד 953). 8. יסוד נוסף הנדרש לצורך כריתת חוזה לפי חוק החוזים (סעיף 2), הוא: מסוימות ההצעה. הפירוט הנדרש לצורך מילוי דרישה זו, הוא כזה, שעם קבלת ההצעה, ניתן יהיה לראות בה "חוזה מלא ובר ביצוע" (ע"א 440/75, זנדבק נ' דנצינגר, פ"ד ל(2) 260, 269). יחד עם זאת, הפירוט צריך שיתייחס למרכיבים העיקריים בלבד, והחוזה ניתן להשלמה בדרך הקבועה בחוק החוזים (סעיף 26). התנאים העיקריים הנדרשים לשם כריתת חוזה ביטוח נקבעו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים (ע"א 702/89, פ"ד מה(2) 811, 1-820), ואלה הם: זהות המבטח, זהות המבוטח, מהות הסיכון המכוסה, תקופת הביטוח, דמי הביטוח ושיעור תגמולי הביטוח. העדר דמי הביטוח בהצעה 9. ראינו לעיל (ע"א 702/89), כי דמי הביטוח הם יסוד מיסודותיו של חוזה הביטוח ודרישת המסוימות אינה באה על סיפוקה באין הסכמה של הצדדים לגבי שיעורה. מסקנה זו נובעת הן מהגדרתו של חוזה הביטוח בסעיף 1 לחוק הביטוח, לפיו: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח (הדגשה שלי), לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב" (ראו: א. ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, עמ' 24), והן מכך שהמחיר מהווה פריט מרכזי בכל חוזה המושתת על תמורה (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, עמ' 285). הצעת ביטוח, החסרה את מרכיב דמי הביטוח אינה הצעה הניתנת לקיבול, והיא מהווה, לכל היותר, "הזמנה" להתקשר בחוזה, להבדיל מ"הצעה" המקנה בעקבותיה כוח קיבול (ראו: ת"א (ת"א) 93130/96, איילון חברה לביטוח בע"מ נ' ברבר, דינים שלום יד 427; ת"א (י-ם) 4532/90 עובדיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים שלום ח' 802, וכפי שאושר ב-ע"א (י-ם) 293/91 עובדיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו (7) 546; ה"פ (י-ם) 216/93 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי לב (2) 636; אליאס, עמ' 3-261). 10. דמי הביטוח לא צוינו בהצעה הנדונה כאן. על כך אין מחלוקת. אמנם, ההתחקות אחר רצון הצדדים, כאשר מחוזה הביטוח נעדרת הוראה מפורשת בדבר שיעור דמי הביטוח, עשויה ללמד, לעיתים, כי שיעור דמי הביטוח המוסכם הוא השיעור הרגיל או התעריף הרגיל של הביטוח. בדומה, שיעור זה עשוי להשתמע גם מהנוהג שהתגבש בעבר בין הצדדים (אליאס, שם), אולם זאת ניתן לעשות כאשר יש תשתית מתאימה לכך. ב"כ התובעת טוען (סעיף 20 לסיכומיו) כי סכום דמי הביטוח הנקוב בפוליסה הינו "סכום הפרמיה הראוי להשתלם בעד פוליסת הביטוח שנערכה לנתבעת". אין בידי לקבל מסקנה זו. ודאי, שאין די בכך שהפוליסה הוצאה בסכום זה כדי להראות, כי זהו "הסכום הראוי", והתובעת לא הביאה כל ראיה בנדון. בין הצדדים לא התגבש כל נוהג קודם בנדון, שניתן להסתמך עליו. יתירה מזו, לא ניתן לעשות כל השוואה, שתעיד על סבירותו של הסכום שנקבע בפוליסה, בין היקף הכיסוי הביטוחי שננקב בהצעה לבין ההיקף שנקבע בפוליסה. ההצעה היא בסיסית ביותר וכמעט חסרת פירוט בנדון. יותר משהיא מציעה, היא מבקשת הבהרות מהנתבעת (כך למשל, כלולה בה הערה-שאלה: "מה תנאי הפוליסה?"). ודאי , שהדרישה מהנתבעת לנקוב בסכום דמי הביטוח זועקת מתוך ההצעה. יתירה מזו, ככל שניתן להסיק מעיון בהצעה (הוגש צילום בלתי קריא כמעט שלה), שהינה, קרוב לודאי, טופס אחיד שנערך על ידי הנתבעת, אין בה כלל רובריקה, שמאפשרת למבוטח המציע להתיחס לשאלת דמי הביטוח, ודאי שלא להציע הצעה משלו בעניין זה. לוי העיד (עמ' 11): "חתמתי על כך שאני צריך הצעה פשוטה, מכולה וחבות מעבידים, הם עשו לי פוליסה ואני צריך לגדר את האולמות, מה שאני לא צריך. אני אינסטלטור... עשו לי ביטוח גדול מידי, מה? אני סך הכל אינסטלטור...(עמ' 12):"16,000 ₪. בכסף הזה אני עושה 5 שנים ביטוח". 11. נמצא, כי לא התקיים מפגש רצונות בין הצדדים בנקודה יסודית הנדרשת למסוימות של חוזה מהחוזה הנדון, ולא ניתן להשלים את העדרה בדרכים אחרות. כיוון שכך, המסקנה היא, שבשל העדר ציון סכום דמי הביטוח בהצעה, לא היה בפוליסה כל "קיבול", אלא לכל היותר הצעה נגדית, שהנתבעת היתה צריכה להסכים לה, אם בצורה מפורשת ואם בהתנהגות-שבשתיקה, אילו רק היתה מקבלת את הפוליסה לידיה. הנתבעת לא קיבלה את הפוליסה. כך העיד לוי וכך עולה מעדותו של הסוכן. התובעת בעצם לא חלקה על כך, ובודאי שלא הביאה כל ראיה נוגדת בעניין זה. משהנתבעת לא קיבלה את הפוליסה לידיה, אין לומר שהיא הסכימה לדמי הביטוח הנקובים בה, ובהעדר הסכמה על סכום דמי הביטוח, לא נכרת חוזה ביטוח. להלן נדון בנפקות אחרת הנובעת מכך, שהנתבעת לא קיבלה את הפוליסה. אי קבלת הפוליסה 12. כאמור לעיל, המסקנה היא שהנתבעת לא קיבלה את הפוליסה שהנפיקה התובעת. אמנם, פוליסת הביטוח אינה מהווה יסוד קונסטיטוטיבי בכריתת חוזה הביטוח, ומסקנה זו משתקפת גם בסעיף 2 לחוק הביטוח (ראו: אליאס, עמ' 141-139). אולם, לצורך הדיון פה, זו אינה השאלה העומדת על הפרק. כך, למשל, אילו התובעת היתה שולחת מכתב, שבו היא מביעה את הסכמתה להצעת הנתבעת (בהנחה, שנכללו בה גם דמי הביטוח), היה בכך קיבול של ההצעה, גם אילו לא היתה מוציאה את הפוליסה. השאלה העומדת על הפרק כאן היא, האם ניתן לראות בפוליסה שהנפיקה התובעת קיבול של הצעת הנתבעת, גם בלא שהיא הומצאה בפועל לנתבעת? נראה לי, כי התשובה לכך היא שלילית. 13. מתוך ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 131: "הודעת קיבול היא הודעת הניצע שנמסרה למציע. כמתואר לעיל, נובעת דרישת המסירה מן השאיפה להגן על אינטרס המציע לדעת אם ואימתי נכרת החוזה. בדרך כלל מושגת ידיעה כזו על ידי הודעה. מכוח הוראת סעיף 5 לחוק החוזים אין קיבול אפקטיבי, ועל כן גם אין חוזה, עד למסירתה של הודעת הקיבול". וב-ד. פרידמן ונ' כהן, חוזים, כרך א' 205: "החוק קובע כי הודעת הקיבול צריכה להימסר למציע. החוק אינו מסתפק בהבעת רצונו של הניצע לקשור חוזה עם המציע. אפילו הביע דעתו לקשור חוזה עם המציע, למשל על גבי פתק המוחזק בביתו... אין זה מספיק. לא די במתן הודעת קיבול כשלעצמה. החוק דורש כי אותה הבעת רצון, אותה גמירת דעת, תימסר לצד שכנגד, הוא המציע". 14. וכך גם נפסק להלכה. הודעת הניצע למציע על קבלת ההצעה איננה דרישה פורמלית בלבד, אלא אחד מיסודותיו המהותיים של הקיבול, ומשלא נתקיימה - לא נתגבש קיבול (ע"א 692/86 בוטקבסקי נ' גת, פד מד (1) 57, 67). הקיבול, המעיד על גמירת דעתו של הניצע, מגלם בתוכו שני יסודות: החלטה פנימית וביטוי חיצוני לה. היסוד הראשון מתגבש בגמירות הדעת של הניצע. היסוד השני מתממש על ידי מסירת הודעת הקיבול למציע. גם אם התקיים היסוד הראשון ולא התקיים היסוד השני, אין קיבול (ע"א 7286/00 טנדט נ' עמיקם כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נו (1) 145, עמ' 3-152). 15. להסרת ספק, יש להוסיף כי ודאי, שאין בקבלת הפוליסה על ידי סוכנות הביטוח פריזמה (בהנחה שכך היה, לא נשמעה עדות בנדון של פריזמה, והעדה היחידה מטעם התובעת, קיוויס, לא יכלה להעיד שהיא התקבלה אצל פריזמה), משום המצאת הפוליסה למבוטח, שכן לעניין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולעניין כריתת החוזה, רואים את סוכן הביטוח כשליחו של המבטח ולא כשלוחו של המבוטח (סעיף 33 (א) לחוק הביטוח). סיכום ותוצאה 16. סיכום הדברים הוא, כי לא נכרת חוזה ביטוח בין הצדדים, גם משום העדר ציון דמי הביטוח בהצעה וגם משום שהפוליסה לא נמסרה בפועל לנתבעת. משכך, הנתבעת איננה חייבת לשלם את דמי הביטוח הנתבעים ממנה. 17. לפיכך, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. ביטוח עבודות קבלניותקבלןפוליסה