פסק דין בפני תביעת שיבוב בגין נזק שנגרם למכונית שהיתה מבוטחת ע"י התובעת בביטוח מקיף, בתאונה מיום 27/3/01 עם רכב נהוג בידי הנתבע. בשל אותה תאונה הוגשה תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו למכונית בה נהג הנתבע. לטענת התובעת בכתב התביעה, נסע הנתבע בכיוון הנגדי לנהג במכונית המבוטחת, בכביש דו סטרי בעל נתיב אחד לכל כיוון, סטה לנתיב נסיעתה של המכונית המבוטחת וגרם לה נזק. לטענת הנתבע בכתב ההגנה, הוא נסע לאט בנתיב הימני בכביש צר, וכאשר הגיע לעקומה הפונה ימינה החל להאט, אלא שאז הגיח מולו במהירות מופרזת הרכב המבוטח אשר נסע בנתיב נסיעתו של הנתבע. הנתבע ניסה לסטות שמאלה לנתיב הנגדי על מנת למנוע תאונה חזיתית, אך נפגע מהרכב המבוטח שאף הוא סטה ימינה. עת/1 יריב לנדאו העיד כי הוא מכיר את הכביש היטב שכן הוא עובר בו מדי יום. עפ"י עדותו נסע לאט מאוד, כ- 10 קמ"ש, בנתיב הימני. הוא ראה את הנתבע ממרחק של כ- 15 מטר כשהוא מגיע במהירות מופרזת, עצר ואז פגעה בו מכוניתו של הנתבע. גרסה זו הועלתה על ידי עת/1 גם בהודעתו למשטרה. אינני סבורה כי דברי עת/1 בהודעה למשטרה כי הוא בלם בלימת חירום עומד בסתירה לעדותו בפני לפיה נהג לאט, שכן גם במשטרה מסר שנהג לאט מאוד, ועפ"י דו"ח הבוחן אשר ציין סימני בלימה ארוכים של הנתבע אך לא של עת/1, אין ספק שהוא לא נסע מהר. עדותו נתמכה בעדותה של הנוסעת במכוניתו, ליאת דגן. הנתבעים הגישו סדרה של צילומים שנעשו ע"י אביו של הנתבע, עה/2, יוסי שינלדר, סמוך לאחר התאונה. עפ"י גרסת הנתבע ואביו, צילומים אלה נעשו לפני שהצדדים הזיזו את מכוניותיהם. עפ"י גרסת עת/1 וכן עת/2, הוזזו המכוניות ע"י שני הצדדים מייד לאחר התאונה, ובטרם הגיע למקום אביו של הנתבע על מנת שהצדדים יוכלו לבחון את הנזק שנגרם להן. לפיכך אין בצילומים כדי לסייע בשאלה מי מהצדדים סטה מנתיבו. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות הגעתי למסקנה כי אני המכוניות הוזזו ממקומן. על כך העידו הן עת/1 והן עת/2 שעדותם עשתה עלי רושם שהיא כנה. לכם מתווספת העובדה שהמכוניות לא היו צמודות אחת לשנייה, ושתיהן היו מרוחקות ממקום נפילת השברים, דבר המצביע על כך ששתי המכוניות הוזזו ממקומן. קביעתי זו נעשתה בשים לב לכך שבדו"ח הבוחן נאמר כי לא ניתן הה לבצע בדיקת בלימה של כלי הרכב משום שלא ניתן לנסוע בהם. לא הרי הזזת המכונית כפי שעולה מהצילומים שבפני כהרי הסעתה לצורך בדיקת בלמיה. עם זאת הן מהצילומים והן מדו"ח הבוחן עולה כי מכוניתו של הנתבע היתה כולה בצד שמאל של הכביש (אם כי חלקה האחורי רחוק יותר מהמדרכה בצד שמאל מחלקה הקדמי). אף הנתבע לא הכחיש עובדה זו אלא שלטענתו, הוא סטה באופן אינסטינקטיבי שמאלה כאשר ראה כי עת/1 נוסע בנתיבו מולו. כמו כן הסביר את סטייתו שמאלה בכך שאילו היה סוטה לימין היה פוגע במכוניות שחנו בצד ימין מכיוון נסיעתו. מנגד העידה עת/2 שעדותה עשתה עלי רושם מהימן, כי הנתבע הגיע במהירות גבוהה בנתיב הנגדי, כשהוא נוסע כאילו מדובר בכביש חד סטרי, וכאשר גילה ברגע האחרון כי עומדת להתרחש תאונה, איבד שליטה על הרכב. עדותה נראית לי כמשקפת את שאירע. אינני מקבלת את עדותו של הנתבע כי סטה לשמאל באופן אינסטינקטיבי, שכן הפעולה האינסטינקטיבית של נהג היא לסטות לימין ולא לשמאל. כאמור, אינני מקבלת את הצילומים כמשקפים את מיקום המכוניות בעת התאונה ובעקבות זאת אינני מקבלת את טענתו של הנתבע כי אילו היה ממשיך לנסוע בנתיב הימני היה פוגע במכוניתו של עת/1. באשר להסברו כי לא יכול היה לסטות לימין שכן היה פוגע במכוניות חונות - החלטה כזו נעשית בשיקול דעת ולא באינסטינקט. לגבי טענה זו אומר שניים: ראשית, מסימני הצמיגים של מכונית הנתבע עפ"י דו"ח הבוחן, לא נראה כי הוא פעל בקור רוח בעת התאונה, אלה פעל מתוך פאניקה. שנית, הנתבע מבקש לאחוז את החבל משני קצותיו מחד הוא טוען כי לא הפריעו לו מכוניות שחנו בצד ימין שלו, ומאידך טוען כי לא יתכן שבגלל מכוניות חונות הוא סטה מלכתחילה מנתיבו. ככל העולה מהתמונות, מצוי בסמוך למקום התאונה ובתוך העיקול, מפרץ חנייה בו חונות מכוניות בניצב לכביש. אחת מהן, מכוניות מסחרית - בולטת לכביש, וכמה נוספות - קרובות מאוד לכביש. זה, יחד עם העובדה שהנתבע נהג במהירות גבוהה מאוד בנסיבות הדרך, הן הגורם לכך שהוא נהג באמצע הכביש כאילו הוא חד סטרי. לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע נהג מהר מאוד בנסיבות הדרך. דבר זה מתבקש מסימני צמיגי מכוניתו על הכביש. כך גם עולה מעדותו לפיה נכנס לפניה במהירות ורק לקראת סוף הפנייה האט. הטענה כאילו לא יכול להיות שהוא נהג מהר שכן פנה לאותו רחוב 30 מטר לפני כן, לאו טענה היא, הן לנוכח הראיות האובייקטיביות הקיימות והן לנוכח העובדה שהשאלה אם מהירות היא מופרזת נקבעת לא מעט עפ"י נסיבות הדרך. ברחוב בו אירעה התאונה, עפ"י עדות שני הנהגים יש צורך לנהוג לאט משום שהכביש דו סטרי וצר. לכך מצטרפת העובדה שישנם במקום עיקול וכן מפרץ חנייה שנמצא בתוך העיקול. לאמור לעיל יש להוסיף כי עדותם של עדי התביעה היתה עקבית ועשתה רושם מהימן. כמו כן התובעת זימנה את כל העדים שהיה ביכולתה לזמן. מנגד, העלו הנתבע ואביו טענות בלתי עקביות, גרסתם בדבר מהירות נסיעתו של הנתבע ובדבר אי הזזת כלי הרכב נסתרה ע"י ממצאים אובייקטיביים. העד הנוסף אותו זימנו, מסר עדות מגמתית תוך שהוא נמנע מלהשיב על שאלות, וחזר כמנטרה על גרסת הנתבע לפיה הוא נסע בימין. שלושת הנוסעים הנוספים שהיו במכוניתו של הנתבע לא זומנו לעדות, ויש לראות בכך כהימנעות מהזמנת עד המעלה חשד כי עדותם לא היתה מסייעת לנתבע. לכך יש להוסיף כי למרות שבידי הנתבע היו צילומים שלשיטתו יש בהם כדי להוכיח את גרסתו, ולמרות שלמכוניתו נגרם נזק משמעותי, לא מצא הנתבע לנכון להגיש תביעה בגין התאונה, אלא לאחר שהוגשה התביעה שבפני, נגדו. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את גרסת התובעת לתאונה ועל פיה האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע. לפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד. בתביעה העיקרית שילמה התובעת עפ"י דו"ח שמאי ובהתאם לפוליסה סך של 33,266 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 33,266 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (25/9/02) ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובעת ועד למועד התשלום ע"י הנתבעים, הוצאות עת/2 בסך 250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 27/10/03 ועד למועד התשלום וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום פסק הדין (ללא הוצאות אגרה ועדות) בתוספת מע"מ כדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. משפט תעבורהרכבסטיה מנתיבביטוח מקיף