פסק דין טען ביניים בו מתחרות שתי קבוצות של נושים על כספים שהתחייבה המבקשת לשלם תמורת רכישת פעילותה העסקית של חברה. 1. זה סיפור המעשה: חברת מטאור לייט סנטר (מ.ד.) (1999) בע"מ ("מטאור") הייתה הבעלים של רשת חנויות למכירת מוצרי תאורה. את מוצרי התאורה רכשה מטאור מספקים שונים ובהם הטוענות 2,3 ו-6 ("הספקים") שלא קיבלו את מלוא התמורה בגין המוצרים שמכרו וסיפקו לה. הבנקאים של מטאור היו הבנקים דנן (הם הטוענים 4 ו-5) שהלוו לה כספים ואשר לטובתם הוציאה אגרות חוב שיצרו שעבוד שוטף על כל נכסיה ללא הגבלה בסכום [1]. כן שעבדה מטאור את המוניטין בשעבוד ספציפי לבנק הטוען 4. ביום 3.10.02 נכרת הסכם ("ההסכם") בין מחסני תאורה בע"מ ("תאורה") המבקשת דנן לבין מטאור שלפיו רכשה תאורה את כל פעילותה העסקית של מטאור כפי שהיא - "AS IS". ה"פעילות העסקית" כפי שהוגדרה בהסכם כללה בין היתר את הציוד הקבוע, זכויות הקניין הרוחני והמוניטין. כמו כן התחייבה מטאור שלא להתחרות במבקשת במשך 24 חודשים. תאורה התחייבה לשלם למטאור סכום של 5,555,555 ₪ "בתמורה לרכישת הפעילות העיסקית ולהתחייבות לאי תחרות" (ס' 6.1 להסכם). בהסכם נקבע כי מתוך סכום התמורה הנ"ל ישולם סכום של 1,055,555 ₪ עבור הציוד הקבוע ועבור החזר בגין עבודות שפורים ושפוצים בחנויות ששכרה מטאור, והיתרה בסך של 4,500,000 ₪ תשולם "תמורת מילוי התחייבות מטאור לאי תחרות", בתשלום אחד של 1,200,000 ₪ וב-22 תשלומים חודשיים שווים ורצופים של 150,000 ₪ כל אחד (ס' 6.1.2 להסכם). התשלום היה אמור להתבצע באמצעות שיקים מעותדים לפרעון במועדי התשלומים (ס' 7 להסכם). תוקפו של ההסכם הותנה בתנאי מתלה לפיו על הבנקים ליתן הסכמתם לו עד ליום 5.11.02 (ס' 2.3). הבנקים, שסך הכספים שחבה להם מטאור עלה על סכום התמורה שזכאית הייתה זו לקבל לפי ההסכם, התנו מראש את מתן הסכמתם לעסקה בפרעון חובותיה של מטאור אליהם, ודרשו כי מטאור תסב להם את השיקים שתקבל מתאורה לפי ההסכם ותפקיד אותם בחשבונותיה אצלם. תאורה ומטאור הסכימו לדרישת הבנקים. ביום 3.11.02 וביום 4.11.02 אישרו הבנקים בכתב את הסרתם של השעבודים הצפים, ולמעשה את הסכמתם לבצוע המכר. הבנק הטוען 4 גם העמיד לרשות מטאור הלוואה חדשה, חלף ההלוואות הקודמות, וזו צריכה הייתה להפרע במקביל למועדי פרעונם של השיקים. השיקים שמשכה תאורה לפקודת מטאור הוסבו על ידי מטאור לבנקים והופקדו בחשבונות הבנק שלה בימים 5.11.02 ו-7.11.02. 2. הספקים, שמטאור חבה להם כאמור כספים בגין סחורות שסיפקו לה, הגישו תביעותיהם נגד מטאור לערכאות, ועתרו וקיבלו צווי עיקול, ובין היתר על כספים שהיו מצויים בידי תאורה כמחזיקה עבור מטאור. ביום 13.11.02 המציאה הטוענת 2 למבקשת צו עיקול על סכום של 114,253 ₪, ביום 28.11.02 המציאה הטוענת 3 למבקשת צו עיקול על סכום של 1,000,000 ₪ וביום 17.2.03 המציאה הטוענת 6 למבקשת צו עיקול על סכום של 488,900 ₪. בתגובה לצוי העיקול הודיעה תאורה לספקים כי כבר בטרם הוטלו העיקולים לא היו בידיה כספים הכפופים לצווי העיקול, שכן עם סיחורם של השיקים הדחויים לבנקים שולמה למעשה כל התמורה שחבה בה תאורה לפי ההסכם. לאחר מכן ומחשש לחשיפתה לתביעות הספקים והבנקים פנתה תאורה לבית המשפט בהליך דנן. דיון 3. לאחרונה חזר בית המשפט העליון ופרש ברחל בתך הקטנה את הדין החל במקרה כגון דא בו מתחרים מצד אחד אוחזים בשיקים ומצד שני מעקלים של כספים שחב מושך השיקים לנפרע שהסבם. וכך אמר מ"מ הנשיא השופט לוין: " ... הלכה פסוקה היא שבין צדדים סמוכים לשיק - המושך והנפרע - החיוב השטרי מושעה כל עוד נמצאים השיקים ברשותו של צד שלישי: ע"א157/84 פ"ד לט[4] 335, בעקבות: ‎Re A Debtor (1908) 1KB 344. . הרי העיקול יכול היה לתפוס רק ב'נכס', כולל חוב של אופקים לפוקס, אך ביו שבו הוטל העיקול, ובכל עת רלבנטית לאחר מכן, חבה אופקים את סכום השיקים לבנק לאומי האוחז ולא לפוקס, ואחת היא אם היה בנק לאומי אוחז כשורה בהם אם לאו; לפיכך לא היה קיים בעת הרלבנטית כל חוב שאותו ניתן היה לעקל." (רע"א 3036/02 אפקים השקעות בע"מ נ. פרסמן ואח', טרם פורסם) קראו "תאורה" במקום "המושך" או "אופקים", ו"מטאור" במקום "הנפרע" או "פוקס", והרי לכם בתמצית פסק הדין שנדרש בית המשפט ליתן בענייננו. הספקים זכו אמנם בעיקולים על כספים שחבה תאורה למטאור, אבל בעת שניתנו צוי העיקול כבר לא חבה תאורה דבר למטאור, אלא חבה היא את פרעון השיקים שמשכה לבנקים שאחזו בהם. די בכך כדי לקבוע כי העיקולים שזכו בהם הספקים לא תפסו נכסים כלשהם אצל תאורה, ועל כן עליה לשלם את הכספים, שהגיעו לפי ההסכם למטאור, לידיהם של האוחזים בשיקים שמשכה - הבנקים. 4. בפיהם של הספקים שלל טענות שמטרתן לפסול את מעמדם של הבנקים כאוחזים כשורה (הגם שאין חשיבות בענייננו לאחיזה שתהא דווקא "כשורה"), או כאוחזים בעד ערך בשיקים. בין היתר טוענים הספקים לקנוניה שנעשתה בין מטאור ובין הבנקים, לחוסר תום לבם של הבנקים, לאי מתן ערך בעד השיקים ולפגמים בסיחורם. הבנקים כופרים בטענות הספקים ולגרסתם הם אוחזים בשיקים בעד ערך ותולים את אותו ערך בשלושה אלה: א. חובות קודמים שחבה להם מטאור ב. ביטול השעבודים הצפים ג. לגבי הבנק הטוען 4 גם העמדת הלוואה חדשה כאמור לעיל. 5. די בכך שמטאור חבה כספים לבנקים במועד בו סוחרו אליהם השיקים (ועל כך אין חולק) כדי לקבוע שאכן נתנו הבנקים ערך בעד השיקים, שגם תמורה שבעבר עולה כדי מתן ערך (ס' 26 לפקודת השטרות [נוסח חדש]; ע"א 389/67 בנק פ. ק. או. בע"מ נ. קיבוביץ ואח' פ"ד כב[1] 264). הספקים לא הצליחו להציג ראיות שיש בהן כדי לסתור את טענת הבנקים שגם בביטול השעבודים וגם במתן ההלוואה החדשה היה משום מתן ערך. גם לא מצאתי פסול בכך שהבנקים הסכימו לביטול השעבודים עובר להפקדת השיקים בחשבונותיה של מטאור אצלם, ולא הקדימו את ההפקדה לביטול, שהרי ברור מהחומר שבפני שהדברים נעשו זה כנגד זה. למעלה מן הצורך יש לאמר כי בנסיבות בהן קיבלו הבנקים את השיקים הם זכו גם למעמד של אוחז כשורה (ר' דברי השופט [כתוארו אז] ברק בע"א 775/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. ברוש מסחר ברזל בע"מ פ"ד מב[1], 294 בעמ' 295). 6. בהקשר זה יש לדחות את טענות הספקים לפיהן עלול ותהא למבקשת זכות לביטול השיקים אם תפר מטאור את התחייבותה לאי תחרות, או שאין האחיזה בשיקים מעותדים מקנה זכויות לאוחזים בהם. זכויותיה של תאורה לקיומו של ההסכם שבינה לבין מטאור, כמו גם הזכויות שיקומו לה אם מטאור תפר אותו, אינן רלבנטיות לענייננו ואין בהן כדי להשפיע על זכויותיהם של הבנקים כלפיה, אם מכח אחיזתם בשיקים ואם בשל נסיבות נוספות. 7. אין בפני תשתית עובדתית כדי לקבוע, כטענת הספקים, שהבנקים פעלו בקנוניה ובחוסר תום לב. טענת הספקים בעניין זה היא טענה כללית וסתמית המבוססת על עצם הסכמתם של נושים בעלי שעבוד (ושעבוד צף בכלל) לבצועה של עסקה, לפיה מוכר המשעבד את עסקיו, כולם או עיקרם, כאשר התמורה שיקבל תשמש בראש ובראשונה לפרעון חובו לבעל השעבוד, ולמרות שבאותה עת חב המשעבד כספים לנושים אחרים. לעניין זה אין נפקא מינה אם כטענת הספקים נהגה מטאור כלפיהם בחוסר תום לב, בכך שרכשה מהם סחורות באשראי, תוך הסתרת כוונתה למכור את עסקיה ולהפסיק את פעילותה. כך גם אין משמעות לטענה לפיה השעבוד הצף לא התגבש; גם אם אין מדובר בשעבוד קבוע שרבץ על פעילותה העסקית של מטאור, עדיין היה בויתור על השעבוד הצף ובמתן ההסכמה למכירת הפעילות משום ויתור מטעם הבנקים - ויתור שרק כנגדו הסכימה תאורה להתחייב לשלם כספים למטאור ולמשוך את השיקים. אם נקבל טענתם זו של הספקים תהיה משמעות הדבר כי כתם של חוסר תום לב יוטל בכל נושה, מובטח ושאינו מובטח, המסכים למכירת עסקיו של לקוחו החב לו כספים ועושה כן בתמורה לתשלום החוב, אך בלא שיבטיח בעת ובעונה אחת את פרעון חובותיו של הלקוח לנושים אחרים. בין אם ידעו הבנקים באופן כללי כי מטאור חבה כספים לנושים אחרים, ובין אם ידעו פרטים מלאים אודות חובותיה של מטאור לספקים (ידיעה שלא הוכחה), אין בידיעתם כשלעצמה כדי למנוע מהם להפרע את נשיים במטאור מתוך כספים שיגיעו לה ממכירת עסקיה. אין פרוש הדברים כי לעולם לא ימצא פסול בהתנהגותו של נושה המתעלם מנושים אחרים ודואג להפרע את המגיע לו מתוך כספים שיגיעו לחייב ממכירת עסקו; כל מקרה לגופו וייתכן כי בנסיבות מתאימות אכן תקום עילת תביעה לנושה אחד כלפי נושה חברו. כאמור אין ראייה לחוסר תום לבם של הבנקים שביקשו להפרע את החוב שחבה להם מטאור, וקבלת טענותיהם אלה של הספקים במקרה דידן איננה מתיישבת עם מושכלות ראשונים של דיני שטרות מחד גיסא (ר' רע"א 3036/02 הנ"ל), ושל דיני שעבודים והעדפות נושים מאידך גיסא. הטענות בדבר העדפת הבנקים על פני הספקים צריכות להתברר, אם בכלל, בגדר הליכי פרוק של מטאור (ר' למשל ס' 355 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). 8. אין צריך לאמר שלא קמה לספקים זכות מהותית מכח העיקול וטענותיהם מבוססות רק על מעמדם כנושים רגילים של מטאור (ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח' פ"ד מט[1] 177 בעמ' 188). 9. טוענים הספקים כי עיקר התמורה שחבה תאורה למטאור ואשר בגינה נמשכו השיקים ניתנה בעד התחייבותה העתידית של מטאור לאי תחרות. טענה זו נסמכת על האמור בהסכם לפיו התשלומים והשיקים שנמשכו בגינם באו "תמורת מילוי התחייבויות מטאור לאי תחרות" (ס' 6.1.2). אולם התחייבותה של מטאור לאי תחרות איננה אלא פועל יוצא מהתחייבותה העיקרית למכירת פעילותה העסקית והמוניטין שלה, והדברים ברורים גם מעיון בהוראותיו האחרות של ההסכם. כאן המקום להזכיר כי לטוען מס' 4 היה שעבוד ספציפי על המוניטין של מטאור שהוא עיקר הממכר אשר רכשה תאורה. אין בפי הספקים כל טענה נגד תוקפו של שעבוד זה. 10. ועוד טוענים הספקים כי השיקים לא סוחרו לבנקים אלא הופקדו בידיהם לגבייה בלבד. גם טענה זו איננה מוכחת והיא אף איננה מתיישבת עם הגיון הדברים ופעולותיהם של הבנקים, מטאור ותאורה שמיועדות היו להבטיח כי השיקים האמורים יוסבו לבנקים לשם פרעון התחייבויותיה של מטאור העומדת בפני הפסקת פעילותה. 11. המסקנה המתבקשת היא שכאשר הוטלו צוי העיקול לא היו בידי תאורה כספים שניתן לעקלם שעל כן לא תפסו העיקולים נכסים בני עיקול. הספקים לא השכילו להוכיח טענותיהם נגד זכותם של הבנקים בשיקים שמשכה תאורה, ועליה לפרוע את השיקים לבנקים. הודעות הפרטים שהגישו הספקים נדחות. הטוענות 2, 3 ישאו בהוצאות הטוענים 4 ו-5 וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪. הטוענת 6 תישא בשכ"ט עו"ד של הטוענים 4 ו-5 בסכום של 3,000 ₪. כן ישאו הטוענים 2, 3 ו- 6 בהוצאות המבקשת ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. אחיזה בשטרשיקיםעיקול