פסק דין 1. עתירה נגד פתיחתו לתנועה של כביש מספר 55 בכפר-סבא (להלן - הכביש), בקירבת שכונת גאולים, ליד ביתם של העותרים. 2. העותרים הינם בעלים ומחזיקים של חלק מחלקה 67 בגוש 7614 (להלן - המגרש). על המגרש בנוי ביתם של העותרים. הבית מצוי בשכונת גאולים, שבכפר-סבא. הכביש אמור להיות בן שני נתיבים לכל כיוון. הוא כנראה מסומן בתוכנית מתאר ארצית לדרכים (תמ"א 3). סלילתו של הכביש, שהחלה בשנת 1999, מבוצעת על ידי המשיב 4 והיא עומדת לקראת סיומה. 3. שתי טענות עיקריות מונחות בבסיסה של העתירה: האחת, שתוואי הכביש איננו בהתאם לתוכנית המתאר המקומית שבתוקף. לטענתם של העותרים, הכביש נכנס לגדר שטח המסומן בתוכנית המתאר כשטח ציבורי פתוח (שצ"פ). כמו כן נטען, כי המרחק בין הכביש הנסלל לגבול המגרש הוא 3.9 מטר, וזאת בניגוד לתוכנית. האחרת, כי המשיבים 1-3 התחייבו שהכביש לא ייפתח לתנועה, כל עוד לא יוקם קיר אקוסטי בין הכביש לבין המגרש וכי חרף ההתחייבות קיימת כוונה לפתוח את הכביש לתנועה טרם הקמתו של הקיר האקוסטי. 4. המשיבים טוענים, כי סלילתו של הכביש הינה כדין. המשיבים 1-3 גורסים, כי העתירה לוקה בשיהוי. לעניין פתיחתו של הכביש יצוין, כי עמדת המשיבים 1-3 היא כי אכן הכביש, במלוא רוחבו, לא ייפתח לתנועה לפני שייבנה המיגון האקוסטי. עם זאת, המשיבים 1-3 התכוונו לפתוח לתנועה שני נתיבים מתוך הארבעה. מדובר בנתיבים שבצידו המזרחי של הכביש, הוא הצד המרוחק מביתם של העותרים. ביום 16.7.01 ניתן על ידי צו ביניים שאסר פתיחתו של הכביש על כל נתיביו. בכדי להבין את הטענה הראשונה של העותרים, היא הטענה כי תוואי הכביש איננו תואם את התוכנית שבתוקף, יש להתייחס לשתי תוכניות מתאר מקומיות, וזאת אעשה תחילה. לאחר מכן יתוארו בקצרה המגעים בין הצדדים במשך תקופה של כשנתיים, עובר להגשתה של העתירה. לעובדות אלה יש השלכה על טענת השיהוי שהעלו המשיבים. בהמשך תידונה הטענות לגופן. 5. התוכנית הסטטוטורית הראשונה שיש להזכירה הינה שינוי תוכנית מתאר מקומית כס/1/1ג, שנכנסה לתוקף בשנת 1976 (להלן - התוכנית הראשונה). גירסתם של המשיבים היא שתוכנית זו היא המחייבת בכל הנוגע לכביש 55, וכי על פיה המרחק בין הכביש לבין המגרש אמור להיות כ-6 מטר. התוכנית השנייה שיש להתייחס אליה, אף היא שינוי תוכנית מתאר מקומית, מסומנת כס/28/1. תוכנית זו נכנסה לתוקף בשנת 1985 (להלן - התוכנית השנייה). עמדתם של העותרים היא, כי התוכנית השנייה היא התוכנית המחייבת בכל הנוגע לכביש 55. לפי התשריט של התוכנית השנייה אמור המגרש להיות מוקף משני צדדים (בצורת האות ר') על ידי חלקה 147, אשר מסומנת בתוכנית השנייה כשצ"פ (צבעה של חלקה 147 בתשריט הוא ירוק). לטענתם של העותרים, התוואי של כביש 55, כפי שנסלל, נמצא בחלקו בתחום חלקה 147. בתקנון של התוכנית השנייה כלול סעיף שכותרתו "רשימת התכליות" (סעיף 12). לגבי שצ"פ נאמר שם: "שבילים וגנים צבוריים". מכאן הטענה שכביש 55 נסלל שלא בהתאם לתוכנית השנייה, שהרי אין ספק שלא ניתן לומר לגבי הכביש כי הוא בבחינת שביל או גן ציבורי. המשיבים אינם חולקים על כך שהתוואי של כביש 55 אינו תואם את התשריט של התוכנית השנייה וכי תוואי הכביש עובר באופן חלקי בתחומה של חלקה 147. ברם, טענתם היא כי התוכנית המחייבת בכל הנוגע לתוואי הכביש הינה התוכנית הראשונה, אשר עוסקת באופן ספציפי בכבישים. 6. בנוסף לשתי התוכניות שנזכרו, יש לציין שני עניינים נוספים המתייחסים לכביש 55 ולשצ"פ: ראשית, ביום 11.1.96 פורסם ברשומות (ק"ת 5730, תשנ"ו, עמ' 431) צו של שר הבינוי והשיכון, בהתאם לסעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, לגבי כביש 55. לגירסת המשיבים, שלא נסתרה, הצו האמור תואם את תוואי הכביש שבתוכנית הראשונה. הצו מתייחס במפורש אף לחלקה 147. שנית, במכתב מיום 17.10.99 לעותר 1 הודיע לו יו"ר הוועדה המקומית (המשיבה 2), הוא המשיב 1, כי לפי התוכנית השנייה מיועדת חלקה 147 (וחלקות נוספות) להפקעה למטרה ציבורית וכי הוועדה המקומית מתכוונת לתפוס חזקה באותם שטחים. המשיבים מבקשים להסתייע בצו כתמיכה לטענתם, כי התוכנית המחייבת היא התוכנית הראשונה. מנגד, העותרים מוצאים תימוכין לטענתם בדבר עדיפותה של התוכנית השנייה, בהודעתו האמורה של יו"ר הוועדה המקומית. בטרם נתייחס לשאלה מהי התוכנית המחייבת, נתאר בקצרה את ההתפתחויות שקדמו להגשתה של העתירה. 7. העותרים פנו למשיבה 3 בעניין כביש 55 עוד בשנת 1988. במכתב מיום 29.12.88 הודיע להם אדריכל העיר דאז, מר י' קולודני, כי "הכביש ממזרח לשכ' גאולים מתוכנן בתוכנית המיתאר משנת 1970..." וכי "מאז ועד היום אין שינוי בתכנון הכביש הנ"ל". הפנייה הבאה בכתב של העותרים למשיבים 1-3 (או לאחד מהם) נעשתה בשנת 1999. במכתב מיום 11.4.99 מציין העותר 1, כי הוצבו שלטים בדבר התחלת הסלילה של כביש 55 וכי "בשעתו הובטח לנו כי תישמר 'הרצועה הירוקה' סביב שכונת גאולים בא [כך במקור] אנו גרים וכי ינקטו אמצעים להגן על התושבים מפני הרעש והזיהום שתחולל התנועה בכביש זה". במכתב תשובה מיום 14.4.99 כתב המשיב 1, כי רוחב הרצועה יהא בין 20 ל-25 מטר וכי בגבול החלקות מתוכננת הקמתו של קיר מגן אקוסטי. העותרים לא הירפו והמשיכו להתכתב עם המשיבה 3 במהלך שנת 1999. גורמים שונים אצל המשיבה 3 אכן השיבו להם. במכתב מיום 6.10.99 למשיב 1 דרשו פרקליטי העותרים שלא תבוצע סלילת הכביש ותופסק כל עבודה בקשר אליו, כל עוד העותרים לא יקבלו את התוכניות של סלילת הכביש ותסקיר השפעה על הסביבה וכל עוד לא יושג פתרון מוסכם לגבי מיקומו המדויק של הקיר האקוסטי ומידותיו. במכתב תשובה מיום 12.10.99 כתב מהנדס העירייה (המשיבה 3), בין היתר, כי התוואי של כביש 55 קבוע ומעוגן "בתוכניות בניין עיר מאושרות ותקפות, כס/1/1 ו-כס/1/1/ג". המכתב אינו מזכיר את התוכנית השנייה, אלא את התוכנית הראשונה (היא כס/1/1ג). באותו יום בו כתב מהנדס העירייה את המכתב האמור, כתב העותר מכתב למשיב 1. במכתב נאמר, בין השאר, כדלקמן: "מדוע כתבת במכתבך אלי מתאריך 14.4.99 כי תוואי הכביש יעבור 25-20 מטר מחצרי ובפועל עובדים ברגע זה לסיים במחטף את הקטע שליד ביתי במרחק של 6 מטר מהחצר בלבד?!" 8. בשלב מסוים פנו העותרים אף למשיב 4 (מע"צ). במכתב מיום 28.11.99 כתב מנהל האגף לתכנון סביבתי ואדריכלי במע"צ לעותר 1, כי סלילתו של כביש 55 מבוצעת כנראה מכוח התוכנית השנייה. ההתכתבות עם המשיבים 1-3 נמשכה אף היא. בתשובה למכתב נוסף של העותרים כתב מנכ"ל המשיבה 3 ביום 4.4.00, כי לפי ההערכות של מע"צ תסתיימנה העבודות, כולל הקמת החומה האקוסטית, בעוד 3-5 חודשים. ביום 19.6.00 כתב המנכ"ל לעותרים, כי נקבע על ידי מע"צ תאריך יעד להשלמת הכביש - חודש נובמבר [שנת 2000, יש להניח] וכי "עד תאריך זה יושלם אף הקיר האקוסטי". העותרים פנו באמצעות פרקליטם למשיב 1 במכתב מיום 12.10.00. באותו מכתב הם העלו במפורש את הטענה שבמרכז עתירתם, קרי, כי לפי התוכנית השנייה אמור מגרשם להיות מוקף משני צידיו בשצ"פ וכי הכביש אמור להיסלל במרחק של 25 מטר מחלקתם. עוד נאמר במכתב, כי לפי מדידה שנעשתה על ידי מודד, המרחק בין המדרכה למגרש מגיע ל- 3.9 מטר בלבד. במכתב אף נאמר במפורש, כי סלילתו של הכביש הינה בניגוד לדין. במכתבו של הפרקליט נטען עוד, כי סלילת הכביש בניגוד לדין ובקירבה כה רבה למגרש גרמה לירידה גדולה בערך ביתם של העותרים, כל זאת בנוסף להיווצרותם של מפגעי רעש וזיהום אויר. במכתב העריכו העותרים, כי נזקיהם עולים על 300,000 דולר. פרקליטתה של המשיבה 3 השיבה במכתב מיום 1.11.00. במכתב נאמר, כי כביש 55 נסלל בהתאם לתוכנית המתאר כס/1/1 (שנכנסה לתוקף בשנת 1970), בהתאם לתוכנית הראשונה, ומכוח התוכנית השנייה. כמו כן נאמר במכתב, כי התוכנית השנייה אינה מלמדת מה יהא רוחב השצ"פ בגבול המגרש וכי "מה שקובע הוא מיקום הכביש בתוכניות המתאר כס/1/1, וכס/1/1ג' והרוזטה, המופיעה בהן". העתירה עצמה הוגשה ביום 18.6.01. 9. עניין נוסף שראוי להזכירו הינו עתירה אחרת שהוגשה לבית משפט זה ועסקה אף היא בכביש 55. העתירה האחרת, אשר העותרים לא היו צד לה, הוגשה על ידי תושבים אחרים בשכונת גאולים (עת"מ 2120/99). מטרתה של אותה עתירה הייתה להביא להפסקת סלילתו של כביש 55. העתירה הגיעה לסיומה על דרך הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.4.00. במסגרת הפשרה הוסכם על הקמת קיר אקוסטי. כנראה שאותו הסדר אינו חל לגבי הקטע של כביש 55 שבצמוד למגרש. 10. מן התאור העובדתי שהובא לעיל, מתחייבות מספר מסקנות: א. העותרים ידעו כבר ב- 12.10.99, ואולי עוד לפני כן, כי התוואי של כביש 55 יעבור במרחק של מטרים ספורים מן המגרש. ב. המשיבים 1-3 אכן התחייבו, בשלב מסוים, כי הכביש יעבור במרחק של 20-25 מטר מן המגרש. ברם, מעשיהם של משיבים אלה, ושל משיב 4, גילו לכל המאוחר בסוף שנת 1999, שהכביש ייסלל באופן שהמרחק בינו לבין המגרש יהא קטן מ- 20 מטר. ג. דברים מסוימים שכתבו המשיבים 1-3 בכל הנוגע למרחק של הכביש מן המגרש, עלולים היו להטעות את העותרים באשר למרחק האמור. לא הוכח שהייתה הטעייה מכוונת מצידם של המשיבים. דומה שהמשיבים פסחו על שני הסעיפים, כאשר בעיתות שונות הניחו כי התוכנית הראשונה היא המחייבת, בעוד שבזמנים אחרים חשבו שהתוכנית השנייה היא זו שיש לפעול לאורה. ד. המשיבים התחייבו, וחזרו והתחייבו, כי הכביש לא ייפתח לתנועה כל עוד לא ייבנה קיר אקוסטי. 11. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה הינה מהי התוכנית המחייבת, האם התוכנית הראשונה או התוכנית השנייה. אם תתקבל עמדתם של המשיבים, לא יהא כלל צורך לבחון את טענת השיהוי. שתי התוכניות בהן עסקינן הינן תוכניות מתאר מקומיות, וביתר דיוק, שינוי של תוכנית כאמור (ההגדרה של המונח "תוכנית" כוללת שינוי תוכנית: ראו סעיף 1 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 [להלן- "החוק"]). התוכנית הראשונה נכנסה לתוקף בשנת 1976 ואילו התוכנית השנייה עומדת בתוקף מאז שנת 1985. מאחר ומדובר בשתי תוכניות בעלות ערך נורמטיבי זהה, הרי לכאורה, זו השנייה - המאוחרת - גוברת על הראשונה - הקודמת - במקרה של סתירה ביניהן (בג"צ 882/79 אלוש נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד לד(4) 177). זאת ועוד, התוכנית השנייה קובעת בסעיף 7 לתקנונה, כי במקרה של סתירה בינה לבין תוכנית המתאר על תיקוניה (משמע, כולל התוכנית הראשונה), עדיפות ההוראות שבה (בתוכנית השנייה). בניסיון להתגבר על כלל העדיפות האמור, טוענים המשיבים שהתוכנית הראשונה הינה תוכנית ספציפית, ועל כן, חרף היותה קודמת בזמן, יש להכיר בתוקפה. אין לקבל את הטענה. התוכנית הראשונה הינה אומנם תוכנית ספציפית, מבחינה זו שהיא עוסקת בקביעה של דרכים ורוחבן במרחב התכנון המקומי כפר-סבא. בתשריט של התוכנית הראשונה מסומן כביש שרוחבו אמור להיות 30 מטרים. התשריט הוא בקנה מידה של 1:5000. התכנית השנייה הינה ספציפית מבחינה אחרת, בכך שהיא משתרעת על תחום מצומצם של 250 דונם בלבד. התשריט של התוכנית השנייה הוא בקנה מידה של 1:1250. בתקנון של התוכנית השנייה נאמר במפורש, כי אחת ממטרותיה הינה קביעה של שצ"פ. כפי שכבר צוין, השטח הציבורי הפתוח מסומן באופן ברור בתשריט, בצבע ירוק. אין מחלוקת שתוואי הכביש, כפי שנסלל, נכנס לתחומי השצ"פ. דברינו האחרונים בכל הנוגע לקנה המידה של התשריטים ולהוראות שבתוכנית השנייה, כולל הסימון בתשריט, מחייבים את המסקנה שהתוכנית השנייה היא התוכנית המחייבת, בהיותה עדיפה על התוכנית הראשונה. מכאן מתחייבת הקביעה שפעולותיהם של המשיבים, במיוחד של המשיבות 2-3, בכל הנוגע לסלילת הכביש, אינן כדין. הצו שהוציא שר הפנים לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (ראו פיסקה 6 לעיל), אינו מסלק את אי החוקיות הנזכרת. הצו נעשה, כנראה, על בסיס ההנחה שהתכנית הראשונה היא המחייבת. משנמצא כי אותה הנחה הייתה מוטעית, אין בכוחו של הצו לשנות את ההסדר הנורמטיבי המחייב לפי החוק. המסקנה, כי פעולות המשיבים באשר לסלילת הכביש אינן נעשות על פי הדין, אינה חייבת להוביל, בהכרח, לקבלתה של העתירה ולאיסור על פתיחתו של הכביש לתנועה. 12. המשיבים 1-3 טענו, כזכור, טענת שיהוי. דינה של טענה זו להתקבל, ככל שהדבר מתייחס לסלילת הכביש. כפי שראינו, לפי דבריהם של העותרים עצמם הם ידעו כבר בחודש אוקטובר 1999 על כך שהכביש לא יעבור במרחק של 20 עד 25 מטר ממגרשם, אלא במרחק של 6 מטר בלבד (פיסקה 7 סיפא לעיל). סלילתו של הכביש החלה בשנת 1999 והיא עומדת לקראת סיום. לעותרים אין הסבר לשיהוי המשמעותי של למעלה משנה ומחצה, עד להגשתה של העתירה דנא בחודש יוני 2001. בחינתה של טענת השיהוי, הן מן הפן האובייקטיבי והן מן הפן הסובייקטיבי (ראו, למשל, בג"צ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח(5) 630) מובילה למסקנה, כי העתירה אומנם לוקה בשיהוי. אילו הגעתי למסקנה שהמשיבים 1-3 פעלו מתוך הטעייה מכוונת של העותרים, אפשר שטענת השיהוי הייתה נסוגה בשל הפגיעה בשלטון החוק (בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת, פ"ד מב(1) 678; בג"צ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193). מאחר ואין לומר שהוכחה הטעייה מכוונת, הרי טענת השיהוי גוברת. כך הם פני הדברים בכל הנוגע לעצם סלילתו של הכביש, בנבדל מאי הקמתו של קיר אקוסטי ליד המגרש. עם זאת נוסיף ונבהיר, כי פעולותיהם של המשיבים 2-3 לעניין סלילת הכביש לא נעשו על פי התוכנית המחייבת. משמע, מדובר בפעולה שלא כדין, אשר תעמוד בעינה בשל השיהוי. הקביעה שמדובר בפעולה שלא כדין תאפשר לעותרים, אם יחפצו, לנקוט הליך אחר בו יתבעו את נזקיהם הכספיים, אם אכן נגרמו נזקים כאלה. כזכור (פיסקה 8 לעיל), במכתבם של העותרים למשיב 1 מיום 12.10.00 הם הלינו על כך שנגרמו להם נזקים עקב סלילת הכביש. 13. המשיבים אינם מתכחשים להתחייבות, כי הכביש לא ייפתח לתנועה, כל עוד לא ייבנה הקיר האקוסטי. דא עקא, הם מבקשים לפתוח את הכביש לתנועה בשניים מתוך ארבעת הנתיבים. מדובר בנתיבים המרוחקים מן המגרש. איני רואה סיבה לאפשר זאת. במהלך השנים עד להגשתה של העתירה חזרו המשיבים והתחייבו, כי אכן יוקם קיר אקוסטי. בשום מקום לא צומצמה אותה התחייבות בדרך כלשהי. יתרה מזו, המשיבים לא הביאו כל ראייה לכך, שמידת הרעש תהא שונה עם פתיחתם של שני נתיבים בלבד, אף שמדובר בנתיבים המרוחקים. אינני מוכן לסמוך על חזקה עובדתית כלשהי, אם אומנם קיימת חזקה כאמור, שכלל לא נטענה, כי עוצמת הרעש הצפויה, בעקבות פתיחתם של שני הנתיבים לתנועה, תהא נמוכה מאשר לאחר פתיחתם של כל הנתיבים. לא זו אף זו, העתירה הוגשה, כזכור, ביום 18.6.01. מאז חלפו כמעט חמישה חודשים. אם הקיר האקוסטי טרם הושלם, איני רואה סיבה לאפשר פתיחתו של הכביש בעת הזו, וכל עוד הקיר לא הוקם. 14. אשר על כן, הנני מחליט לקבל את העתירה באופן חלקי, במובן זה שנאסר על המשיבים לפתוח את כביש 55 לתנועה כל עוד לא יוקם הקיר האקוסטי ליד המגרש. המשיבים 1-3 ישאו באגרת העתירה וכן בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח. אין מקום להשתת הוצאות על המשיב 4, משום שהוא היה גורם שולי בפרשה. כביש