מוסדות תכנון - משפט מנהלי

פסק דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: ‎1. ערעור זה נסב על תכנית מתאר מקומית ‎4486 (להלן: התכנית), המתייחסת ל"מתחם רבי עקיבא" שבמרכז ירושלים, שבו נמצא הבית בו מתגוררים המערערים. התכנית מייעדת את המתחם לבניית שלושה בניינים רבי קומות, לצד שימורם של ארבעת הבתים סביב "חצר בית חיסבון" שנבנו בשלהי אה ה‎19- (להלן: הבתים), תוך התרת תוספת בניה לבתים אלה. תוספת זו כפופה על-פי תקנון התכנית למספר תנאים, שעיקרם, ניקוי ושיפוץ הבתים תוך שמירה על החזיתות, לרבות אופי, סגנון ואלמנטים מקוריים של הבניה. המערערים הינם בעלי זכות דיירות מוגנת באחד הבתים שסווג על-פיהתכנית כמיועד לשימור. בית זה היה בבעלות המשיבה ‎3 ולפי מה שנמסר לנו בישיבת בית המשפט, עבר לבעלות המשיבה ‎4. הבית הינו חד קומתי מכוסה בגג רעפים, שלגביו התירה התכנית תוספת בנייה של שתי קומות, גג רעפים ובניית קומה נוספת במובלעת חלל הגג ובכפוף לתנאים שנקבעו קנון התכנית, כאמור. ‎2. המערערים הגישו התנגדות לתכנית, המתמקדת אך ורק באישור שניתן לביצוע תוספות ושינויים בבתים המיועדים לשימור, ואינה מתייחסת לבניינים רבי הקומות המהווים חלק מן התכנית. טענתם המרכזית בהתנגדות - אותה מעלים הם גם כיום - היא, כי יש לשמר את הבתים באופן טוטאלי מבי להוסיף עליהם בניה כלשהי, תוך הצעה להחליף את תוספת הבניה בבתים, בקומות נוספות בבניינים רבי הקומות. התנגדותם של המערערים נדחתה והתכנית אושרה על-ידי המשיבה ‎2 (להלן: הועדה המחוזית). על כך הגישו המערערים בקשת רשות לערור בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה. בקשהזו נדחתה על-ידי יושב ראש הועדה המחוזית. המערערים לא אמרו נואש ופנו, פעמיים, למנהל הכללי של משרד הפנים (המשיב ‎1), כמי שהואצלה לוֹ סמכותו של שר הפנים, בבקשה שלא לאשר את התכנית. שתי פניותיהם לא נשאו פרי. לפיכך עתרו לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בי משפט זה דחה את העתירה והפנה את המערערים לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (להלן: בית המשפט המינהלי). המערערים הגישו עתירה לבית המשפט המינהלי, בה צמצמו עתירתם אך ורק לקביעת בטלות הוראות התכנית המתייחסות לבתים שיועדו לשימור, ולחילופין, לקביעת בטלות הוראות התכנית המתייחסות לתוספות ולשינויים בבית בו הם מתגוררים. בעתירתם, וגם בפנינו, אין המערערים תוקפים את התכנית בכללותה. ‎3. בית המשפט המינהלי דחה את העתירה. בפסק דינו קבע בית המשפט המינהלי, כי מוסדות התכנון רשאים היו לייעד לשימור בתכנית מתאר רגילה, בתים המצויים בתחום התכנית ואין הכרח לנקוט בדרך הקבועה בתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה‎1965- אליה מפנה סעיף ‎76א לחודן בתכנית לשימור אתרים. עוד קבע, כי מוסדות התכנון רשאים היו לקבוע שהשימור יהא אגב תוספת בניה מעל הבתים. בית המשפט סקר את חומר הראיות שהובא בפניו וקבע, כי לא נפל פגם המצדיק את התערבותו בהחלטות מוסדות התכנון וכי שיקול הדעת של הועדה המקומית או הועדה המחוזית או כל אורגן אחר של מוסדות התכנון, לא היה שגוי, פגום או בלתי סביר. בשולי פסק הדין דן בית המשפט המינהלי בטענות נוספות של המערערים וקבע, כי לא היה צורך בהגשת תצהיר של המנהל הכללי של משרד הפנים וכי די היה בתצהירים שהוגשו על-ידי מנהלת מינהל התכנון במשרד הפנים ועל-ידי מתכנן המחוז כמי שפעלו מטעם מוסדות התכנון של משרד הפנים והצהירו מתוך ידיעתם וטיפולם בעניין. עוד קבע, כי אין לפסול את החלטת מוסדות התכנון בשל כך שלא שלחו למערערים הודעות על הגשת התכנית, משום שזכויותיהם לא נפגעו באשר הם ידעו על קיומה של התכנית ואף הגישו התנגדות לה. על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו. ‎4. כאמור, גם בפנינו אין המערערים מבקשים לפסול את התכנית בכללותה או לבטל את הוראותיה בכל הנוגע לבניית שלושת הבניינים רבי הקומות. הם מרכזים טיעוניהם נגד ההיתר שניתן לתוספת הבניה בבתים שיועדו לשימור. טענותיהם מופנות נגד אישור התכנית על-ידי רשויות התכנון למייהן ונגד פסק דינו של בית המשפט המינהלי שדחה את עתירתם ולא מצא להתערב לביטולה של התכנית. טוענים המערערים, כי מוסדות התכנון לא התייחסו בזמן אמת באופן ראוי לנושא שימור האתר ובנייניו, לא נועצו במומחה נייטרלי לשימור ובועדה לשימור ואף לא שקלו את החלופה שהציעו המערערים, לפיה במקום תוספת הבניה בבתים שיועדו לשימור, תיווספנה דירות בבניינים רבי הקומות. המערערים תוקפים את החלטת הועדה המחוזית שדחתה את התנגדותם לתכנית, בקבעה - בין השאר - כי יש בתוספת הבניה כדי לשמש תמריץ לשיפוץ הבתים הקיימים תוך שמירת האיזון העדין בין החייאת מרכז העיר לבין שימור אופי המרקם האורבני המיוחד. לטענת המערערים, אין קביעה זו מבוססת מבחינה עובדתית. לשיטתם, הוכח, כי הבתים אינם זקוקים לשיפוץ. כמו כן, לטענתם, שימור טוטאלי של הבתים אינו מפר את מגמת החייאת מרכז העיר, משום שהתכנית מאפשרת בניית שלושה בניינים רבי קומות ומשום שבקרבת שטח התכנית אושרו, ועתידות להיות מאושרות, מספר תכניות מתאר המאפשרות בינוי עתיר זכויות. מוסיפים המערערים ותוקפים את אופן הפעלת סמכותו של שר הפנים. לטענתם, נפל פגם בהפעלת סמכותו של השר בכך שפנייתם לא נענתה על ידו או על-ידי המנהל הכללי שלוֹ הואצלה סמכות השר, אלא על ידי נושאי כהונות אחרים. טענה נוספת היא, שהשר או המנהל הכללי, לא הגישו תצהירי תשובה לעתירה ואין בתצהירו של ראש מינהל התכנון במשרד הפנים כדי להוות תחליף כדין לתצהירים מטעמם. לבסוף טוענים המערערים כי החלטת מוסדות התכנון אינה מידתית באשר פגיעתה בהם עולה על התועלת הצומחת ממנה לציבור. בנוסף לאלה מעלים המערערים טענות פרטניות שוליות שאין מקום לפרטן. ‎5. בשבתו כבית משפט לערעורים על פסק דין של בית המשפט המינהלי בעתירה מינהלית, ממלא בית משפט זה פונקציה ערעורית. במובן זה, זוהי ערכאה קורקטיבית ולא ערכאה הבוחנת מחדש ומלכתחילה את החלטות מוסדות התכנון, כאילו לא התקיימה בדיקה בערכאה הראשונה. משכך, תפקידו הראשן והמרכזי של בית המשפט שלערעור, הוא לבדוק אם לא יצאה שגגה מלפני הערכאה הראשונה, הן מבחינת הכללים אותם הפעיל לשם בדיקת מעשי והחלטות מוסדות התכנון והן מבחינת יישום נכון של הכללים על עובדות ונסיבות המקרה שלפניו. במהלך בדיקה זו, יש ומתעורר צורך לבדוק את גופן של החלטות מוסדות התכנון שעמדו לביקורת בפני הערכאה הראשונה ואת הליכי קבלתן. בדיקה זו נעשית בין על מנת לבחון אם הערכאה הראשונה הפעילה נכונה את הביקורת השיפוטית על החלטות מוסדות התכנון ובין על מנת לקבל החלטה ראויה ונכונה לגופם של דברים. ברוח זו ייבחנו בהמשך, פסק דינו של בית המשפט המינהלי והחלטות מוסדות התכנון אותן בחן ובדק. ‎6. בית המשפט המינהלי נתן דעתו לגדר סמכויותיו ולמסגרת הפעלת שיקול דעתו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעתירה נגד מוסדות התכנון. בית המשפט קבע כי בית המשפט המינהלי "אינו שם עצמו במקום מוסד התכנון, ואינו מחליט איזו תכנית טובה יותר מן התכניות שבאו בפני מוד התכנון, אלא בודק אם החלטת מוסד התכנון עומדת במבחן הביקורת של המשפט המינהלי". בהקשר זה קובע בית המשפט המינהלי, כי השיקולים אותם שוקל בית המשפט המינהלי הם שיקולים של המשפט המינהלי, בהתאם לעילות לסמכויות ולסעדים לפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. לקביעתו, אין בית המשפט המינהלי שוקל שיקולים מקצועיים בענייני תכנון ובניה ואינו מתערב בהחלטות ועדות התכנון או כל מוסד תכנון אחר בשאלות מקצועיות של בחירה בין חלופות, באשר אין בידו כלים לבחון באופן מקצועי את החלופה הטובה ביותר. אין הוא ממיר את שיקול הדעת המקצועי של מוסדות התכנון בשיקול דעתו הוא, אלא בחינתו מתמצית בבחינה השאלה האם שיקול הדעת המינהלי לעניין חופש בחירה בין חלופות שונות הופעל נכונה באופן שנבחרה חלופה הנמצאת במתחם הסבירות. ובאופן כללי, על בית המשפט המינהלי לבחון אם החלטת מוסד התכנון נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפליה, תוך שקילת שיקולים ראויים ותקינים מבלי שדבק בהחלטה פגם הפוסל את שיקול הדעת המינהלי. בכל אלה תחם בית המשפט המינהלי את מסגרת סמכות הביקורת השיפוטית שלו ואת גדר שיקוליו, כפי שזו הותוותה בדין ובהלכה (ראו: סעיף ‎8 לחוק בתי משפט לעניניםמינהליים, התש"ס‎2000-, מקודם סעיף ‎255ג לחוק התכנון והבניה, התשכ"ח‎1965- וכן, בג"ץ ‎465/93, 1135 טריידט נ' הועדה המקומית ואח', פ"ד מח(‎2) 622, 634-633; בג"ץ ‎2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, משרד הפנים, פ3) 678, 688). בית המשפט המינהלי התווה כראוי ועל-פי הפסיקה את הכללים לפיהם עליו לערוך ביקורת על החלטות מוסדות התכנון ויישם אותם באופן נאות על המקרה שלפניו. במה דברים אמורים? ‎7. בתחילת הדרך הוגשה על-ידי הועדה המקומית לועדה המחוזית תכנית ובה קביעה כי ה"בתים" נועדו להריסה וזאת בהסתמך על תכנית קודמת שהתירה את הריסת הבתים למטרת בניה חדשה. הועדה המחוזית לא קיבלה תכנית זו אלה הכינה תכנית אחרת תחתיה. תכנית זו הוכנה לאחר שנערכו בדיקו על-ידי גופים מקצועיים שונים, ביניהם: מתכנן מחוז ירושלים ומהנדס העיר, ונערך סיור במקום. בתכנית זו נקבע כי הבתים נועדו לשימור, אולם לא לשימור מלא אלא לשימור בהתאם לתנאים שנקבעו, לאמור: תוך הוספת קומות לבתים בכפוף לתנאי שמירה על חזיתות הבתים ואופיין. בהתאם, ניתנו זכויות בניה ליזמים, בתנאי שהשימור יבוצע על ידם במסגרת התכנית והבתים שיועדו לשימור ישולבו בבניה החדשה. בית המשפט המינהלי קבע, כי אין למצוא בהחלטות אלה פגם, באשר הנטל הכספי הקשור בשימור הבתים הוטל על היזמים ולא על הקופה הציבורית ושימור הבתים תוך הוספת בניה עולה בקנה אחד עם החייאת מרכז העיר בדרך של בניה כפי שמופיעה בתכנית כולה. בית המשפט המינהלי הסיק מעדויות המצהירים מטעם מוסדות התכנון, כי הבתים על-פי טיבם ואופיים אינם נכס היסטורי מהסוג המחייב שימורו באופן מוחלט וכי השימור תוך הוספת קומות נותן מענה לשמירת הערך ההיסטורי יחד עם הערך הכלכלי שיצמח מן הבניה החדשה המחדשת את פני מרכז העיר. כל הקביעות הללו של בית המשפט המינהלי מעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה בפניו. ‎8. עיון בפרוטוקולים הארוכים והמפורטים של הדיונים שהתנהלו בפני הועדה המחוזית במשך מספר ישיבות, מעלה, כי נערך דיון מקיף ענייני ומהותי ביחס לתכנית בכלל, וביחס לסוגיית השימור, בפרט. טענותיהם של מתנגדים - ובכללם המערערים - נשמעו במלואן ואף נדונו לגופן. עמדת הועצה לשימור אתרים שהתנגדה אף היא לתכנית מטעמים הזהים בחלקם לטעמי המערערים, נשמעה אף היא בדיוני הועדה המחוזית ונדונה לגופה במסגרת הדיון בהתנגדויות לתכנית. עוד עולה מן הפרוטוקולים, שכל העובדות הרלבנטיות הובאו לידיעת הועדה המחוזית ונשקלו על ידה בטרם אישרה את התכנית. הנחיות התכנון נקבעו לאחר שנעשה סקר על-ידי בעלי מקצוע לגבי כל האזור, תוך שימת לב לאופי וטיב מכלול הבניינים במתחם. החלטת הועדה המחוזית לדחות את התנגדותם של המערערים ולאשר את התכנית, נומקה על-ידה בכך שהתרת תוספת בניה תהווה תמריץ כלכלי לשפץ את הבתים והחצר, ויש בה - מן ההיבט האסתטי - כדי לשפר את הפרופורציות בין הבניינים החדשים הגבוהים לבין הבתים הישנים. בהנמקה זו גלומה התייחסות לחלופה שהוצעה על-ידי המערערים, לפיה יש לבטל את תוספת הבניה על הבתים לשימור ולהוסיפה לבניינים רבי הקומות. מעמדת הועדה ניתן להסיק, כי לדעתה, יש בהצעת המערערים כדי להחריף את העדר הפרופורציה בין הבניינים החדשים הגבוהים לבין הבתים הישנים. כאן מן הראוי להעיר, כי הצדדים חלוקים בשאלה אם ניתן להוסיף קומות לבניינים רבי הקומות בדרך של הקלה, או שמא יש לפתוח את התכנית מחדש לשם כך. נראה לי, כי לאחר שהתכנית אושרה כחוק על-ידי מוסדות התכנון המוסמכים, אין הצדקה להעבירה מחדש בדרך חתחתים - בין על-ידי בקשה להקלה, קל וחומר על-ידי פתיחת התכנית מחדש. לא מתחייבת בנקיטה בצעדים אלה רק על מנת ליישם חלופה של הוספת קומות על הבניינים רבי הקומות במקום על הבתים שיועדו לשימור, הנראית למערערים יותר מן החלופה שנבחרה. ‎9. המערערים לא טענו ולא הצביעו על שיקולים פסולים, או על שיקולים זרים בהחלטות שהתקבלו לאישור התכנית על-ידי כל מוסדות התכנון המעורבים באישור התכנית. טענותיהם התמקדו בכך שמוסדות התכנון לא נתנו דעתם לשיקולים תכנוניים ראויים בעיניהם, שלפיהם היה מקום להימנע מלשר הוספת קומות לבתים שיועדו לשימור. שיקולים אלה הם בתחום המקצועי הטהור ותחום זה נתון לשיקול דעתם הבלעדי של מוסדות התכנון, שהפעילו שיקול דעת זה באופן סביר. יפים לכאן דבריו של השופט י' זמיר בבג"ץ ‎465/93 הנ"ל בע' ‎635-634"בית המשפט אינו מוסד של תכנון. ... בית המשפט אינו מוסמך על-פי החוק, ואינו מתאים על-פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על-פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת, אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות". החלטת מוסדות התכנון באשר לאופי השימור מאזנת בין השיקולים השונים ובוחרת מבין האפשרויות הקיימות, את אחת האפשרויות הנופלת בגדר מתחם הסבירות. קיומה של חלופה נוספת המועלית על-ידי המערערים, אין די בה כדי לפסול את החלופה שנבחרה על-ידי מוסדות התכנון המופקדים על הנושא שבתחום מומחיותם והמחויבים מתוקף תפקידם לדאוג לאינטרס הציבורי. הלכה היא, כי "העקרון בדבר אי התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת המינהלי פירושו כי הבחירה בין הפתרונות האפשריים השונים הנופלים למתחם הסבירות, כל כולה נתונה לרשות המינהלית" (בג"ץ ‎389/80 דפי זה בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה(‎1) 421,442; בג"ץ ‎2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד מה(‎3) 678, 688) משכך, אין למצוא פגם בפסק דינו של בית המשפט המינהלי, שלא מצא להתערב בהחלטת מוסדות התכנון. ‎10. המערערים טוענים לפגמים שנפלו בהפעלת סמכותו של שר הפנים לעניין אישור התכנית. בית המשפט המינהלי דחה טענות אלה. עמדתו מקובלת עלי. סעיף ‎109 לחוק התכנון והבניה קובע, כי משהחליט מוסד תכנון להפקיד תכנית, יעביר את התכנית לעיונו של שר הפנים מיד לאחר החלטתו והשר רשאי להורות, תוך זמן מוגבל, כי התכנית טעונה אישורו. אם השר החליט כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר. התרבות השר בהליך התכנוני היא, איפוא, אופציונלית. משמחליט השר כי התכנית טעונה את אישורו עליו להפעיל את שיקול דעתו לצורך קבלת החלטה אם לאשר את התכנית אם לאו. לשם כך עליו לתת דעתו, בין השאר, לשיקולים אותם שקלו הוועדה המקומית או המחוזית לפי העניין בטרם החליטו לאשר את התכנית (ראו: בג"ץ ‎161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים ואח', פ"ד מב(‎1) 793, 796-795; בג"ץ ‎581/87, 832, 849 דדי צוקר ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד מב(‎4) 529, 534. יוער, כי הדברים שנאמרו באותם פסקי דין מתייחסים לסעיף ‎134(ב) לחוק התכנון והבפי שהיה בתוקף אז, לפיו נדרש אישור שר הפנים לשם שינוי תכנית, והם יפים לענייננו). בענייננו עולה מן החומר כי הוחלט שהתכנית טעונה אישור וכי לצורך אישורה נעשתה בדיקה עצמאית על-ידי גורמים מקצועיים וניתנה הדעת, בין השאר, לשיקולי הועדה המחוזית ולכל החומר שהיה בפניה. על בסיס אלה קבע בית המשפט המינהלי כי לא נפל פגם בהחלטתו של המנהל הכללי, לוֹ הואצלה סמכותו של שר הפנים לאשר את התכנית, לפי סעיף ‎109. ‎11. לבית המשפט המינהלי הוגשו תצהירים של מנהלת מינהל התכנון במשרד הפנים ושל מתכנן המחוז והם אף נחקרו על תצהיריהם. מן התצהירים והעדויות, עולה תמונה ברורה שלא נסתרה, בדבר ההליכים שקדמו לאישור התכנית על-ידי המנהל הכללי. מראיות אלה עולה, כי במסגרת בדיקת התכני, נערך סיור במתחם רבי עקיבא נשוא התכנית, על-ידי גורמים מקצועיים מטעם מינהל התכנון במשרד הפנים, שהינו הגורם המקצועי המסייע בידי שר הפנים בהפעלת סמכויותיו על-פי חוק התכנון והבניה. בעקבות הסיור נתקבלה ההחלטה שהתכנית טעונה אישורו של שר הפנים. משכך, נערכה בדיקה מקצועית של התכנית על-ידי עובדי מינהל התכנון במשרד הפנים, שבחנו את התכנית, את טענות המתנגדים כפי שנטענו בפני הועדה המחוזית וכפי שעלו ממכתבים שהופנו אליהם וביניהם מכתב מאת באת-כוח המערערים. כן בחנו הם את הפרוטוקולים של דיוני הועדה המחוזית. בסופה של הבדיקה, הגיש מינהל התכנון חוות דעת למנהל הכללי, בה המליץ לקבל את עמדתה של הועדה המחוזית ולאשר את התכנית. כל החומר הועבר לעיונו של המנהל הכללי, שקיבל את ההמלצה והחליט לאשר את התכנית. ‎12. ההליכים האמורים מצביעים על כך כי אישור התכנית לא נעשה בבחינת "חותמת גומי" אלא לאחר בחינה ובדיקה. אין די בטענת המערערים בדבר העדר מידע על אומד דעתו של המנהל הכללי או על המסמכים שהיו בפניו, כדי לסתור את הראיות האמורות ואת חזקת תקינות ההליך המנהלי, שבסוו ניתן האישור על-ידי המנהל הכללי. אכן, ראוי היה כי חוות הדעת של מינהל התכנון שהוצגה בפני המנהל הכללי תימסר לבאת-כוח המערערים שביקשה לקבלה במכתבה לבאת-כוח המשיבים ‎3-1, וראוי היה כי חוות הדעת תוצג בפני בית המשפט. אולם, על אף שהדבר לא נעשה, לא מצאתי בכך פגםהיורד לשורש תקינות הליך אישור התכנית, כמובהר לעיל. ראוי להעיר, כי אם אכן הייתה לאותה חוות דעת חשיבות עליונה בעיני באת-כוח המערערים לעניין תקינות האישור, הרי שלא מיצתה את האפשרויות העומדות לרשותה בדין על מנת שחוות דעת זו תהיה בפני בית המשפט המינהלי. אלא, שמשנמסרו לבית המשפט התצהירים האמורים ונשמעו העדויות על ההליכים שננקטו ועל תוצאותיהם, מאבדת חוות הדעת, כשלעצמה, מחשיבותה הראייתית ודי בראיות שהיו בפני בית המשפט המינהלי כדי להוות תשתית לדחיית הטענה בדבר פגם שנפל באישור התכנית על-ידי השר או מי שהסמכות הואצלה לו על ידו. ‎13. לאור האמור, מציעה אני לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם לכל אחת מקבוצות המשיבים ‎3-1, 4, 6-5 הוצאות בסך ‎5,000 ש" ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: ‎1. אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן, לפיו יש לדחות את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. מקובלת עלי הקביעה, כי בנסיבות העניין ונוכח התשתית הראייתית, כפי שפורטה בפסק דינה של חברתי, אין עיה להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינה של הערכאה הראשונה. ‎2. אכן, כאמור בפסק דינה של חברתי, מעורר הערעור שבפנינו - בעקיפין - את שאלת היקף הביקורת ועילותיה, במסגרת ערעור על פסקי דין והחלטות של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. שאלה זו איננה פשוטה. יתכן ויש מקום, במסגרת זו, לבחון בראש ובראשונה ע איזה סוג הליך בבית המשפט לעניינים מנהליים, נסב הערעור. כך, למשל, יתכן ויש טעם להבחין בין ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור מנהלי (הנדון כערעור ברשות לפי סעיף ‎12 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס‎2000-, להלן: החוק) ובין ערעור עפסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית או בתובענה מינהלית (הנדון כערעור בזכות לפי סעיף ‎11 לחוק). לכאורה, מקום בו בית המשפט העליון דן בנושא כערכאה שלישית, שכן העניין נדון כבר הן בפני בית דין מינהלי והן בפני בית משפט מינהלי (בערעור מינהלי), חולו העקרונות הכלליים בדבר מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (בר"ע ‎103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(‎3) 123). זאת ועוד: שאלה היא, אם הדיון בערעור על פסק דין בתובענה מינהלית דינו כערעור אזרחי לכל דבר ועניין (והשוו: סעיף ‎34 לתקנות בתי משפטנהליים (סדרי דין), התשס"א‎2001- (להלן: התקנות), המחילות על ערעור לבית המשפט העליון את פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד‎1984-, "בשינויים המחוייבים"). אין אני נצרך להכריע בשאלות אלו במקרה שבפנינו, שעניינו ערעור על פסק דין שניתן בעתירה מינהלית. אשר על , ניתן להשאירן בצריך עיון לעת מצוא. ‎3. שאלה נפרדת היא מהו היקף הביקורת במסגרת ערעור על פסק דין שניתן בעתירה מינהלית (כפי המקרה שבפנינו). אכן, אחד החידושים המשמעותיים בחוק הינו העברת הדיון בעתירות המינהליות, מבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לבית המשפט לעניינים מינהליים. תכלית העבה זו הינה - בסופו של יום - הפיכת בית המשפט המינהלי לערכאה המרכזית בה נדונים ומוכרעים עניינים מינהליים (ראו: סעיף ‎1 לחוק). מהעברה זו ומתכלית החוק נגזרת המסקנה, כי בית המשפט לעניינים מינהליים משמש - באותם העניינים המנויים בתוספת הראשונה לחוק - ערכאה שיפוטי ראשונה לדיון בעניינים מינהליים. כיצד משליכה עובדה זו על היקף הביקורת שמפעיל בית משפט זה בערעור על פסק דין בעתירה מינהלית? ודוק: על פי סעיף ‎34 לתקנות יחולו הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד‎1984-, "בשינויים מחוייבים" גם על ערעור על פסק דין בערה מינהלית. מהם "שינויים מחוייבים" אלה בהקשר הנדון? שאלה זו אינה פשוטה וניתן להשאירה בצריך עיון לעת מצוא. כאמור לעיל, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. אשר על כן, מסכים אני כי דין הערעור להידחות. ה נ ש י א השופט י' טירקל: ‎1. גם אני מסכים לפסק דינה של חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן. אעיר שתי הערות בעקבות השאלות שמעלה חברי הנכבד הנשיא א' ברק בענין היקף הביקורת ועילותיה, במסגרת ערעור על פסקי דין והחלטות של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים. ‎2. כמו חברתי סבורני גם אני, כי בשבתו כבית משפט לערעורים על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים, פועל בית המשפט כערכאה קורקטיבית ולא כערכאה הבוחנת מחדש ומלכתחילה את החלטות מוסדות התכנון. עם זאת, יש, לדעתי, מקום להרהר בהיקף הביקורת הערעורית במקרים שבהם ד בית המשפט לעניינים מינהליים בנושא של שימור אתרים וקבע ממצאים המושתתים, בין היתר, על שיקולים אסתטיים. לפי המקובל עלינו רשאית ערכאת הערעור להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית על פי התרשמויותיה שלה, כאשר דברים אמורים בממצאים המושתתים על "מראה עיניים" ו"שכל ישר" (ראו, בין היתר: ר"ע ‎530/82 עטר חברה למסחר בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(‎2) 337, בעמ' ‎342-343; ע"א ‎5689/94 ורגוס בע"מ נ' נגה הנדסה בע"מ, תקדין עליון ‎98(1) 15, בסעיף ‎7; ע"א ‎8393/96 מפעל הפיס ואח' נ'‎The Roy Export Establishment , פ"ד נד(‎1) ‎589). יתכן שיש מקום לנקוט גישה דומה - לפיה מביאה ערכאת הערעור בחשבון את "מראה העיניים" ו"השכל הישר" שלה - גם בערעורים כגון אלה. ‎3. הערתי השניה עניינה השיקולים שראוי לתת עליהם את הדעת בהכרעה במחלוקת הנוגעת לשימור אתרים. בשנים האחרונות גדלה והולכת המודעות לחשיבות השימור של מבנים בעלי ערך היסטורי, תרבותי וארכיטקטוני. מתוך ראיה זאת, אף נחקקה בשנת תשנ"א התוספת הרביעית לחוק התכנון והבנה, תשכ"ה - ‎1965 העוסקת בנושא של שימור אתרים (ה"ח ‎2045 (תשנ"א) ‎174). שימורם של מבנים מיטיב עם הציבור בתחומים רבים ומגוונים, כמו עידוד תחושות של סולידריות ושל יציבות בקהילה, הוא תורם לעיצוב הזהות והאישיות של אנשים ומקדם ערכים של יופי ואסתטיקה (ד' לוינסזמיר "היבטים חלוקתיים של שימור מבנים, דיני הפיצויים הראויים ו"זכויות בנייה עבירות" משפטים לא(‎1) 11, והמקורות שם). אין להתעלם גם מאלה בהכרעה בנושא של שימור אתרים.ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. מוסדות התכנון