החלטה מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין כונס הנכסים של החברות זאבי תקשורת - מימון וניהול בע"מ, וזאבי תקשורת - אחזקות בע"מ (להלן: "הכונס" ו"החברות", בהתאמה), לבין רשות החברות הממשלתיות ובזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "הרשות" ו"בזק", בהתאמה). המחלוקת נסבה לענין זכותו הנטענת של הכונס להצביע באספת בעלי המניות כנגד הגדלת הון המניות הרשום של החברה, צעד שהינו חלק מהפרטתה של בזק. העובדות הצריכות עיון בנסיבות המקרה פשוטות ואינן נתונות במחלוקת: 1. החברות, אשר נשלטו בעבר בידי מר ג.זאבי, ביקשו לרכוש מניות בחברת בזק; לצורך כך, ביקש מר זאבי ללוות מקבוצת בנקים (להלן: "הבנקים") סכום עתק, אשר ישמש לצורך מימון הרכישה; בתמורה לסכום זה, דרשו הבנקים לקבל שעבוד על המניות. בין הצדדים: זאבי, המדינה והבנקים התנהל משא ומתן אודות הרכישה ותנאיה, ובכללו השעבוד לטובת הבנקים והזכויות המוקנות להם במסגרתו לפני ואחרי קרות "ארוע אכיפה" של השעבוד. זאת, כאשר ברור היה, כי בלא תמיכתם של הבנקים, לא יהיה זאבי מסוגל לרכוש את המניות. 2. בסופו של דבר, נחתם בין המדינה לזאבי הסכם, אשר התייחס בין היתר לזכויות ההצבעה של הבנקים וכונס מטעמם. בשל חשיבותם הרבה של שני סעיפיו הרלוונטיים של החוזה, מצאתי מקום לצטטם במלואם במסגרת החלטתי זו. סעיף 2.2 לחוזה קובע כדלקמן: "ההיתר ניתן בהסתמך על התחייבות הבנקים, כאמור בהסכם השעבוד, כי בכל עניין הנוגע לזכויות הבנקים לפי הסכם השעבוד, ולמימושן ינהגו הבנקים בקפידה לפי הוראות חוק הבזק וצו הבזק, ובפרט: כי אין לראות בזכויות שהוקנו לבנקים בהסכם השעבוד משום העברת בעלות באמצעי שליטה אלא שעבוד כבטוחה בלבד, כי כל עוד לא ארע אירוע אכיפה (Enforcement Event) יוותרו זכויות ההצבעה באספה הכללית של בזק במלואן בידי זאבי תקשורת, ובקרות ארוע כאמור יוכלו הבנקים להפעיל זכויות ההצבעה אך ורק בנוגע להחלטות שעלולות לפגוע בזכויותיהם כנושה, ובכפוף למתן אישור השר..." (ההדגשות שלי - ו.א.). סעיף 5.ג להסכם קובע כדלקמן: "לפי דרישת רשות החברות, תצביע זאבי תקשורת באספות בעלי המניות בעד הגדלת הונה של החברה, ובעד כל החלטה באסיפת בעלי מניות שדרושה לשם ביצוע הפרטת החברה". (ההדגשות שלי - ו.א.). 3. בדרך זו, נמכרו לחברות כ-19% ממניות בזק. אלא, שזאבי לא עמד בהתחייבותיו כלפי הבנקים, ובשל כך מונה כונס נכסים למניות, תוך הפקעת השליטה במניות מידי החברות ובעלי השליטה בהן. 4. המחלוקת הנוכחית בין הצדדים התעוררה כאשר ביקש הכונס מהרשות ומבזק, כי במסגרת הליכי ההפרטה יקבע מחיר מינימום למניות, וזאת בכדי למנוע דילול ערכה של הבטוחה שבידי הבנקים. הרשות סירבה להתחייב למחיר מינימום. אי לכך, הגיש הכונס ביום 17.9.03 את הבקשה הנוכחית, שעניינה בקשה כי בית המשפט יתיר לו להצביע נגד הגדלת ההון הרשום באספה אשר תערך ביום 25.9.03; בזק ורשות החברות, המתנגדות לזכותו של הכונס לנהוג בדרך זו, ביקשו להצטרף כמשיבות לבקשה, והגישו את עמדותיהן. כבר בשלב זה יוער, כי תמוה בעיני, מדוע השתהה הכונס עד "הדקה התשעים" בהגשת בקשה זו, בעודו יודע על סמיכות מועד האסיפה. זאת, לאור העובדה כי נשא ונתן עם המשיבות, והתנגדותן היתה ידועה לו זמן מספיק קודם לכן; בדרך זו, נכנסו בית המשפט ושאר הצדדים ל"סד זמנים" בלתי מוצדק, וחבל שכך. 5. במסגרת בקשתו, טוען הכונס כי הגדלת ההון והקצאת מניות נוספות למדינה, בלא קביעת מחירי מינימום, עשוי לדלל באופן חמור ובלתי צודק את שווי אחזקותיהם של הבנקים, וכך לפגוע בהם פגיעה קשה. זאת, כאשר לדעת הכונס קיימות חלופות אחרות, פוגעניות פחות, לעמידה ראויה בתוכנית ההפרטה. מוסיף הכונס וטוען כי אישור השר (אותו ביקש לפי האמור בהסכם) אינו יכול להכתיב לכונס את דרך ההצבעה באסיפה. לדעת הכונס, לדרישת הרשות אין כל תוקף משפטי, וזאת לאור העובדה כי סעיף 5.ג עליו היא מתבססת אינו חל על זכויות הצבעה עקב מימוש שעבודים, נושא עליו חל סעיף 2.2 לחוזה, אשר אינו מלווה בזכות דומה של הרשות. לעניין זה עומד הכונס על האינטרס הממוני של הרשות והמדינה בתוצאות האספה, וכי פעולת הרשות מעוררת חשש לניגוד עניינים. לסיום, מדגיש הכונס כי אין הוא מתנגד להפרטה, אולם עומד על כך כי הנושים המובטחים לא יפגעו מן ההליך באופן בלתי מידתי. 6. המשיבות טוענות, כי הכונס מבקש לקבל זכויות שאינן מוקנות לו ומנוגדות לחוזה שנחתם בין המדינה לזאבי; זאת בניגוד לדין הקובע כי המחאת זכויות בנכס, לרבות המחאה כפויה לידי כונס עם גיבושו של שעבוד, אינה יכולה להקנות לנמחה זכויות עדיפות על זכויותיו של בעל הנכס המקורי; בעניין זה, טוענות המשיבות, חייב הכונס לציית לסעיפי החוזה המכפיפים אותו להצבעה לפי דרישת הרשות - דרישה אשר אין חולק כי הועברה לו כדין. לטענת המשיבות, מנסה המבקש "לסחוט" מהן תנאים אשר המניות שבידיו אינן זכאיות להן, כגון שיתוף בפרמיית השליטה והצטרפות למכירת מניות השליטה. כמו כן, מוסיפות המשיבות וטוענות, כי הצבעה נגד הגדלת ההון מנוגדת לטובת החברה, באשר בדרך זו יעצר מהלך ההפרטה וימנע גיוס כספים לו החברה זקוקה באורח דחוף. אי לכך, מנוגד צעד זה לחובות המוטלות על בעל מניות בחוק החברות, לפעול בתום לב ולטובת החברה. לטענת הרשות, מחיר המינימום עליו סוכם בעבר, של 6 ₪ למניה, אינו תואם עוד את המציאות ואת הירידות הגדולות בשוק התקשורת, ואי לכך אין הוא יכול להוות עוד אמת מידה; על רקע זה היתה החלטתן, למכור את המניות למרבה במחיר, תואמת את טובת החברה ונעדרת פגיעה משמעותית בנושים המובטחים. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 7. בפתח החלטתי יוער, כי איש מן הצדדים לא ביקש לקיים דיון במעמד הצדדים. זאת, ככל הנראה בשל דחיפותה הרבה של הבקשה. לעניין זה, מן הראוי להעיר כי הגשת בקשה זו "בדקה התשעים" וסד הזמנים אשר נוצר עקב כך (במסגרתו נאלץ בית משפט זה ליתן החלטה מפורטת בתוך פחות מ-12 שעות) הזיק, דומני, לכל הצדדים בכך שמנע את מיצוי המשא ומתן ביניהם. בידי בית המשפט לא נותר אף זמן ראוי להבאת הצדדים בפניו בכדי לנסות להביאם לעמק השווה לייתר את הצורך בהחלטה זו. אני מוצאת לציין כי התאפשר לצדדים לקיים דיון (ראה החלטתי מיום 23.9.03), אלא שהסבתי תשומת הלב לכך שדיון כזה יגרום לדחיית האסיפה המיועדת. איש מהצדדים לא עתר לקיום דיון כזה. אי לכך, אין בפני אלא בקשה למתן החלטה; אי לכך, ולאור העובדה כי הסוגיות הדורשות הכרעה הינן סוגיות משפטיות, ניתנת החלטתי זו שלא במעמד הצדדים. 8. הלכה פסוקה היא, כי כאשר מתמנה לחברה כונס או מפרק, הרי שהחברה (ובמקרה דנן הנכס) נמסרים לניהולו האישי, בעוד שתפקידו בית המשפט של חדלות פרעון אינו אלא מעמד של "מפקח מרחוק". בית המשפט דרך כלל לא ייכנס לנעלי בעל התפקיד בכל האמור בהפעלת שקול הדעת הכלכלי-מסחרי. יוצא, כי ניהול החברה או הנכס, לרבות דרך ניצול זכויות שונות המוקנות לאוחזים בהם, והשאלה האם להפעילן בדרך כזו או אחרת, או להתעמת עם צד ג' החולק על זכויות אלו (כולן או מקצתן), מסורים בידי בעל התפקיד. בית המשפט של חדלות פרעון אינו נוטה להתערב בשיקול דעתו המקצועי והכלכלי-עסקי; אותו מנגנון, המצריך את בעל התפקיד לבקש אישורו של בית המשפט לא נועד לבטל מוסכמה זו, אלא לאפשר לבית המשפט למלא את תפקידי הפיקוח המסורים לו. לשון אחר; בית המשפט יתערב, בדרך-כלל, אך כאשר עמדת בעל התפקיד נראית לו מופרכת, בלתי סבירה באופן בולט על-פניו, נגועה בשרירות, רשלנות חמורה, נעדרת תום לב וכיוצא באלו. כך הוא הדבר, למשל, כאשר מחליט בעל התפקיד כי ראוי להגיש תביעה כנגד צד ג' בערכאה אזרחית; בית המשפט של חדלות פרעון אינו "נכנס בנעליה" של הערכאה האזרחית, ואינו עורך דיון או קובע ממצאים בפלוגתאות שבין בעל התפקיד לנתבע הפוטנציאלי, אלא מהווה אך "שוער סף" הבודק האם אין עסקינן בתביעת סרק, או בהליך שעלותו הכספית לקופת הנושים עולה באופן וודאי ובולט על תועלתו האפשרית. מסיבה זו, באה לעולם ההלכה, לפיה בדרך-כלל לא ינתן לנתבע הפוטנציאלי מעמד לטעון טענותיו בהליך המקדמי של מתן הרשות לתבוע, ולנסות להוכיח כי אין התביעה מוצדקת. טענות אלו, מקומן בהליך העיקרי, המתנהל בפני ערכאה אחרת. 9. דין זה יפה, בשינויים המחוייבים, אף למקרה שבפני; כונס הנכסים מבקש אישור מבית המשפט להפעיל זכות הצבעה המוקנית לו ולהצביע באופן פלוני, זאת בטענה כי הדבר מתחייב משמירה על ערך הבטוחה ותועלת הנושים המובטחים; המשיבות טוענות כי מהלך זה שרוקם הכונס הינו מחוסר תום-לב, ועומד בניגוד לחוזה אליו הוא מחוייב, ומפרשות את זכויות הכונס באופן מצומצם יותר ומתנגדות להליך. אלא, שלאור ההלכה שאוזכרה לעיל, לפיה אין בית המשפט מנהל את החברה או המניות במקום הכונס, הרי שאין כל סיבה ל- "Pre-Ruling", והכרעה חלוטה כבר עתה בשאלת זכויות הצדדים לפי החוזה; על בית המשפט להתרשם, כי עמדת הכונס מבוססת לכאורה על שיקולים הגיוניים, ופרשנותו לחוזה בין הצדדים אינה מופרכת על פניה. אם כך ימצא, הרי שלא תהיה מניעה מליתן את האישור, זאת בכפוף לתובנה כי הכונס שקל היטב את המחלוקת שבין הצדדים, והעובדה כי אם יעמדו המשיבות על דעתן כי בפעולתו הפר את החוזה, עשויות הן לנקוט נגדו בצעדים משפטיים, לפי שיקול דעתם ועפ"י דין. לאור עקרון זה, הגיעה העת לבדוק את טענות הצדדים; בשל רגישותו של הנושא ומעמדם של המשיבים, החלטתי שלא לעמוד "על קוצה" של ההלכה השוללת מהצד שכנגד את המעמד בהליך המקדמי, ולהתייחס אף לטיעוני המשיבות במסגרת הבדיקה שאעשה - זאת בכפוף לכך כי הנטל המוטל על הכונס הינו, בשלב זה, לכאורי וצנוע יחסית. 10. כבר עתה אעיר; ה כ ו נ ס א י נ ו מ ת נ ג ד ל ע צ ם ה ל י ך ה ה פ ר ט ה; אין עסקינן במקרה בו הנושה המובטח, משיקול כלכלי משל עצמו, מעדיף כי המצב הנוכחי של בזק יוותר על כנו. בנסיבות המקרה, הכונס מבהיר הבהר היטב, כי הוא והבנקים תומכים בהפרטה, אולם מבקשים להבטיח תנאים אשר נראים בעיניהם חיוניים למניעת שחיקה בערך הבטוחה. זאת ועוד; אין עסקינן לעת עתה אף במצב בו עומד הכונס על קביעת רף מינימום ספציפי, ומאיים כי אם לא יעתרו המשיבות לבקשתו, יפעיל את זכות הוטו שלו ויכשיל את ההפרטה. טענות הכונס, כך להבנתי, עוסקות בעצם סירובן של המשיבות לקבוע רף מינימלי סביר כלשהו למחיר המניות, ועמידתן על כך כי אלו יוקצו "למרבה במחיר", בלא הגבלה. דברים אלו בעלי משקל ניכר לזכות הכונס. זאת באשר הורדה משמעותית במחיר המניות תדלל, קרוב לוודאי, את שווי הבטוחה, ותפגע פגיעה ישירה בנושים המובטחים. זאת, בלא לקבוע כל מסמרות, לעת עתה, בשאלת היחס בין נזק זה, חומרתו והתועלת שתפיק מכך בזק; כאשר אך סביר וברור הוא כי הבנקים לא היו נותנים מימון אם לא היו מבטיחים את כספם בבטחון/שעבוד מספיק לטעמם. לעניין זה יוער, כי קשה מאד לאמוד יחסים אלו מראש, בלא התייחסות למחיר מינימום ספציפי והסיכוי לעמוד בו לאור תנאי השוק. לעת עתה, אין בפני אלא קובלנתו של הכונס, כי הצד שכנגד מסרב לדון עימו כלל ועיקר במחיר מינימום למניות, קרי, בתיחום הסיכון הרובץ לפתחם של הבנקים. אעיר, כי לא ירדתי לסוף עמדת המשיבות בעניין זה; אין חולק, כי בעבר הסכימה המדינה לקביעת מחיר מינימום למניות. כך בעצם גילתה דעתה כי עקרונית יש גם יש לקבוע מחיר מינימום, קרי, רף תחתון מתחתיו לא תמכר המניה. המחלוקת יכולה להיות היום כפי שהיא באמת בענין סכום המינימום. אלא שכרגע שינו המשיבות טעמן ואינן נכונות לקביעת מחיר מינימום כלשהו, וזוהי למעשה טרונייתו של הכונס. עולה מכך כי, אף אם, בשל השתנות תנאי השוק, הפך המחיר שנקבע בעבר לבלתי ריאלי, הרי שאין מניעה בכל זאת, באורח עקרוני, לקבוע מחיר מינימום אחר כלשהו. לעניין זה יאמר, כי אם אכן "צנחו" תנאי השוק כטענת המדינה, הרי לא ברור כלל ועיקר שדווקא העדרו של מחיר מינימום הוא שימקסם את הרווח הצפוי, כטענתה. בעניין זה, אשוב ואדגיש כי אלמלא עמדה המדינה, עקרונית, על סירוב לקביעת מחיר מינימום כלשהו, יתכן מאד והמחלוקת כולה היתה מתייתרת. דומה, כי די בדברים אלו בכדי להעמיד כל אדם סביר על כך, כי עמדת הכונס אינה כרוכה בשרירות גרידא, אלא באה להגן על אינטרס לגיטימי של הבנקים; בעניין זה, אין לי אלא להצטרף לאסמכתאות שהביא הכונס, הקובעות כי שיקולי "טובת החברה", להן מחוייבים בעלי המניות אינם דורשים מאלה האחרונים לנהוג באופן "אלטרואיסטי" לחלוטין ולהתעלם מאינטרסים כספיים כשרים שלהם עצמם. אי לכך אין ולא היה מקום לטעון כנגד הכונס, כי פעל בניגוד לחובת האמון אשר מטיל חוק החברות על בעלי מניותיה של חברה. בשולי נקודה זו אעיר, כי בקשת הכונס לקבלת אישור בית המשפט, כפי שהיא מונחת בפני אינה נסמכת על דרישות נוספות מצידו, לקבלת פרמיות שליטה וכיוצא באלו דרישות, אשר אין להן קשר למחירי המינימום, ואין הן מעוגנות בזכויותיו לפי החוזה. בעניין זה, אין בפני אלא טענה בעלמא מצד המדינה, אשר אינה נתמכת בנקודות הקיימות בפועל בעמדת הכונס. אי לכך, ניתנת החלטתי בכפוף לכך, ובהתייחס למניע המוצהר העומד בבסיס הבקשה. בכדי להעמיד דברים על מכונם ולשלול ספק יוער, כי אישור בית המשפט, אם ינתן בסופו של יום, מוגבל אך ורק לעניין זה, ואין בו, בשום פנים ואופן בכדי להכשיר את אותן דרישות נוספות, אשר הלגיטימיות שלהן שנויה במחלוקת חריפה - ועל הכונס ליתן לכך את דעתו. 11. אלא שבפני הכונס ניצבת מכשלה נוספת, והיא השאלה האם במעשיו הוא פועל באורח מובהק ושאינו משתמע לשתי פנים (חרף האינטרס הלגיטימי המנחה אותו) כנגד הוראות החוזה. לשון אחר; על הכונס להרים ולו את הנטל הצנוע של הוכחה, כי עמדתו המשפטית בעניין החוזה מקימה לזכותו טיעון משכנע באופן לכאורי, אשר טענות המשיבים לא הצליחו לשלול אותו בשלב זה. בדיקה זו דומה, למעשה, לבדיקה שעורך בית המשפט ערב מתן רשות להגשת תביעה אזרחית, האם נימוקיה המשפטיים של התביעה העתידית מוצקים, ואינם מעלים חשש כי אין מדובר אלא בתביעת סרק, שאחת - דינה להכשל. אלא, שטרם אגש לעניין זה, מן הדין לעמוד על נקודה נוספת, אליה התייחסו הצדדים בטענותיהם, והוא הצורך ב"אישור השר" לצורך הפעלת זכות ההצבעה של הבנקים, כאמור בסעיף 2.2 לחוזה. אין חולק, כי הכונס שלח אל השר פניה מפורשת מבעוד מועד; אלא שבפני לא הונחה כל התנגדות מנומקת של השר לעצם הפעלת זכות ההצבעה. גם המשיבות, בכתבי טענותיהן, אינן גורסות כי הכונס נעדר את עצם הזכות להצביע, אלא כי תנאי החוזה מחייבים אותו, לאור דרישת הרשות ובנסיבות המקרה, להצביע באורח ספציפי. אעיר; כי לאור הרציונל העומד מאחורי תנאי ההצבעה, והוא מתן זכות ההצבעה לכונס במידה וההצבעה משפיעה על זכויות הבנקים כבעלי בטוחה, הרי חזקה היא כי הצד שכנגד (קרי, השר והמדינה) לא התכוונו להכתיב לכונס מראש את התשובה לשאלה, האם הצבעה פלונית עשויה להשפיע על זכויות הבנקים אם לאו. את אישור השר יש לפרש כפשוטו, כאישור, המכיר בכך כי להצבעה יש אכן השפעה על גורל הבטוחות, אך אינו מתייחס לאופן ההצבעה. לו רצתה המדינה לאפשר לשר להכתיב את אופן ההצבעה (קרי, להוציא את תחשיב הסיכון כליל מידי הבנקים, ולמעשה לרוקן את זכותם בסעיף זה מכל תוכן), היה עליה לציין זאת במפורש, ולפחות באורח דומה לניסוח הזכות אשר ניתנה לרשות בסעיף 5ג. אם לא תאמר כן, הרי שרישת הסעיף אינה מתיישבת עם הסיפא, ונוצרת סתירה פנימית ביניהם. משלא הוכנס "ריקון" מפורש שכזה של זכות הבנקים, אך ברור הוא, כי אין אישור השר יכול לשמש כלי להכתבת ד ר ך ההצבעה (להבדיל מדרישת הרשות לפי סעיף 5ג, בא אעבור לדון להלן). אי לכך, על רקע העדר התנגדות מצידו כיום, אישוריו הקודמים באותו עניין עצמו, ועמדת המשיבות עצמן אשר אינן שוללות את עצם זכות הכונס להצביע, נראה על פניו כי אין סוגיה זו עומדת למכשול בפני הכונס. יתר על כן נראה כי, גם העיכוב במתן האישור (עד למועד כתובת החלטה זו פחות מ- 24 שעות לפני האספה טרם הודע לי אם נתן השר אישור!) מרמזת כי השר עצמו ראה במתן האישור, בנסיבות המקרה, עניין פורמלי בלבד, קרי, אישור להצביע אך לא התוויית תוכן ההצבעה. זאת וגם זאת; אם האישור איננו כזה והוא לא ניתן ולא יינתן לכונס טרם האסיפה, הבקשה מתייתרת וספק אם לכונס עומדת זכות הצבעה באסיפה, כלל ועיקר. 12. עתה, יש לגשת, לשני הסעיפים הרלוונטיים עצמם ולבחון את הרציונלים העומדים בבסיסם; לעניין זה יוער, כי אין לי אלא להסכים עם טענת המשיבות, כי כאשר מתמנה כונס לנכס (ובא למעשה בנעלי הבעלים הקודם, הוא החייב), הרי אין הוא יכול לתפוס יותר מהזכויות המוקנות לחייב עצמו. כך הוא אף לעניין מפרק או נאמן בפשיטת רגל, התופסים את עצם ישותו המשפטית של הגוף חדל הפרעון, וכך הוא מכח קל וחומר לגבי כונס נכסים, אשר מעמדו מוגבל אף יותר; אמנם, נכון הוא כי מהותו המשפטית של הגוף חדל הפרעון משתנה באופן מקיף ומשמעותי עם המינוי, ואי לכך עשויים אף הדגשים המנחים את הכונס או המפרק להשתנות בהתאם. כך למשל, אין הוא כבול לאומד-דעתו של בעל השליטה הקודם, ככל שזה נועד ליצור הסדרים הנוגדים את דיני חדלות הפרעון, או עומדים בניגוד לפרשנותו הסבירה והמקובלת של חוזה עליו חתם הגוף קודם לכן (פש"ר 1361/02 בש"א 9258/02 בזק נ' תבל). אלא, שכאשר רובץ על נכס פלוני חיוב תקף לטובת צד ג', ואין עילה מתחום דיני חדלות הפרעון לבטל את אותו חיוב, אין כונס הנכסים יכול להתנער ממנו אך ורק בשל מעמדו ככונס, הפועל לטובת הנושים המובטחים. בעניין זה, הצדק עם המשיבות, ואין הכונס זכאי להתנער כמובן מאליו מהגבלות ההצבעה שבחוזה, בנימוק כי הללו הוטלו על זאבי, ועליו בלבד. זאת, לצד המושכלה הברורה כי הכונס אינו מייצג את האינטרס של החברות החייבות, אלא את זה של הבנקים אשר ביקשו את מינויו. אלא, שנסיבות המקרה דנן שונות עד מאד מהמקרה ה"קלאסי" בו נוטלת חברה התחייבות או מגבילה עצמה בהסכם בינה לצד ג', ולאחר מכן "מופיע בתמונה" הנושה המובטח התופס את הנכסים; בנסיבות המקרה, היה לנושים המובטחים ומעמדם חלק אינטגרלי בעצם עיצוב היחסים הראשוניים (קרי, החוזה) בין זאבי למשיבות; זאת, באשר שני הצדדים ידעו היטב, כי המימון הבנקאי החריג ביותר בהיקפו נדרש בוודאות לשם קיום העסקה, וכי הבנקים לא יהיו מוכנים להסתכן ולהכנס ל"הרפתקאה" בסדר גודל כזה בלא להבטיח את עצמם, ולו באורח מסויים, מפני סיכונים אפשריים העשויים להתעורר בעתיד. אי לכך, התייחס החוזה וקבע תניות אשר נועדו לחול, במפורש, במצב בו יהפכו הבנקים למחזיקי המניות. יוצא, כי החוזה התייחס והסדיר, למעשה, "משולש" של יחסים בין זאבי, המדינה ושלוחותיה, והבנקים המלווים; מכאן בא לעולם סעיף 2.2, המתייחס במפורש למצב של כינוס נכסים ומחלק זכויות ומגבלות בין הצדדים להסכם. 13. מן המפורסמות הוא, כי ההלכה הפסוקה המודרנית של בית המשפט העליון שוללת מתן פרשנות מילולית דווקנית לחוזים, אלא מעדיפה פרשנות הרמונית, הבוחנת כל "ענף" בחוזה לפי מיקומו, הגיונו והשתלבותו עם יתר חלקי הטקסט המשפטי, תוך ישום המושכלה כי אין החוזה משחית מילותיו לריק, ולכל אחת מתניותיו יש מקום משלה, ואותו יש לכבד, בהתאם לאומד הדעת המתשמע מקריאת החוזה כמכלול אחד. על רקע הלכה זו, של הפרשנות המהותית וההרמונית של חוזים, יש לקרוא ולישב את המחלוקת דנן, הנסבה על מעמדם של סעיפים 5ג ו-2.2 זה לעומת זה. לכאורה, מעניק סעיף 5.ג לרשות "זכות מוחלטת" להורות לזאבי (וכן לכל צד ג' אשר יבוא בנעליו) כיצד להצביע בעניין הגדלת הון; אלא שסעיף זה אינו "חי על אי בודד", ולצידו מתקיים סעיף 2.2, אשר שולל מהבנקים, אמנם, את הפריבילגיות של בעל שליטה רגיל, אולם מתיר להם להצביע בעניינים אשר כרוכים בשמירה על זכויותיהם כנושים. על הרציונל לסעיף זה עמדתי לעיל: דרישתם של הבנקים והעדר נכונותו של בנק סביר להכנס להרפתקאה פיננסית בסדר גודל שכזה בלא הגנה על זכותו ושמירת בטוחות בידיו. יוצא, כי סעיף 2.2 נועד ליתן לבנקים, חרף הגבלת זכותם וחרף שלילת הפריבילגיות הרגילות של בעל מניות, את הזכות להצביע בכל-זאת במקום בו הדבר דרוש לשם שמירת זכויותיהם כנושים. לאור הדברים שנקבעו קודם לכן, בעניין העדר זכות לשר להכתיב את אופן ההצבעה, ולאור העובדה הברורה, כי דילול ערך המניות עשוי אכן להשפיע לרעה על בטוחות הבנקים, הרי שלבנקים יש אינטרס לגיטימי בהצבעה, בלא ספק, בכל האמור בהגדלת הון. זכות הצבעה זו, חייבת להיות מהותית ומושכלת, באשר אין לבנקים כל תועלת בזכות שאינה אלא פורמלית, בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", ואין בה כדי לסייע להם לנקוט עמדה במקום בו הם חושבים שהגנת נשייתם מחייבת זאת. עתה, נותר לישב את הסעיף אל מול סעיף 5.ג; זאת, לפי עקרונות הפרשנות ההרמונית של חוזים, המבקשת ליתן לכל אחד מהסעיפים את מקומו הנכון, תוך מציאת היחס המתאים ביניהם, והמנעות מריקון אחד מהם מתוכן, בבחינת "אין החוזה משחית מילותיו לריק". סעיף 5.ג נועד להבטיח את אינטרס המשיבות בהפרטה, אשר היוותה מסגרת רעיונית וכלכלית לעצם עריכת החוזה. למעשה, ניתן לראות בסעיף זה מעין "דין חוזה כללי", המחייב את בעל מניות המיעוט להמנע מ"לטרפד" את הליכי ההפרטה, כולל הגדלת ההון, ולנקוט (מסיבות שונות השמורות עימו) עמדה המתנגדת להפרטה. אולם דין כללי זה אינו מרוקן מתוכן את השמירה על זכויות הבנקים, נשוא סעיף 2.2 לחוזה, אלא שיש לקרוא אותם יחד, כדלהלן: במידה והבנקים הפכו למחזיקי המניות, הרי שהחוזה מחייב אותם שלא להשתמש בזכות ההצבעה באופן השולל את ההפרטה, הכל בכפוף ל "דין הספציפי" של סעיף 2.2, המאפשר להם לשמור בהצבעתם על האינטרס הלגיטימי שלהם עצמם, במקום בו זה עשוי להפגע. לעניין זה יוער, כי סעיף 2.2 מהווה אכן "דין חוזי ספציפי", באשר הוא (בניגוד לסעיף 5.ג) חל אך במצב ספיציפי בו הבנקים מחזיקים את המניות, ואך ורק במקרה בו הבנקים חשים, באורח סביר, כי האינטרס הלגיטימי שלהם בשמירה על ערך הבטוחה עשוי להפגע. 14. יוצא, כי חרף האמור בסעיף 5.ג, זכות הבנקים לעמוד על שמירת ערך בטוחתם שרירה וקיימת, הכל בגבולות הסביר ובתנאי כי אין עסקינן בכסות להתנגדות להפרטה עצמה, או לדרישת דרישות סחטניות ובלתי סבירות. יתכן, ובית המשפט היה מוצא מקום להתערב ושלא לאשר את עמדת הכונס, לו היה זה מתעקש על רף ספציפי, קשיח וגבוה של מחיר מינימלי, אשר היה מקום להניח כי אין הוא עומד בתנאי המציאות, או מהווה כסות לדרישות אחרות ובלתי לגיטימיות. לא כן במקרה דנן, בו אין הכונס דורש, לעת עתה, אלא תיחום הסיכון שעל הנושים המובטחים לקחת. לעניין זה, מדובר אכן בשמירה על אינטרס הבנקים ברמה הבסיסית ביותר, ואין די בהצהרת המשיבות כי הדבר נעשה "לטובת החברה" (אף אם כך הוא בפועל) בכדי לשנות זאת. סוף דבר; כפי שהוער קודם לכן, אין בהחלטתי זו בבחינת קביעת מחיר המניות הראוי או טובת החברה, ואף אין בה כדי קביעה חלוטה כי עמדת הכונס היא שתמצא בסופו של יום מוצדקת, ואילו עמדת המשיבות שגויה או חסרת תום-לב. כל שיש בה, בקביעה זו, היא כי הכונס עמד בנטל הצנוע היחסית הנדרש ממנו בהליך המקדמי של קבלת רשות בית המשפט; כפי שכבר נאמר לעיל בית המשפט איננו מפעיל את שיקול דעתו במקום הכונס, בוודאי לא כאשר מדובר בשקול אשר כל עניינו מסחרי-כלכלי. משצלח הכונס נטל זה, תוך שהוא מודע לעמדת המשיבות ולמשמעותה, הרי אין מקום להתערבות אשר תחליף את שיקול דעתו. אם, לאחר מעשה, יסברו המשיבות כי התנהגות הכונס עלתה לכדי הפרת חוזה, אזי בידיהן האפשרות לשקול אלו סעדים עומדים לרשותן, וחזקה על הכונס כי הביא זאת בחשבון. לאור כל האמור לעיל, ובכפוף לכל הסייגים הנזכרים בהחלטתי זו, דין הבקשה להתקבל. עם זאת, ולאור העובדה כי עסקינן במחלוקת סבוכה אשר הפיכתה להתכתשות משפטית ארוכה עשויה לפגוע פגיעה קשה בכל הצדדים, טוב יעשו אם ידברו ביניהם וינסו להגיע לעמק השווה. בכדי לעודד הדברות אשר כזו, וכן לאור עיתויה המאוחר של הגשת הבקשה בידי הכונס, איני מוצאת ליתן צו להוצאות. כינוס נכסים