החלטה מונחת בפני בקשתו של בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"), כי אתן צו כינוס לנכסיו של מר פלד גבריאל (להלן: "החייב"); זאת, בשל פסק דין אשר ניתן כנגד החייב ביום 2.10.96 בהעדר הגנה, וחייבו לשלם כ-230,000 ₪, כולל שכר-טרחת עורך-דין והוצאות. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ונערך בפני דיון, ניתנת החלטתי זו; 1. כנגד החייב נפתחו הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם עבר מספר חקירות יכולת; תחילה חוייב, במסגרת תיק איחוד, לשלם סך של 3,000 ₪ לחודש, ולאחר מכן סך 1,500 ₪ בחודש. אין חולק, כי החייב לא עמד באף אחד מאותם תשלומים. מאוחר יותר, העלה החייב טענת "פרעתי" בפני ראש ההוצאה לפועל, ובה תקף הן את נסיבות מתן פסק הדין והן את התנהגות הבנק לאחר מתן פסק הדין; ביום 21.7.03, ניתנה החלטתו של כב' ראש ההוצאה לפועל (להלן: ההחלטה), אשר קיבל חלק מטענות החייב, הנוגעות לעובדה כי הבנק נהג באופן תמוה ורשלני, כאשר לא טרח לעדכן סכומים ניכרים שגבה בתדפיס ההוצאה לפועל. זאת ועוד; כב' ראש ההוצאה לפועל מתח ביקורת חריפה על באי-כוחו של הבנק, אשר הזדרזו באופן תמוה ופתחו תיקים בסכומים מופרזים, חרף העובדה כי ידעו היטב כי בעוד ימים ספורים יגבה הבנק סכומים ניכרים על חשבון חובו. מאידך גיסא, דחתה ההחלטה שורה של טענות אחרות שהעלה החייב, תוך מתיחת ביקורת על הדרך בה "גיבב" טענות רבות ואף סותרות בכתבי טענותיו. כמו כן, סירב ראש ההוצאה לפועל, ובדין עשה כן, להתערב בפסק הדין נשוא החוב עצמו, או לקבוע ממצאים באשר לתשלומים ששולמו לכאורה לפני מועד פסק הדין. זאת, בשל ההלכה הידועה והמבוססת כי אין ראש הוצאה לפועל, במעמדו כ"זרוע מבצעת" רשאי להתערב בהחלטה שיפוטית, אף אם נראית היא שגויה בעיניו; סמכותו במסגרת דיון בטענת "פרעתי", מצומצמת לסכומים אשר שולמו לנושה לאחר מתן פסק הדין. 2. על החלטה זו, אשר ניתנה בעת שבקשת צו הכינוס כבר היתה תלויה ועומדת, לא הוגש ערעור על-ידי מי מהצדדים, ואי לכך אין מנוס מלראות את התשתית העובדתית אשר נקבעה בה כתשתית מחייבת שאינה שנויה במחלוקת. מאידך גיסא, הרי בעקבות החלטת ראש ההוצאה לפועל הגיש החייב תביעה כנגד הבנק, וזאת בגין עוולת נגישה במשמעותה בפקודת הנזיקין. תביעה זו תלויה ועומדת והינה אחד הנימוקים עליהם משתית החייב את התנגדותו לבקשת הכינוס. כמו כן, מוסיף החייב וטוען כי לאור הפחתת קרן החוב על-ידי ראש ההוצאה לפועל, אין התראת פשיטת הרגל שהוצאה אליו יכולה לעמוד, באשר הסכום שננקב אינו נכון; עוד מאזכר הוא את ההחלטה בבש"א 9284/01 כץ נ' בנק לאומי, בו נשללה הזכות לנקוט בהליכי פשיטת רגל מבנק אשר, בין היתר, נמנע מלעדכן את תדפיסי ההוצל"פ בגין סכומים ניכרים שגבה, וגרם בכך לתפיחה מסחררת של החוב. 3. הבנק טוען כי ראש ההוצאה לפועל לא הפחית והיה חסר סמכות להפחית את גובה החוב, באשר אין הוא יכול להתערב בהחלטה שיפוטית; כמו כן, מוסיף הבנק וטוען לחוסר תום-לב של החייב במהלך הליכי הוצאה לפועל, ולכך כי החייב התחייב, בהסכמה פרוצדורלית בין הצדדים, שלא להעלות טיעונים בגין "המצאתה של התראת פשיטת הרגל". מוסיף הבנק ומאזכר את ההלכה הידועה, כי אף עמידה בתשלומי הוצאה לפועל כסדרם אינה חוסמת נושה מבחירה בהליכי פשיטת רגל, לפי רצונו. זאת, על רקע העובדה כי חוב החייב מעולם לא סולק במלואו. טרם אגש להכריע במחלוקת העיקריות בין הצדדים, מן הראוי להקדים ולהכריע בשני עניינים שהועלו במהלך הדיון: 4. מעיון בעובדות הבלתי-שנויות במחלוקת ובהחלטת ראש ההוצאה לפועל, דומה כי טעה בא-כוחו הנכבד של הבנק בכל הנוגע לעדכון סכום החוב. אכן, אין חולק כי ראש הוצאה לפועל אינו יכול להתערב בהחלטה שיפוטית אשר קבעה חוב פלוני, אף אם הוא שגוי בעיניו. אלא שראש ההוצאה לפועל רשאי אף רשאי לקבוע, כי סכומים אשר שולמו על חשבון החוב או נסיבות אחרות אשר התרחשו לאחר מתן פסק הדין, והפחיתו את קרן החוב; כאשר מפעיל ראש ההוצאה לפועל סמכותו זו (בין אם במסגרת טענת 'פרעתי' או בדרך אחרת), הרי בפועל התוצאה היא כי החוב אכן הופחת; זאת חרף העובדה כי פסק הדין יוצר החוב מוסיף לעמוד על כנו בלא שינוי. מסעיף 14 סיפא להחלטת כב' ראש ההוצאה לפועל עולה במפורש, כי מקביעותיו העובדתיות נובעות מסקנה והחלטה, כי קרן החוב תופחת, ותעמוד על 116,000 ₪, וכמו כן יקוזזו מן החוב הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. הבנק לא ערער על החלטתה זו, ובדין לא עשה כן. בנסיבות אלו, אין מנוס אלא להתייחס לדברי ראש ההוצאה לפועל כפשוטם, ולקבוע כי קרן החוב הינה 116,000 ₪, ומכך נגזרים אף שכר-טרחת בא-כח הבנק והאגרות. טענת הבנק, כי הפחתת החוב אינה תופסת אלא עבור שכר-הטרחה והאגרות עומדת בניגוד להגיון ההחלטה, ונראית על פניה כנסיון לעקרה מתוכן בדרך שאינה דרך. 5. בין הצדדים הושגה הסכמה פרוצדורלית, לפיה בתמורה לאי-נקיטת הליכי ביניים מצד הבנק, מוותר החייב על טענות הנוגעות ל"המצאת התראת פשיטת הרגל", ואילו הבנק מוותר על על טענות הנובעות מאי הגשת התנגדות להתראה. אף הסכמה זו יש לפרש כפשוטה, ולפי אומד הדעת הברור העולה ממנה: שני הצדדים ויתרו על "טענות טקטיות", שאינן אלא בגדר דקדוקי פרוצדורה גרידא, כגון טענות בגין אי המצאה של ההתראה מחד גיסא, וטענות הנושה כי החייב מושתק מלהעלות טענות מהותיות כנגד הליך פשיטת הרגל, בשל העובדה כי לא הגיש התנגדות במועד מאידך גיסא. הפרשנות הנכונה העולה מדברים אלו, כי הדיון בבקשת צו הכינוס ובהתנגדות לו יהיה דיון מהותי, ויעסוק בשאלות האמיתיות העומדות במחלוקת בין הצדדים, והן: א. האם קיים "חוב חלוט" ובלתי שנוי במחלוקת העשוי לשמש עילה למתן צו כינוס כנגד החייב? ב. האם הפך החייב לחדל פרעון? ג. האם המושכלות פרי פסק הדין בעניין כץ מונעות מן הבנק, במקרה דנן, את הזכות לנקוט בהליכי פשיטת רגל? ד. האם התביעה הנגדית בגין עוולת נגישה מקימה מחסום בפני הבנק מלקבל את הסעד שביקש? דומה, כי אין להשלים עם תוצאה לפיה חרף הסכמת הצדדים, רשאי החייב להעלות כיום טענה פרוצדורלית, לפיה אין לדון בצו הכינוס אף אם יקבע היום כי הוא חב לבנק והפך לחדל פרעון. זאת, אך ורק בכדי "להחזיר" את הבנק להגיש התראת פשיטת רגל בסכום אחר. תוצאה זו מרוקנת את ההסכמה בין הצדדים מכל תוכן אמיתי, ואינה אלא בגדר טיעון עקלקל שמן הראוי היה להמנע מלהעלותו כלל ועיקר. פרשנותה של ההסכמה הדיונית פשוטה וברורה - ויתור על מכשולי הפרוצדורה למען בירור מהיר ויעיל של המחלוקות המהותיות, דבר המתיישב מבחינת ההגיון אף אם הסכמתו הנלווה של הבנק שלא להגיש בקשות לסעדים זמניים. אי לכך, אין כל מקום לשחרר את החייב מן ההתחייבות שנטל על עצמו, ואי לכך נדחית טענתו הכרוכה באי נכונותה של התראת פשיטת הרגל. הכרעה לגופו של עניין 6. טיעונו של החייב מסתמך, במידה רבה, על פסק הדין בעניין כץ נ' בנק לאומי (להלן: "פרשת כץ"); באותו מקרה, כפי שהוזכר קודם, הובאה שורת נימוקים כבדי משקל הנעוצים בהתנהגות הבנק, וביניהם אי עדכון תדפיס ההוצאה לפועל חרף סכומים נכבדים ששולמו על חשבון החוב, ולכך כי ישלל ממנו "נשק" התראת פשיטת הרגל. לעניין מחדל זה ונפקותו, הערתי באותו עניין כדלקמן: "חוסר-סדר בתדפיס ההוצאה לפועל, אשר יוצר אי-בהירות לעניין מימדי החוב, חורג בהרבה מ"פגם פורמלי" גרידא. זאת במיוחד כאשר עסקינן בחוב גדול וצובר ריבית, אשר על חשבונו נפרעו סכומים רבים ושונים, מהם על-ידי החייבים עצמם ומהם על-ידי הבנק בדרך של סעדים עצמיים. מסיבה זאת, חלוף הזמן אינו "עניין נייטראלי" או מעוט חשיבות, אשר יש להתעלם ממנו אם וכאשר נעשה תיקון בדיעבד של סכום החוב. זה אינו יכול לרפא תמיד את הפגם, וזאת משום שלחלוף הזמן ישנה נפקות מכרעת; עסקינן בחוב הצובר ריבית בנקאית מירבית, המתפיחה את החוב בקצב מסחרר. תשלום של מאות אלפי שקלים, אשר יכול בנקודת פלונית לסגור את החוב כמעט כליל, עלול, שנה אחת לאחר מכן, להתברר אך ורק כסכום אשר אין בו עוד תרומה משמעותית לסגירת החוב, באשר זה תפח, והבנק מנצל את זכותו לזקוף את התשלום אך ורק על חשבון הריבית העצומה ההולכת ועולה. מצב זה, המלווה בחוסר בהירות לגבי הסכומים שנגבו או שמגיעים לבנק, גורם לסיכון כי החוב יצא מכלל שליטה, ולא ניתן יהיה לפרעו, אף לא באמצעות הזרמת סכומי עתק, באשר כל סכום שיוזרם לתוכו יבלע בריבית, "ולא נודע כי בא אל קרבו". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). עיננו הרואות; בפרשת כץ דובר על מצב קיצוני ומקומם, בו שולמו על חשבון החוב סכומים רבים ושונים אשר עלו בסכומם האובייקטיבי על קרן החוב, אלא שבשל רשלנות הבנק, "סודרו" הללו באופן שלא תרם כמעט מאומה לפרעון, בעוד החוב מוסיף ותופח בקצב מסחרר. זאת ועוד; בעניין כץ, נחשף אף מניע זר לכאורי של הבנק, אשר ניהל הליכים בסכום גדול בהרבה כנגד חברה של החייבים, ולמעשה ערבב (למצער בתפישתו שלו את העניין) בין חובם החלוט של החייבים לחובן הנטען של החברות, שעודנו שנוי במחלוקת. במסגרת זו, הגדיל הבנק לעשות וניצל בחוסר תום-לב את זכותו לזקיפת תשלומי נכס מקרקעין משועבד על חשבון חובן הנטען של החברות, חרף העובדה כי זקיפתו על חשבון חוב החייבים היתה פורעת את החוב כליל: "אף כי אין חולק שהבנק מעולם לא קיבל פסק דין כנגד החברה שבבעלות החייבים, למרות ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם מזה שנים (דבר המעיד כאלף עדים על היות חוב החברה כלפיו שנוי במחלוקת), התיר הבנק לעצמו לערבב את חובה הנטען של החברה עם חובם האישי החלוט של החייבים, והתייחס אליהם, שלא כדין, כמקשה אחת. מכאן, ככל הנראה, נבעה גישתו של הבנק, אשר התייחס לתשלומים שגבה על חשבון החוב כאילו הינם "סכומים זניחים", גישה החוזרת כחוט השני לאורך כל כתבי טענותיו" 7. מנסיבות המקרה הנוכחי אכן עולה, כי התנהגות הבנק לא היתה שפירה, וזאת בלשון המעטה; דומה, כי הדרך בה לא עודכנו התדפיסים מעלה דמיון מסויים לפרשת כץ. אלא שהשוואת שני המקרים מעלה שורה ארוכה של הבדלים אשר אין להמעיט בחשיבותם: א. בעוד בפרשת כץ דובר על תשלום של סכומי עתק, אשר היו עשויים לסגור את החוב או לקרב את החייבים במידה רבה לקראת פרעון החוב, הרי בנסיבות המקרה עסקינן בתשלומים אשר אף אם אתעלם מהריבית שנושא החוב, הרי שקרן החוב עומדת עדיין על 116,000 ₪, סכום השווה בערך למחצית החוב. זאת ועוד; בעוד שבפרשת כץ היו אף היו לחייבים נכסים אחרים שיכלו לשמש לתשלום (כגון נכס המקרקעין), הרי החייב דנן טען במפורש בהוצאה לפועל, כי הוא מחוסר נכסים. יוצא, כי אף לשיטת החייב, ואף אם אתעלם מהריבית, עומד לחובת החייב חוב באחוז נכבד מהחוב המקורי, אשר די בו בכדי לשמש בסיס לנקיטת הליכי חדלות פרעון. ב. ה"ערפול" אשר נוצר בנסיבות המקרה דנן פחות באופן ניכר מתמונת המצב אשר עמדה בפני בפרשת כץ, שם שולמו מספר תשלומים גדולים באמצעים שונים, כאשר הבנק מערפל במכוון את התמונה ומונע מן החייב את המידע הרלוונטי בעניין יתרת החוב המעודכן, וכך מונע ממנו למעשה כל יכולת לפרוע את חובו. זאת ועוד; בנסיבות המקרה דנן לא קיים ערבוב פסול בין החוב החלוט לבין חוב אחר המצוי בהליך מקביל הנמשך מזה שנים ארוכות (להבדיל מתביעת החייב דנן, שהוגשה זמן רב לאחר פסק הדין, כאשר הבקשה לצו כינוס היתה תלויה ועומדת). המסקנה המתבקשת היא, כי התנהגות בנק לאומי בפרשת כץ היתה חמורה לאין ערוך מהתנהגות בנק הפועלים במקרה הנוכחי, ואי לכך אין להסיק בהכרח מסקנה זהה לגבי הסנקציה שהוטלה על בנק לאומי באותו מקרה. ג. הבקשה למתן צו כינוס כנגד החייב דנן הוגשה לאחר ניהול הליכים ארוכים של הוצאה לפועל, מהם עולה מסקנה ברורה ומפורשת כי החייב פעל שלא כדין, השתמט מתשלומים שהוטלו עליו ולמעשה הכשיל במידה רבה את ההליכים; יוער, כי אילו היה החייב טורח לשלם באופן סדיר את התשלומים שהוטלו עליו, הרי שלאור הפחתת קרן החוב, יתכן מאד והיה לאל ידו לצמצם את החוב באופן משמעותי אשר היה מייתר כליל את הדיון בצו הכינוס. אלא שהחייב לא עשה כן, וחבל שכך. ההלכה הפסוקה שוללת, באופן חד-משמעי, "עשיית דין עצמית" של חייב החב בתשלום חודשי (בין אם במסגרת הוצאה לפועל או במסגרת הליכי פשיטת רגל), וקובעת כי אף אם הוא סבור כי התשלום שהוטל עליו מופרז ועומד למעלה מכדי יכולתו, הרי שהדרך ללכת בה הינה להגיש בקשה להפחתת תשלומים, ולא המנעות מהם. אלא שהחייב דנן הגדיל לעשות, ולא עמד אף בסכום התשלום המופחת אשר הוטל עליו בחקירת היכולת המאוחרת שנערכה לו. זאת ועוד; בלא לקבוע כל ממצא לגבי נכונות פסק הדין נשוא החוב, הרי שטענותיו של החייב בעניין "הטעיה" שהטעה הבנק את בית המשפט ערב פסק הדין בהעדר הגנה, סכומים ששולמו קודם לפסק הדין וכיוצא באלו אינן רלוונטיות כלל ועיקר לנושא חקירת היכולת, התשלומים שהוטלו במסגרתה ואי כיבודם על-ידי החייב. לא ברור כלל ועיקר, מה נפקותם של "נתונים שגויים" בהם "הוזן" בית משפט השלום לעניין חקירת היכולת. זאת ועוד; אף אם לטענת החייב הוסיף הבנק והטעה אף את רשם ההוצאה לפועל בעניין יכולתו הכלכלית (דבר בעניינו לא הונחה בפני כל תשתית שהיא), הרי שהדרך לטפל בכך היתה בקשה מנומקת לשינוי החלטה לאותו הרשם עצמו, באשר חקירת יכולת אינה לעולם בגדר מעשה בית דין החסין מפני שינוי נסיבות. האם סבר החייב כי בית המשפט לפשיטת רגל הינו "ערכאת ערעור" על רשם ההוצאה לפועל, וזאת שנים לאחר חקירת היכולת? דומה, כי בכך נפלה שגיאה יסודית אצל החייב ובא-כוחו, ואין לי אלא לדחות את טענותיהם. לסיכומה של נקודה זו: בנסיבות המקרה דנן, עומד בפני נדבך עובדתי שלא היה קיים בפרשת כץ, והוא הכשלה מכוונת של הליכי הוצאה לפועל על-ידי החייב, אשר נמנע מלשלם כל תשלום על בסיס חובו (ואילו הסכומים ששולמו באו, בחלקם הארי, ממימוש נכסים כפוי שנקט הבנק כלפי נכסים שהיו בידיו או ממושכנים לו). בית משפט זה העיר לא אחת, שהכשלת הליכי הוצאה לפועל עשויה להביא, בין היתר, לדחיית התנגדות להתראת פשיטת רגל או מתן צו כינוס לחייב, אף אם תלוי ועומד ערעור על פסק הדין (בש"א 17884/01 פריינטה נ' פיניציה). ד. להבדיל מפרשת כץ, נטען בפני על-ידי הבנק כי לחייב נושים רבים בסכומים גדולים, להם אין הוא משלם, עובדה המעוגנת היטב על-ידי החלטות ההוצאה לפועל בתיק האיחוד ובהליכים אחרים; מן החייב לא שמעתי כל גרסה נגדית אמיתית, מלבד טענה גורפת ולקונית כי "הבנק הטעה את הרשם", טענה אשר אין לה כל נפקות לעניין זה, ואף אין זו הערכאה המתאימה להעלותה, קל וחומר מקץ שנים. יגעתי ולא מצאתי הכיצד אי עדכון תדפיס ההוצאה לפועל של החוב לבנק הביא לטעות בעניין קיומם או העדר קיומם של חובות לנושים אחרים. שילובו של ממצא זה עם הצהרת החייב כי אין לו נכסים יוצרת חזקה של חדלות פרעון, אשר יש לה משקל כבד כנגד החייב. זאת ועוד; נטען על-ידי הבנק כי החייב עסק בהברחת נכסים. בעניין זה נקבע בעבר (בש"א 23215/01 בנק המזרחי נ' מנשה כהן) כי כאשר החוב עצמו אינו שנוי במחלוקת, הרי די בחשד כנה בעניין זה בכדי לקבוע כי נקיטת הליכי פשיטת רגל מטעם זה אינה בגדר חוסר תום-לב. בנסיבות המקרה, עמד הבנק בנטל הוכחה צנוע זה בלא כל קושי. 8. סוף דבר; חרף הדמיון החלקי מאד בעובדות והליקויים שנפלו בהתנהלות הבנק, הרי שהחייב אינו יכול להבנות מפסק הדין בעניין כץ. לעומת זאת, הוא חב סכום ניכר לבנק, וזאת אף לאחר הפחתת החוב נשוא טענת ה"פרעתי" שהגיש. זאת, בעוד מהנסיבות עולה כי החייב, אף לגרסתו, הינו חדל פרעון, ולאחר התנהגות שלא כדין בה נקט במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. כעת, לא נותר לברר אלא עניין נוסף ואחרון, והוא נפקותה של התביעה שכנגד שהגיש החייב כנגד הבנק, וזאת בעילת נגישה. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי כי אף תביעה זו אין בה בכדי להועיל לו. זאת בשל כל הטעמים הבאים: א. ההלכה הפסוקה קובעת, כי הגשת ערעור על פסק הדין נשוא החוב, ומכח קל וחומר הגשה של תביעה נגדית מאוחרת אודות אותה מערכת יחסים, אינה מקימה לחייב "זכות מוקנית" כי לא ינקטו כנגדו הליכי פשיטת רגל, אלא מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב, במסגרתו נידונים ונשקלים מספר רב של אלמנטים הכרוכים במערכת היחסים בין הצדדים והתנהגותם ההדדית. נושא זה זכה לדיון נרחב ומפורט בעניין פריינטה, ואני מאמצת את האמור שם פעם נוספת כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו. בקצירת האומר יוער, כי בשקילת עניינה של תביעה שכנגד, נלקחים בחשבון, בין היתר, התנהגות החייב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, מידת השיהוי בהגשת התביעה הנגדית וסרבול ההליכים הצפוי ממנה, השלב בו מצויה התביעה, ועוד. מן ה"הן" בפרשת פריינטה (שם בוטלה התראת פשיטת הרגל) ניתן ללמוד אף את ה"לאו" אשר חל בנסיבות המקרה דנן: א.1 החייב הכשיל בלא הצדקה את הליכי ההוצאה לפועל. א.2 החייב השתהה שנים בלא הצדקה, טרם פעל נגד פסק הדין; בעניין זה יוער, כי מצאתי את גרסת החייב בעניין מועד היוודע ההחלטה כתמוהה ובלתי אמינה. כנגד החייב ננקטו הליכים ארוכים וסבוכים של הוצאה לפועל, אשר כללו חקירות יכולת, גביית כספים, מימוש שעבוד וכיוצא באלו. היתכן כי חייב אשר רכבו ניטל ממנו וממומש לא יבין אל נכון כי ניתן כנגדו פסק דין ועומד כנגדו חוב? היתכן כי החייב יראה כיצד נוטלת "יד נעלמה" את רכושו ויוסיף לעמוד מנגד בלא לדעת או לעשות דבר? מדוע לא הגיש החייב בקשה לביטול פסק דין, לכל המאוחר, ביום בו הגיש את טענת ה"פרעתי", כנגד אותו נושה אשר הוא טוען כי לא ידע על פסק הדין אשר ניתן לטובתו? עיננו הרואות, כי גרסת החייב בעניין זה מופרכת, ואין להסיק ממנה אלא כי בכל האמור בתקיפת פסק הדין והנסיבות הסובבות אותו (כולל תשלומים נטענים טרם מתן פסק הדין), נפל שיהוי יסודי, ארוך ובלתי מוסבר בהתנהגות החייב. למעשה, לא הוגשה בקשה לביטול פסק הדין עד היום. עוד יוער, כי אין עסקינן כלל ועיקר במצב בו "התגלו במפתיע עובדות" השייכות לתקופה של ערב מתן פסק הדין אך במאוחר, דבר אשר היה בו משום עילה למתן הארכת מועד וסתירת טענת שיהוי. עסקינן במערכת יחסים אשר פרטייה הרלוונטים היו ידועים לחייב מזה זמן רב, דבר אשר יש לו משקל כבד כנגדו. ב. לא זאת אלא אף זאת; זכותו של החייב עומדת לו לפתוח בכל הליך חוקי בו יאבה, אלא שיגעתי ולא מצאתי מדוע בחר החייב, תחת לנסות ולהגיש בקשה לביטול פסק הדין (דבר שהינו בגדר האפשר, באשר עסקינן בפסק-דין בהעדר הגנה), אלא בחר, באיחור רב, במסלול החריג והקשה להוכחה של עוולת הנגישה. בעניין זה יוער, כי לא זו בלבד שמוטל על החייב נטל הראייה במלואו, הרי שבעוולת נגישה מוטל על החייב להוכיח אלמנט של זדון, קרי, גרם נזק מכוון על-ידי הבנק. בנסיבות המקרה כפי שנפרשו לפני, ובלא להעמיק או לקבוע מסמרות במחלוקת זו (דבר אשר אינו נדרש לצורך הכרעה בבקשה זו), אעיר כי הנטל המוטל על החייב כבד ביותר, וסיכוייו לעמוד בו אינם מן המזהירים. זאת ועוד; לעניינו יוער, כי אם אכן בחייב תם-לב עסקינן, וקיימות באמתחתו טענות אמיתיות כנגד הבנק, הרי שהליכי פשיטת רגל יקלו עליו עד מאד להוכיח את טענותיו ולהעלות לדיון את אותם עניינים שנותרו מחוץ לגדר טענת ה"פרעתי". מן המפורסמות הוא, כי נאמן בפשיטת רגל הדן בהוכחות חוב של נושים, זכאי ואף חייב "להציץ אל מעבר לפרגוד" של פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה; יוצא, כי הבנק עצמו יאלץ להוכיח את חובו בפני הנאמן, ואם לא יעמוד בכך תדחה תביעת חובו חרף פסק הדין העומד לרשותו. עיננו הרואות; דווקא בהליך פשיטת הרגל, יוכל החייב לקדם את האינטרס הלגיטימי שלו עצמו באופן מיטבי לאין ערוך מבניהול תביעה בגין עוולת נגישה; לא זו בלבד שיזכה ב"רווח ראייתי" בשל מעבר נטל הראיה אל הבנק, הרי שיהיה פטור הן מהצורך להוכיח זדון מצד הבנק ובאי-כוחו, והן מ"עוקצה" הרע של טענת השיהוי, אשר עשויה לעמוד לו לרועץ בהליכים אזרחיים. מסיבה זו, תמוהה בעיני עד מאד עמדת החייב; זאת אף בהתחשב בכך כי לטענתו הוא נעדר נכסים ובכך כי הוא חב סכומים ניכרים לנושים אחרים. אם החייב אכן תם-לב, הרי שהתנהלותו "משחקת" דווקא לידי הבנק. אם אין הוא תם-לב, הרי שאין מדובר אלא בנסיון "להרוויח זמן" נוסף תוך המשך ההתחמקות מנושיו והכשלת הליכי ההוצאה לפועל, בעוד הוא עצמו מוסיף להתגורר (יחד עם אשתו ממנה התגרש לטענתו) בדירת פאר שערכה רב. 9. מכל האמור לעיל עולה, כי החייב אינו עומד בתנאים שנקבעו בפרשת פריינטה, באשר תביעתו הוגשה אגב שיהוי בלתי מוסבר, לאחר הכשלת הליכי הוצאה לפועל, וסיכוייה אינם מזהירים; מכל הסיבות דנן, כמו מיתר נסיבות המקרה וחדלות פרעונו המסתמנת של החייב, הרי אין מנוס אלא לדחות את התנגדותו וליתן כנגדו צו כינוס נכסים, כעולה מבקשת הבנק. זאת בכפוף להבהרה כי בדיקתה (בבוא העת) של תביעת החוב שיגיש הבנק לא תעשה בשום מקרה בידי נאמן שימונה (אם ימונה) מטעמו, ובמסגרתה יהיה החייב רשאי להעלות את כל טענותיו נשוא תביעת הנגישה - דבר אשר, כפי שהוער קודם לכן, ישפר את מצבו הראייתי לאין ערוך. אי לכך: א. ניתן בזה צו לכינוס נכסי החייב. ב. הכנ"ר מתמנה להיות כונס נכסיו של החייב. ג. מוצא בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד החייב, החייב יפקיד דרכונו בידי הכנ"ר תוך 24 שעות. ד. על החייב להגיש תוך 7 ימים דו"ח לכנ"ר על מצב נכסיו, הכנסותיו, הוצאותיו וחובותיו על פי דין. כמו כן, יגיש החייב לכנ"ר דו"ח חודשי על הכנסותיו והוצאותיו במועדים שיקבעו ע"י הכנ"ר. ה. כל ההליכים המשפטיים, לרבות הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב, יעוכבו. ו. החייב יתייצב במשרדי הכנ"ר, בכל עת שידרש לכך, לצורך חקירה. ז. הכנ"ר יכנס בהקדם אסיפת נושים בעניין החייב. 10. בנסיבות המקרה, לאור התנהגות הבנק ולאור העובדה כי החייב חדל פרעון מניה וביה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. הוצאה לפועל