החלטה מונחת בפני בקשתו של הנאמן בהקפאת ההליכים של חברת אמדר לבניין (אילת) בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"החברה", בהתאמה), כי אאשר את הסדר הנושים אשר עלה בידו לגבש, ואשר במסגרתו תבצע חברת מליבו בניה בע"מ (להלן: "מליבו"), את עבודות הבניה של החברה. במסגרת ההסכם, נטלה מליבו אחריות כלפי רוכשי הדירות, כולל נטילת אחריות ישירה לעניין ביצוע הסכמי המכר שנחתמו, וכן כלפי עיריית אילת, דבר אשר מנע חילוטן של ערבויות בנקאיות. כמו כן, הוסכם על "יציבות" הפרוייקט גם במידה שהקפאת ההליכים תכשל והפרוייקט יקלע להליכי כינוס, וביצוע הפרוייקט ככל הניתן באמצעות קבלני המשנה והספקים הקיימים, דבר אשר עשוי להסדיר חלק ניכר מהנשיה הבלתי מובטחת. הנושה המובטח, בנק איגוד, הסכים לבקשה, והסכים אף להעמיד מימון ביניים לפרוייקט, אשר יזכה למעמד של הוצאות הקפאת הליכים. כמו כן, הסכים הבנק שלא לעמוד על מלוא זכויותיו, וליתן לחלק מהנושים קדימה חלקית על פניו. לפי ההסדר, יושלמו דירותיהם של הרוכשים בתוך כשנה, וכן הוכנסה אפשרות לפיה 'יתוגמלו' הנושים הבלתי מובטחים על הצלחת הפרוייקט, ודירותיהם של הרוכשים 'ישודרגו'. בדיון אשר נערך בפני, ציין הנאמן כי טרם הגשת הצעת ההסדר, נידונו בפניו ונדחו תביעות בלתי-מובטחות בהיקף גדול של בעלי עניין בחברה, והצעת ההסדר במתכונתה זו הינה בכפוף לכך. במהלך ההסדר, התבררה בפני מחלוקת בין הנאמן לבא-כוח מס הכנסה, אשר בסופו של יום נפתרה, כאשר הגיעו הצדדים להסכמה הבאה: א. לנאמן יוקנו סמכויות לבצע חקירות על-פי פקודת החברות. ב. לאחר סיום החקירה יגיש הנאמן דו"ח ממצאים, ואם תעלה ממנו עילה להפעלת סעיף 373 או סעיף 374 לפקודה, תוגש בקשה מתאימה. בכפוף לכך, ויתר מס הכנסה על מספר תנאים עליהם עמד קודם לכן, ובעיקר על טענתו כי דין הסכם הנושים להתבטל אם יתברר כי קיימות תוספות מס. לא מצאתי עילה להתערב בהסכמה זו, ואין לי אלא לאשרה כפי שהיא. באספות הנושים שנערכו, התקבל ההסכם ברוב גורף; בין היתר, לפי חישובו של הנאמן, תמכו בהסדר 97% מערך הנשיה הבלתי-מובטחת. חרף זאת, התייצבו בפני ביום הדיון שלושה פרקליטים מתנגדים, המייצגים ביחד שבעה מתוך כ-70 רוכשי דירות, וביקשו כי אמנע מאישור הסדר הנושים. זאת, מכוחן של הטענות הבאות: 1. נפלה בלוחות הזמנים תקלה חמורה. החלטת בית המשפט על כינוס אספות נושים ניתנה ביום 11.5.03. לפי תקנה 25ב לתקנות הקפאת ההליכים, חלה חובה לפרסם מודעה על כך תוך 24 שעות, אולם בפועל היא פורסמה רק לאחר חמישה ימים. במודעה זו לא צויין המועד להגשת תביעות חוב. בשל תקלה זו, התייצבו באספה נושים אשר לא הגישו הוכחות חוב. בשל תקלות אלו, נבצר מחלק מהנושים להגיש הוכחות חוב, ולכן קולם לא נמנה על קולות המתנגדים. 2. בפועל, התקבלה הצעת ההסדר אך ורק יום לפני כינוס האספות; זאת, כאשר עסקינן בהצעה עבת כרס הדורשת עיון ובדיקה. אף בכך, הופרו התקנות. 3. ההצעה לא זכתה, באמת ובתמים, ברוב הדרוש לפי סעיף 350 לפקודת החברות. הנאמן מנה קולות בלתי כשרים כתומכים ולא מנה קולות כשרים כמתנגדים: א. מס הכנסה, שהינו נושה בדין קדימה, נמנה על הנושים הבלתי-מובטחים. ב. מר זמיר בר-ציון, אשר נמנה כתומך באספה, איננו נושה כלל ועיקר. מדובר באדם שרכש שליש ממניות נגה נדל"ן, ומחוייב בערבויות בנקאיות שהעניק להחלפת ערבויותיה של נגה. עסקינן בערבות שהינה למעשה בגדר השקעה של רכישת מניות. ג. עו"ד גולדהאמר טוען לזכות עכבון לטובת פרקליט. לא ניתן למנותו כנושה בלתי-מובטח. ד. הופיעו בעלי שלוש דירות שהצביעו נגד ההסדר, לאחר שהנאמן זיהה אותם שמית. ה. קיימים מתנגדים אחרים להסדר שתביעתם נדחתה על-ידי הנאמן, אולם החלטתו אינה חלוטה. 4. הנאמן שגה בכך שלא סיווג את רוכשי הדירות בסכום נשייתם המלא בשל כך כי הם עתידים לקבל יחידות דיור. סיווגו של נושה הוא ביום הגשת הבקשה ולא במה שמוצע מכח ההסדר על-פיה. לעניין זה, מפנים המתנגדים לע"א 359/89 סולל בונה נ' נאמן. זאת, כאשר הנאמן הכיר בערבויות חוק המכר לצורך חישוב נשיית הבנק. 5. בעוד שלנושים הרגילים הוצע דיבידנד של 10% עד 20% מנשייתם, בעלי הדירות מוותרים על זכותם לפיצויים בגין אחור במסירה ואינם מקבלים כל דיבידנד. דומה, כי היה מקום לכנס אספה נפרדת של רוכשי הדירות. זאת, בשל כך כי ברשותם בטוחה בדמות ערבות חוק המכר אשר הם עשויים לאבדה בשל ההסדר. אי לכך, יש לרוכשים אלו אינטרס שונה מזה של שאר הנושים הבלתי-מובטחים. זאת, כאשר כל רוכשי הדירות שהתייצבו התנגדו להסדר. קיימים גם מתנגדים אחרים שלא התייצבו. 6. בעוד שמליבו מחוייבת לפרוייקט גם במקרה שיקלע לכינוס, ישנם נושים אשר מצבם יטב אם החברה תקלע לפירוק או כינוס, באשר יוכלו לחלט את ערבויות חוק המכר. יוצא, כי ההסדר מיועד לטובת הבנק, ולא לטובת רוכשי הדירות, אשר מאבדים את יכולתם לחלט ערבויות, מסירת הדירה לידיהם נדחית בשנה, וזאת תוך שלילת הפיצוי המוסכם. דומה, כי דווקא את פעילות הבנק בחברה מן הראוי לחקור. 7. אין זה נכון כי הרוכשים אינם צריכים להוסיף כסף; הם נאלצים לוותר על הפיצויים המוסכמים בגין איחור. לטענות אלו השיבו הנאמן ובאי-כוחם של תומכי ההסדר, כדלקמן: 8. המתנגד המרכזי מייצג 4 דירות מתוך עשרות; טענתו כי צריך לחקור את פעילות הבנק היא מופרכת. הבנק יכול היה לפנות להליכי כינוס לו רצה בכך, אלא שפעל מתוך ראיית האינטרסים של יתרת הנושים. 9. ההסדר רואה לנגד עיניו את האינטרס של רוכשי הדירות. הרוכשים זוכים לאחריות של חברה קבלנית שאושרה על-ידי בית המשפט, ונותנת בדק ואחריות על עבודות שלא היא ביצעה, מעסיקה מומחים לשם כך וכ"ו. רוכשי הדירות אינם צריכים להוסיף כסף מכיסם, בשל העובדה כי בנק איגוד מממן את המשך העבודה. מתוך כל העשרות הרבות של רוכשי הדירות, יש לכל היותר שישה טוענים; 10. למעשה, אין לנו עניין אלא בקומץ מתנגדים, אשר מעוניינים לשפר עמדות ולהכניס חברה לפירוק, על כל המשתמע מכך, כדי להשיג את ערבויות חוק המכר. זאת, כאשר הרוכשים זוכים להתחייבות של מליבו ולתנאים טובים מהמקובל. 11. פורסמה הודעה עבור הנושים על הגשת תביעות חוב בשלושה עיתונים כדין, ביום 14.3.03. את תביעות החוב היה ניתן להגיש עד יום 27.3.03. תביעת החוב של המתנגד המרכזי הגיעה לנאמן אך ביום 25.5.03, באיחור של חודשיים. 12. טענות המתנגדים אינן רציניות; כך למשל, תמוה הוא הדבר כי ניסו להאחז בכך כי ארבע דירות הנתונות במחלוקת עם חברת אמדר לפיתוח עירוני בע"מ הוצאו לעת עתה מתוך המלאי, עד שתתברר המחלוקת לעניינן. 13. חלק מנשייתו של מס הכנסה הינה נשייה בלתי מובטחת. לכן, עסקינן בקול כשר. מר זמיר הינו רוכש דירה בפרוייקט, ואין סיבה לשלול ממנו את זכות ההצבעה. באופן כללי, מנה הנאמןו בשלב זה את כל רוכשי הדירות שהגישו תביעת חוב, אף אם הם בנים של בעלי עניין. אין סיבה להתייחס לעורכי הדין שלא כנושים רגילים, משום שטענת העכבון שלהם הינה על מסמכים שהחברה אינה מעוניינת בהם. 14. נשיית רוכשי הדירות הינה נשייה מותנית, ואם יקבלו את דירותיהם אזי אין הם נושים עוד. 15. אמנם, קיים פיגור במסירת הדירות, אולם מאידך גיסא, הדיירים זוכים בשדרוג הדירות ובפתרון מגוון ליקויים ובעיות בבנייה שכלל לא היו מודעים להם בתחילת הקפאת ההליכים ושהתגלו במהלכה. 16. חלק מהמתנגדים שהתייצבו באולם היום כלל לא הגישו תביעות חוב. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; המסגרת הנורמטיבית - הצבעה באספות נושים לצורך אישור הסדר 17. הקפאת הליכים, במהלכה מנסה נאמן אשר מונה בידי בית המשפט לגבש הסדר נושים, שונה מההליך המקביל בפירוק, בין היתר, בכך כי ההליך, מעצם טיבו מנוהל בסד-זמנים. הקפאת הליכים, מוגבלת, על-פי דין, לתקופה כוללת של תשעה חודשים. החודשים הראשונים של תקופה זו מוקדשים, מעצם טיבם, לנסיונות הנאמן להשתלט על החברה, ליצבה, וללמוד את עסקיה; לאחר מכן מגיע השלב, אשר לעיתים איננו פשוט כלל ועיקר, של חיפוש משקיעים ומציעים, עריכת משא ומתן והתמחרות ביניהם. יוצא, כי בדרך-כלל, כאשר מגיע שלב גיבוש הצעת הסדר הנושים וכינוס האספות, מצויה הקפאת ההליכים בשלב מתקדם למדי, כאשר סוף התקופה הסטטוטורית כבר נראה באופק. 18. מסיבה זו, מצא מחוקק המשנה אשר התקין את תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), ליצור מנגנון מיוחד של קביעת זכויות הצבעה על-ידי הגשת תביעות חוב ודיון בהן, אשר מעיון בו ניכר כי מטרתו הדומיננטית הינה האצה ככל האפשר של חלוקת זכויות ההצבעה באספות והמנעות ככל שניתן מהתדיינות ארוכה אשר עשויה להכשיל את אישור ההסדר טרם תום תקופת תשעת החודשים. זאת, תוך הכרה והשלמה עם העובדה כי העדפת שיקול זה עשויה לעיתים להביא לתוצאות שאינן 'אידיאליות' בתחום חלוקת זכויות ההצבעה באספות: א. הזמן להגשת התביעות הינו קצר, ונתון באופן בלעדי לשיקול דעתו של בית המשפט. בפועל, מוקצבים בד"כ שבועות ספורים לצורך כך, להבדיל ממועד ששת החודשים הקיים בהליכי פירוק ופשיטת רגל. ב. ניתנות לנאמן סמכויות מפליגות לפעול על דרך אומדן, מקום בו מוגשת לו תביעת חוב מותנית, או לשלול כליל את זכות ההצבעה מבעל תביעה בלתי-קצובה (דברים אשר אין צורך להכביר מילים על היותן שיטות שהדיוק שלהן אינו מרבי, ותוצאתן תלויה מאד בהשקפת הנאמן). ג. הליך הערעור על החלטת הנאמן (לצרכי הצבעה) הינו מהיר מאד מבחינת המועדים, כאשר הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה דוחה את ההצבעה (כאשר החריג הוא אם בית המשפט הורה אחרת). זאת ועוד; אף אם בסופו של יום התברר כי הערעור היה מוצדק, אין הדבר גורר בטלות אוטומטית של ההצבעה, אלא שהדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט אשר ר ש א י להחליט כך או אחרת, לפי נסיבות המקרה. לעניין זה יוער, כי עשויה לקום רשימה ארוכה של שיקולים מנחים, הכרוכים בשיקולי צדק, ביכולת הנושה להשפיע על ההצבעה אם היתה עמדתו מתקבלת, בטיב ההסדר ובמידה בה מוצא אותו בית המשפט ראוי, וכך הלאה. 19. זאת ועוד; ההבדל המרכזי שהתווה מחוקק המשנה בין הקפאת הליכים לבין הליכי חדלות פרעון אחרים הינו תקנה 24(ג), הקובעת כי: "החלטת בעל התפקיד בעניין תביעות חוב או תביעה לתיקון מרשם בעלי מניות וכן החלטת בית המשפט בהתאם לתקנת משנה (ב) נועדה אך ורק לשם קביעת זכאותו של בעל המניה או הנושה להצביע באספות, ולא יהיה בה משום הכרעה בדבר החוב או הזכאות להרשם במרשם בעלי המניות". (ההדגשות שלי - ו.א). עיננו הרואות; מחוקק המשנה מצא לנכון להפריד בין דיון בתביעת חוב לצורך קביעת זכויות הצבעה, לבין דיון בתביעת חוב לצורך חלוקת דיבידנד; זאת, מתוך הנחת יסוד כי לחץ הזמן והבהילות קיימים לעניין עריכת אספת הנושים והכרעתה, אך משתמו אלו, וההסדר אושר, סר הלחץ וניתן לבדוק את תביעות החוב ולהכריע בהן בקפידה הראויה. אי לכך, הכיר מחוקק המשנה בכך כי "ההליך המזורז" שיצר לצורך קביעת זכויות הצבעה איננו מדוייק, ומנע את הפיכתו ל"מעשה בית דין", אשר יחייב את הצדדים אף בעת קביעת הזכות לקבלת דיבידנד. כזה הוא האיזון אשר התווה מחוקק המשנה, ועל בית המשפט לכבדו. בכך משתלבת אף מושכלת-יסוד נוספת, והיא כי מחלוקת על אחוזי נשיה ועל השאלה האם תתקבל תביעת חוב פלונית אם לאו איננה בדרך-כלל סוגיה מכריעה לגבי השאלה האם לקבל הסדר או לדחותו. זאת, להבדיל מהשאלה כיצד תחולק תמורתו בין הנושים. לעניין זה התייחסתי בעבר, במסגרת החלטתי בפש"ר 1048/02, בעניין הסדר הנושים של מדרשת רופין: "אין חולק, אמנם, כי נסיון של נושה להתנות הסכמתו בשיפור התנאים המוענקים לסוג הנושים אליו הוא שייך הינו מותר ולגיטימי במסגרת אספת הנושים והדיונים בהצבעה על ההסדר. לא כך הוא לאחר שהרוב אישר את ההסדר למרות התנגדותו של אותו נושה. במיוחד, מודגשים הדברים כאשר אין עסקינן באינטרס כללי של סוג הנושים אליו שייך אותו נושה, אלא באינטרס ספציפי של אותו נושה, הנוגע לסכסוך בינו לבין הנאמן או החברה הנדון בהליכים אחרים. במקרה אשר מוכח לבית המשפט, כי כזה הוא השיקול האמיתי מאחורי ההתנגדות, הרי שבלא לקבוע מסמרות בעניין, עשוי דבר זה לשלול מההתנגדות כל משקל מכריע. מעבר לדרוש יאמר כי דבר כגון זה עשוי להיות שיקול אשר די בו כדי לשכנע את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו בחוק, ולאשר הסדר אף אם מידת התמיכה בו באספת נושים פלונית נופל במעט מ-75%". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). כך, למשל, כאשר עסקינן בהתנגדות להסדר אשר המניע לה הוא ערעור שהגיש נושה פלוני על החלטת נאמן שלא להכיר בחובו כמובטח או כחוב בדיו קדימה, או לקבל אך חלק בתביעת חובו. כך הוא הדבר, ביתר שאת, כאשר נושה פלוני מונע על-ידי שיקול זר אשר מביא אותו למסקנה, כי הליכי פירוק עדיפים לו, באופן אישי. אמנם, אין חולק כי זכותו של נושה זה להצביע כנגד ההסדר. אולם בית המשפט ינקוט זהירות יתרה בדיון בטענותיו, אם וכאשר לא יסתפק בכך, אלא ינסה להפוך על פניה החלטת רוב אשר תומכת באישור ההסדר. 20. הלכה פסוקה וידועה היא, כי כאשר מכריע רוב נשיה של 75% ומעלה כי הסדר מסויים הינו כדאי כלכלית, לא ימהר בית המשפט להתערב בשיקול דעתו ולהפוך את ההחלטה, אף אם הוא סבור כי ניתן להגיע להסדר טוב יותר. לעניין זה התייחסתי, בין היתר, בבש"א 25413/01, בעניין הסדר שינוי המעטפת התאגידית של אגודת דן: "בעניין כדאיותם הכלכלית או הסיכויים והסיכונים הצפונים בהסדרי נושים ופשרות, הלכה פסוקה היא כי אין בית המשפט נוטה להחליף את שיקול דעתם של רוב בעלי העניין (בין אם עסקינן בנושים או בחברי אגודה שיתופית), אלא בנסיבות חריגות, כאשר הוכח כי ההחלטה היתה בלתי סבירה במובהק, או נגועה בפגם יסודי שנפל באופן קבלתה" (ההדגשות הוספו - ו.א ). לעניין זה ראוי לציין, כי לנגד עיני בית המשפט עומדים שיקולים הנעוצים הן באוטונומיה ובכיבוד הרצון החופשי של הנושה אשר בחר להצביע כפי שהצביע, והן בתובנה כי לא פעם מצויים הנושים עצמם בעמדה טובה מבית המשפט לענין בחינת הכדאי או הבלתי כדאי עבורם (ראה לעניין זה גם פש"ר 1533/00, בעניין הסדר הנושים של אגודת ברית פיקוח). אם כך הוא לעניין בית המשפט, הרי שלעניין נושה מתנגד אשר דעתו לא התקבלה באספת הנושים - קל וחומר. כך הוער בעניין זה בעניין מדרשת רופין: "רציונל נוסף וחשוב העומד מאחורי ההלכה לפיה לא ישמע נושה אחד בטענה כי נושה אחר לא שקל היטב את הכדאי באמת בעבורו ובעבור כלל ציבור הנושים, נובע אף מן הצורך החיוני במניעת סרבול ההליכים בהוכחות ארוכות ובלתי פוסקות של תחשיבים כלכליים ומשמעות אומד דעתם הסובייקטיבי של נושים אלו ואחרים. זאת, כחלק בלתי נפרד מהמגמה לעודד הסדרי נושים ולהקל את אישורם. יוצא, כי אספת הנושים היא המופקדת על שיקולי הכדאיות, ובית המשפט אינו אלא מפקח אשר יתערב כאשר החלטתה של זו חרגה במובהק ממתחם הסבירות, או גרמה קיפוח ועיוות דין חמורים, החורגים מ"כללי המשחק" הרגילים בתחום זה" (ההדגשות במקור - ו.א). 21. אלא מאי? נסיון החיים מלמד כי לא פעם, מנסה מיעוט מקרב הנושים, אשר עמדתו לא זכתה לתמיכה באספות הנושים, לגבור על "רוע הגזירה", ולהשמיע טענות מטענות שונות בכדי לעכב או למנוע את אישור ההסדר, חרף העובדה כי זכה לרוב. על רקע הבעייתיות המרובה הקיימת בלאו-הכי בשאלת חישוב קולות ההצבעה, קיים חשש לא מבוטל, כי דרך חישוב הקולות ואחוזי הנשיה לצורך ההצבעה (דבר אשר מעורבת בו מניה וביה מידה לא מבוטלת של אי-דיוק אפשרי ושיקול דעת מצד הנאמן), תשמש את המתנגדים כ"מקור לא אכזב" להעלאת טענות מטענות שונות המיועדות לתקוף את דרך עריכת ההצבעה ולשנות את יחסי הכוחות שהתגלו בה. באלו, יש לנקוט גישה זהירה ומצמצמת, תוך הקפדה על הגישה הכללית כי כוונתו המפורשת של מחוקק המשנה הינה כי הליך בדיקת תביעות החוב לצורך הצבעה יהיה הליך מהיר, אף אם דבר זה בא לעיתים על חשבון הדיוק. אמנם, החוק מקנה לנושה מעמד לתקוף החלטות נאמן אשר פגעו בו, עילה שהיא רחבה למדי, ואינה מוגבלת אך ורק לפעולת נאמן הנוגעת לו במישרין. אלא, שאך ברור הוא כי מתן פתח רחב מדי עשוי לאפשר לכל מיעוט לפתוח בהתדיינות והתנצחות מתישה, אשר עצם השיהוי בו היא כרוכה עלול לסכל את ההסדר. אי לכך, לא ימהר בית המשפט להטות אוזן ולעצור את ההליך בשל טענות מיעוט כי אי-אלו פגמים נפלו בחישוב הקולות, וזאת במיוחד כאשר: א. הנושה אינו קובל על טעות אשר פגעה בכוחו הוא, אלא מנסה "להיות לפה" לנושים אחרים, אשר קופחו כביכול. ב. הנושה המתנגד אינו מייצג אלא מיעוט קטן (להבדיל ממקרה בו עסקינן, בטרם העלאת הטענות, באחוז נשיה המתקרב לסף הקריטי של 25%). 22. לסיכומה של נקודה זו; מן הראוי להזכיר כי את הדין יש להפעיל על בסיס המדיניות השיפוטית, אשר מעדיפה (במידת האפשר), קיומם של הסדרי נושים על פני פניה לאפיקי פירוק הגורמים לקריסת חברות, על כל המשתמע מכך. לעניין זה התייחס בית המשפט העליון בע"א 359/88 סולל בונה בע"מ נ' נאמן, כדלקמן: "אין לך בהליכי פירוק של חברה החלטה פשוטה, החלטית ומהירה מאשר מתן צו לפירוקה של החברה. אולם קיצורי דרך במקרים כאלו לעיתים קרובות מחטיאים את המטרה. במקום להושיע ככל שניתן את הנושים ולהעמיד עסק כלכלי על רגליו ולשקמו לטובת הנושים, ציבור העובדים והחברה בכללותה, עלולים מתוך חפזון יתר למוטט סופית יישות כלכלית ולהמיט על כלל הנושים ובעיקר על נושים לא מובטחים הפסדים כספיים או אובדן כל השקעתם בחברה שלא בהכרח. הסדר פשרה סביר ומאוזן המקובל על מרבית הנושים עדיף ברוב המקרים על פירוק כפוי שאולי ייטיב עם נושה זה או אחר, וברוב המקרים רק יתן בידו תאורטית עמדת מיקוח טובה יותר להשגת יתרונות לעצמו, אך ירע את מצבם של הרבים שלא מטובתם ולא על דעתם". זאת, כל עוד עומד ההסדר בתנאי החוק, וכל עוד משתכנע בית המשפט כי רוב רובם של הנושים זוכים לתמורה העולה על מה שעתידים הם לקבל בהליכי פירוק. יוצא, כי אם מתרשם בית המשפט כי עסקינן בנושה בעל אינטרס אישי מיוחד, או נושה הסבור כי אספת הנושים טעתה בשיקול הכדאי-כלכלי כאשר הסכימה לאשר את ההסדר, יש לנהוג זהירות מרובה ולבדוק היטב האם אין טענותיו ה"מהותיות" כנגד ההסדר אינן אלא מסווה ל"מלחמת מאסף" גרידא, שאינה אלא אי-השלמה עם החלטת הרוב. על רקע זה מן הראוי לבחון את נסיבות המקרה אשר בפנינו. הכרעה בנסיבות המקרה דנן; 23. ההסדר המונח בפני הינו הסדר נושים הכולל ויתורים מצד הנושה המובטח, מצד מס הכנסה ומצד חלק ניכר מהנושים הבלתי מובטחים; הוא מציע לרוכשי הדירות לקבל את דירותיהם לידיהם באיחור של שנה לערך, לאחר ששודרגו באופן ניכר בידי חברת מליבו, אשר נוטלת אחריות על הדירות, כולל עבודות שלא היא ביצעה, ומוכנה לטפל בליקויים ובעיות שנבעו מעבודת החברה שבהקפאת הליכים. זאת, בתמורה לכך כי הרוכשים יוותרו על הפיצויים המוסכמים העומדים לרשותם בשל האיחור, אך בלא תוספת תשלום מצידם (תנאי אשר אין חולק כי הוא נפוץ למדי בהסדרים מסוג זה). מתוך כ-70 רוכשי דירות, עומדים בפני לכל היותר 7 מתנגדים, אשר לפחות שניים מהם לא הגישו תביעת חוב כלל ועיקר, קרי, לא היו זכאים להמנות בהצבעה. יוצא, כי המתנגדים בפועל מבין רוכשי הדירות הינם לכל היותר 10% לערך מקבוצת נושים זו, ואם אתייחס לכך כי חלקם לא היו זכאים להצביע כלל ועיקר, הרי מספרם פחות עוד יותר. 24. כבר בשלב זה, מן הראוי לדחות על הסף ובשתי ידיים את אחת מטענותיהם, הנוגעת למועדי הגשת תביעות חוב; המתנגדים טענו, במפורש, כי מועד כזה לא נקבע בהודעת הנאמן מיום 16.5.03; אלא שהמתנגדים, באורח תמוה למדי, התעלמו מכך כי מועד הגשת תביעות החוב פורסם במפורש על-ידי הנאמן בשלושה עיתונים, כבר ביום 14.3.03, כאשר להגשת תביעות החוב (לצורך הצבעה) הוקצבו שבועיים. זאת, בעוד תביעת החוב של המתנגדים (אלו מהם אשר טרחו להגיש תביעות חוב כלל ועיקר), הוגשה באחור של כחודשיים ימים! טעון זה של המתנגדים אינו לטעמי, וזאת בלשון המעטה. מחד גיסא, הם קובלים (שלא בצדק) על אי-עמידת הנאמן, כביכול, במועדים הקבועים בתקנות, ומאידך גיסא, הם עצמם בוחרים, משיקולים השמורים עימם, לחטוא לאותם מועדים באורח ניכר ומובהק הרבה יותר. די בכך, כדי שטענות דיוניות אלו של המתנגדים ידחו על הסף. אתמהה רק האם סבר ב"כ המתנגדים כי הנאמן לא יזכור עובדה זו. מוסיפים המתנגדים וטוענים, כי הנאמן אחר במספר ימים מן המועד הקבוע לפרסום על עריכת האספות. אלא, שאף אם כאלו הם פני הדברים, אין בכך, לכשעצמו, כדי לפסול את תוצאת האספה. זאת, לאור העובדה כי המועד להגשת תביעות חוב כבר חלף (קרי, מחדלו הנטען של הנאמן לא קיצר את המועד שעמד לרשות הנושים). בנסיבות המקרה, לא גרמו העיכובים בפרסום תוצאות האספות ובהצגת הצעת ההסדר עוול לאיש מהנושים; עסקינן בהצעה שהינה פשוטה וברורה, ולא הוכח (או אף נטען באורח רציני) כי אי-מי מהנושים טעה בהבנתה עקב לוח הזמנים הקצר שהוביל הנאמן, נהפוך הוא; המחלוקת בדבר כדאיות ההסדר, עבור רוכשי הדירות, הינה פשוטה: האם להסכים לויתור על פיצויים מוסכמים בגין עיכוב של שנה בעבור שדרוג הדירות וקבלת אחריותה של מליבו על הבניה שנעשתה בידי החברה, אם לאו. 25. המתנגדים העלו שורת טענות על דרך עריכת האספות, אולם באלו אין ממש. לנאמן הוגש מגוון גדול של תביעות חוב, חלקן מורכבות מאד. אך ברור הוא, כי לא היה לאל ידו לערוך דיון מעמיק בכולן ולתת החלטות מפורטות ומנומקות עד למועד עריכת האספות. אי לכך, אך טבעי הוא כי ההצבעה תערך על פי התביעות כפי שהוגשו, לאחר בדיקה ומיון ראשוניים של הנאמן. לכך התכוון מחוקק המשנה, כאשר מצא לנכון להפריד בין הדיון הראשוני בתביעת חוב, שלא נועדה אלא לצרכי הצבעה, לבין הדיון הסופי והמהותי, אשר נועד לצורך חלוקת דיבידנד. זאת, בתוספת לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, אשר יכול, במקרים מתאימים, להתחשב בהחלטתו האם לאשר הסדר אם לאו בתמיהות ומחלוקות לגבי טיבו של הרוב אשר קיבל את ההחלטה. אלא, שכאשר עסקינן בהסדר ראוי אשר רוב-רובם של הנושים מסכים לו, הרי כדי לפסול תוצאות אספת נושים, על המתנגדים להוכיח כי בהחלטת הנאמן לגבי זכויות ההצבעה נפלה שגיאה גסה, מהותית וניכרת על פניה. כזאת לא נפלה בנסיבות המקרה דנן: א. מס הכנסה הינו נושה אשר סכום נשייתו קשה לקביעה מדוייקת בשלבים מוקדמים טרם אישור הסדר נושים מורכב; מן המפורסמות הוא, כי חלק ניכר מנשייתו עשויה שלא לזכות בדין קדימה, וכך נראה אף בנסיבות המקרה דנן. אך בדין פעל הנאמן כאשר העניק לו זכות הצבעה, לפי שיעור נשייתו הבלתי-מובטחת המשוערת, באספת הנושים הרגילים. ב. עורכי הדין עשויים היו, לכאורה, להחשב כנושים מובטחים בגין עכבון הפרקליט העומד להם, אולם זאת אך ורק במידה והחברה מעוניינת במסמכים נשוא העכבון. הלכה פסוקה היא, כי במקום בו אין בעליו של נכס מעוכב נזקק לנכס, או אם הופך הנכס לחסר ערך, אזי אין בעל העכבון אלא נושה רגיל לכל דבר ועניין (לעניין זה, ראה גם פש"ר 199/98 בש"א 5861/00 בעניין מולה סנטר). אם החליט הנאמן כי אין הוא זקוק למסמכים המעוכבים, אך בדין כלל את עורכי הדין הנושים באספת הנושים הרגילים. ג. רוכשי דירות אשר קשורים לבעלי השליטה: אין חולק, כי לעיתים עשוי הדין לשלול מבעל שליטה או ממקורביו את הזכות להפרע כדי חובם, או לקזזם כנגד חבויות שלהם כלפי החברה; זאת הן מהעילה המגולמת בדוקטרינת ההדחיה והן מעילות אחרות הקבועות בדין. אלא שדבר זה איננו הכרחי, קל וחומר שלא מובן מאליו. כאשר נשייתו של מקורב לבעל עניין עומדת על אדנים מוצקים לכאורה (כגון רכישת דירה במחיר מלא), אזי על הנאמן הנטל להוכיח את קיומה של אחת העילות שבדין לשלול אותה - דבר אשר איננו מן הקלים. המתנגדים לא הוכיחו, בנסיבות המקרה, עילה מספקת לשלילתה של נשיה זו. קל וחומר, שאין עסקינן במצב בו העדר הנשיה בולט על פניו והופך את החלטת הנאמן לבלתי סבירה. אם בחר הנאמן ליתן ביד אותם נושים זכות הצבעה, ולמצות את בירור תביעת חובם ויחסיהם אל מול החברה מאוחר יותר, אין בכך כל פסול מהותי המחייב את התערבות בית המשפט. ד. קיימים מתנגדים להסכם אשר תביעת חובם נדחתה על-ידי הנאמן, אך החלטתו טרם הפכה חלוטה: טוב היה לטענה זו אלמלא נטענה כלל ועיקר. זאת, באשר אין לה עיגון בדין או בהגיון. התקנות כוללות, אכן, הליך ערעור על החלטת נאמן. אלא, שיגעתי ולא מצאתי מהיכן הסיקו המתנגדים כי די בעצם הגשת ערעור (קל וחומר מצב בו הערעור טרם הוגש) כדי שתחול על הנאמן חובה ליתן לנושה נטען שכזה זכות להשתתף באספות - מהלך אשר משמעותו מאיינת למעשה את החלטת הנאמן מכל ערך. זאת ועוד; ברירת המחדל הקבועה במפורש בתקנות היא כי אף הגשת ערעור לא תעכב את כינוס האספות, ואף קבלתו לא תאיין את תוצאותיהן, אלא אם קבע בית המשפט אחרת. הגיונו של דין זה ברור מאליו: מניעת מצב בו יאלץ הנאמן לקבל כל תביעת חוב שתוגש לו, פן די יהיה בעצם הערעור עליה כדי לעכב, ולעיתים אף להכשיל כליל, את קבלת הסדר הנושים. כלום ציפו המתנגדים באמת ובתמים לכך כי לא יערכו אספות כל עוד לא נדונו והוכרעו כל הערעורים העתידיים, או שמא לא ניסו אלא להאחז בזאת כדי לכפות על יתרת הנושים את רצונם הם? מכל האמור לעיל עולה, כי אין עסקינן אלא בטענה שאין מאחוריה דבר, ולכן יש לדחותה בשתי ידיים - וכך אני עושה. 26. טוענים המתנגדים, כי הנאמן טעה בדרך חישוב הנשיה; לשיטתם, היה עליו לחשב את ערך נשייתם של בעלי הדירות לפי מלוא ערך הדירה, ולא לפי ערך הפיצויים המוסכמים בלבד. לטענת באי-כוחם המלומדים, נובעת מסקנה זו מפסק הדין בעניין סולל-בונה נ' נאמן אשר הוזכר קודם לכן. עיינתי בפסק הדין דנן ולא מצאתי כל תימוכין לטענתם זו של המתנגדים. בעניין נשייתם של רוכשי דירות, לא קבע בית המשפט העליון אלא כדלקמן: "בהליך הפירוק, נמנים הדיירים עם הנושים הלא מובטחים של החברה, וכל הענין שיש להם בשלב הליכי הפירוק הוא השבת כספם, וזה לכאורה האינטרס המקביל של הנושים הלא מובטחים". (ההדגשה שלי - ו.א.) אלא, שהליך פירוק וחיסול של החברה לחוד, והליך שיקום בו מושלמות הדירות ומשודרגות לחוד. לעניין זה צודק הנאמן בטענתו כי בנשיה מותנה עסקינן - נשיה אשר אם יאושר ההסדר, הרי לאור מעורבותה של מליבו והעמדת מימון מצד הבנק, קלושים מאד הסיכויים כי הרוכשים ישארו בלא דירותיהם בידם. לעניין זה, נקבע הסדר מפורש בתקנות הקפאת ההליכים, אשר חוקק לאחר פסק הדין בעניין סולל-בונה; וכך קובעת תקנה 24(ב) לעניינן של תביעות חוב מותנות: "הוגשה תביעת חוב בשל חוב מותנה או בלתי קצוב, יקבע בעל התפקיד מהם הסיכויים לדעתו לקיומו של התנאי או יקבע את שווי החוב, לפי העניין... סבר בעל התפקיד כי לא ניתן להכריע בדבר סיכויי קיומו של תנאי בחוב מותנה, יפנה לבית המשפט ובית המשפט יכריע בדבר זכותו של הנושה בחוב מותנה, להצביע באסיפות". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). 27. עיננו הרואות; רוכשי הדירות אינם אלא מתקשרים חוזיים עם החברה, אשר שילמו סכום בתמורה לנכס אשר ינתן להם בסופו של יום; הרוכשים הופכים לנושים במלוא סכום הדירה כאשר מוברר כי החברה אינה מסוגלת להמשיך ולבנותה, קרי, כאשר עסקינן בהפרה יסודית צפויה אשר שוללת מהדיירים את הנכס אותו הם זכאים לקבל. כאשר עסקינן באחור בלבד, בעיה אשר נצפתה ונדונה על-ידי החוזה בין הצדדים, אין הדיירים נושים אלא בסכום הפיצוי המוסכם בגין האחור. יוצא, כי לרוכשי הדירות נשייה כפולת-פנים: א. נשיה רגילה, בסכום הפיצוי המוסכם. ב. נשיה מותנית, לפי ערך הדירה. בנסיבות המקרה, הצדק עם הנאמן כאשר קבע כי אם יאושר ההסדר, הסיכויים כי תתממש הנשיה המותנית הינם קלושים ביותר. אי לכך, אין כל עילה לבוא אליו בטרוניה על כך כי החשיב את רוכשי הדירות לנושים בערך הפיצוי המוסכם. יתר על כן; דומה כי דווקא החלטה הפוכה היתה יוצרת עוול, באשר היתה עושה דין אחד לנשיה מותנית אשר ככל הנראה תפרע במלואה, בתוספת רווח נאה בצורת שדרוג, עם נשיה בלתי מובטחת רגילה, אשר אף לפי התרחיש הטוב ביותר לא תזכה אלא לדיבידנד בשיעור של 20%. נושים אלו, האחרונים, הם הנפגעים באמת ובתמים מההסדר, ואי לכך, מן הדין היה ליתן לקולותיהם את המשקל הראוי. 28. טענתם הבאה של המתנגדים היא כי לרוכשי הדירות אינטרס שונה משל יתרת הנושים הבלתי-מובטחים, באשר יש להם היכולת להפרע על-ידי חילוט ערבויות חוק המכר, אם תגיע החברה לכלל פירוק. אי לכך, מוסיפים המתנגדים וטוענים, חייב היה הנאמן לכנס לרוכשי הדירות אספה נפרדת, ולא לכלול אותם בצוותא עם שאר הנושים הבלתי-מובטחים. אין חולק, כי אין זהות מוחלטת בין רוכשי דירות לבין נושים בלתי-מובטחים אחרים; בעניין זה, על בית המשפט לאזן לכאורה בין שני שיקולים נוגדים: מחד גיסא, ליתן ביטוי לאינטרסים מהותיים נפרדים של נושים שונים, ולמנוע מצב בו "תועלם" קבוצת נושים בעלי אינטרס יחודי בתוך קבוצה אחרת בעל אינטרס שונה, ומאידך גיסא, להזהר מפיצול יתר של קבוצות ההצבעה, פן תנתן לכל מיעוט מעוניין זכות וטו, דבר אשר יסכל כליל את כוונת הדין לעודד עריכת הסדרי נושים ולא לדכאם, זאת אף במחיר פגיעה מסויימת באינטרסים של מיעוט מתנגד. האיזון בין השיקולים הנוגדים תלוי בנסיבות המקרה; כך למשל, קבע בית המשפט העליון כי יש לכנס אספה נפרדת לנושי חברה אשר מחזיקים בערבויות אישיות של בעלי השליטה. אלא, שזאת אך ורק כאשר ההסדר מפקיע את זכותם לממש את הערבות האישית, קרי כרוך בפגיעה קשה ויחודית בקניינם. דומה, כי דינם של רוכשי הדירות אינו זהה; ראשית, רוכשי הדירות עתידים לקבל את חלקו המירבי של המגיע להם (קרי, את הדירה), דבר אשר משפר את מעמדם לעומת נושים בלתי מובטחים אחרים. זאת, אף בלא שיצטרכו להוסיף ולשלם סכומים נוספים מכיסם. מאידך גיסא, ההסדר שולל מהם את נשייתם לעניים הפיצוי המוסכם בגין איחור, לעומת דיבידנד של 10% עד 20% שיתנן לנושים האחרים. לעומת זאת, זוכים הרוכשים לפיצוי בדמות שדרוג דירותיהם. 29. המסקנה היא, כי אף אם רוכשי הדירות מקיימים שוני מהותי משאר הנושים הרגילים, הרי שספק גדול הוא אם ההסדר גורר את קיפוחם לעומת הנושים האחרים, ויתכן כי תמונת המצב הינה הפוכה. אין ספק, כי מידת השוני והפגיעה שונים בתכלית מן המצב שנדון בפסיקה, אשר עסק בבעלי בטוחה נוספת בדמות ערבות אישית אשר נשללה, בלא שתנתן לבעלי הערבויות הזדמנות ל"פתחון פה" ויכולת הכרעה ראויה בדמות אספה נפרדת. עניין זה, של האינטרס הנפרד של רוכשי דירות, זכה להתייחסות בית המשפט העליון בהלכת סולל-בונה, כדלקמן: "אכן במדה מסויימת יש ניגוד אינטרסים בין הנושים השונים ואפשר שמיטיב היה בית המשפט אם היה מורה לזמן אסיפות נושים לא מובטחים על פי שתים או שלוש קבוצות נושים נפרדות הקרובות זו לזו מבחינת ההתיחסות להסדר ומעורבותן בהקמת העיר עמנואל, אולם מאידך גיסא לא במעט האינטרסים של אלה וגם של אלה דומים. הרי בהליך הפרוק נמנים הדיירים עם הנושים הלא מובטחים של החברה וכל הענין שיש להם בשלב הליכי הפירוק הוא השבת כספם, וזה לכאורה האינטרס המקביל של הנושים הלא מובטחים, לרבות המערערת. לאור ההתמוטטות החמורה של החברות היה זה מן האינטרס של אלה וגם של אלה למנוע פרוק מוחלט של החברות, שהיה מותיר אותן ללא מושיע וללא יכולת להציל ולו גם חלק מכספם. מטובת כולם היה לפעול לשקום החברות ובדרך זו, בהיות החברות בשיקום כגוף כלכלי חי ופעיל, להציל חלק ניכר מהשקעתם. אכן ההסדר נותן תקוה לאפשרות כזו גם מנקודת מבטם של הדיירים וגם מבחינת ענינה של המערערת. אפשר בהחלט שהדיירים יצאו בהסדר נשכרים יותר מאשר המערערת, אולם בכך בלבד אין כדי להביא לכלל קביעה כי מן ההכרח היה לפצל הנושים הלא מובטחים לקבוצות משנה נפרדות. אין זה מדויק לומר שעל פי תנאי ההסדר הדיירים לא מקריבים כל קורבן. עמד על כך בית המשפט בפסק דינו: עליהם להשלים את מלוא התמורה, לותר על הזכויות שניתנו להם בחוזה הרכישה לביצוע תיקונים במבנים על ידי החברות ועל חשבונן ועוד ויתורים המרעים את מצבם בהשואה למה שהיה אילו ההסכמים היו מיושמים במלואם". עיננו הרואות; באותו מקרה, נאלצו הרוכשים לעמוד בתנאים קשים לאין ערוך מאלו של ההסדר העומד בפני; חרף זאת, קבע בית המשפט העליון כי אף אם נפל פגם באי עריכת אספה נפרדת, הרי שאין חומרתו של פגם זה כה רבה, עד כי הוא מביא לפסילת האספה, על כל המשתמע מכך. להשלמת התמונה יצויין, כי באותו מקרה לא באה הטענה מצד רוכשי הדירות, אלא מצד נושה אחר אשר קבל על צירופם לאספת הנושים שעל מניינם נמנה אף הוא. אולם אין בכך כדי לשנות את העקרון. 30. לא זאת, אלא אף זאת; בנסיבות המקרה שבפני אין מקום לקבל את עמדת המתנגדים מניה וביה, ואין צורך לקבוע מסמרות מדוייקים בדבר מעמדם של רוכשי דירות כנושים רגילים או כסוג נושים מיוחד; דומה, כי לא היה מנוס מהכרעה בעניין זה, אילו קמו כל רוכשי הדירות או חלק גדול מהם והתנגדו להסכם, אך חרף התנגדות גורפת זו היה קולם "נבלע" בקהל הנושים הרגילים. לא כך בנסיבות המקרה אשר בפני, כאשר אין בפני אלא קומץ מתנגדים אשר שיעורו מגיע, לכל היותר, לכלל עשירית מהרוכשים, וחלקם כלל לא הגיש תביעות חוב כדין. איש לא הסמיך את באי-כוחם המלומדים של המתנגדים להיות לפה לרוכשי דירות אחרים, אשר לא טרחו להתייצב לאספות הנושים לאחר שהגישו תביעות חוב כדין, ולא ניצבו במהלך הדיון כדי להביע התנגדות להסדר. אי לכך, מן הדין לדחות בשתי ידיים את טענת המתנגדים, כאילו קיימים עוד מתנגדים "אלמוניים" רבים. דומה, כי צו ההגיון מכתיב דווקא מסקנה הפוכה; כאשר באנשים פרטיים שאינם מצויים בדיני הפירוק עסקינן, הרי יתכן כי דווקא הרוכשים התומכים בהסדר לא יטרחו להוציא הוצאות על דרך שכירת פרקליט והתייצבות בדיון, אלא יסתפקו בעמידה מהצד ואי הפרעה לנאמן ולנושה המובטח התומכים בהסדר. בין אם כך ובין אם כך, חוזרים אנו לנקודת ההתחלה; רוכשי הדירות המתנגדים, אשר בחרו להוציא הוצאות כדי להיות פעילים בהליך, אינם אלא מעט מזעיר מכלל הרוכשים; במצב זה, אין כל מקום ליתן בידם זכות וטו על ההליך, באמצעות פסילתו למפרע וכינוס אספה נפרדת בעבורם. תוצאה כזו הינה בלתי הגיונית, בלתי צודקת ונוגדת את היסודות והמדיניות המשפטית אשר הדין בא כדי להגשימה. 40. סיכומם של דברים; לא מצאתי ממש בסדרת הטענות הדיוניות שהעלו המתנגדים; בסופו של יום, אין בפני אלא מספר זעום מכלל הנושים, אשר דומה כי בחרו לנהל "מלחמת מאסף", תוך שימוש בכל טיעון אפשרי (לרבות טיעונים עובדתיים לא מדוייקים - ענין המועדים שברישא) בכדי לכפות את רצונם על רובם המכריע של הנושים. מפני התנהגות מעין זו, בדיוק, על בית המשפט להשמר ולהזהר כאשר הוא דן בהסדרי נושים מורכבים, הדורשים מכל אחד מהמעורבים להקריב קורבן מסויים. זאת מהותו של דין הפשרה וההסדר, אשר העניק לרוב הנשיה סמכות לכפות על מיעוט הסדר, הגם שהדבר כרוך בפגיעה בזכויותיו. אי לכך, לא נותרתי אלא עם טעמיה המהותיים של ההתנגדות. אלו הינם פשוטים למדי. הנושים המתנגדים מעדיפים (וכך הבהירו במפורש), להכניס את החברה לפירוק כדי שיהיה לאל ידם לחלט את ערבויות חוק המכר. מהלך זה (בין אם על רקע ירידת מכירי הדירות ובין אם בשל סיבות אחרות), נראה להם כתורם יותר לטובתם האישית מאשר הסכמה עם איבוד הפיצוי המוסכם בגין אחור והמתנה של שנה בכדי לקבל את דירתם, ולו משודרגת ובעל ערך רב יותר מאשר זה אשר שילמו בעבורו. מבט מושכל על מהותם של דברים יבהיר, כי אם היתה החברה נכנסת לפירוק או כינוס, הרי סביר להניח כי הנושים הבלתי-מובטחים לא היו זוכים לדבר על חשבון חובם. יוצא, כי רוכשי הדירות לא היו מצליחים אלא לחלט את ערבות חוק המכר, ולזכות בדרך זו לסכום אותו שילמו עבור הדירה. ככל שנוגע הדבר לפיצוי המוסכם, לא היו אלא נושים רגילים. במצב בו היה הנושה המובטח והנושים בדין קדימה "בולעים" את מלוא התקבולים, לא היו זוכים הרוכשים לראות דבר מן הפיצוי המוסכם (ומעבר לדרוש יוער, כי אף לפי ההסדר, אין הנושים הרגילים זוכים אלא לכל היותר לחמישית מערך חובם, דין אשר היה חל אף על הפיצוי המוסכם, לו היה נכלל זה בהסדר). 41. יוצא, כי לא אובדן הפיצוי המוסכם (המגלם את נזקי האחור), הוא האינטרס המרכזי העומד מאחורי ההתנגדות, באשר יכולת הרוכשים לקבלו הינה קלושה ביותר. מעובדות המקרה עולה, כי המניע האמיתי אינו אלא נסיון להשתחרר מההסכם עם החברה למטרות אלו ואחרות (כגון השקעת הכסף בעסקת נדל"ן משתלמת יותר, זאת לאור ירידת ערכם של נכסי נדל"ן מאז רכשו הדירות ועד היום). יוצא, כי המתנגדים אינם מנסים אלא "ליצר" לעצמם עילת חילוט, על-ידי הכנסת החברה לפירוק או כינוס. בכך, שונה מצבם ממצבם של בעלי ערבויות אישיות, אשר עילת הפעולה כנגד הערב קמה לזכותם בעת הקפאת ההליכים. "יצור" זה של פירוק נעשה תוך התעלמות במפגיע מהאינטרס של יתרת הנושים, כגון ספקים אשר ההסדר מנסה למנוע את נזקם על-ידי העסקתם בהמשך הפרוייקט על-ידי מליבו, החברה עצמה, המנסה לקום על רגליה, רוכשי דירות אחרים, הרוצים לקבל את דירותיהם ולהנות מן השדרוג המובטח, וכך הלאה. אמנם, אין חולק, כי זכותו של כל נושה לערוך לעצמו שיקולי כדאיות אישיים ולהצביע כרצונו. זאת, בלא שיהיה מחוייב להתנהגות "אלטרואיסטית" במובהק אשר תאלצו להצביע בניגוד לכדאי לו. אלא, שמרגע שהוברר כי אין עסקינן אלא במיעוט קטן מקרב רוכשי הדירות, ואילו ההסדר הינו הסדר הגון המקובל על רוב גורף של הנושים, לא היה כל מקום כי מיעוט זה ינסה לכפות דעתו על הרוב, הכל תוך שימוש בטיעונים ובדלי-טיעונים בלתי מוצדקים מתחום הפרוצדורה, ותוך הפגנת אדישות תמוהה כלפי הדין וכלפי כל הסובב אותם, משל היו "אי לבדד ישכון". כך בחרו המתנגדים לנהוג, אלא שבית המשפט אינו יכול ליתן להתנהגות זו את ידו. לכך בדיוק נועדה הערתו של בית המשפט העליון, כי: "הסדר פשרה סביר ומאוזן המקובל על מרבית הנושים עדיף ברוב המקרים על פירוק כפוי שאולי ייטיב עם נושה זה או אחר, וברוב המקרים רק יתן בידו תאורטית עמדת מיקוח טובה יותר להשגת יתרונות לעצמו, אך ירע את מצבם של הרבים שלא מטובתם ולא על דעתם". 42. לדברים אלה אני בוחרת להצטרף בכל לב אף בנסיבות המקרה דנן, בכל הכבוד הראוי. עסקינן בהסדר מאוזן, סביר והוגן, אשר זכה לתמיכתם הגורפת של הנושים, ואין לי אלא לאשרו ולדחות את ההתנגדויות. בנסיבות המקרה, ישא כל אחד מהרוכשים המתנגדים בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כאן גם בא לסיומו צו הקפאת ההליכים. מקרקעיןרוכשי דירות